תגית: פרשת תצווה

כשאנו בביתנו ובפרט במרחב הציבורי, אנו חייבים לשים לב ביתר שאת לאופן ההתנהלות הכוללת שלנו. גם אם היינו רוצים לחשוב שההצלחה שלנו תלויה אך ורק ביכולות ובהשקעה ואין למראה חשיבות, זה לא המצב, לפחות לא על פי מחקרים רבים שנעשו.
בפרשה השבוע מתוארים כל פרטי הלבוש המיוחדים של הכוהנים, לאהרון הכהן הגדול יש לבוש אפוד ועליו החושן, על החושן יש אבנים, ועליהן שמות שנים-עשר שבטי ישראל, מעיל אפוד, כותונת תשבץ, מצנפת, ועליה ציץ זהב. בנוסף, מתוארים גם בגדי בניו של אהרון שילבשו כותנות, אבנטים ומגבעות. מה עניין הפירוט והעיסוק בלבוש?
ישנם מחקרים רבים שמראים שלהתלבש בהתאם לתפקיד אותו אנחנו רוצים זה חלק משמעותי בלהשיג אותו. אחת המסקנות ממחקרים אלו היא- שאם אנחנו למשל לא נראים כמו מנהיגים אז סיכוי קלוש, אם בכלל, שיתנו לנו להנהיג. וזה הופך את ההופעה למשהו שצריך לתת עליו את הדעת.
המראה שלנו מסתבר הוא מסנן שדרכו אנחנו נמדדים על היכולות, המסוגלות וכישורי התקשורת שלנו. ולכן, עובדים למשל עם ביצועים מצוינים לא יקבלו קידום, אם הם לא נראים כמסוגלים לעשות את התפקיד במדרגה הבאה.
איך שאנחנו מופיעים מעביר מסר לעולם לא פחות מהדברים שעשינו. בשביל לעבור מסך כמקצועיים, מנהיגים, מובילים, רציניים, יצירתיים או כל תדמית אחרת נראה שצריך גם להראות את זה. הלבוש כמו ההתנהגות שלנו מעביר מסר גם כשאנו לא מודעים לפשרו.
מחקרים מצאו כי האמרה שהבגד עושה את האדם לא הגיעה במקרה. כשאנו מתלבשים בצורה רשמית אנו נוטים להסתכל על העולם בצורה אחרת. תנסו פעם לעבוד מהבית עם הפיג'מה או עם בגדים רשמיים, החוויה שונה בתכלית.
הכוונה בלבוש הינה ממש לפרטי לפרטים, אורך החצאית, אורך המכנסיים, חולצה רק עם גופיה מתחתיה ואיזה סוג גופיה, כמות התכשיטים, האיפור ועוד. במשרדים רבים קיים קוד לבוש קפדני של חולצה מכופתרת או חצאית עיפרון עם עקבים, אך עדיין במרבית המקרים בארץ מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו נחשבים לתלבושת מספקת בהחלט. מחקר חדש שנערך על ידי חוקרים באוניברסיטת קולומביה ואוניברסיטת נורתרידג' בקליפורניה מצא יתרון לאלה שבוחרים את הבגדים שלהם בקפידה בבוקר. המחקר מצא כי זה משנה את האופן שבו אנשים חושבים ועוזר להם להתמקד בתמונה הגדולה. אחד ממחברי המחקר, מיכאל סלפיאן, מבית הספר לעסקים של אוניברסיטת קולומביה ציין "כי בגדים רשמיים גרמו לאנשים להרגיש יותר חזקים, מה שהוביל לסיכוי גבוה יותר לאמץ חשיבה מופשטת ברמה גבוהה יותר." הוא גם הוסיף שבגדים רשמיים עשויים לשפר את מצב הרוח של הלובש אותם, כל עוד נוח להם בהם, והם חושבים שהם נראים טוב.
למרות שמחנכים אותנו מילדות לא לשפוט ספר על פי הכריכה שלו, במילים אחרות, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו", המציאות מלמדת שרוב האנשים מתקשים ליישם ברגע האמת ונוטים לשיפוט מהיר על פי מראה חיצוני.
הרב יצחק סבתו מסביר- "לאורך כל הדורות על ציר ההיסטוריה, יש לעולם הלבוש חלק משמעותי בחיי האדם ובסדר יומו. עושר הלבושים, סגנונם, צורתם וגודלם, מגוונים ביותר ומתחדשים תדיר. לכל תרבות ולכל תקופה יש לבושים משלה. דרך הלבושים אפשר להתבונן בפני התקופה ולחוש את הלכי הרוח המנשבים בקרבה. ראשית נושא הלבוש נעוץ באדם הראשון: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילּבִשם" (בראשית ג, כא), וסופו בא לידי ביטוי בכל אחד מאתנו, הבוחר יום יום את הבגדים שאיתם הוא הולך, אותם הוא קונה ובאמצעותם מבטא את זהותו והשתייכותו החברתית… יש משהו פרדוקסאלי בלבוש: מצד אחד הוא מכסה, מסתיר, מצפין את התוכן, ומהצד השני הוא זה שמגלה את התוכן בדרך הנכונה. הלבוש, כמו הגוף לנשמה שהוא כלבוש לה, שדרכו היא באה לידי ביטוי."
תכלס, בכל פעם שאנחנו פוגשים אדם חדש, אנו מגבשים דעה לגביו ע"פ התרשמותנו. האם הוא יהיה חבר טוב? האם הוא מתאים כשותף? האם הוא אדם טוב ומוסרי? משתנים רבים משפיעים עלינו בגיבוש ההתרשמות, יחד עם זאת, אחד השיקולים המשמעותיים הוא המראה החיצוני.
ברוב המקרים אנו אפילו לא מודעים לכך שאנו עושים את זה. ולכן ע"פ רוב נופתע למשל אם אדם שנראה מוזנח יתברר כמנהל בחברה מאוד מצליחה, או אם נראה הומלס ברחוב, יפתיע אותנו אם הוא ידבר אתנו ברהיטות ובשפה גבוהה. לכן, הלבוש בעצם מאפשר לנו להרחיב את התודעה שלנו לחשיבות כוחו של הלבוש, ולהבנה שבסוף היום אנחנו אלו שבוחרים איך לשלב את הלבוש עם מה שיש לנו להגיד, עם היכולות, ועם הביצועים, עם מה שחשוב באמת.
כך גם בגדי הכוהנים בפרשה השבוע, הבגדים הינם תזכורת בכל אחד מפרטי לבושם לשליחותם ולתפקידם בקודש. חז"ל אפילו פירטו כנגד מה כל אחד מהבגדים. בנוסף, מלבושם הינו ביטוי למתן כבוד למשכן, כליו ולעבודתם בקודש.
ממשיך הרב יצחק סבתו ומבהיר- " בלבושים, עם כל גדלותם, יש סכנה. סכנה להשתעבד אליהם, סכנה לחשוב שהם הקובעים את התוכן ואינם משרתים אותו… מעמדו של אדם, המשרה שהוא נושא, התפקיד שהוא ממלא, הוא כמו לבוש שדרכו האדם מתבטא ופועל בעולם, זה כבודו… בהנהגת הלבוש יש מימד קדוש של הופעה פנימית, וכך הדרך האמיתית לגלות ולבטא דברים פנימיים ותכנים עמוקים ויקרים. תכונה זו של צניעות מזכה במלכות. האצילות הפנימית מולכת. מאידך גיסא, הנפילה היא כאשר משתעבדים להופעה והופכים אותה למרכז במקום שתהיה מכוונת לבטא את התוכן הפנימי שאותו צריכה היא לבטא ולשרת… פורים הוא חג של לבושים ותחפושות, הנס בא בלבוש, במגילת אסתר הנס מסתתר, קו אסתר מולך במהלך פורים, אין שם ה' במגילה. אך פנימיות פורים היא שהנס הגדול מתגלה במשתה היין, "חייב איניש לבסומי" ואז התוכן הפנימי מתגלה…"
מי יתן ונצליח לשלב את האיכויות, תוכן, עומק, ואת האופן בו אנחנו מופיעים כדי להעביר את המסר האמיתי שלנו לעולם. אמכי"ר.
שבת שלום וחג פורים שמח ובריא🤹🏼‍♂🎭

פרשת תצווה נותנת לנו פירוט מרובה על בגדי הכהונה שאותם לובשים הכוהנים בשעת עבודתם בקודש. מה עניין הפירוט? הרי תמיד השיח והדגש הוא על פנימיות האדם, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בשבוע שעבר עסקנו בכל פרטי המשכן ובית המקדש, גם כן לפרטי פרטים והשבוע בגדים! מדוע עיסוק כה רב בעניינים חיצוניים?
פרשנים רבים מסבירים שהבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם, וגם משפיע על היחס שלנו כלפי עצמנו. ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם, כי הלבוש הוא למעשה תזכורת לתפקידנו וייעודנו.
כשאנחנו מבחינים באדם שלבוש באופן חריג ושונה מהקוד המוכר והמקובל, סביר להניח שנשייך אותו לפרופיל מסוים- אישיות, אופי, סגנון, עיסוק וכו'. דוגמא שכיחה נוספת, כשיש לנו ההתלבטות מה ללבוש לראיון עבודה או להרצאה, היא בד"כ מלווה בתהייה- "מה יחשבו עליי". במילים אחרות, בהתאם להופעתם החיצונית של אנשים אנו מגבשים עליהם רושם ראשוני.
יש לי חברה שלובשת בגדים רשמיים בכל פעם שהיא נשארת לעבוד מהבית, לטענתה זה משפיע על החשיבה והתייחסות שלה לעבודה, והיא הרבה יותר אפקטיבית… כלומר, הדרך שבה אנחנו מתלבשים משפיעה על ההתייחסות שלנו לעצמנו ולכל דבר שאנחנו עושים – ובהמשך משפיעה על התנהגותנו. פורים קרב ובא, ופעמים רבות נראה שמרגע שהתחפושת על ילדינו הם מתנהגים אחרת, כאילו הבגדים הם מטה קסם שמעניק להם כח.
הרמב"ן ואבן עזרא מדגישים את הייחודיות שבלבוש אהרן ובניו הכוהנים שזוכים להם בזכות עבודתם במשכן. שניהם מדגישים את חשיבות המאפיינים החיצוניים כגורם סמלי המבטא את ייחודיותו של האדם ("אין אחד מישראל שילבש כאלה.."), המעניקים לו בטחון עצמי, המאפשר התפתחות חיובית של האישיות. הדרך שבה אנו מתלבשים משפיעה על הדימוי העצמי וההרגשה שלנו, בין אם במודע או לאו. (מדברי הרב יוני לביא, ומרדכי שפייר)
מסביר הרב ישראל שווץ-
"…האדם ניכר בבגדיו. על פי הבגדים אפשר להכיר את אופי האדם, את תכונותיו, לאיזה חברה הוא שייך. הבגדים מבטאים את האופי הפנימי. הבגדים גם משפיעים על האדם… נחזור לבגדי הכהונה. "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". במסכת זבחים דף פ"ח: נאמר: "אמר ר' ענני בן ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך, מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים". כלומר לעצם לבישת בגדי הכהונה על ידי הכהן הגדול כבר יש תפקיד של כפרה.
הבגדים נועדו לא רק לצורך העבודה בהם, אלא בעצם לבישתם מתקיימת כפרה על חטאים. כותנת מכפרת על שפיכות דמים. מכנסים מכפרים על גילוי עריות והמצנפת מכפרת על גסי הרוח. אבנט מכפר על הרהור הלב. כל בגד קודש שלובש הכהן הגדול על גופו מקדש את גופו ומטהר אותו.
הכהן הגדול אינו אדם פרטי, הוא אישיות כללית, כלל ישראלית, כל מעשה שהוא עושה נוגע לכל ישראל. הוא מתקדש וזה משפיע על הכלל כולו… הכפרה היא שורשית. כפרה שמתחילה אצל הכהן הגדול, וכשהוא מתעלה בעוד דרגה רוחנית של צניעות, נמשכת ממנו השפעה על הכלל כולו… מדברי חכמים אלו יכולים אנו ללמוד על ערך הבגדים בכלל…"
לבישת בגדי הכהונה בפרשה מבהירה לנו שבעבודת הפנימיות שלנו, עלינו לבחון באילו כלים חיצוניים אנחנו משתמשים. כי בעבודת הקודש יש צורך להאיר את הפנים, אבל גם להאיר את החוץ. הדרך שבה אנו מופיעים גם כלפי חוץ בעולם זו האחריות שלנו. הבגדים של הכוהן הגדול הם למעשה ביטוי למידות נצרכות בכדי להתנהל בעולם- בענווה, במתינות, בהקשבה, במאור פנים, בנימוס, בסבלנות, בעדינות – להיות מוארים מבפנים, ובמקביל לדעת כיצד לגשת אל העולם שסביבנו.
הפרשה שלנו עוסקת בכלים של הקרבת קורבנות, האחד במזבח העולה שעמד בחצר המשכן, והשני בתוך ההיכל, מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת…. אומרים חז"ל שבכוחם של בגדי הכהן הגדול לכפר על עוונות בני ישראל. כל עניין הקרבת הקורבנות – הוא מלשון קירוב לבבות והתקרבות.
שנזכה להדליק את האור הפנימי שבנו, ללבוש את הבגדים שיתנו לנו את האיזון שבין הפנימיות לחיצוניות, ויסייעו לנו במימוש יעודנו. ושנזכה כולנו להיות מצווים מתוכנו- להתחבר ולקרב לבבות; להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אמכי"ר.
שבת מבורכת ורגועה🌸

האם יש קשר בין לבוש להתנהגות?

כמה הילדים שלנו ואנחנו משקיעים בבגדים ובחיצוניות שלנו, כמה הנושא הזה חשוב ומה המקום שלו במסגרת/בסביבה שלנו ?

לחילופין אם אשאל אתכם-  מה יותר חשוב – מה שבפנים או מה שבחוץ? אני זוכרת לפני שנים כשהגעתי פעם ראשונה לבקר בבית חמותי הכרתי את גיסתי הצעירה שהייתה אז בת ארבע. במהלך חילופי הדברים בינינו אמרתי לה שהיא ילדה יפה. ללא היסוס מיד הגיבה חמותי היקרה ושאלה אותה, איך את יפה? וגיסתי, להזכירכם בת הארבע, חייכה והדגישה שהיא יפה מבפנים…"

אז מה יותר חשוב האישיות של האדם, הנפש, התכונות שלו – או איך שהוא נראה מבחוץ? רובנו נגיד ש- "ברור שמה שבפנים!" אבל בפועל אנו מקדישים הרבה אנרגיות ותשומת לב לגוף שלנו, ולמראה שלנו, והשאלה כמה אנו מקדישים כדי לפתח את האישיות והתכונות הטובות שלנו?

הרב יוני לביא מסביר, "לגוף האנושי, החלק הגשמי שלנו, יש כוח והשפעה מאוד חזקים. בקלות רבה אנו יכולים ללכת שבי אחריו ולשכוח את מה שבפנים, את הנפש, את האישיות, את הנשמה. זה הרי בדיוק מה שקרה שם בחטא עץ הדעת – "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים"…היופי החיצוני היה כל כך מסנוור עד שגרם לה לשכוח שהפרי הזה אסור ואינו מיועד להם.

אז איך התורה מתייחסת לבגדים? זוכרים בספר בראשית מה לבשו אדם וחוה בגן עדן… כלום! "ויהיו שניהם עירומים האדם ואשתו ולא יתבוששו" (בראשית ב,כה). הפעם הראשונה בה הרגישו צורך להתלבש הייתה רק אחרי החטא הראשון – כשאכלו מעץ הדעת. מדוע? מה הקשר בין הדברים?"

בפרשה שלנו השבוע, פרשת תצווה, כחלק מתהליך כניסת אהרן ובניו לתפקידם במשכן אומר ה' למשה:
(א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְכַהֲנוֹ-לִי:  אַהֲרֹן–נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר, בְּנֵי אַהֲרֹן. (ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת… (מ ) וְלִבְנֵי אַהֲרֹן תַּעֲשֶׂה כֻתֳּנֹת, וְעָשִׂיתָ לָהֶם אַבְנֵטִים; וּמִגְבָּעוֹת תַּעֲשֶׂה לָהֶם, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. (מא) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם אֶת-אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ; וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם וּמִלֵּאתָ אֶת-יָדָם, וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם–וְכִהֲנוּ לִי." (שמות, כח, א'-ב', מ'-מ"א)

מה משמעות הכבוד והתפארת הכרוכה בבגדי אהרן ובניו?

היהדות אמורה להתמקד בפנימיות, ברוחניות, אז מדוע העיסוק בעניינים חיצוניים כמו בגדים? פרשנים רבים מסבירים שהבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם, וגם משפיע על היחס שלנו כלפי עצמנו. ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם, כי הלבוש הוא למעשה תזכורת לתפקידנו וייעודנו.

מובן שאין הכוונה שנסתובב כל היום עם חליפה, אבל כשאנו נפגשים עם מישהו שחשוב לנו, יש משמעות גם למה שאנחנו לובשים. כלומר, הדרך שבה אנחנו מתלבשים משפיעה על ההתייחסות שלנו לעצמנו ולכל דבר שאנחנו עושים – ובהתאם משפיעה על התנהגותנו.

הרמב"ן ואבן עזרא מדגישים את הייחודיות שבלבוש אהרן ובניו הכוהנים שזוכים להם בזכות עבודתם במשכן. שניהם מדגישים את חשיבות המאפיינים החיצוניים כגורם סמלי המבטא את ייחודיותו של האדם ("אין אחד מישראל שילבש כאלה.."), המעניקים לו בטחון עצמי, המאפשר התפתחות חיובית של האישיות. הדרך שבה אנו מתלבשים משפיעה על הדימוי העצמי וההרגשה שלנו, בין אם במודע או לאו. (מדברי הרב יוני לביא, ומרדכי שפייר)

לבישת בגדי הכהונה בפרשה מבהירה לנו שעם העבודה הפנימית שלנו, עלינו לבחון באילו כלים חיצוניים אנחנו משתמשים. כי בעבודת הקודש יש צורך להאיר את הפנים, אבל גם להאיר את החוץ. עלינו לקחת אחריות על הדרך שבה אנו מופיעים גם כלפי חוץ בעולם. הבגדים של הכוהן הגדול הם למעשה ביטוי למידות נצרכות בכדי להתנהל בעולם- בענווה, במתינות, בהקשבה, במאור פנים, בנימוס, בסבלנות, בעדינות – להיות מוארים מבפנים, ובמקביל לדעת כיצד לגשת אל העולם שסביבנו.

שנזכה להדליק את האור הפנימי שבנו, ללבוש את הבגדים שיתנו לנו את האיזון שבין הפנימיות לחיצוניות, ויסייעו לנו במימוש יעודנו. ושנזכה כולנו להיות מצווים מבפנים להתחבר ולקרב לבבות, להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, חמדה בת זהבה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת תצווה שהיא הפרשה השמינית בספר שמות. הפרשה פותחת בפנייה למשה "ואתה תצווה את בני ישראל" מבלי לציין את שמו; זו למעשה הפרשה היחידה בחומשים שמות-ויקרא-במדבר שלא מוזכר בה שמו של משה. מקובל ע"פ המדרש לקשר זאת לבקשתו של משה מה' לאחר חטא העגל המופיעה בפרשה הבאה, פרשת כי תשא: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". משה מבקש מ-ה' שאם הוא לא מוכן לסלוח לבני ישראל, אזי עליו למחוק את שמו מהכתובים. למרות שהקב"ה סלח לבני ישראל, שמו של משה נעדר מן הפרשה כי זהו ביטוי להתגשמות מילותיו של אדם צדיק רב עוצמה, שהגיע לרום המעלות, ביטוי לכוחה של מילה.

פרשת תצווה ממשיכה את ציווי בניית והקמת המשכן, התפקידים, למשל, על הכוהנים להדליק את נר התמיד בכל יום, באוהל מועד. מתואר גם הלבוש המיוחד של הכוהנים, אהרון הכהן הגדול ילבש אֵפוֹד ועליו החוֹשֶן. על החושן יש אבנים, ועליהן שמות  שנים-עשר שבטי ישראל.  עוד פרטֵי לְבוּש שילבש אהרון, הם: מעיל אֵפוֹד, כּוּתוֹנֶת תשבץ, מִצְנֶפֶת, ועליה ציץ זהב. גם בניו ילבשו כּוּתָנוֹת, אַבְנֵטִים ומִגְבָּעוֹת. בהמשך הפרשה מתואר תהליך קידושם של אהרון ובניו, והציווּי לבנות מזבח קְטוֹרֶת, שיוּנַח לפני הפָּרוֹכֶת שעל ארון העֵדוּת. הפרשה מסיימת בשלוש מצוות שיהיו במשכן – קורבנות התמיד, הדלקת הנרות והקרבת הקטורת.

צו החיים-

קריאה ראשונית של הפרשה מעוררת תחושה של ריחוק, איך זה קשור אלינו? הרי היו אלו עבודות המוטלות על הכוהנים בלבד. מה החלק של כולנו פה? איך זה יכול להיות רלבנטי לכל אחד ואחת מאתנו?  הפרשה פותחת- " (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (שמות כז) המילה "תצווה" מזמינה אותנו להעמיק ולהבין את משמעותה. לשון הציווי נתפס לא פעם כמשהו מאיים ואפילו כופה, שכדאי ורצוי להתרחק ממנו, לכן, חשוב שנבין את פנימיות המילה. תצווה היא אכן ציווי לאדם לברר ולזהות בתוכו את הציווי האלוקי הייחודי לו. במילים אחרות, אנו מחויבים למצוא את התכונות והכישורים המיוחדים שקיבלנו. עלינו לפתח אותם בכדי שנוכל למלא את שליחותנו נאמנה; אחרי הכל, כל אחד מאתנו נדרש להיות כהן, כפי שנאמר במתן תורה- "והייתם לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש".

. "אור החיים" מסביר- 'תצוה' מלשון "צוותא", כלומר התחברות. הפנייה למשה כאן היא הבהרת תפקידו להתחבר עם בני ישראל, ולחבר ולקשר את עם ישראל עם ה'. לכן, באמצעות קיום המצוות האדם מרגיש שהוא נעשה צוותא לאחרים, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. כי כל מצוה משפיעה על הסביבה הקרובה והרחוקה. היא מתקנת ומשפיעה על כל העולם.

זו הסיבה שהתורה מצווה לנו לזכור כי בכל אחד ואחת מאתנו ישנו ניצוץ אלוקי, וציווי שע"פ הייעוד שלי עלי להיות מחובר לכלל. האדם יוכל למצוא משמעות בחיים, רק כשיקדיש את עצמו לחברה, כלומר, עלינו להפנים שהשליחות שלנו היא תמיד כלפי אחרים.

ואלברט אינשטיין הטיב לתאר-

"האדם הוא חלק מהשלם שאותו אנו מכנים "היקום", חלק שהינו מוגבל בזמן וחלל. הוא חווה את עצמו, את מחשבותיו ואת רגשותיו כדבר מה נפרד מהשאר – מעין אשליה אופטית של תודעתו. אשליה זו היא מעין כלא בעבורנו, אשר מגביל אותנו אל רצונותינו האישיים ומצמצם את חיבתנו לאנשים מעטים הקרובים אלינו. משימתנו צריכה להיות – לשחרר את עצמנו מכלא זה באמצעות הרחבת מעגלי החמלה שלנו, עד שיחבקו את כל היצורים החיים ואת הטבע כולו על כל יופיו. איש אינו יכול להשיג זאת בשלמות, אך השאיפה להישג שכזה הינה כשלעצמה חלק מהשחרור והבסיס לביטחון פנימי…. בסוקרנו את חיינו ומאמצינו, אנו מבחינים במהרה שכמעט כל מעשינו ורצונותינו כרוכים בקיומם של בני אדם אחרים… אנו אוכלים מזון שאחרים ייצרו, לובשים בגדים שאחרים תפרו, גרים בבתים שאחרים בנו. מרבית הידע והאמונות שלנו הועברו אלינו על-ידי אנשים אחרים בתיווכה של שפה, שאותה אחרים הגו… משום כך עלינו להודות שאנו חבים את יתרוננו העיקרי על בעלי-החיים לעובדת היותנו חיים בחברה אנושית. היחיד הינו מה שהינו וערכו הוא ערכו לא בזכות היותו מובדל, אלא בזכות היותו חלק מחברה אנושית גדולה…"

הפרשה שלנו עוסקת בכלים של הקרבת קורבנות, האחד במזבח העולה שעמד בחצר המשכן, והשני בתוך ההיכל, מזבח קטן יותר מצופה זהב, שנועד להקטרת הקטורת…. כל עניין הקרבת הקורבנות – הוא מלשון קירוב והתקרבות, והם למעשה המעשים שלנו בעולם. עלינו לשאול את עצמנו כיצד אנו פועלים בעולם לקירוב לבבות, ולצמצום פערים?!