חומש שמות- פרשת שמות- שרשרת של עוצמה נשית

חומש שמות פותח עם פרשת שמות; חומש שבו משתנה נקודת המבט המקראית מן היסוד. אם ספר בראשית עוסק בסיפורה של משפחה- אבות, אימהות, יחידים ובחירות אישיות- הרי שספר שמות מספר את סיפורו של עם. לא עם שנולד בריבונות, לא עם שגדל מתוך שקט וביטחון, אלא עם שנולד דווקא מתוך לחץ, זרות ודיכוי.

פרשת שמות נפתחת באחת התקופות האפלות בתולדות עם ישראל: שעבוד, גזירות והשפלה שיטתית, פחד קיומי מפני מחיקה. אך דווקא בתוך מציאות של דיכוי וכוחניות שלטונית־גברית, מתגלה תופעה מפתיעה ועקבית: שרשרת של נשים, שכל אחת בדרכה, בוחרת בחיים- ופועלת בנחישות, באומץ ובתבונה כנגד הזרם. לא בכוח הזרוע, לא בהצהרות גדולות, אלא במעשים מדויקים, אמיצים, אנושיים וחכמים. כך מתחילה הגאולה.

הראשונות לפעול הן שפרה ופועה, המיילדות העבריות. הן עומדות מול צו ישיר של מלך מצרים להמית את הבנים הנולדים. תגובתן קצרה אך רבת עוצמה:

“וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם” (שמות א’, י״ז).

חז״ל מדגישים שהאומץ שלהן אינו רק בהפרת הצו, אלא ביוזמה אקטיבית:

“וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים”- לא רק שלא הרגו, אלא פעלו להצלת חיים. (שמות רבה א’, ט״ו).

זהו מודל עמוק של מנהיגות מוסרית: היכולת לזהות מתי חוק הופך לעוול, ומתי הציות מפנה את מקומו לאחריות אנושית.

מסורת חז״לית רחבה מזהה את שפרה ופועה עם יוכבד ומרים (סוטה י״א- ב', י"ב, י"ג.) יוכבד, היא בת לוי, פועלת במקום שבו עצם הלידה היא מעשה של מרד. היא יולדת, מחביאה, מגינה- וכשהאפשרויות אוזלות, בוחרת לשחרר לטובת התיבה ביאור, העיקר להציל חיים. התיבה על היאור אינה ויתור, אלא פעולה של אמון עמוק: אחריות הפועלת עד קצה האפשר, יחד עם ענווה המזהה את גבול הכוח האנושי. יוכבד לא מתוך ייאוש פעלה כי אם מתוך חכמה, אומץ ותושיה.

כך גם מרים, אחות משה, מייצרת נוכחות שקטה עם השפעה מכרעת: "ַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק" (שמות ב’, ד'). פסוק קצר, טעון עומק. מרים אינה מתערבת בכוח, אך גם אינה נעלמת. היא מתייצבת- צופה, קשובה, מוכנה לפעול ברגע המדויק. וכשהרגע מגיע, היא פועלת בתבונה: מציעה את אמה כמינקת, וסוגרת מעגל של הצלה. חז״ל רואים במרים דגם של מנהיגות נשית: תזמון, סבלנות, זריזות, אחריות ואומץ פנימי. (סוטה י״ב ע״ב).

זהו שיעור עמוק גם לימינו: לא כל השפעה נמדדת בעוצמת הקול. לעיתים, דווקא נוכחות עקבית, אכפתית, שקטה וערנית- היא שמכריעה.

בהמשך אנו פוגשים את בת פרעה, אולי הדמות המפתיעה מכולן. בתו של העריץ, חלק מן המערכת המדכאת- ובכל זאת, היא בוחרת אחרת: "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶה" (שמות ב’, ה').

חז״ל מדגישים גם את הנס- וגם את הבחירה: היא מושיטה יד ביודעין, גם כשהיא יודעת מי הילד, למרות הסכנה הכרוכה בהצלתו. (שמות רבה א’, כ״ג). במסורת היהודית היא נקראת בשם חדש- בתיה, "בת-י־ה”, ונמנית עם חסידי אומות העולם. בת פרעה מלמדת שהצלת חיים אינה תלויה בזהות או שיוך, אלא בגילוי אנושיות ובמעשה.

ולבסוף, דווקא ברגע סתום ומאיים, בדרך למצרים, מתגלה ציפורה, אשת משה. ציפורה שפועלת במהירות ובתעוזה מצילה את משה שנענש וחייו היו בסכנה. ציפורה מקיימת את מצוות ברית המילה : "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ" (שמות ד’, כ”ה).

חז”ל רואים בציפורה דמות של אחריות מעשית, כזו שאינה נרתעת מהחלטות קשות כשנדרש מעשה מיידי (נדרים ל”ב ע”א).
לא בגדר רעיונות- אלא היא מעשית ופועלת. היא לא ממתינה- אלא מכריעה.

פרשת שמות מציבה לפנינו אמת חדה: הגאולה מתחילה הרבה לפני משה ופרעה. היא מתחילה בשרשרת של נשים שבחרו בחיים, פעם אחר פעם, כל אחת בדרכה. לא כולן פעלו יחד, לא כולן ידעו זו על זו- אך מעשיהן התחברו לכדי מהלך היסטורי.

וכך, לאורך ההיסטוריה היהודית והישראלית קמו נשים שהיו מנוע משנה־חיים ותודעה:

• דבורה הנביאה, ששילבה רוח, הנהגה ואומץ לאומי.
• ברוריה, שהעזה לחדש תורה ותודעה בתקופה גברית מובהקת.
• שרה שנירר, שהקימה רשת חינוך לבנות ושינתה פני דור.
• חנה סנש, שבחרה באחריות ובשליחות גם במחיר חייה.
• נחמה ליבוביץ, שעיצבה תודעה מוסרית־פרשנית לדורות.
• גולדה מאיר, שהנהיגה והייתה ראשת ממשלת ישראל הרביעית.
• ובכלל, נשות ישראל בימינו- מורות, לוחמות, אימהות, מנהיגות קהילה- שפועלות יום־יום, לעיתים בלי כותרת, להצלת נפש ולבניין חברה.

כן, גם בימינו: השפעה אינה תמיד הירואית. לעיתים היא מתרחשת במקומות שקטים- בבחירה לסרב לעוול, להושיט יד, להתייצב ולפעול בזמן. המסורת היהודית מציבה את הנשים הללו כיסוד לסיפור הגאולה. והיסוד הזה לא נותר בעבר. הוא ממשיך לפעום בכל אחת ואחת מאתנו הבוחרת לשאת אחריות, להעדיף חיים ולפעול מתוך יושרה פנימית- גם בלי כותרות ובלי אור זרקורים. כך נולדת תודעה, וכך משתנה מציאות.

שבת של שלום 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, ופנחס בן אסתר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבתו של רן גואילי ז"ל, החטוף האחרון שגופתו עדיין מוחזקת בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס וכל אויבנו מנשקם, ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.