פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון אשר מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב, ובהמשך, הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה וההתקדשות שלהם.
הסיפור החותם את הפרשה השבוע הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. לא ברור אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת. בנוסף, לא ברור מה בדיוק נאמר בשיח של מרים ואהרון, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. וההשלכה לדבריה של מרים אודות משה- היא ענישת מרים בצרעת. נראה כי התנהגותה של מרים אנושית מאוד, ואף מוכרת לכולנו. הדיבור אודות אחרים, ולרוב אודות הקרובים לנו, ובמילים אחרות, לעסוק בעניינם של אחרים גם כשהכוונות טובות ומבטאות דאגה.
מרחיב השופט נועם סולברג- מה העיקר?
"…פרשני המקרא חלוקים בדעתם לא רק אם האישה הכושית יפה הייתה או כְּעוּרה, אלא גם בשאלה מי היא האישה הכושית: האם זו ציפורה המדיינית, או אישה אחרת מארץ כוש; האם ציפורה מתה והאישה הכושית נלקחה תחתיה, או נוספה עליה; ועוד מחלוקות רבות בכאן.
נשארנו, איפוא, נבוכים. איננו יודעים אל-נכון את פרטי הדברים שאמרה מרים על משה… ואפשר שזהו בדיוק המסר: לא משנה מה בדיוק אמרה מרים. לא פרטי הסיפור – עיקר; עיקר הוא עצם קיומו של סיפור. גם אישה (כושית!), וגם גאווה מעמדית;
"והאיש משה עָנַו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (פס' ג). איש זה, שעליו מעיד ה' "בכל ביתי נאמן הוא", עלול להפוך באחת, לאחד-האדם, לאבד את סמכותו המוסרית להנהיג את העם, ולא להיות עוד אדון כל הנביאים. על סף מדרון חלקלק נדרשה התערבות א-לוהית…
הרי לנו פגיעתן הרעה של דברי-רכיל: "נמשלה הלשון לחץ, שאם ישלוף האדם חרב בידו להרוג את חברו, החבר מתחנן לו ומבקש הימנו רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר את החרב לנרתיקה; אבל החץ, כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזירו אינו יכול להחזיר" (מדרש שוחר טוב).
בדברי מרים היה גרעין של אמת. אילו עמדה למשפט בבית דין של מטה, בודאי טוען היה סניגורה להגנת "אמת דיברתי" שלפי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, ומוסיף וטוען שהיה בפירסום "עניין ציבורי". התורה עצמה מאשרת שאכן כך הוא, אמת, כדברי מרים – "כי אישה כושית לקח". בזכרוננו כבר דבק במשה משהו מעניין פרידתו מאשתו, עד שלְקָחָה יתרו "אחר שילוחיה" (שמות יח, ב), והביא אותה ואת שני בניה, אל משה.
שומעי לשון הרע לא יאמינו למשמע דברים שכולם שקר. אך דרכם של מספרי לשון הרע לפתוח בדברי אמת, שאז כשימשיכו לדבר בשקרים, יאמינו להם. "דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן" (רש"י ויקרא יט, טו). כל שומע יוסיף נופך משלו, מהרהורי ליבו או ממה שעלה במחשבתו, ונמצא 'זמזום', רחש-בחש, עננה שמלווה את 'גיבור' הסיפור, מבלי יכולת להבחין בין אמת לשקר, ובין טפל לעיקר.
כאמור, אילו סיפרה לנו התורה במדויק מה היו פרטי הדברים שבפי מרים, כי אז היינו מתמקדים באלה, ב"צהוב", והמסר העיקרי היה נמוג.
לשון הרע-
בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, נעשה איזון בין זכות היסוד בדבר חופש הביטוי, לבין זכות היסוד לשם טוב. במעשה-החקיקה ניכרת השפעת המשפט העברי…
הנשיא א' ברק עמד על כך ש"במורשתנו היהודית תופס שמו הטוב של האדם מקום מרכזי. מקורותינו מציינים כי 'לשון הרע הורגת' וכי 'כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים' (בבא מציעא נח, ע"ב), ואפילו סלח האדם עליו הוצא לשון הרע, הריהו 'בוער מבפנים'. במקורותינו צויין, כי 'לא נחתם גזר הדין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד' (רמב"ם, דעות ז, ב)." גם השופט חשין, בדעת מיעוט (שם), תומך יתדותיו במשפט העברי… בקובעו כי "כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר"…
חירות הביטוי-
מאידך, גם חירות הביטוי שבמקורותינו משמשת לא אחת נר לרגלי שופטי ישראל, כדברי השופט מ' אלון: "נביאי ישראל ונבואותיהם שימשו ומשמשים כאב-טיפוס לביקורת זועמת וחסרת פשרות, המופנית כלפי השלטון, המשתמש לרעה בכוחו ובעוצמתו…מתריעים הם על חמס דלים ועושק אלמנות, על קיפוח זכויות היחיד והציבור…
כך או כך, יהא משקלם היחסי של ערכי-היסוד המתנגשים במשפט העברי כאשר יהא, לשון הרע איננו איסור מוחלט. במערכת אנושית לא יתכן כדבר הזה. כדי שיתקיים "וחי בהם" – וכדברי החפץ חיים בהקדמה לספרו: "אי אפשר לחיות חיי תֵבֵל בעניין זה, אם לא שיפרוש לגמרי מענייני העולם" – קיימות דרכים הלכתיות להתיר, ואף לחייב, "לשון הרע לתועלת". החפץ חיים מבאר, בחיל וברעדה, "באיזה אופן מותר להיות רכיל לכתחילה אם המספר הזה מכוון בסיפורו לסלק הנזקין. ומהשם אבקש שלא אכשל בדבר הלכה".
דומני שהאופנים בהם סבור החפץ חיים שמותר לרכל לכתחילה ולפרסם לשון הרע, עשויים לסייע רבות במשפט הישראלי לעת הזאת, בשמירה על שמו הטוב של האדם, אף מבלי לפגוע בחופש הביטוי."
מרים דיברה אמת, ויתכן שדבריה אף היו חייבים להיאמר. הבעיה היא האופן שבו בחרה להתבטא. למשל, מרים יכלה לגשת למשה ולהוכיח אותו, לחילופין, לשוחח איתו, ביחידות על מעשיו ולא לערב אנשים נוספים. לא מספיק להיות בעל כוונות טובות, חשוב גם לממש את הדברים נכון. בסופו של דבר, רכילות היא פרסום מידע מחייו הפרטיים של אדם אחר, סוג של הצצה אסורה אל חיי הפרט.
רכילות וטבע האדם-
אבינועם בן זאב, פילוסוף וסופר, מוסיף,
"די אם נתבונן בעצמנו בשעת רכילות כדי להבין את הנקודה הזו. אנחנו דואגים שלא ייוודע ברבים שאנחנו המקור, ואנחנו לוחשים או מסתובבים עם הגב ובכל מקרה משביעים את קהל השומעים שלנו שלא להסגיר אותנו. ליתר ביטחון, אנחנו מוסיפים לפעמים הצדקות שלא ממין העניין. "אני דואג לו", מקובל להגיד כשמרכלים על חבר טוב… 'אני לא מרכל, אלא מוציא החוצה את מה שיושב לי על הלב.' יחד עם זאת, מי מאתנו לא מרכל. גם אם הרכילות פוגעת, דומה שאיסורה מבוסס על מוסר עילאי שמעולם לא הייתה לו אחיזה במציאות. לא ראוי ולא נאה לרכל, אבל זה טבע האדם…
רכילות אכן ממלאת פונקציות חברתיות חשובות, אלא שלדעתי, נזקה רב מתועלתה. היא אולי שומרת לנו על המוסר והנורמות המקובלות, אבל גם זורעת חשדנות וחוסר אמון. מצד אחד היא מגבשת את החברה, מצד שני היא סכסכנית גדולה."
נראה כי הפרשה רוצה ללמד אותנו את חשיבות המידתיות והרגישות שנדרשות הן מהמפרסם והן מהנפגע. בסופה של הפרשה אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים, ומשה זועק את תפילתו הנודעת- " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') ואכן, הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת.
חשיבות נשיאת האחריות של כל אחד ואחת מאתנו בדיבור ובעשייה מוסברת על ידי הרב זקס בתחילת ספרו 'לכבוד השוני'. הרב מביא מדרש המתאר את צעדיו הראשונים של האדם בעולם, "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, קלקלת אין מי שיתקן אחריך."
מי ייתן ונצליח כפרטים וכחברה להכיל את ריבוי הדעות והשונות, להכיר בזכותו של האחר לקיום בכבוד, ולשאת אחריות על הדרך שבחרנו לתקשר.
שבת שלום📣💞