חומש דברים- פרשת ואתחנן- תחינה, מחויבות, ותקווה בשערי הארץ

פרשת ואתחנן, הפרשה השנייה בספר דברים, נקראת תמיד בשבת שלאחר תשעה באב- החורבן הגדול ביותר בתולדות עמנו. אך דווקא על רקע השבר והחורבן, הפרשה פורשת בפנינו את אחד הרגעים האנושיים והמרגשים בתורה: תפילתו של משה רבנו.
"ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר…"
משה, גדול הנביאים, אינו פונה בדרישה אלא בתחינה. הוא יודע שגורלו נחרץ- לא ייכנס לארץ- ובכל זאת, הוא מבקש. הוא עומד בשערי הארץ ולא מוותר.
בחלוף כמעט שנתיים מאז אותו בוקר נורא של 7 באוקטובר, גם אנחנו עומדים בשער- לא גיאוגרפי, אלא מוסרי ולאומי. שער של תקווה- להשבת הבנים, לסיום המלחמה הארורה, ולפתיחת דף חדש. וגם אנו, כמו משה, לא מוותרים. השעון של החטופים מתקתק. הלוחמים שלנו בחזית- עייפים, פצועים בגוף ובנפש. ואנחנו, העם שמאחוריהם, ממשיכים להיאחז במה שנותר: בתמיכה חומרית- פיזית, בתפילה, באמונה, ובתקווה שלא נוותר.

וכך מתוארת תחינתו של משה בפרשה –
"(כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… (כה) אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה…"
אך ה' משיב בשלילה:
"וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּ֥בָר הַזֶּֽה." (דברים ג)
אלא שאז מתרחש פלא: משה אינו נשבר. הוא לא כועס ולא נסוג. הוא מפנה את כל כוחותיו להכשרת העם לקראת עתידו- להעברת המנהיגות ליהושע, להנחלת התורה, ולהשרשת זהות ואמונה. הוא מבין שגם כשהדלת נטרקת בפניו- הוא עדיין יכול לבנות עבור הדור הבא.

כך גם עלינו להמשיך כעת- להפוך את הכאב למעשה, את התסכול למחויבות. במקום להיכנע, לבנות.
בהמשכו של נאום הפרידה טעון הרגש, משה מזכיר לעם את מעמד הר סיני, את עשרת הדברות, ואת האיסור להוסיף או לגרוע ממצוות התורה:
"לֹא תֹסִפוּ עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ…" (דברים ד')
הוא מדגיש את האחריות ההיסטורית של העם- לזכור, לשמר, ולהעביר הלאה את האמונה והברית.

מה שמסביר אולי את מוקד הפרשה- הקריאה הגדולה, קריאת שמע:
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד…"
תפילת "שמע ישראל" היא הצהרת האמונה הבסיסית והעמוקה ביותר של עם ישראל- לא רק אמירה תיאולוגית, אלא קריאה פנימית של חיבור ונאמנות. במיוחד בימים אלו, כשהלב כואב, והשאלות מרובות- "שמע ישראל" מהדהדת כעוגן של תקווה, של זהות, ושל ידיעה שיש משמעות גם כשאיננו מבינים.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס:
"היהדות היא דת של הקשבה, לא של ראייה. כמובן, יש ביהדות רכיבים ויזואליים. אבל הם אינם העיקר. ההקשבה היא המשימה המקודשת. הציווי המפורסם ביותר ביהדות הוא "שמע, ישראל!"… רק ההקשבה מגשרת על התהום שבין נפש לנפש, בין עצמי לאחר, בין אדם למקום. הרוחניות היהודית היא אמנות ההקשבה."

הפרשה ממשיכה ומוסיפה ללמד אותנו מסרים של מהי ערבות הדדית, מהי אחריות לאומית, ומהי מחויבות מוסרית. עם ישראל הוא העם שנלחם על השבת כל בן ובת לשלום ביתם. לא כסתירה, אלא כחלק מהשלם.
למרות שלא זכה להגשים את חלומו, משה אינו מתכנס בעצמו. הוא בונה את הדור הבא, מקים את ערי המקלט, ומותיר לעם כלים של מוסר, משפט, ומשמעות ערכית- גם עבור מי שיטעה ויזדקק להזדמנות שנייה. הנהגה אמיתית, שממשיכה להשפיע גם אחרי הסתלקות המנהיג.

החיבור בין פרשת ואתחנן לשבת שאחרי תשעה באב אינו מקרי. החורבן ברקע, אך משה מביט קדימה. הוא שואל: מה נבנה מתוך השבר? והתשובה- אמונה, אחריות, ערבות הדדית ותקווה.
ובתוך כל אלה, תפילתו של משה מזכירה לנו: גם כשלא נענים- ממשיכים להתפלל. גם כשהלב נשבר- ממשיכים להאמין. משה רבנו מבקש מאיתנו-
"(ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר- רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן- יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ…" (דברים ד')

תפילת משה ותפילת 'שמע ישראל', מקבלות עומק נוסף בט"ו באב, חג- האהבה, האחדות והפיוס שחל השנה בשבת הקרובה. בט"ו באב יש קריאה לריפוי הקרעים, לאחדות בין שבטים, מחנות ולבבות. כשם שט"ו באב חיבר בין צעירים וצעירות, בין שבטים ומשפחות, כך התפילה מאחדת אותנו כעם, מעל למחלוקות ולכאב. היא תזכורת שהאהבה הגדולה ביותר היא זו שבוחרת לראות את האחד שבלב הפירוד, את הנשמה המשותפת שמחברת בין כולנו, בפרט בשעות החשוכות. מי ייתן ונצליח לחבר את ה"שמע ישראל" של הפרשה עם ה"ט"ו באב" של הלב- כי אז נוכל להפוך את התפילה לכוח מניע, כזה שלא רק מבקש אלא גם פועל, מאחד ומוביל.

נראה לי שבימים אלו אנחנו לגמרי מתחננים לישועות ובשורות טובות, ואוספים כוחות כדי לבנות ולהעביר את המורשת, המסורת והערכים שלנו גם לדורות הבאים. אנו, הדור הזה, מוזמנים להמשיך את קולו של משה- קול שלא שותק גם כשלא נענים, קול שממשיך להאמין ולפעול גם כשנדחה. ובתקווה עוד נראה את הבנים שבים לגבולם במהרה, ואת הארץ מתמלאת חיים, שלום ותחייה.

שבת של שלום

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️