(מכתב מאליהו הם סדרת ספרים בענייני מוסר, אמונה והשקפה שנלקטו מתוך כתבי הרב אליהו אליעזר דסלר)
השבוע פרשת ואתחנן שהיא פרשת השבוע השנייה בספר דברים, וקוראים אותה בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. לכן, הוא מתחנן לפני הקב"ה שיתיר לו להיכנס אך ה' לא נענה לו, ולמשה רבנו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ כאשר בראשם המנהיג החדש – יהושע בן-נון.
משה מצווה את עם ישראל להפנים את חשיבות שמירת התורה וחוקיה- "(ב)לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ…" (דברים, פרק ד') זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה. הוא מצווה אותם לזכור את מאורעות המדבר, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה; לספר ולהורישה לדורות הבאים.
כמו כן, השבוע צום ט' באב, צום שמזכיר לנו להתאבל על מה שקרה כאשר אסמי תבואה בערו בירושלים בחורבן בית שני, בפרט שבימים אלו בצידי רחובות ירושלים נערמים מצבורי צמיגים וחומרי בערה. והסיבה- שוב, הדעות חלוקות, חשש ופחד שמציפים את הרחובות. האם אנו לא מצליחים להטמיע את אזהרותיו ופנייתו של משה רבנו אלינו? משה קורא ומזכיר לנו את חובתנו לשמור ולהעביר הלאה את הירושה היקרה המפורטת בקפידה בספר דברים?
צום ט' באב- מסביר הרב רפי אוסטרוף,
"המטרה אינה לקבל טפיחה על השכם. העניין הוא לא האגו או הלאומנות שלנו, אלא שיכירו מה הביא אותנו להיות מה שאנחנו: התורה, דבר ה', זה העניין. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם בעיני העמים". התורה והמצוות הם העניין, ושוב, לא בשבילנו, אלא כדי שאומות העולם יגידו, גם אנו רוצים שיהיה צדק ומוסר אצלינו…
אז מה אנו צריכים לעשות על מנת להגיע ליעד נכסף זה? יותר מהכל עלינו להתנהג על פי היושר והצדק … אז נמלא את ייעודינו בעולם.
הנורמה הראויה במדינת ישראל צריכה להיות לדוגמא כלהלן: לעולם אין מלינים בה שכר, מתייחסים לזר כפי שהתורה מצווה ביחס לגר, לא מנצלים את חולשתם ואת חוסר ידיעתם, מפרנסים עניי נכרים ביחד עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, שבת נשמרת כיום מנוחה של כל בתי העסק, ועוד ועוד. אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, אבל הכלל הוא: אדם זר הבא לכאן שיקבל יחס חיובי על אף זרותו, ויראה חברה המתנהלת על אדני המוסר והצדק, יאמר בליבו, מה סודה של חברה זו, ואיך אני מייבא את זה לעמי ולארצי.
אז מה צריך לעשות מחר בבוקר? נתחיל באיך אנו מתנהגים בין יהודי ליהודי, ונמשיך ביחס שלנו למנקה של המשרד או בית הכנסת, ונמשיך ביישום חוקים ומשפטים צדיקים בחיינו ובחיי המדינה כולה."
השבוע צום ט' באב, עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלעורר אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם למשפחתו, לחברו, ולסביבתו; הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם.
החורבן ארע לפני שנים רבות, ובמהלך ההיסטוריה היהודית בפרט בתקופות של תחייה וצמיחה עלתה שוב ושוב השאלה האם נכון להמשיך ולקיים את צום ואבל ט' באב?
החזון- "אור לגויים"
ד"ר ליאון גרשוביץ עונה,
"תשובתו של הנביא זכריה מדהימה – לשיטתו הצום אינו ביטוי אבל לזכר החורבן, אלא לזכר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן! זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי ואולם העם בהתנהלותו סירב לדרישה זו של הנביאים – ”משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע… העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים – להשכין צדק חברתי הבא לידי ביטוי במשפט הוגן וביחסים אנושיים כלפי בני-אדם אחרים ובייחוד כלפי השכבות החלשות בחברה, ומצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה (586 לפנה"ס). בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא שבו אכן יתבטלו צומות החורבן ולא רק יתבטלו אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי שבעקבותיו בני העמים השונים יחקו את עם-ישראל בהתנהלותו – יראו בעם-ישראל דוגמה להתנהלות ראויה…
למרבה הצער אנחנו עוד לא במקום הזה… ומה נדרש על-מנת להגיע למצב של חברת מופת? כתשובה לשאלה זו זכריה חוזר באזני אנשי המשלחת (ודרכם לכל העם) על דברי הנביאים שלפני החורבן ומתווה עקרונות פעולה: "אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו“ (זכריה ח' 17-16). כמה פשוט… כמה קשה לביצוע! אז כמו היום. מה בעצם אומר זכריה? זכריה אומר שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד. ועל-כן מתווה הפעולה של זכריה הוא לפעול לשינוי יסודי של אותן הנסיבות."
אחריות ללא קנאות
ובחזרה לפרשה שלנו השבוע, משה אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו במעמד הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות. אלו עשר ציווים מוסריים המובילים להנהגה ראויה ומועילה לכל חברה של בני אדם מכל גזע דת ומין.
פרופסור יובל אלבשן שעוסק במציאת פשרה במחלוקת על הרפורמה המשפטית מסכם,
"מה שדרוש לנו עכשיו זה לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג.
קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל. זו אינה הפעם הראשונה שאני כותב בנושא ולכאורה זו לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. הרי התובנות כבר מעובדות מזמן, הניסוחים משויפים למשעי ואין באמת צורך לבדוק את המקורות שאתה מכיר על פה. הבית ראשון חרב בגלל שזלזלו בחוקים. הבית השני חרב כי הקפידו הקפדה יתרה על החוקים. הצמדת שני החורבנות לאותו היום מלמדת אותנו על חשיבות המאבק בקנאים משני הצדדים… כבר כתבנו אותה למעשה. אסור לתת לקיצונים להוביל אותנו. נקודה. כל כך פשוט. אז למה היד הכותבת מסרבת לשתף פעולה והמילים מתקשות להיאסף בקובץ שעל צג המחשב?
…האפשר לכתוב באופן מושכל על שנאת חינם כשהיא הרימה את ראשה המסוכן לאחרונה וגודשת את חיינו מכל עבר, יותר ממה שאי פעם הכרנו, מציצה גם ברגע זה מעבר לכתפי ובכל מקום? דומה שהיד מסרבת לשתף פעולה עם משחקי הקמצא והבר קמצא ההם כשרחובות קפלן בתל־אביב ובירושלים מלאים ביורשיהם, שאף הם מעמידים דיניהם על דין תורתם (כל אחד ודעת התורה הקיצונית שלו) ואף אחד לא מוכן לעבוד לפנים משורת הדין. להם הכול ברור, פשוט וחד־משמעי, ומובן שאצל עדות הקנאים גודל השעה מחייב לוותר על כל השאר ותמיד השעה היא גדולה. גם זה אופייני ליורשי רבי זכריה בן אבקולס: את הספקות הם מותירים מחוץ לרחובות קפלן, בתל־אביב ובירושלים…"
אני תוהה האם חוקי המסגרת ששמרו עלינו בעת ניהול מחלוקות נשברו? והאם השבר הזה, הפחד והחשש כי ההתנהלות הפוליטית הנוכחית אכן תאפשר לכל בעל כוח להשתמש בו ללא שום מגבלה? האם הכוח הזה ינוצל לרעה ולאינטרסים אישיים ולא לטובת הכלל? הכול מותר למען המטרה הקדושה? בעל הרוב בכנסת יכול לחוקק ככל שיראה לו/לה לנכון?
ממשיך פרופסור אלבשן, "משיח של הסכמה – שהוא הבסיס לקיום חברה דמוקרטית – עברנו לשיח של הכנעה, ובשיח כזה להיכנע פירושו להפסיד. אימוץ שיח אלים כזה מוביל מטבעו לעוד הקצנה, שהרי תחרות "אני הכי חזק" לעולם לא מסתיימת, וחוזר חלילה. הכול הפך להיות בחזקת ייהרג ובל יעבור, מתוך תפיסת ילדים ש"עדיף כלום מכמעט".
אבל המוח יודע שזה לא נכון. שניהול חברה – מה שמכונה פוליטיקה – היא אמנות האפשר. רק בשירים מתקתקים הושגו הישגים גדולים ביום אחד. במציאות קרה בדיוק ההפך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה ובעיקר בזכויות אדם הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לאט־לאט. לבנה על לבנה. פה תיקון אחד ואחריו עוד אחד קטן ועוד אחד, עד שהחברה הייתה יכולה לעכל את השינוי ולהפנימו. כל הנסיונות לעשות הפיכות – מצרפת של 1789 ועד רוסיה של 1917 – הובילו רק לאסונות. את המסר הזה חייבים להפנים ותשעה באב מתאים לכך. מעטים העמים שביום ציון חורבנם לא שולחים אצבע מאשימה כלפי המחריבים, הבבלים והרומאים, אלא מקבלים אחריות על עצמם. אחריות ולא אשמה. המחריבים אשמים כמובן בחורבן, אבל אנחנו, היהודים, מקבלים אחריות. זהו מסר שהציונות אימצה מהרגע הראשון לכינונה. זה מה שדרוש לנו עכשיו. לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים (כן, יש סימטריה בין הפלגים הקיצוניים, צר לי) ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג."
צום קל ומועיל ושבת של שלום❤️