תגית: אהבת חינם

(מכתב מאליהו הם סדרת ספרים בענייני מוסר, אמונה והשקפה שנלקטו מתוך כתבי הרב אליהו אליעזר דסלר)

השבוע פרשת ואתחנן שהיא פרשת השבוע השנייה בספר דברים, וקוראים אותה בשבת שאחרי תשעה באב. בפרשת ואתחנן ממשיך משה את נאום הפרידה שלו מעם ישראל, והוא מקווה בכל זאת להיכנס לארץ. לכן, הוא מתחנן לפני הקב"ה שיתיר לו להיכנס אך ה' לא נענה לו, ולמשה רבנו לא נותר אלא לעלות על הר גבוה ולראות את הארץ מראש הפסגה. עתה, עיקר משימתו היא להכשיר את העם לקראת כניסתם לארץ כאשר בראשם המנהיג החדש – יהושע בן-נון.
משה מצווה את עם ישראל להפנים את חשיבות שמירת התורה וחוקיה- "(ב)לֹא תֹסִפוּ, עַל-הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ…" (דברים, פרק ד') זהו אחד הדברים היסודיים בשמירת התורה. הוא מצווה אותם לזכור את מאורעות המדבר, ללמוד את התורה, לקיים בפועל את הנאמר בה; לספר ולהורישה לדורות הבאים.

כמו כן, השבוע צום ט' באב, צום שמזכיר לנו להתאבל על מה שקרה כאשר אסמי תבואה בערו בירושלים בחורבן בית שני, בפרט שבימים אלו בצידי רחובות ירושלים נערמים מצבורי צמיגים וחומרי בערה. והסיבה- שוב, הדעות חלוקות, חשש ופחד שמציפים את הרחובות. האם אנו לא מצליחים להטמיע את אזהרותיו ופנייתו של משה רבנו אלינו? משה קורא ומזכיר לנו את חובתנו לשמור ולהעביר הלאה את הירושה היקרה המפורטת בקפידה בספר דברים?

צום ט' באב- מסביר הרב רפי אוסטרוף,  
"המטרה אינה לקבל טפיחה על השכם. העניין הוא לא האגו או הלאומנות שלנו, אלא שיכירו מה הביא אותנו להיות מה שאנחנו: התורה, דבר ה', זה העניין. "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם בעיני העמים". התורה והמצוות הם העניין, ושוב, לא בשבילנו, אלא כדי שאומות העולם יגידו, גם אנו רוצים שיהיה צדק ומוסר אצלינו…
אז מה אנו צריכים לעשות על מנת להגיע ליעד נכסף זה? יותר מהכל עלינו להתנהג על פי היושר והצדק … אז נמלא את ייעודינו בעולם.
הנורמה הראויה במדינת ישראל צריכה להיות לדוגמא כלהלן: לעולם אין מלינים בה שכר, מתייחסים לזר כפי שהתורה מצווה ביחס לגר, לא מנצלים את חולשתם ואת חוסר ידיעתם, מפרנסים עניי נכרים ביחד עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, שבת נשמרת כיום מנוחה של כל בתי העסק, ועוד ועוד. אפשר להביא דוגמאות רבות נוספות, אבל הכלל הוא: אדם זר הבא לכאן שיקבל יחס חיובי על אף זרותו, ויראה חברה המתנהלת על אדני המוסר והצדק, יאמר בליבו, מה סודה של חברה זו, ואיך אני מייבא את זה לעמי ולארצי.
אז מה צריך לעשות מחר בבוקר? נתחיל באיך אנו מתנהגים בין יהודי ליהודי, ונמשיך ביחס שלנו למנקה של המשרד או בית הכנסת, ונמשיך ביישום חוקים ומשפטים צדיקים בחיינו ובחיי המדינה כולה."

השבוע צום ט' באב, עיקר משמעות הצום והאבל בתשעה באב הוא הצורך בתיקון עוולות חברתיות ובלעורר אהבת חינם. בית המקדש חרב בגלל שנאת חינם ופילוג בעם. החזון הוא לתיקון שבין אדם למשפחתו, לחברו, ולסביבתו; הוא זה שיבנה, יצמיח ויקים את משכנו השלישי של ה' בתוכנו, כסמל ואות לאהבת חינם. 
החורבן ארע לפני שנים רבות, ובמהלך ההיסטוריה היהודית בפרט בתקופות של תחייה וצמיחה עלתה שוב ושוב השאלה האם נכון להמשיך ולקיים את צום ואבל ט' באב?

החזון- "אור לגויים"
ד"ר ליאון גרשוביץ עונה,
"תשובתו של הנביא זכריה מדהימה – לשיטתו הצום אינו ביטוי אבל לזכר החורבן, אלא לזכר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן! זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי ואולם העם בהתנהלותו סירב לדרישה זו של הנביאים – ”משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע… העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים – להשכין צדק חברתי הבא לידי ביטוי במשפט הוגן וביחסים אנושיים כלפי בני-אדם אחרים ובייחוד כלפי השכבות החלשות בחברה, ומצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה (586 לפנה"ס). בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא שבו אכן יתבטלו צומות החורבן ולא רק יתבטלו אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי שבעקבותיו בני העמים השונים יחקו את עם-ישראל בהתנהלותו – יראו בעם-ישראל דוגמה להתנהלות ראויה…
למרבה הצער אנחנו עוד לא במקום הזה… ומה נדרש על-מנת להגיע למצב של חברת מופת? כתשובה לשאלה זו זכריה חוזר באזני אנשי המשלחת (ודרכם לכל העם) על דברי הנביאים שלפני החורבן ומתווה עקרונות פעולה: "אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו“ (זכריה ח' 17-16). כמה פשוט… כמה קשה לביצוע! אז כמו היום. מה בעצם אומר זכריה? זכריה אומר שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד. ועל-כן מתווה הפעולה של זכריה הוא לפעול לשינוי יסודי של אותן הנסיבות."

אחריות ללא קנאות
ובחזרה לפרשה שלנו השבוע, משה אוסף את עם ישראל וחוזר בפניהם על עשרת הדברות שנחרטו על שני הלוחות וניתנו במעמד הר סיני, ליוצאי מצרים ולכל בני העם היהודי עד סוף כל הדורות. אלו עשר ציווים מוסריים המובילים להנהגה ראויה ומועילה לכל חברה של בני אדם מכל גזע דת ומין.

פרופסור יובל אלבשן שעוסק במציאת פשרה במחלוקת על הרפורמה המשפטית מסכם,
"מה שדרוש לנו עכשיו זה לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג.
קשה לכתוב על תשעה באב השנה. קשה וכמעט בלתי נסבל. זו אינה הפעם הראשונה שאני כותב בנושא ולכאורה זו לא אמורה להיות משימה מורכבת מדי. הרי התובנות כבר מעובדות מזמן, הניסוחים משויפים למשעי ואין באמת צורך לבדוק את המקורות שאתה מכיר על פה. הבית ראשון חרב בגלל שזלזלו בחוקים. הבית השני חרב כי הקפידו הקפדה יתרה על החוקים. הצמדת שני החורבנות לאותו היום מלמדת אותנו על חשיבות המאבק בקנאים משני הצדדים… כבר כתבנו אותה למעשה. אסור לתת לקיצונים להוביל אותנו. נקודה. כל כך פשוט. אז למה היד הכותבת מסרבת לשתף פעולה והמילים מתקשות להיאסף בקובץ שעל צג המחשב?
…האפשר לכתוב באופן מושכל על שנאת חינם כשהיא הרימה את ראשה המסוכן לאחרונה וגודשת את חיינו מכל עבר, יותר ממה שאי פעם הכרנו, מציצה גם ברגע זה מעבר לכתפי ובכל מקום? דומה שהיד מסרבת לשתף פעולה עם משחקי הקמצא והבר קמצא ההם כשרחובות קפלן בתל־אביב ובירושלים מלאים ביורשיהם, שאף הם מעמידים דיניהם על דין תורתם (כל אחד ודעת התורה הקיצונית שלו) ואף אחד לא מוכן לעבוד לפנים משורת הדין. להם הכול ברור, פשוט וחד־משמעי, ומובן שאצל עדות הקנאים גודל השעה מחייב לוותר על כל השאר ותמיד השעה היא גדולה. גם זה אופייני ליורשי רבי זכריה בן אבקולס: את הספקות הם מותירים מחוץ לרחובות קפלן, בתל־אביב ובירושלים…"

אני תוהה האם חוקי המסגרת ששמרו עלינו בעת ניהול מחלוקות נשברו? והאם השבר הזה, הפחד והחשש כי ההתנהלות הפוליטית הנוכחית אכן תאפשר לכל בעל כוח להשתמש בו ללא שום מגבלה? האם הכוח הזה ינוצל לרעה ולאינטרסים אישיים ולא לטובת הכלל? הכול מותר למען המטרה הקדושה? בעל הרוב בכנסת יכול לחוקק ככל שיראה לו/לה לנכון?

ממשיך פרופסור אלבשן, "משיח של הסכמה – שהוא הבסיס לקיום חברה דמוקרטית – עברנו לשיח של הכנעה, ובשיח כזה להיכנע פירושו להפסיד. אימוץ שיח אלים כזה מוביל מטבעו לעוד הקצנה, שהרי תחרות "אני הכי חזק" לעולם לא מסתיימת, וחוזר חלילה. הכול הפך להיות בחזקת ייהרג ובל יעבור, מתוך תפיסת ילדים ש"עדיף כלום מכמעט".
אבל המוח יודע שזה לא נכון. שניהול חברה – מה שמכונה פוליטיקה – היא אמנות האפשר. רק בשירים מתקתקים הושגו הישגים גדולים ביום אחד. במציאות קרה בדיוק ההפך. כל ההישגים הגדולים בדמוקרטיה ובעיקר בזכויות אדם הושגו בצעדים קטנים ומדודים. לאט־לאט. לבנה על לבנה. פה תיקון אחד ואחריו עוד אחד קטן ועוד אחד, עד שהחברה הייתה יכולה לעכל את השינוי ולהפנימו. כל הנסיונות לעשות הפיכות – מצרפת של 1789 ועד רוסיה של 1917 – הובילו רק לאסונות. את המסר הזה חייבים להפנים ותשעה באב מתאים לכך. מעטים העמים שביום ציון חורבנם לא שולחים אצבע מאשימה כלפי המחריבים, הבבלים והרומאים, אלא מקבלים אחריות על עצמם. אחריות ולא אשמה. המחריבים אשמים כמובן בחורבן, אבל אנחנו, היהודים, מקבלים אחריות. זהו מסר שהציונות אימצה מהרגע הראשון לכינונה. זה מה שדרוש לנו עכשיו. לקבל אחריות, לא לוותר לקנאים משני הצדדים (כן, יש סימטריה בין הפלגים הקיצוניים, צר לי) ולדרוש מעצמנו לעשות הכול כדי שעוד עשרות או מאות שנים לאף אחד לא תכאב היד או יצרוב הלב כשהוא יבוא לכתוב על חורבן הבית השלישי בתשעה באב תשפ"ג."

צום קל ומועיל ושבת של שלום❤️

היום, י"ח בתמוז, ואנו צמים את צום י״ז בתמוז שנדחה להיום בעקבות השבת, צום "שבעה עשר בתמוז". יום זה מציין בתענית ובמנהגי אבלות, את תחילת האבל שיימשך שלושה שבועות, עד תשעה באב, היום שבו נשרף בית המקדש. 3 השבועות מכונים גם "ימי בין המצרים", על נפילת ירושלים וחורבנו של בית המקדש. מטרתם של הצער והאבל על האירועים הקשים הללו, היא לגרום לנו להתעורר ולנסות ולתקן את הטעויות והחסרים הרוחניים שהביאו עלינו את אותם אסונות, החסר באהבת חינם למשל. כך שנזכה בעתיד לבוא שייהפכו ימים אלו מימי אבל לימים טובים וחגים.

אז מה קרה בי"ז בתמוז?
חמישה אסונות משמעותיים ומרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית בימי י"ז בתמוז:
1.) לוחות הברית הראשונים אותם קיבל משה רבנו בהר סיני, נשברו על ידו כאשר ירד מההר וראה את חטא העגל.
2.) קרבן ה'תמיד' אותו היו מקריבים מימי הקמת המשכן בתמידות וברצף פעמיים ביום, נאלץ להיפסק מאחר ובעקבות המצור והמלחמה לא נמצאו עוד בהמות להקרבה בירושלים.
3.) חומות ירושלים נפרצו, אירוע שקדם לחורבן בית המקדש השני (בשנת 70 לספירה).
4.) לפני המרד הגדול, שרף המצביא הרומאי אפוסטמוס, ספר תורה – אקט שמהווה תקדים לכל השריפות הנוראיות של ספרי קודש יהודיים במשך הדורות.
5.) צלם (פסל של עבודה זרה) הוצב בהיכלו של בית המקדש – חילול השם וקודשיו.
בתחילה היה הצום מתקיים ביום התשיעי בתמוז, שהוא היום בו נפלה ירושלים בימי הבית הראשון (בשנת 586 לפנה"ס).
אולם, לאחר שהיא נכבשה שוב בי"ז בתמוז – כיבוש שהוביל לחורבנו של בית המקדש השני – החליטו חז"ל לייחד צום אחד עבור כל אותם אסונות שאירעו בתאריך זה. שנזכה להפיץ אהבת חינם ובשורות טובות,
צום קל ומועיל ושבוע טוב ומבורך❤🙏🏻

מחר, ביום שאחרי ראש השנה, מתקיים צום גדליה, אחד מארבעה צומות שקבעו חכמים והנביאים על חורבן הבית, חורבן העם והמקדש. על כל שלב של החורבן נקבע צום.
בעשירי בטבת החל המצור על ירושלים; בשבעה עשר בתמוז הובקעה חומת העיר ירושלים; בתשעה באב חרב בית-המקדש; ובא' בתשרי רצח ישמעאל בן נתניה (מקבוצת קנאים יהודים שראתה בגדליה בן אחיקם בוגד ומשתף פעולה עם האויב. הם גם כעסו גם על כך שלא היה ממשפחת המלוכה) את גדליה בן אחיקם שמונה על-ידי מלך בבל לשלוט על שארית הפליטה שנותרה ביהודה (גרעין קטן, ששרד בארץ, ואליו החלו להתקבץ היהודים אשר ברחו והתפזרו בארצות השכנות). רציחתו של גדליה גרמה להגליית שארית הפליטה והחורבן היה מוחלט.
העובדה שיהודי רצח יהודי, העמיקה את גודל החורבן, וכל זה קרה דווקא בימים של תשובה, בעשרת ימי תשובה. רצח גדליה הביא להרס של שארית הקיום היהודי בארץ, סיום ההתיישבות היהודית בארץ ישראל למשך שנים רבות.
צום גדליה נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, והוא תזכורת רלוונטית וחשובה לכולנו גם היום. אחרי הכל, בליל י"ב בחשוון תשנ"ו, 4 בנובמבר 1995, בכיכר "מלכי ישראל" בתל אביב בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו נרצח ראש הממשלה שלנו, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. יגאל עמיר ירה בו כי התנגד למדיניותו של רבין ולהסכמי אוסלו. רצח פוליטי שמגמתו לזעזע את המשטר הקיים, או להחליף את השלטון.
הרב יובל שרלו הטיב להסביר במאמרו מתוך אתר ישיבת ההסדר פתח תקווה-
"הצומות לא נועדו לחפירה ארכיאולוגית בעבר ההיסטורי. הם נועדו כדי להרכיב את האירוע ההיסטורי על עינינו בשעה שאנו מתבוננים אל אתגרי ההווה.
נורות האזעקה שהודלקו ברצח גדליה מהבהבות גם היום, בעומדנו לקראת הכרעות קשות ביותר העומדות לפתחנו. המודעות שלנו לכך שהמאבק הבלתי מתפשר על עמדותינו בנושאים החשובים הנראים לנו כחשובים ביותר, עלול למוטט את הקרקע כולה תחת רגלינו, ולהביא לחורבן, הוא הלקח היותר חשוב מרצח גדליה, והוא כל כך אקטואלי."
יהי רצון שתהא השנה הזאת שנת אהבת חינם וסובלנות. שנה שבה נצליח לתקן, לבנות, לחדש, ולהטמיע שכולנו חלקים נצרכים וחשובים של הפאזל הלאומי. אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה וצום קל ומועיל❤

משה מתחנן להיכנס לארץ, אבל הוא מבין ומפנים שהוא כבר לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, למרות זאת הוא ממשיך בנאומו לפני שנפרד מעם ישראל, הוא דואג ואוהב את עם ישראל ללא רבב… לכולנו יש רגעים בחיים שאנו מציבים יעד לארץ שנראית לנו ע"פ כל קנה מידה מובטחת לנו, ובשלב מסוים אנו מבינים שהתכניות השתנו ולמרות התכנון הקפדני, הציפיות, הכוונה והרצון לא נממש ולא נגיע לאותה ארץ מובטחת.

• כיצד אנו מתמודדים כשאנו מבינים שלא נגיע לאותה ארץ מובטחת?
• מדוע ה' מחמיר כל כך עם משה רבינו ולא נענה לתחנוניו אחרי מסע כה ארוך של מסירות נפש שעשה עם עם ישראל בדרכו לארץ ישראל?
• תחנוניו של משה פונים לה' אך גם אלינו, לעם ישראל ולדורות הבאים- שנזכור, שנלמד, שנשנן, נעביר הלאה ושנפעל ע"פ החוקים והמצוות שניתנו לנו טרם הכניסה לארץ; משה רבינו חושש שההתיישבות בארץ עלולה להשכיח מאתנו מאיפה באנו ואת המורשת שלנו, והשאלה היא האם אנו נענינו לתחנוניו של משה רבינו?

ברגע של פסק זמן, אתנחתא, מעניין לבחון כיצד אנו מתמודדים ברגעים שעלינו להרפות ולשחרר כי עשינו כל שביכולתנו ומאותו רגע התוצאה כבר לא בידנו… האם אנו מתמלאים תסכול, כעס, מתכנסים וכד' או מתעלים כמו משה וממשיכים למלא את שליחותנו נאמנה?

משה רבינו שבתחילת דרכו מעיד על עצמו כמגמגם, ולא איש של דברים מסיים את חייו בנאום אחד ארוך ועוצמתי שהוא ספר דברים כולו, מסירותו לעם ישראל מתבטאת גם בנאום זה. משה כאמור חושש שעם ישראל יתבסס בארץ ישראל ויתמקם, והנוחות תגרום לו לשכוח את ה' ואת כל המצוות שקיבל עליו, וחלילה יעבוד בעבודה זרה. הוא חושש מההשפעה של הסביבה.

משה רבינו מבקש מהקב"ה לסלוח על שני חטאים: האחד למחול לעם ישראל על חטא העגל, והשני למחול לו על חטא מי המריבה ולהכניסו לא"י. מדברי חז"ל, עם ישראל שילם מחיר כבד, בעיקר בשל חטא העגל וגם בשל חטא המרגלים, במשך דורות רבים לאחר מכן. למעשה הקב"ה אומר למשה כי לא ייתכן שבנ"י קיבלו את עונשם מתו במדבר, ולא זכו להיכנס לארץ ישראל ואילו הוא, משה רבינו, מנהיגם הדגול, שחטא ייכנס אל הארץ. לא יתכן שמנהיג שמוביל את עמו ובזמן שהוא מנהיגם, הם חוטאים בחטאים חמורים, והוא לא ייענש על כך בעצמו? האם בסופו של דבר, המנהיג איננו נושא באחריות המעשים של עמו? גם כיום כשישנם מחדלים בצבא למשל, הבירור והענישה היא גורפת גם למפקדים הבכירים שלא בהכרח נכחו בשטח בעת המעשה. כלומר שהסיבה שמשה רבינו איננו זוכה להיכנס אל ארץ ישראל איננה כאמור רק בשל חטא מי המריבה אלא גם ובעיקר משום שעם ישראל תחת הנהגתו, חטא בחטאים חמורים ולא זכה להיכנס אל ארץ ישראל.

ולגבינו? מה דעתכם? האם תחנוניו של משה אלינו נענו?

בתחילת שבוע, ביום ראשון, צום תשעה באב, עסקנו בנושא של שנאת ואהבת חינם. שואל הרב שלמה אבינר מהי אהבת חינם?  ומסביר שזו אהבה חינם שאינה תלויה בדבר, אינה מותנית בדבר, כפי שנאמר באבות ה טז- "כל אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם", אנו אוהבים אחד את השני, מפני שאנו עם אחד, משפחה אחת. "אהבת חינם אין פירושה, טשטוש האמת וההבדלים הקיימים בין אדם לרעהו, היא איננה מפריעה לראות בעיניים פקוחות את השלילה ולהילחם בה. אדרבה, מתוך אהבה, יש להיאבק נגד כל שלילה, מתוך דאגה אמתית לעם ישראל ומתוך רצון לתיקון חברו, ולא מתוך שנאה ונגיעה אישית. אדרבה, יש להיות חמוש בעין טובה, להכיר בזכויותיו ובמעלותיו של כל אדם ושל כל זרם. "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".
ואף אם נגיע למצב כזה שנפריז במידה זו, אין לנו לחשוש: מוטב ניכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

השבוע בפרשת "ואתחנן" אנו מצווים לאהוב, והשבוע אנו גם חוגגים את חג האהבה, ט"ו באב. כל החיים אנו מחפשים לאהוב ולהרגיש נאהבים, כיצד אפשר לצוות על אהבה? ומהי האהבה הראויה? משה רבינו אומר לנו השבוע אל תנהגו רק כעבדים שעושים את רצונו של ה' אלא גם תאהבו את ה' ושימו לב לעוצמות- "(ה) וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ." (דברים ו')

לאהוב משמעותו להתחבר, אהבה בגימטרייה שווה למילה אחד, ויתכן שאחת הסיבות לשם הפרשה "ואתחנן" נובעת מההבהרה שהאהבה שאנו מצווים בה היא איננה תלויה בדבר, למרות ואע"פ שמתחנן משה ולא נענה, מסירותו לעם ישראל היא ללא עוררין, חכמינו מסבירים שאנו מתפללים וכי לתפילה יש כוח אך אין זו תכנית כבקשתך, לא תמיד המענה שיתקבל יהיה בזהות עם מה שקיווינו וביקשנו- ולכן, עלינו לשמר ולחזק את האמון והאהבה שבנו.

בפרשה אנו מצווים לאהוב במדרגה גבוהה מאוד, חז"ל מסבירים שאת האלוקות יש לאהוב בכל מצב בחיינו-

בכל לבבך- שני ב', שני לבבות, לאהוב בשני יצרנו, יצר טוב ויצר רע

בכל נפשך- לאהוב גם אם המשמעות היא נטילת חיים בלית ברירה. רבי עקיבא הוא דוגמא לאדם שקיבל על עצמו למות מתוך מסירות נפש.

ולבסוף "בכל מאודך"- מספר פרשנויות-

1. בכל ממונך שיש אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו, לכן, הדגש גם בממונו על האדם לעבוד את ה'. ממון בגימטרייה זה צום. אדם צריך לצום, כלומר למנוע את עצמו מדברים שנפשו מתאווה להם. וזה חלק מאהבת ה', לוותר למען ה' על דברים שאנחנו מתאווים אליהם.
2. פירוש נוסף, בכל מידה ומידה שמודד לך, אפילו כשנופלים עלינו חס ושלום גזירות קשות וייסורים גדולים, צריך לקבל זאת באהבה, מתוך אמונה שהכל לטובתנו, והייסורים מזככים אותנו.

הרב שניאור אשכנזי מבהיר ע"פ רש"י שהרבה אנשים מוכנים למות על קידוש השם ולא לחיות על קידוש השם כי זה הרבה יותר קשה, לחיות על קידוש השם מצריך מאתנו עבודה מתמשכת.

מקורה של מצוות ברכת הכוהנים הוא בפרשת השבוע, פרשת נשא – "(כג) דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אָמוֹר, לָהֶם (כד) יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ. (כה) יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ. (כו) יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (כז) וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם. " (במדבר ו')
אלו הן המילים שהכוהנים מצווים להשמיע באזני עם ישראל. הרב משה גרילק מתאר כיצד זה מתנהל- "הכהנים שבין המתפללים יוצאים מבית הכנסת בשעה שהחזן חוזר על תפילת ה"שמונה עשרה", נוטלים את ידיהם ומתייצבים על הדוכן בנכונות נפשית עמוקה לברך את קהל הנאספים – במילים שצוטטו לעיל. שם, על הדוכן הם מחכים עד שיוזמנו על ידי הקהל, ויתבקשו לשאת את ברכתם. אחד מן הקהל קורא: "כהנים!" ואז, רק אז, הם פותחים בברכה. זו נקודת ציון ראשונה שתסייע לנו להבין את מהות התרגיל כולו."
הרבה מהפרשנויות מסבירות שהברכה הראשונה, "יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ," מתייחסת להצלחה החומרית; הברכה השנייה, "יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ," להארה והחן הרוחניים. ולבסוף, "יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם." השפעה סביבתית ע"י מתן שלום בטחוני וברכתו של ה' על בני ישראל.
למעשה אנו למדים שברכה מצויה במקום שבו שניים נפתחים זה לזה, נושאים זה לזה את פניהם ואת נפשם, נפתחים כדי לברך ולהתברך ושומרים זה על זה, כך שהברכה תישאר שרויה עליהם וביניהם. לכן, הכוהנים חייבים לפתח בלבם רצון, כוונה ושאיפה שהמבורכים על ידיהם אכן יזכו לברכה הראויה. במילים אחרות, הכוהנים חייבים באהבת חינם, לאהוב את המבורכים. על הכוהנים לתרגל בלבם אהבת ישראל בכדי שהברכה תהא עם ערך, כוח והשפעה.
וזוהי תזכורת עבור כולנו שעוד לפני מעמד מתן תורה הופיעה דרישה ברורה ומשמעותית-
"וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות, י"ט, ו'). כלומר, כל עם ישראל קדושים הם. גם אלו העוסקים בחיי היום יום- קדושים הם. כל העם על כל מרכיביו קדושים ונחשבים כוהנים. ולכן, רק אם קיימות בלבנו רגשות חיוביים כלפי הזולת, כיחיד וכחברה, נצליח לפתח בליבנו אהבת חינם ולהשפיע ביצירת חברה בריאה ומטיבה.
אמר הרב משה גרילק-
"כל בוקר, בימי חול, שבת ומועד, פונה הקהל בנכונות נפשית אל הכהנים ומבקש מהם שיברכוֹ. ואז, מרכינים המתפללים את ראשיהם, עוצמים את עיניהם ועונים "אמן", כנגד הכהנים הנושאים בפיהם ומברכים את העם. הלבבות של המברכים והמבורכים כאחד, נפתחים, באותה שעה, איש כלפי רעהו. טוב עין הדדי זה, גורם לברכתו של האלוקים שתחול על הציבור כולו. וכל אחד מן הקהל זוכה להתעוררות האהבה האנושית בלבו, לתחושת ההזדהות עם הכלל, לפלח נוסף של נדיבות ועין טובה.
לו היינו נוטלים אל תוך חיי המעשה שלנו מעט ממה שאנו חייבים לחוות בשעת ברכת כהנים, היו חיינו משתנים עד לבלי הכר. כולנו יודעים ומכירים את מצוקת נפשנו הגדולה. את אי היכולת שלנו להשלים עם טובת הזולת – בכל מישורי החיים. כולנו חשים שבכך אנו, למעשה, מונעים טובה רבה מעצמנו. כפי שאמר אחד מגדולי המוסר בדורנו:
"מי שחינך את עצמו לשמוח בהצלחת חברו ומחק את הקנאה מלבו, חי חיי שמחה ללא הרף. הרי הצלחות האדם, המשמחות את לבו – מעטות הן. ואם הוא מוסיף עליהן גם את השמחה על הצלחות חבריו וידידיו, מוסיף הוא לעצמו אין סוף שעות אושר. לצערנו, גורמת הקנאה בלבנו לעצבות למראה הצלחתו של הזולת. מי מפסיד? האדם עצמו!"…
ברכת כהנים, כל בוקר, היא התרגיל. בה טמון המנוף האדיר שבכוחו לשנות מצב זה. אם, כמובן, ישכיל האדם היהודי להיות מודע למרב התועלת שהוא עשוי להפיק ממנה. אם יחושו בעליל – הכהן המברך והציבור המתברך – כיצד נפתחים באותה שעה מעיינות האהבה בלב. או אז, אם ייקחו פירורים מרגשות אלו שהתעוררו בלבם באותה שעה, אל שוק החיים. אל חיי המאבק בחוץ, במשרד, בסדנה, על הכביש ובכל מישורי החיים – תשתנה דמות החברה ואיכות חייה. תשתנה – עד לבלי הכר." אמכי"ר.

שבת מבורכת ❤