חומש ויקרא- פרשת ויקרא- "הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה"

Image by Kim Shaftner from Pixabay

השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש. המשכן כאמור בסוף פרשת פקודי בספר שמות, כבר עומד, ומתואר כיצד הענן שורה על המשכן, "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד…". לכן, פתיחת הספר עתה הוא במילה "ויקרא" מילה המציינת שהפעולה נקשרת למה שהיה לפניה (וו החיבור). במילים אחרות, משה שנותר בחוץ, במרחב האנושי, עתה, מוזמן על ידי ה' להיכנס פנימה למשכן, אל הקודש.

מסביר אייל חסאן, מנהל בי"ס-
" …עד לדורות האחרונים בעצם רובנו הקרבנו עופות בטקס הכפרות של יום כיפור. לאחרונה הכפרה עברה לצדקה. מיום ליום יש יותר צמחונים ויותר טבעונים, כי החברה המודרנית אכזרית פחות כלפי בעלי החיים, ובפרשת השבוע יש רמז פשוט שהקורבן יכול להיות צמחוני. כן. צמחוני. לא מנגל או ריח בשר שרוף, אלא מנחת סולת שנתנה (אז) אפשרות לעניים להקריב קורבן ולנו את ההבנה שקורבן יכול להיות גם לא מן החי (מאפה ולא כבש).
…גם נביאי ישראל התריעו על הסכנה שבמחשבה שקורבן הוא תחליף לתשובה אמיתית ולתיקון אישי. שמואל הנביא נזף בשאול – “החפץ ה’ בעולות וזבחים?!", ונביאי בית ראשון ירמיה וישעיה זעקו שהמוסר קודם לפולחן – “שבעתי עולות אילים ודם פרים וחלב מריאים וכבשים לא חפצתי…"
היום אין לנו קורבנות, ואת מקום הקורבנות מחליפות התפילות. התיאוריות שראו בקורבנות מערכת יחסים שבה האדם מספק את רצונו של האל, קיבעו את הקורבנות בעולם העתיק והפרימיטיבי שאיננו מתאים לעולם המודרני. לכן, ההסברים כמו של הרב הירש והמהר"ל, הרואים בקורבנות סמל להקרבה עצמית במסגרת תהליך ההתקדשות של האדם, מאפשרים גם לנו, בעולמנו כיום להזדהות עם הקורבנות, וללמוד מהם לקחים חיוניים לחיינו."

אז מה ההקשר שמעורר חומש ויקרא לגבי המלחמה שאנו חווים כבר חמישה חודשים והיד עוד נטויה? כל נושא הקרבנות הוא עניין עדין שמעורר שאלות רבות. נראה כי קורבנות הינן מלשון קרב, מאבק ומלחמה, והן מלשון קירבה, כשאנו מקריבים משהו למען מישהו, אנו מתקרבים אליו.

מחדד הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"קורבנות הם ביטוי של אהבה- חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה, והדבר נכון בתחומי חיים רבים: בזוגיות, בהורות – ובמלחמה למען הכלל. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש"
הרב זקס ממשיך –
"הקרבתם של בעלי חיים הוא אחד היסודות הקשים ביותר בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. עוד בימי הבית הראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקורבנות, ובפרט – כלפי אלה שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים.
בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקב״ה, בשמו הם דיברו – התפיסה כאילו הקורבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוהים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.
הקורבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקורבנות. מפליא לראות באיזו קלות הצליחו חכמינו למצוא להם תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה.
אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עקרון הקורבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה הקרבנות מייצגים… כל תופעה דתית ותרבותית, כל מנהג ואורח חיים, צריכים להיבחן לאור האמונות של התרבות שהם מתקיימים בה… לאהוב פירושו לרצות להביא מנחה לָאהוּב. לאהוֹב פירושו לתת. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.
הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם." מוסיף הרב זקס- "כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קורבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.
זו הסיבה שבימי התנ״ך היו הקורבנות חשובים כל כך. לא משום שכך היה בכל הדתות, אלא משום שלִבה הפועם של היהדות היא האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלהֶֹיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶֹךָ״ (דברים ו', ה').
בדתות אחרות הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד – מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות הדחף היה אהבה. שם העצם ״קורבן״ והפועל ״להקריב״ מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר״ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות."

מסיים הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"אני מאמין שלאהוב את השם הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה' הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת – אַל נבקש מהשם להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת – בַּל נבקש מהאל לסלוח לנו. לדעת את השם הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ. "

חומש ויקרא מזמין אותנו לבדוק את יחסי הקִרבה והקורבנות שלנו בקרב משפחתנו, חברינו, מעסיקנו, ילדינו, ארצנו ואפילו עולמנו. יש קרבנות שהם: מנחה, עולה, חטאת, ויש קרבנות שהם אש זרה. והאתגר הוא להבדיל ביניהם ולהבין את מהותם ותכליתם.
בימים אלו, בצל המלחמה המתמשכת כולנו חווים את הדרישה להקריב מהנוחות והשגרה המוכרת לנו; המלחמה איננה חיצונית לנו, העורף הפך חלק אינטגרלי וקריטי בהכרעתה.
מאז ה-7 באוקטובר הקריבו את חייהם אזרחים ולוחמים רבים, כאשר 134 חטופים עדיין מוחזקים בידיהם של המרצחים. מאז קום המדינה לא נאלצנו להקריב כל כך הרבה קורבנות במלחמה בטרור ובקרב בינינו לבין אויבנו. במקביל, זהו מאבק שיצר קירבה ואחדות שמתבטאות בתפילות, במאמצים, בהתגייסות הכלל, ובדאגה לכל הפצועים והלוחמים בחזית תוך זעקה רמה לשחרור החטופים.
הקורבנות שאנו מקריבים היום, מייצרים קירבה, מלמדים אותנו מהי הקרבה של ממש שבתקווה גם נהיה ראויים לה. יהי רצון שננצח בקרב בקרוב, שהחטופים כבר ישובו הביתה ושנזכה לקירבה גם בימים של שלום. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞
בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

כיצד ניתן להחזיק בשמחה מבלי שתחמוק מאתנו?

חג שמחת תורה- המענה. הריקוד עם ספר התורה הוא ביטוי לשמחה המיוחדת והנצחית שרק התורה יכולה להכניס לחיינו. "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג, יח), כך מסבירה שרה דבי גוטפרוינד, יועצת משפחתית,
"להלן חמש דרכים שבהן התורה מכניסה לחיינו חיות ושמחה עמוקים.
1. היא נותנת לנו מטרות נעלות יותר. המדד האמין יותר לשמחה בת קיימא בחייו של האדם הוא מטרה שמביאה להתעלותו. כל המטרות האישיות שלנו, חשובות ככל שתהיינה, הן חלק מתפקיד גדול יותר המשותף לכל היהודים – להכניס אור לעולם, להפוך את העולם למקום רוחני יותר ולהעביר הלאה את המסורת הקדושה שלנו. התורה נותנת לנו שאיפות נעלות יותר.
2. היא מראה לנו כיצד להכיר תודה. רוב האנשים מבינים מדוע הכרת תודה מעלה את רמות השמחה שלנו, אולם אנחנו לא בהכרח יודעים איך להרגיש הכרת תודה על בסיס יום יומי. התורה מנחה אותנו להודות מספר פעמים ביום. בשלש תפילות, ובברכות על אוכל ועל מצוות. היא מגלמת בתוכה מודעות מידית לכל הטוב והחסד שאנחנו מקבלים ממקור החיים, מהרגע בו אנחנו פוקחים את עינינו ליום חדש.
3. היא מלמדת אותנו לקוות. החיים קשים והרבה פעמים בלתי צפויים. בפני רבים מאיתנו עומדים אתגרים שונים, שמקשים עלינו לראות את הדרך הלאה. אולם התורה מלמדת אותנו שאין דבר שאינו אפשרי; שאלוקים אף פעם לא נותן לנו ניסיונות שאיננו מסוגלים לעמוד בהם; שמחר יהיה יום חדש; שהישועה בוא תבוא, ושאנחנו לא מתמודדים לשווא.
4. היא מחברת אותנו. בעולם שבו כל כך הרבה אנשים בודדים ותלויים בחברה וירטואלית, התורה מוציאה כל אחד מאתנו מבדידותו. היא מראה לנו כיצד ליצור קהילות ולקרב בין אנשים. היא מלמדת אותנו שאנחנו זקוקים זה לזה. היא עוזרת לנו לתת גם כשלא ברור לנו איך. היא מחברת בין סבים לנכדיהם. היא מגשרת על פערי התרבות שכל כך הרבה פעמים מפלגים אותנו. היא נותנת לנו שפה משותפת ואמת משותפת. היא מחברת אותנו זה לזה.
5. היא סוחפת אותנו. הרגעים הכי שמחים שלנו מגיעים כשאנחנו "נסחפים", עסוקים ושקועים לחלוטין בפעילות כלשהי. אנחנו מתעלים מעבר לגבולות הגשמיים והרגשיים שלנו, על ידי שקיעה מלאה באנרגיה של הרגע. התורה נותנת לנו את תחושת הסחיפה הזאת כשאנחנו עושים מעשה טוב או מצוה שמאתגרת אותנו מחד, אך מאידך נמצאת בטווח השגתנו. אנחנו מבקרים חולים, אפילו אם בתי החולים מלחיצים אותנו. אנחנו מזמינים את האלמנה מהשכונה לסעודות שבת, למרות שאין לנו מצב רוח לאורחים. אנחנו נותנים צדקה למרות שאנחנו מוטרדים מהמצב הכלכלי שלנו. אנחנו בוחרים להתגבר על המגבלות הפנימיות שלנו וממשיכים הלאה, גם כשאנחנו נאלצים להכריח את עצמו לעשות את זה.
התורה נותנת לנו את תחושת ההיסחפות הזאת גם דרך שירה וריקוד. זאת ההיסחפות של שמחת תורה, שמלמדת אותנו כיצד להתעלות מעל למגבלות שלנו, כיצד לשמוח, כיצד להתחבר. כיצד לשיר שירים שיוצרים מעגלים על מעגלים שעולים ומתנשאים מעבר לרוקדים עצמם. המלים שאנחנו שרים מחזירות אותנו אל המהות הפנימית שלנו, אל המטרות הנעלות, הכרת התודה, התקווה, השמחה הטהורה של התקרבות לבורא. עבור הרגע הזה הוא ברא אותנו. עבור השמחה הזאת הוא ברא את העולם. זאת השמחה שלא תחמוק מאתנו בין אם אנחנו עומדים על פסגת העולם או רק מתחילים את הטיפוס. היא נמצאת למעשה ממש בזרועותינו – התורה היקרה שהוא נתן לנו. אושר ושמחה שמרקדים מעל ומעבר לעצמם."
לכן, כשביקשו מרבי עקיבא לסכם את כל התורה על רגל אחת, הוא אמר "ואהבת לרעך כמוך", שזהו הבסיס של התורה כולה. הכל נועד בכדי להביא אותנו לשם.
מחר, בין ארוחה לארוחה, נשתדל לקבל על עצמינו מחדש את התורה, ולהזכיר לעצמינו להמשיך לעבוד על "ואהבת לרעך כמוך". במילים אחרות, להמשיך לפתח את הרגש לזולת, לקבל את האחר, את השונה, ואת עצמינו. נזכור שהעוצמה והכוח שלנו היא באחדות שלנו.
חג מבורך ושמח💐