תגית: שואה

פרשת קדושים ויום השואה- להיות אדם!
לפני 17 שנים בדיוק זכיתי ללדת את בני היקר, הזכייה לתת חיים ביום שבו אנו מזכירים את כל המיליונים שחייהם נלקחו מהם באכזריות רבה ובלתי נתפסת. השבוע בנוסף, בפרשת קדושים מוזכרות מצוות רבות שעלינו לקיים בכדי להיות 'קדושים', והן עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום- לא לרכל, לא לנטור, לא לנקום, אהבת חינם, קידוש השבת ועוד מצוות רבות וחשובות כשמנגד אנו כאמור שומעים השבוע סיפורים רבים על הזוועות שאירעו בשואה.
במפגשים של 'זיכרון בסלון' אנו עדיין זוכים לשמוע עדויות ממקור ראשון של ניצולי שואה שמשתפים אותנו וכואבים את הטראומות שחוו יחד עם האובדן העצום כאילו הם קרו רק אמש… מה שנקרא- המחשה איתנה ליצר הבהמי והיצר האלוקי שמצוי ושוכן באדם והבחירה שבידו. כיצד משמרים את האמון והאמונה? את התקווה? כיצד ממשיכים לקדש את האדם שבנו שלא נצטרך לחפש ולשאול היכן היה האדם בשואה? או מה זה אומר להיות אדם?
בשבת אנו קוראים את הפטרת "מחר חודש", אנו נעמוד בפתחה של תקופה חדשה, הזדמנות לפתיחת דף חדש. במילים אחרות, אנו הולכים לקראת נקודת ציון מחודשת במעגל השנה, סוג של נקודת אור, תקווה ואפשרות לייצר מציאות חדשה. השבת, ערב ראש חודש, היא למעשה זו שמחברת אותנו עם פרשת קדושים (איך להיות אדם?!) ויום השואה, אותה נקודת זמן שבה רבים, שראו עצמם כ-יהודי /גרמני, יהודי/פולני, יהודי/צרפתי וכו' לא האמינו לשינויים שהמשטר הנאצי איים, קיים והצליח בכפיית האידיאולוגיה הגזענית שלו ובאכזריות כה רבה, כי הם לא האמינו שבן אנוש מסוגל להפוך למפלצת שכזו, להפוך למכונת הרג משומנת להפחיד. יחד עם זאת בתוך כל הזוועות הללו אנו שומעים על סיפורי גבורה ואומץ, סיפורים של בחירה "להיות אדם", סיפורים אנושיים של הצלה, נתינה, סיכוני חיים שמתעצמים עוד יותר ברקע השואה. סיפורים של להיות "קדושים".

בנוסף, ערב ראש חודש בשבת הקרבה ובאה, מחבר אותנו גם עם יום הזיכרון בשבוע הבא. יום אבל לאומי שנועד לכל עם ישראל ללא קשר לשכול אישי, ומוקדש לכל חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, שנלחמו, נאבקו ושילמו בחייהם, כדי שנשוב להיות אומה במדינה משלה, מדינת ישראל, בריבונות עצמאית. מדהים לראות באיזו נקודה חשוכה היינו באירופה, במדינות רבות שהיהודים ראו את עצמם כאזרחיה השווים; נקודת זמן כה משמעותית שבה ניסו להכחיד אותנו, וההבנה שבעקבותיה נוצרה מציאות חדשה.

חגית ריין, אם שכולה, אמו של רב סרן בנייה ריין הי"ד, שנפל במלחמת לבנון השנייה, בראיון לערוץ 7 סיפרה, "הייתי אתמול ביד ושם, וניגש אלי אחד המדריכים וסיפר לי שהם כל הזמן קוראים בטקסים בפולין, את הדברים שבנייה כתב בביקור במחנות ההשמדה, דווקא שם הוא כתב ביומן האישי שלו, שהוא גאה להיות חייל בארץ ישראל, ושהמוות שלהם הקנה לנו את החיים. שם בתוך התופת, בנייה חשב על הזכות שלנו להמשיך את החיים." והיא מוסיפה- "…בזכות אלה שנהרגו אנחנו יכולים לחגוג אחר כך את יום העצמאות… ההתמודדות האמיתית היא למצוא את האיזון בין המוות לחיים בין השמחה לעצב."

מי ייתן ונצליח לשמור על צלם האלוקים שבנו, ולקדש את האדם שבנו. שנצליח לשמור על עצמאותנו, וחירותנו, ולהוות דוגמא אישית ולהשפיע טוב על הסביבה כולה. אמכי"ר.

השיעור מוקדש לעילוי נשמתם של כל אלו שנספו בשואה, נהרגו במערכות ישראל ונפגעי בפעולות האיבה.

שבת רגועה ומבורכת❤

שואל הרב ד"ר יונתן זקס- "איך התגבר אברהם על הטראומה ועל האבדן? איך יכול אדם לעמוד על סף אבדן בנו, ולאבד את שותפתו לחיים, ועדיין להיות מלא במרץ של עשייה והמשך? מה נתן לאברהם את הנחישות, את היכולת להמשיך, את שלמות הרוח?… את התשובה למדתי מהאנשים שהיו מוריי לאומץ מוסרי: ניצולי שואה שהייתה לי הזכות להכיר… "
הפסיכותרפיסט ויקטור פראנקל בתקופת מאסרו במחנה אושוויץ הקדיש את עצמו לנטיעת חיים באסירים, הרב זקס מתאר- "השיטה שלו הייתה לשמוע מכל אסיר על חייו הקודמים, על שאיפותיו ועל כישרונותיו, ולעזור לו להבין מהי המשימה המחכה לו בחוץ; מהו הדבר שעדיין לא עשה, אך הוא יוכל לעשות אם וכאשר יינצל ויצא חי. על ידי כך הוא נתן להם עתיד…

אברהם שמע את העתיד קורא לו. שרה כבר מתה, יצחק עדיין לא התחתן; לאברהם לא היו לא קרקע ולא נכדים. הוא לא זעק אל אלוהים בכעס או ביגון. הוא שמע את קול הדממה הדקה של ה' אומר לו: הצעד הבא תלוי בך. אתה חייב ליצור לך עתיד, ואני אשפוך עליך את רוחי. כך שרד אברהם בהלם ובאבל. מוטב כמובן שלא יקרו אסונות, אבל אם הם קורים, ההסתכלות קדימה היא הדרך לשרוד בהם.

הרבה מן הכעס, השנאה והטינה בעולמנו נוצרו בידי אנשים המתפלשים בעבר ואשר, כמו אשת לוט, אינם מסוגלים ללכת הלאה. לסיפורים מהסוג הזה אין סוף טוב; רק עוד דמעות ואסונות. דרכו של אברהם בפרשת חיי שרה היא אחרת. בנה את העתיד- ורק אז פנה להתאבל על העבר."

השבוע קרתה תאונה מחרידה ליד ים המלח שמחקה משפחה שלמה ברגע, רגע אחד גורלי ומשפחת עטר איננה. תאונה שטלטלה את כולנו.
רננה שלם, שכנתם וחברתם ספדה להם: "בחייכם הייתם כל כך מאוחדים וכל כך מיוחדים, וכך גם הלכתם מאיתנו – מיוחדים ומאוחדים…"

מוקדש לעילוי נשמתם של משפחת עטר שנספתה השבוע בתאונה הדרכים ליד ים המלח. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים.
שבת שלום❤

הערב בטקס ממלכתי יוכרז יום הזיכרון לשואה ולגבורה-
יום השואה מתייחס להשמדתם של כ-6,000,000 יהודים בידי הנאצים ועוזריהם. מיום פלישתה של גרמניה לברית-המועצות, בקיץ 1941, ועד סוף מלחמת העולם השנייה, במאי 1945. בנוסף, מספר רב של קבוצות מיעוט שונות נפלו קרבן למדיניות הרצחנית של המשטר הנאצי בגלל סיבות פוליטיות, חברתיות או גזעיות.
בני, יונתן, שנולד ב-כז' בניסן, יום השואה, זכה להיוולד בתאריך עם משמעות עצומה; ביטוי לכך שעם ישראל חי וקיים. תאריך שבו אנו מנציחים את זכרם של שישה מיליון יהודים באמצעות החיים, למרות הניסיונות במהלך ההיסטוריה והשואה הנוראית במלחמת העולם השנייה הילודה ממשיכה, ואנו, עם ישראל, כיחידים וכאומה גדלים, מתפתחים וצומחים. השנה אני מזמינה את כולנו לבחור ולשתף לפחות סיפור חיים אחד שנזכור וננצור בליבנו את הזכות הלא מובנית מאליה של קדושת החיים.
מתוך האתר של יד ושם רשות לזיכרון לשואה ולגבורה. בחרתי לשתף את הסיפור חיים של לילי קשטיכר, ניצולת שואה שבכל הטירוף, האכזריות וחוסר השפיות ששררו סביב היא הייתה דוגמא למופת שמעוררת השראה לרצון העז לחיות תוך שמירה על הכבוד והתרבות האנושית שנותרה…

"לילי-אליס קשטיכר נולדה בפטרובאסלו (Petrovaselo) שביוגוסלביה ב-1923.
באפריל 1944 נלקחו לילי ודודתה בטרנספורט לאושוויץ–בירקנאו. דודתה ניסתה להסתיר בחיקה מעט תכשיטים ונורתה בידי חייל גרמני. לילי שרדה בסלקציה ויצרה קשר עם אחת מהקאפו. בנצלה מוניטין שיצאו לה כקוראת עתידות בכף היד, הצליחה לקבל עטים ועפרונות צבע ליצירה… באושוויץ כתבה יצירות שירה וחיבורים קצרים. כמו כן כתבה חיבור קצר בהונגרית ששמו "חוקי ההתנהגות", ובו ציינה שהדרך לשרוד היא על ידי שיתוף פעולה בין האסירות:
אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמר את כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו.

ביצירותיה במחנה תיארה לילי את הרעב, ההשפלה, המכות, עבודות הפרך, הצפיפות ופחד המוות המתמיד. בזכרונותיה מאושוויץ, אותם כתבה בישראל ב-1951, תארה ארוע בו ילדה אחת האסירות תינוק, והאסירות, לאחר לבטים קשים, החליטו לעטוף אותו ולהניחו בפתח הצריף כך שהוא אמנם לא ישרוד אך זהות האם לא תתגלה ולפחות היא תינצל.
בדצמבר 1944, לאחר שעברה מיון של ועדה רפואית, נשלחה לילי למחנה אובר-הוהנאלבה (Ober-Hohenelbe) בחבל הסודטים, תת-מחנה של גרוס רוזן, שם עבדה בבית החרושת "לורנץ". העבודה כללה ייצור מכשירים אלקטרוניים עדינים ורוב העובדות היו נשים צעירות. גם במחנה זה, תחת איום הסלקציות שבהן נבחרו החלשות להישלח לאושוויץ, המשיכה לילי בפעילותה האמנותית המחתרתית….
פעם בשבועיים, ביום ראשון, קיבלו הנשים זמן לניקיון אישי, כביסה וטיפול בכינמת. בזמן זה ארגנה לילי ארוע תרבות בו השתתפו כ־20 נשים שהתחרו בציור ובכתיבת שירים וסיפורים. הן בנו במה מארגזים, דקלמו, הציגו, יצרו פסלים מתפוחי אדמה, הלחינו מנגינות לשירים ושרו.
גם במחנה זה כתבה לילי וציירה על ניירות שלקחה מדלתות המפעל או ממכלי אשפה. היא ארגנה תחרויות כתיבה בהן היה הפרס חלק ממנת המזון האישית שלה. סיפרה רחל אבניאל, חברתה של לילי:
החלטנו שהרוצחים העלובים האלה לא יצמיתו מלבנו את הזיק האנושי, עלינו לעשות משהו כדי לתת מזון לרוחנו. עלינו לאזור כוח וליצור משהו יפה וטוב, וזה יעזור לנו לעבור את הזמנים הנוראים האלה. לילי פעלה נמרצות כדי לעודד את הבנות שיציירו, יכתבו, ילחינו ויעסקו בכל תחום אפשרי של פעילות יוצרת. כך נולדה אצלנו מנחת התרבות של יום ראשון אשר זכתה להצלחה רבה…

כדי לעודדן להתאמץ, הכריזה לילי על תחרות נושאת פרסים והעלתה על הכתב את כלליה:
כתבי, ציירי ותוכלי לזכות:
הפרסים:
1. קערת תפוחי אדמה.
2. מחט לתפירה.
3. קריאה בכף היד.
כרטיסי הגרלה חלופיים יוגרלו בין הטובים ביותר…
היצירות מוספרו כדי שלא לחשוף את זהות היוצרות. את דפי השירה והציור הסתירה לילי מתחת לחולצתה. חלק מהדפים שרדו עד השחרור. כאשר עלתה לילי ארצה בשנת 1948 הביאה איתה את הדפים שנותרו…. גם בארץ המשיכה לילי ליצור. היא כתבה שירה, פרוזה וזכרונות מתקופת השואה, ציירה ויצרה יצירות אמנות בבד.
לילי קשטיכר נפטרה ב-1973." יהי זכרה ברוך.

 

עשרה בטבת הוא אחד מארבעת ימי תענית/צום יהודיים לזכר חורבן בית המקדש. בתאריך זה בשנת 586 לפנה"ס, החל המצור של נבוכדנצר מלך בבל על ירושלים. מצור זה היה תחילתה של הפורענות שבסופה היו חורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל. המצור הסתיים כעבור שנה וחצי בחורבן ממלכת יהודה, חורבן העיר ירושלים וכאמור חורבן בית המקדש הראשון.
וכך מתואר מהלך האירועים בספר מלכים:"וַיְהִי- בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב. וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר …"
עם הקמת בית שני, מפסיקה הנבואה מהעולם, ואין עוד דיבור ישיר בין הקב"ה ובין בני האדם. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את סוף הנבואה. סופה של הנבואה היא גם תחילתה של הפילוסופיה. החכמה היוונית פורצת ומופצת בעולם.
בהמשך כופים על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. תרגום השבעים הוא השם שניתן לתרגום חמשת חומשי תורה ליוונית במאה השלישית לפנה"ס. העניין כאן הוא לא רק התרגום המילולי, אלא העברת התורה לכלי ניתוח יווניים מה שיצר שינויים ושיבושים.
שמות הספרים שבתרגום השבעים עברו בדרך כלל לתרגומים הלטיניים, ומהם למהדורות המתורגמות של התנ"ך בשפות האירופיות האחרות. בעקבות המעבר משפה שמית לשפה הודו-אירופית, נאלץ המתרגם להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת, ועם אוצר מילים שונה, ולכן, כנראה שעסקו במלאכה זו מספר מתרגמים. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כלומר, ניתן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים. חז"ל מתארים שכשתרגמו את התורה ליוונית ירד על העולם חושך לשלושה ימים.
בנוסף, מאז שנת 1950, יום זה מצוין במדינת ישראל גם כיום הקדיש הכללי לזכר חללי השואה שיום מותם לא נודע.
ביום כ"ז כסלו תשי"א הרבנות הראשית קבלה את ההחלטה הבאה:
" יום העשירי בטבת נקבע על ידינו, ליום השנה לקהילות ישראל – אנשים נשים וטף – שניספו בהמוניהם באכזריות חימה, בידיה הטמאות של המפלצת הנאצית בגרמניה; ועשן הכבשנים, שבהם עלו על המוקד, כיסה עליהם ועל יום פקודתם.
לאלה מיליוני החללים, שאין סמוכים לקביעת יום מותם, יום זה קודש לזכרם ולעילוי נשמותיהם הזכות והטהורות. דינו של יום זה, יום העשירי בטבת, לבניהם ולקרוביהם, כדינו של יום המיתה – לאמירת הקשר שלהם לקדיש, ללימוד משניות ולהדלקת אור נשמה. ולכל יהודי באשר בוא שם, קדוש היום הזה לזכר רבבות בתי אבות והמשפחות שנשמדו כליל ללא השאר "
צום קל ומועיל!

 

מכתב אישי ששלח חסיד לרבו. אריה בן לאה שלח מכתב לרבו הרב ישראל שפירא, האדמו"ר מבלוזוב לפני הירצחו ע"י הגרמנים וכך הוא כותב: ( המקור:אתר קטיף נט, אתר ישיבה- צום עשרה בטבת)

ב"ה 13.1.1943

רבי ישראל שפירא שליט"א, האהוב והיקר!

זה עתה הקיפו הרוצחים את בית החרושת למברשות בו מרוכזים כשמונה מאות יהודים. הרוצחים עומדים לרצוח אותנו, רק שעדיין לא יודעים אם לרוצחנו במקום, או לשלוח אותנו לשריפה (לטרבלינקה, או לבלזיץ).

מבקש אני ממך, רבינו היקר, כשתבוא לארץ ישראל, תקים באיזשהו מקום בארצנו הקדושה אבן מצבה קטנה, עליה תציין את שמי ושם זוגתי, למען לא ישכחו שמותינו, או תכתוב ספר תורה על שמנו. אני שולח לכת"ר 50 דולר עם שליח, ואני ממהר, מפני שהרוצחים מצווים עלינו להתפשט.

אמסור לאבותיך הקדושים פ"ש ממך ואבקש השתדלות בעדך לאריכות ימים ושנים.

עבדו ארי' בן לאה

נ.ב. בני אחותי אצל ואשילבסקי ליד וירצ'יג. אנא, השתדל להוציאם משם ולמסור את הילדים לידיים יהודיות, יהא מי שיהא, ובלבד שיישארו יהודים. אשתי שבע בת חי' נרצחה אתמול. הנ"ל.