תגית: תקווה

"לראות את האור"/ ברק פלדמן ואסף אמדורסקי

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

הערב חג ראש השנה, ובעיצומה של המלחמה כשמטחים של טילים תוקפים אותנו אנו, בעורף, נשב לחגוג את ראש השנה כשבליבנו החטופים שנמצאים עדיין בידם של המרצחים, החיילים שנלחמים עכשיו בכל החזיתות בארץ, המפונים מביתם, המשפחות השכולות, משפחות החטופים ובכלל עם ישראל שמחפש קרן אור באפלה המתמשכת הזו כבר שנה.
פרשת האזינו נקראת לעיתים קרובות בסמוך לראש השנה, וקיימים קשרים עמוקים בין תוכני הפרשה לרעיונות המרכזיים של יום הדין. הפרשה עוסקת בחשבון נפש קולקטיבי ובצורך בחשבון נפש אישי בראש השנה. כל אדם עורך חשבון נפש אישי על מעשיו בשנה החולפת ונדרש לשדרג את ה"תוכנה" האישית שלו. כמו כן, הצורך לתקווה לגאולה ולשיקום לאחר תקופה של כאב, מקביל לתקווה לחיים חדשים וזכים לאחר חשבון הנפש של ראש השנה. למעשה, השם "האזינו" מבטא את ההקשבה העמוקה הנדרשת מאתנו, בדומה להקשבה לתקיעות השופר בראש השנה. המילה "האזינו" נושאת עמה קריאה לתשומת לב מעמיקה והקשבה מרוכזת. בתקופת משבר ומלחמה, המילה מקבלת משמעות נוספת, מחייבת ומעצימה, בהקשר אישי ולאומי. "האזינו" מתפקדת כקריאה עמוקה להקשבה פנימית וחיצונית כאחד – הקשבה למציאות, לערכים, לאמונה, ולזולת. זו קריאה לפעול לא רק מתוך כוח, אלא מתוך הבנה עמוקה של המציאות.

אחרי הכל, יש חשיבות להקשיב למציאות הסובבת אותנו, להבין את הכאב והקשיים, ולא רק לשמוע את הרעש החיצוני, אלא לרדת לעומקם של האירועים (מזה שנה- חטופים שעדיין לא שבו ומשפחותיהם, החיילים שנלחמים על קיומנו וביתנו, המפונים מבתיהם, המשפחות השכולות שהצטרפו למעגל השכול הכואב והבלתי נתפס, שנה של אירועים שאנחנו עדיין מנסים לעכל). במקביל, "האזינו" מהווה קריאה להקשיב לקול הפנימי שלנו, לרגשות ולערכים שמנחים אותנו, במטרה לשמור על איזון נפשי ולחזק את האמונה והתקווה בתוך האתגרים. המלחמה מביאה עמה סכנה לאבד את המצפן המוסרי, ולכן ההאזנה לערכים ולמוסר היא חיונית כדי לשמור על אנושיות וחמלה. בתקופות של משבר לאומי, "האזינו", כאמור, קוראת להקשיב גם לאחרים – לחיילים, למשפחות, ולכלל הציבור, מתוך סולידריות חברתית, שיתוף פעולה, והקשבה הדדית הם הבסיס לכך. בסיכומו של דבר, "האזינו" מציעה קריאה לפעולה שנובעת מהבנה עמוקה של המציאות, מחויבות לערכים, למוסר ואמונה, ובחירה במעשים נכונים וערכיים. האזנה כזו מסייעת לשמור על איזון נפשי ולחזק את האמונה והתקווה בתוך הקושי.

פרשת האזינו מתארת את שירתו האחרונה של משה רבנו לפני מותו. השירה נוגעת במעגלים חוזרים של תקופות של שפע ושגשוג לצד נפילות ומשברים, אך גם תקווה לגאולה. בפרשת האזינו, המסר המרכזי נוגע ליכולת לראות את התמונה הגדולה ולהבין את מחזוריות החיים – גם בזמנים של משברים. השירה שבפרשה מעניקה פרספקטיבה רחבה, המזכירה לנו שההיסטוריה רצופה עליות ומורדות, ושגם בתקופות קשות יש משמעות ותכלית עמוקה. הפרשה מדגישה את האחריות הקולקטיבית של העם, במיוחד בזמן מלחמה, כשהמאבק הוא לא רק צבאי אלא גם רוחני ומוסרי, ומתארת תקופה של שיקום וגאולה אחרי תקופות קשות. הפרשה מבטאת את האמונה בטוב, ומזכירה לנו שלאחר תקופות של קושי יש תקווה לגאולה ולשיקום. התקווה הזו מאפשרת לנו להתגבר ולהמשיך, מתוך אמונה שהעתיד ייטיב עם העם.

במילים אחרות,  בעיקר בעת מלחמה ממושכת, חשוב לראות את התמונה הרחבה, להתחזק באמונה ולשאוב השראה להמשיך באומץ ובאחדות. בעת מלחמה, כאשר המציאות הקשה יכולה להטות אותנו בקלות לתחושות של ייאוש או כאב, ההאזנה לקול הפנימי, לקול התורה ולערכים עליהם גדלנו, היא מפתח לשמירה על תודעתנו ולהמשך דרכנו. חיזוק האמונה והיכולת להמשיך באומץ ובאחדות – מהווים עבורנו השראה וכוח להתמודד עם אתגרי הזמן.

ואסיים ברוח שירת האזינו-
"לראות את האור"/ ברק פלדמן ואסף אמדורסקי
"כי ראיתי את דרכי נעלמת
ביער סבוך
בין קירות חורשים
ובתוך האדמה המדממת
רגליי ננעצו
היכו שורשים

ולרגע יכולתי לשמוע
עלים מלמדים שירתם
ורציתי לעלות גבוה
לפרוח איתם…

ולרגע יכולתי לנגוע
בקצה הכאב האפור
ורציתי לעלות גבוה
לראות את האור
לראות את האור…"

ובברכת שנה טובה, תחל שנה וברכותיה, שנה של בשורות טובות ושבת רגועה ונעימה
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון🍎🍯❤️

הפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב היקרה

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית. עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו אינו מוותר על מצוות הכנסת אורחים.
הפרשה מתחילה ב- נראות ה' אל אברהם אבל לא מצוין מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל, מעביר את ה' למצב של שיחה ממתינה, ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. מפעולה זו של אברהם לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה…"- הכנסת האורחים חשובה מאוד, אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול הגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה. בימים אלו, ניכרת הכנסת האורחים לכל המפונים על ידי משפחות רבות הפותחות את בתיהם ברוחב לב ואהבת חינם.
אברהם אבינו מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לו שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. בסיום הביקור אברהם אבינו מלווה את אורחיו שממשיכים לסדום.  ה' מספר לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה בעקבות מעשיהם הרעים והאכזריים, ואברהם פותח במשא ומתן עם ה' ומנסה להציל את סדום (ובכך גם את לוט אחיינו). אברהם מתחיל מהיתכנות קיומם של 50 צדיקים בעיר, ומגיע עד ברור לגבי קיומם של עשרה צדיקים. וה' מבטיח לו שגם בעבור עשרה צדיקים לא יחריב את סדום ואברהם משתתק ומבין שדינם של סדום ועמורה נחתם.

הפרשה מתארת את אכזריותם של אנשי סדום כאשר מגיעים המלאכים לביתו של לוט, אחיינו של אברהם. מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אומר הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני-חיים", אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשובה אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר. התרבות לא הצליחה לתרבת. ההומניזם לא הפך את בני האדם להומניים.
כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ־בירקנאו, עשרות שנים לאחר השואה, השאלה שהציקה לי לא הייתה "היכן היה א-לוהים?". א-לוהים היה בדיבר "לא תרצח". א-לוהים היה במילים "וגר לא תונה". א-לוהים אמר לאנושות "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". א-לוהים מורה לנו את הדרך הנכונה – אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. א-לוהים לא בלם את אדם וחוה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל… השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא "היכן האדם?""

זוועות ה-7 באוקטובר לא מניחות לנו. האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים, בפרט בימים אלו, שואבים אותנו לקושי הלאומי והאישי שלנו, ומעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. בשבועות האחרונים אנו חווים בעוצמות צער ועצב לאור אותם אירועי טבח והרס, וההשלכות לכך כאשר בני משפחתנו וחברים נאלצים ללבוש מדים ולצאת להילחם. אף העורף מצא את עצמו מגויס בכל המובנים. אני תוהה האם יש הבדל בין צער לעצב? הרב יוסף בן בסן מסביר כי יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא סוג של יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב לעבור ולהתגורר בנו.
האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

פרשת וירא משקפת לנו את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, בן 100, מעל האתגרים שלפתחו. הוא בשיא כאביו של מילתו ובחום היום איננו מוותר על מצוות הכנסת אורחים כהלכתה, ולגמול חסד לנזקקים המתקרבים לאוהלו. הוא מוותר על המפגש עם השכינה ובזריזות ניגש לסייע לאורחים שהוא כלל איננו מכיר. בנוסף, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום, ובהמשך, מוזכרים מעשי חסד נוספים. כל תודעתו של אברהם אבינו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נראה כי הוא גם מגלה את כוחותיו.
בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. ישנם מצבים בחיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא במיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? מסתבר כי גם במצבים נוראים במיוחד קיימת נקודה של בחירה. לראות, לדמיין לקוות, ולהאמין לטוב כשבקצה השני השתקעות במקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וייאוש. בין שתי האפשרויות הללו יש מרחב של גישות שונות שמכירות בצער ובכאב. למשל, יש גישה שתגדיר את הצער רק כחלק ממני, ולא הופכת אותו למהות, למי שאני כאדם. איננו יכולים לבחור את האירועים שאנו חווים במציאות אך ביכולתנו לבחור כיצד להתמודד איתם. הבחירה שלנו גם תשפיע על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך הדרך- כשבקצה אחד גישה של תקווה ואמונה בטוב המוביל לצמיחה, ובקצה השני, פסימיות, תסכול, חוסר אונים וייאוש שלרוב מוביל לתקיעות.

וכך מחזק אותנו הרב שניאור אשכנזי,
"לב טרוף בדאגה והמחשבות לא נותנות מנוחה שוב ושוב בודקים את הטלפון, בתפילה לשלום החיילים הגיבורים שלנו, ובאישון לילה עוברים ממיטה למיטה, כדי ללטף ילד חרד. הקרקע הבטוחה נשמטה תחת רגלינו. בכל זאת נרים ראש בביטחון: אנו נס בן 4000 שנה. בעולם שעובר שינויים מואצים כל רגע, יש עובדה שלא משתנה: היהודים בלתי ניתנים להכחדה. אנו היינו, אנו נמצאים, ואנו נהיה לנצח. לאורך אלפי שנות קיומנו טולטלנו ונאבקנו באימפריות הגדולות, החזקות, המשפיעות והבולטות בעולם, אבל כולן נמוגו מזמן והנה אנו כאן. מארק טוויין, מגדולי סופריה של אמריקה, הציף בשנת 1899 את העובדה המרתקת, שהיא אחת החידות המסקרנות בהיסטוריה: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו, מילאו את הארץ בקולות ובהדר, חוללו רעש רב ונעלמו. עמים אחרים הפציעו למשך זמן ונמוגו. אך היהודי ראה את כל אלה ונשאר מה שתמיד היה. הוא לא מפגין הסתאבות, לא קמטי גיל, לא היחלשות איברים, לא האטת מרץ ולא הידלדלות ערנותו ומוחו הקודח. כל הדברים הם בני חלוף – מלבד היהודי. כל הכוחות חולפים – אך הוא נשאר.
מה סוד חיי הנצח?". מהו באמת סוד הנצח? מה הקסם ששומר עלינו 4000 שנה? כיצד לא נזרקנו לפח האשפה של ההיסטוריה, בשעה שזה קרה לכל העמים שרדפו, פצעו ושברו את רוחנו? החזיקו בחבל התשובה מובטחת מראש בפרשות השבוע של ספר בראשית. האלוקים מבטיח שאימפריות יעלו וירדו, ימריאו ויתרסקו, אבל מעל אברהם וזרעו תיפרש כיפת ברזל…"

אתמול בשכונה זכיתי להשתתף בהפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב שיזמה ויצרה חוויה מרוממת ומחזקת עם נשים יקרות מכל המגזרים. התפילות, ההתכנסות והשיתוף היו עוצמתיים ומרגשים. ויתכן שזה חלק מסוד הנצח, השמירה כל השנים על הזהות היהודית שלנו וארון הספרים היהודי. בן גוריון האמין כי " התנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני, המוסרי והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר, והספר שמר עלינו." 
עוד יבוא שלום עלינו. מי ייתן ונצליח להתאושש במהרה על כל המשתמע, ונצליח להמשיך לראות, להרגיש, ולסייע אחד לרעהו, גם בתקופות רגועות ושלוות בתקווה שיגיעו בקרוב. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

עוצמה נשית בהפרשת חלה

השבוע הפטרת "כי תצא" שממשיכה את נבואות הנחמה לישראל, והיא החמישית מ"שבעה דנחמתא". גם היא, ככל 7 ההפטרות של "שבעה דנחמתא", לקוחה מספר ישעיהו, והפעם- פרק נ"ד פס א'-י'. הפטרה זו הינה מן ההפטרות הקצרות ביותר שישנן, אך היא נחשבת כיחידה שלמה ומשמעותית של נחמה.
הדימוי המרכזי של ההפטרה הוא דימוי העקרה. מסביר הרב משה ליכטנשטיין, "שני גורמים שונים מונחים ביסוד צרת הגלות – הסבל בהווה וחוסר התקווה לעתיד."
הרב מדגיש שמדובר בשני עניינים שונים; כי יתכן שתהא מציאות של סבל נורא בהווה, אך יחד עם זאת יש תקווה לעתיד כי השיפור במצב הנוכחי מובטח. אבל ייתכן גם מצב הפוך, שההווה כשלעצמו איננו קשה, ואין כרגע סבל אקוטי, אך העתיד נראה כחסר תוחלת, ללא שום אור בקצה המנהרה, וזה אומר הרב ליכטנשטיין גורם ליאוש קשה.במילים אחרות, "עיקרה של נבואת "רני עקרה" באה להתמודד עם היאוש וחוסר התקווה לעתיד הנולדים במציאות של גלות ובזה היא מתמקדת.
הכלי לכך הוא המטאפורה של העקרות. שורש בעייתה של העקרה הוא בחוסר התקווה לעתיד. כמובן שיש רגעים קשים מנשוא בהווה, אותם חווים כל זוג הסובל מבעיות של פוריות; ברם, שורש הענין הוא בכך שאין להם תקוה לעתיד… העם בגלות משול לעקרה.
קיימים מצבים רבים בהיסטוריה היהודית לדורותיה, בהם ישראל בגולה אינם סובלים מייסורים או מדיכוי ואין הגויים חפצים להרגם… מציאות היסטורית המכונה בימינו "גלות בארצות הרווחה", וזאת הן מן הזווית הכלכלית והן מן הזווית המדינית. וכבר היו דברים מעולם. ואולם, ייאושה של העקרה הרואה עתיד לשכנותיה בעוד היא במצב של "הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי", לעולם מבטאת את הקיום היהודי של אורך הגלות. גם בתוך הרווחה, ישראל חשים שאין להם עתיד כעם וכ-לאום… לא הקושי בהווה, אלא הידע שאין עתיד הוא המעיק על העקרה שלא ילדה ועל ישראל בגלותם.
ממשיך הרב ליכטנשטיין, "…הסבל של העקרה בהווה כאמור נגרם מכך שאין לה עתיד. לכן, ברגע שהעתיד הופך להיות מוחשי, עוד בטרם הוא מגיע, כבר ההווה הופך להיות נעים ובכך הנחמה. פניית הנביא לעם להרחיב את האהל ולחזק את מיתריו, יוצרת כבר עכשיו נחמה לעם הנמצא בגלות, עוד בטרם ישוב לארץ. משל למה הדבר דומה, לזוג עם בעיית פוריות שהרופא אומר להם לקנות רהיטים לחדר ילדים כי בעייתם פתירה; כבר מעכשיו, עולמם השתנה מבלי היכר, עוד הרבה לפני שהילד ייוולד, היות והעתיד כבר התהפך אף אם טרם התממש."
הנביא ישעיהו מבין שההבטחה על "מהפך גאולה" זקוקה לגיבוי של הבטחה נבואית בדבר התמדתה וקביעותה. לכן, הנביא וה' מבטיחים לגולים השבים ארצה שזוהי ברית עולם אמיתית. הפטרה זו היא ממש מופת לנחמה ועידוד. יש תאור התרבותם, התרחבותם ושמחתם של בני ציון, תאור רחמיו של ה' על עמו, ואת ברית העולם הכרותה ביניהם. העיר ירושלים שהייתה בשפלותה תיבנה בפאר, והיא תכונן בצדקה ואויביה לא יוכלו לה.
בהקשר הזה של הצורך העז בתקווה, מספר הכתב רונן טל, "פרופ' בן קורן, אונקולוג, שהגה ומוביל תוכנית מיוחדת שמטרתה לתת תקווה גם לחולים הקשים ביותר, אלה שזמנם קצוב. והוא עושה זאת תוך שימוש באמצעים הכי פשוטים: הקשבה, דיבור בגובה העיניים, כבוד אנושי בסיסי וחמלה" ממש כמו בנחמות של הנביא ישעיהו. מסביר פרופסור בן קורן- "…הרבה אנשים לא מבינים באמת מה זאת תקווה. אבל זה הערך הכי אנושי שקיים. תקווה היא צורך אנושי גדול יותר אפילו מאהבה. אנשים יכולים לחיות בלי אהבה, אבל לא יכולים לחיות בלי תקווה. אצל בעלי חיים יש מודלים של אהבה, אבל אין אצלם מודל של תקווה. והסיבה לכך שתקווה לא קיימת אצל בעלי חיים היא שתקווה קשורה לעתיד, להסתכלות קדימה. ובמילים אחרות, לסימון מטרות בנות יישום".
התקווה היא שתעורר אצלנו מוטיבציה, אופטימיות ואמונה למימוש אותו חלום וחזון.
מאחלת לכולנו בפתיחת שנת הלימודים ורגע לפני הבחירות שתהא בליבנו תקווה מעוררת השראה, אמונה ואופטימיות לעתיד טוב ומטיב. אמכי"ר.
שבת שלום❤

הנביא ישעיהו פותח-
"(א )נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקיכֶם: (ב) דַּבְּרוּ עַל-לֵב יְרוּשָׁלַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל-חַטֹּאתֶיהָ:" (ישעיהו מ')
נבואות הנחמה הן הדרגתיות והן מגיעות תחילה מציווי נביאים אחרים לנחם את ישראל, כשבהמשך מגיעות פניות נחמה ישירות וחזקות יותר. דרך אמירות הנביא ניתן ללמוד על הלך הרוח ומצבו של העם בראשית התקופה של שיבת ציון. לאחר הצהרת כורש יש צורך לפייס, ולרומם את לב העם, "דברו על לב ירושלים", לאור חוויית הכישלון והחורבן של ירושלים ומלכות יהודה, וזאת, לאחר שמלכות ישראל חרבה וגלתה, היה צורך ליצור תקווה וממשיות לגאולה. לעודד אותו שיאמין שזוהי תחילתה של תקופה חדשה, תקופה של נחמה אלא שלא כולם משתכנעים. מול הכרזותיו הנמרצות של הנביא יש לא מעט אנשים שמביעים ייאוש וחוסר אונים: "יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ ה' נָשְׁבָה בּוֹ". העם הפנים את נבואות התוכחה של נביאי החורבן, ועתה הם חשים שמאחר והם, בני יהודה, נענשו מידי ה' בחורבן ובגלות, הם יבשו וקמלו. תשובתו של ישעיהו הנביא מכילה ומביעה הסכמה עם הנאמר יחד עם זאת הוא מסביר: "אָכֵן… יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ", אבל במילים אחרות, (כפי שכתוב בליקוטי מוהר"ן ח"ב- תורה קיב)- "אם אתה מאמין, שיכולין לקלקל, תאמין שיכולים לתקן." "כי דְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם" (ישעיהו מ' פס ח'), יהיה אשר יהיה – עם ישראל לא יעלם והוא יגיע בסופו של דבר לחזון אחרית הימים.
הפטרת נחמו מתייחסת לשיבת העם מהגלות. ספר ישעיהו אומנם פותח בתוכחה אך הוא מסיים בנחמה. ואחת השאלות שעולות- כיצד משקמים את ההריסות ובונים מחדש? החיים מזמנים לא מעט מצבים שבהם אנו נאלצים להתמודד עם אירועים קשים או מעברי חיים מאתגרים. הנושא רלוונטי ממש גם בימנו.
לנו כבני אדם יש כמות מוגבלת של משאבים. זה נכון לגבי שעות ביממה וזה נכון גם לגבי כוחות נפש. כבני אדם מוטלת עלינו אחריות שעם פיתוחה של יכולת המולטיטסקינג, (היכולת לבצע מספר משימות בו זמנית מבלי שזה יגרע באופן משמעותי מאיכות ויעילות הביצוע) האחריות שלנו התעצמה. מלאכול בריא, לדאוג למשימות משק הבית, לילדים, לצרכים השונים שלנו ושל מי שסביבנו, פרנסה ועוד. בעקבות המשברים, האמון הבסיסי שלנו מתערער בנו ובעולם. משבר יכול להפיל אחריו את כל מערכת האמונות של האדם, משבר אמון- האמון בחיים, באלוהים, בטוב, בעצמו ובכל מה שהחזיק והניע אותו בחייו. והאתגר הוא לזכור שהמשברים שאנו חווים הינם מצב זמני.
אז אם המשבר אינו מספיק מסתבר שבזמן משבר יש לנו גם נטייה לשפוט את עצמנו בחומרה, ואנו מגלים קושי לראות את הנקודות החיוביות בחיינו. והשאלה שעולה היא כיצד מיצרים ושומרים על איזון שיאפשר מציאת דרך להמשיך לחיות חיים מלאים ומספקים?
משברים מגיעים בכל הסוגים והגדלים, ובכל משבר טמונה הזדמנות לצמיחה. ההבדל בין התפתחות וגדילה, ובין נפילה ארוכה ופגיעה ממושכת בתפקוד נעוץ לרוב באופן בו אנו מתמודדים. האם זו אכן התמודדות כנה ואמיצה הכוללת- בחינת ההשלכות למשבר, בחינת ה"אני מאמין" שלי, ונכונות והאמונה שלי ליצר שינוי שיהיה מקדם וחיובי?
בהפטרת נחמו פונה הנביא לליבו של העם, בניסיון והשתדלות לרומם את מצב רוחו, לפייס ולהפיח בו תקווה שאכן הקלקול בר תיקון. הנביא קורא לעם לחזור ולעלות לירושלים, להביט קדימה עם תקווה למימוש ייעודו. להאמין שבעתיד לבוא ירושלים תהא ותתממש כ-לב פועם בלב העולם, לב מחייה ומאיר, ופועם עבור כל העמים. השיקום מאתגר, ממושך ואינו פשוט אבל הנביא מעודד את העם לראות את החזון, את העתיד לבוא- ירושלים שתקום לתפארת, ותהא למופת לכל העמים האחרים. ועל זה הרצל כבר אמר, "אם תרצו אין זו אגדה🤓."
היכולת לקום מכאלו תחתיות נותנת לנו את הכוח לתקווה ולאמונה שאפשר. מי ייתן ונצליח להתגבר, להתחזק ולצמוח מהמשברים שאנו חווים וכנראה שעוד נחווה בחיינו. אמכי"ר.
שבת שלום ובשורות טובות💞

12 נציגי ראשי השבטים נשלחו לארץ ישראל לתור ולרגל, לאסוף מידע מודיעיני מייצג, והכוונה כמובן לא הייתה לאיסוף סלקטיבי וחיובי בלבד. אחרי הכל, הם התבקשו לבדוק ולברר את איכות האדמה, הפירות, איכות האנשים, לוחמים אמיצים או פחדנים, והאם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? איסוף מודיעין לקראת הכיבוש. המרגלים חזרו עם המידע שראו ואספו. הם הבינו שהתקופה הניסית תמה, תם המָן מהשמיים, תמה שתיית המים מבאר פלאית, הם כבר לא יהיו מוקפים בענני הכבוד, והמגע המתמשך עם השכינה יצטמצם משמעותית. לכן, הם בוחנים האם כיבוש דרך הטבע אפשרי? והם מבינים שבדרך הטבע אין את היכולת לחדור ארצה, אז מה רצו מהם שואל הרב שניאור אשכנזי? הרי הם צדקו במה שראו.
נראה שהמרגלים מעדו בדרך בו בחרו להעביר את המידע שאספו-
" (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ, אָמְרוּ, לֹא נוּכַל, לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם: כִּי-חָזָק הוּא, מִמֶּנּוּ." (במדבר יג')
"סוטה לה: אל תקרי ממנו (מאתנו) אלא ממנו (מהקב"ה), אפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו." כלומר, בפשט לא כתוב שהמרגלים אומרים שהעם הנוכרי היושב בארץ ישראל חזק מאתנו, מעם ישראל, אלא 'חזק ממנו', מה׳. מסביר הרב שניאור אשכנזי- "המרגלים המבועתים שבו ארצה עם מסקנה מבהילה: מדובר בסכנה כזו שהקב"ה בעצמו לא יכול להושיע אותנו." כלומר, כל מעשי הניסים- עשרת המכות, קריעת ים סוף, מתן תורה, מן מהשמיים, ענן הכבוד וכו' שחווה עם ישראל זמן קצר קודם לכן לא הספיקו בכדי להקנות להם אמונה וביטחון.
במילים אחרות, אין טענה כלפי המידע שהביאו המרגלים אלא על הדרך שבחרו להעביר את המידע; הייתה זו ביקורת שהעבירה תחושה חד משמעית של אי רצון לכבוש את הארץ. המרגלים נענשו על המסחר בגנותה של ישראל. הם מכנסים את העם ומוסרים לו את המידע המודיעיני ללא אהבה והערכה לנחלת האבות, ומשום כך הם גם זורעים בהלה בקרב העם. כשאנו אומרים ביקורת עם אנחה ובכבדות שטעונה באנרגיה שלילית, אנו חוטאים למטרה. ביקורת בפרט יש להעביר באהבה ובהכלה.
המסר שמשתמע מדרך העברת המידע ע"י המרגלים הוא שמה שיש בארץ למעשה גדול עלינו ומעבר ליכולות שלנו. ולכן, כנראה שהכניסה לארץ בסופו של דבר נעשית דווקא בסיוע של רחב הזונה שהיא האנטיתזה ל-12 נציגי ראשי השבטים המכובדים והרוחניים, אנשים רמי המעלה, המוזכרים בשמם בפרשה. בכניסתנו לארץ ישראל תפקידנו הוא להוריד את השכינה, השמיים, אל הארץ.
כלומר, המעבר מהמדבר לארץ ישראל נעשה בערוץ הכי גשמי, וארצי כדי להכניס בנו את הכוחות, הרוח, והאמונה שאנו יכולים, ועצם ההחלטה הנחושה היא שנותנת לנו את הכוחות להצליח. העולם והאלוקות אינם שני דברים שונים, אלא דבר אחד! והדבר הכי חשוב הוא להחליט שזה אפשרי ושאנו מסוגלים. לכולנו יש משימות ואתגרים בבית, בחוץ, והכי חשוב שליחות לקיים ולהגשים- אז איך אנחנו עושים את זה בימינו עם כל העומס בשוטף והסחות הדעת?
באמונה ובבטחון!
יוצא שהמרגלים חטאו בחוסר אמונה ולא סמכו על הקב״ה ועל עצמם. התיקון הוא בדרך העברת המסר, לקיחת פיקוד ואימוץ דרך שמעצימה את ההתגייסות והמסוגלות למרות הקושי והפחד.
היכולת להאמין ולהיות נחושים על אף הפחד במציאת הדרך לפרוץ קדימה! הלוואי ונמצא בנו תמיד את הכוחות להאמין ולבטוח שאנחנו מסוגלים! אמכי״ר.
שבת מבורכת💪🏻❤

סיפור שמספר הרב שניאור אשכנזי-

"מספרים על איש עסקים בארצות הברית שנקלע לקשיים כספיים. הוא ניסה לפתח מוצר מסוים ולהטמיע אותו בשוק, תוך שהוא מתכוון לגייס כסף ממשקיעים, אך הכספים התעכבו מלהגיע והוא הרגיש אבוד מול החובות שהלכו ותפחו. בצר לו יצא מהמשרד והתיישב על ספסל בפארק העירוני. מנסה לשכוח מהצרות שלו. אותו פארק היה סמוך לבית "דיור מוגן" יוקרתי ואנשים מבוגרים מאותו מוסד היו יוצאים אל הפארק. לפתע התיישב לידו אדם מבוגר ושאל למה הוא מוטרד. הוא סיפר. 7 המבוגר הציג את עצמו כ"הנרי פורד", אחד התעשיינים הגדולים בתולדות ארצות הברית, מייסד חברת הרכבים "פורד". "מצאת חן בעיני", אמר פורד, "ואני מאמין ביכולות שלך". הוא הוציא פנקס צ'קים מהכיס, כתב מיליון דולר ואמר כך: "תניח את הצ'ק במגירה. אל תמהר להשתמש בו, אך תמיד כשתגיע לנקודת שבר, תזכור שבמקרה הדחק יש לך את הגיבוי הזה ואתה רשאי להפקיד אותו". אותו איש עסקים נולד מחדש. הוא ידע שאין לו מה לחשוש. הוא התמלא מרץ, שכנע פקידים בבנק לתת לו הלוואות, הלהיב חברים עם המוצר שלו, עד שעבר את התקופה הקשה ופרץ לשוק. עכשיו, הדבר הראשון הוא לרוץ להנרי פורד ולהודות לו על הישועה וההצלה. הוא מיהר לאותו "בית אבות" וביקש להיפגש עם פורד. "הנרי פורד?! אין כאן איש כזה ולא היה מעולם", אמרה הפקידה. הוא ניסה לתאר לה אותו, עד שהיא הבינה. "כן, יש כאן אדם שסובל מהזיות ומציג את עצמו בכל מיני הצגות. פעם הוא פורד, פעם הוא לינקולן ופעם הוא דונאלד טראמפ". אבל בשבילו זה באמת היה הנרי פורד, כי הדבר הכי חשוב בחיים הוא להאמין שאתה מסוגל ואת האמון הזה סיפק לו אותו מבוגר."

הפטרת 'מחר חודש'- התחדשות, תקווה ומציאות שונה-

השבת הפטרת "מחר חודש", שמואל א, פרק כ' (פסוקים יח'-מב').  והיא פותחת ב- "(יח) וַיֹּאמֶר-לוֹ יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ;" (שמואל א, כ')
השבוע שבת חלה בערב ראש חדש ולכן, נוהגים להפטיר את הפטרת 'מחר חודש', כי ראש חודש יחול ביום ראשון הקרוב. המנהג הזה הוא ייחודי ביחס לכל ההפטרות מכיוון שזו ההפטרה היחידה שלא עונה לכלל שנקבע ע"י חכמי התלמוד במסכת מגילה, והוא שההפטרה צריכה להיות דומה לפרשה שקראו באותה השבת. ההפטרה של 'מחר חדש' היא הפטרה שאיננה קשורה לשום דבר בשבת עצמה, אלא רק לכך שמחר יהיה ראש חדש. הרב משה ליכטנשטיין מסביר-
" עיקר ענין ההפטרה הוא להדריך את האדם במעגל החיים ובמציאות הקיומית שלו בדברים הנוגעים למצבו מתוך דברי הנביאים. אחת מן הנקודות הללו היא ערב ראש חדש, שהרי האדם ניצב בפתחה של תקופה חדשה ויש לו הזדמנות לפתיחת דף חדש וארגון חייו מחדש, לאור הנסיבות המשתנות שכל חודש מביא עמו… חלק מן המסר של נבואה זו קשור בדיוק בנקודה זו, ועל כן היא משמעותית לאדם ההולך לקראת נקודת ציון מחודשת במעגל השנה שלאורו הוא חי את חייו."
במוקד ההפטרה עומדות למבחן מערכות יחסים אנושיות של אמון ונאמנות, שנתקלות במחסומים ואיומים שמטרתם פגיעה וערעור המחויבות ההדדית, אך בסופה של ההפטרה הנאמנות גוברת. הקביעה הזו עולה מיד מתוך קריאה ראשונית ושטחית של הפרק. אבל בהפטרה ישנה דרמה אנושית המורכבת ממערכת יחסים משולשת, הכוללת את דוד, יהונתן ושאול.
הקשר שבין ההפטרה לבין ראש החודש שקרב ובא הוא בכך שהפרק מתאר את חגיגת ראש חודש, והעלילה היא מסביב לנעשה בסעודת ראש חודש. אבל למעשה נבחנת פה יכולת ההתמודדות של הגיבורים עם העתיד לבוא. שאול וביתו עומדים בפני מציאות בלתי צפויה שמעמידה בסכנה את המשך מלכותו. שאול רואה את בניו ממשיכים את בית המלוכה, ולכן, הוא איננו מוכן לגלות גמישות ולהכיר בשינויים שחלים. הוא איננו מוכן לקבל את המציאות החדשה, להסתגל אליה ולפעול במסגרתה. ואילו יהונתן, בנו, מבין שמהלך המלכות הישראלית שונה ולא יחזור למצב שאביו, שאול, מקווה לו. לכן, בזמן ששאול נלחם מלחמה נואשת וחסרת סיכוי כנגד דוד, יהונתן מתחבר לדוד, מכריז על הכרתו במלכות דוד ומחפש דרך לפעול במסגרתו.
ועל כך מוסיף הרב ליכטנשטיין-
"ההכרזה של "מחר חדש" מעמידה אותנו על כך שתקופה חדשה, או לכל הפחות האפשרות לשינוי ולמציאות חדשה, קרבה ובאה. אמנם, בהחלט ייתכן שהחודש הנכנס רק יחזור על המחזוריות הקבועה של גילוי והעלם, אך יש גם לקחת בחשבון את האפשרות שהחודש המתחדש יבשר את בואה של תקופה חדשה ומציאות שונה ממה שהיה בעבר. הצגת שתי הדמויות של האב, שאול, והבן, יהונתן, שאחת נשארה מקובעת בתפיסתה ומנהלת מלחמת חורמה לשמירת העבר ההולך ונעלם, כשהשנייה מסתכלת בעין בוטחת על העתיד מבלי לחשוש מן ההסתגלות אליו ולהשלכותיו, באה להכין אותנו לקראת העתיד הממשמש ובא אלינו. וזאת לאו דוקא אם היום כבר ראש חדש, אלא אדרבא, אם 'מחר חודש', אזי זהו הזמן להתכונן אליו ולהיות נכון להתמודד ולהסתדר עמו."
היום יום השואה ובתוך כל החשיכה וסיפורי הזוועה שאנו שומעים, אומרת לנו ההפטרה שיש קרן אור ותקווה למציאות חדשה, מציאות שנציין כבר בשבוע הבא ביום הזיכרון וביום העצמאות, הבחירה להילחם על חירותנו ועצמאותנו כעם, ויום הכרזת הקמת מדינת ישראל.
שבת שלום💞 

״המדליק נר מנר – הנר דולק וחברו אינו חסר” (במדבר רבה, פרשה י”ג)חג החנוכה מתקיים בכל שנה בפרשת השבוע- “מקץ”, יוסף נמצא בבית הסוהר ומחכה לשחרורו מהכלא. בפרשת “מקץ” בא הקץ למעמדו כאסיר וניתנת ליוסף ההזדמנות הנדירה לפתור את חלומות פרעה ובכך לשים קץ לחושך בחייו ולהפכו לאור.וזוהי למעשה מהות חג החנוכה, עלייתו של יוסף מהבור החשוך למעמד חדש. לאחר תהליך ארוך של למידה, התמודדויות והתנסויות מאתגרות, יוסף מאיר בתבונתו וביכולתו המופלאה את פרעה ואת מצרים כולה.“הנר הפנימי” המצוי בכל אחד ואחת מאתנו, פנימיות נפש האדם, זהו האור שבתוכנו שמניע אותנו קדימה בכל מחשבותינו ומעשינו, ובאמצעותו אנו מגלים “נרות” נוספים לחבור אליהם, ויחד אנו מאירים את הדרך למרחב גדול יותר וביתר עוצמה. מסר הדלקת הנרות בחג החנוכה הוא שבכדי ליצור להבה, אנו זקוקים לנרות רבים שיבערו בו-זמנית ויעצימו את האור הבודד. ולכן, בכל יום אנו מוסיפים נר נוסף עד שביום השמיני מדליקים שמונה נרות. נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית שגם בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של עמנו, האמונה לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו.שילוב הכוחות של כולנו עם משפחתנו, חברנו… וכלל האנושות, הוא שיאפשר לכולנו כחברה את קיום האור וההתרחבות במלואה, שימלא את ליבנו שמחה ותקווה לימים מלאי אחדות, אהבה, דרך ארץ, אמונה ואורה. אמכי"ר.חג חנוכה שמח ומאיר 

שואל הרב ד"ר יונתן זקס- "איך התגבר אברהם על הטראומה ועל האבדן? איך יכול אדם לעמוד על סף אבדן בנו, ולאבד את שותפתו לחיים, ועדיין להיות מלא במרץ של עשייה והמשך? מה נתן לאברהם את הנחישות, את היכולת להמשיך, את שלמות הרוח?… את התשובה למדתי מהאנשים שהיו מוריי לאומץ מוסרי: ניצולי שואה שהייתה לי הזכות להכיר… "
הפסיכותרפיסט ויקטור פראנקל בתקופת מאסרו במחנה אושוויץ הקדיש את עצמו לנטיעת חיים באסירים, הרב זקס מתאר- "השיטה שלו הייתה לשמוע מכל אסיר על חייו הקודמים, על שאיפותיו ועל כישרונותיו, ולעזור לו להבין מהי המשימה המחכה לו בחוץ; מהו הדבר שעדיין לא עשה, אך הוא יוכל לעשות אם וכאשר יינצל ויצא חי. על ידי כך הוא נתן להם עתיד…

אברהם שמע את העתיד קורא לו. שרה כבר מתה, יצחק עדיין לא התחתן; לאברהם לא היו לא קרקע ולא נכדים. הוא לא זעק אל אלוהים בכעס או ביגון. הוא שמע את קול הדממה הדקה של ה' אומר לו: הצעד הבא תלוי בך. אתה חייב ליצור לך עתיד, ואני אשפוך עליך את רוחי. כך שרד אברהם בהלם ובאבל. מוטב כמובן שלא יקרו אסונות, אבל אם הם קורים, ההסתכלות קדימה היא הדרך לשרוד בהם.

הרבה מן הכעס, השנאה והטינה בעולמנו נוצרו בידי אנשים המתפלשים בעבר ואשר, כמו אשת לוט, אינם מסוגלים ללכת הלאה. לסיפורים מהסוג הזה אין סוף טוב; רק עוד דמעות ואסונות. דרכו של אברהם בפרשת חיי שרה היא אחרת. בנה את העתיד- ורק אז פנה להתאבל על העבר."

השבוע קרתה תאונה מחרידה ליד ים המלח שמחקה משפחה שלמה ברגע, רגע אחד גורלי ומשפחת עטר איננה. תאונה שטלטלה את כולנו.
רננה שלם, שכנתם וחברתם ספדה להם: "בחייכם הייתם כל כך מאוחדים וכל כך מיוחדים, וכך גם הלכתם מאיתנו – מיוחדים ומאוחדים…"

מוקדש לעילוי נשמתם של משפחת עטר שנספתה השבוע בתאונה הדרכים ליד ים המלח. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
שבת שלום❤