תגית: פרשת תזריע מצורע

כוחה והשפעתה של מילה טובה– Image by Mary Pahlke from Pixabay

השבוע פרשות תזריע-מצורע בחומש ויקרא. בשנים שאינן מעוברות, כמו השנה, קוראים את פרשת תזריע יחד עם הפרשה שאחריה, פרשת מצורע. הפרשות עוסקות בדינים של טומאה וטהרה, דיני הצרעת, המחלה המקראית העתיקה, ומה צריך לעשות אדם שלקה במחלה זו כדי להיטהר.
מחלת הצרעת מופיעה כעונש לאדם שחטא בריכול ולשון הרע על אנשים אחרים, בין אם הם בני משפחה, חברים ובין אם אלו אנשים שאיננו מכיר. כשהמחלה פורצת, כל גופו או ביתו או בגדיו נגועים בצרעת. הכהן מטפל באדם שנגע הצרעת בא עליו, ועל אותו אדם לקבל את הוראותיו של הכהן, לצאת אל מחוץ למחנה ולהִיטַהֵר. הכהן אחראי להכריז שאותו אדם חלה וטמא אך גם אחראי לטהר אותו ממחלתו.

מסביר הרב שניאור אשכנזי שאומנם השימוש בלשון הרע הוא חטא מוכר וידוע, אך גם ההימנעות מלומר מילה טובה כאשר יש לנו הזדמנות, היא חטא. כאמור, כולנו זקוקים למל"ט, מילים טובות. והסיבה- לשון הטוב משפיעה על התודעה והמציאות של כולנו. הדיבור שלנו משפיע על המעשים, הרגשות והמחשבות שלנו ובאופן טבעי על הסביבה. וכאשר "מדברים טוב מרגישים טוב".

מרחיב הרב אשכנזי, "אחד התענוגות הגדולים בחיים הוא פטפטת. אין כמו להזמין חברים הביתה, להוציא מהמקרר בירה ופיצוחים ולרכל על הכול. 'זה קנה, זה מכר, זה התחתן, זה התגרש, והפוליטיקאי ההוא שוב מסתבך…' ובכל זאת, למרות השכיחות של התופעה, תורת ישראל מקפידה על כך. חז"ל אומרים שכל הדיבורים היוצאים מהפה במהלך החיים, נדבקים בנפש ויעלו ויציפו אותנו כשנעשה את החשבון בעולם הבא."

גם בחג הפסח, שזה עתה סיימנו לחגוג, כל מצוות החג קשורות עם כוח הדיבור. תחילה דברי אכילה הנכנסים לפה, מצה, מרור ויין. בהמשך, מצות ההגדה קשורה עם הדיבור היוצא מהפה, מצוות 'והגדת לבנך', ה-מצווה לספר ביציאת מצרים, "וכל המרבה לספר הרי זה משובח". האר"י הקדוש מבהיר כי המסר הזה נמצא בתוך המילה "פסח"  שהוא "פה-סח", פה מדבר. אחד מענייני חג הפסח הוא תיקון הלשון.
ממשיך הרב אשכנזי, "וכאן שבה השאלה ונשאלת: מדוע מתייחסת התורה כל כך ברצינות לגלגולי הלשון? וגם, מה אדם אמור לעשות בזמנו הפנוי? רק ללמוד תורה או לשתוק?! למעשה, האדם אינו אמור לשתוק. התורה בהחלט מכירה בכך, שהאדם הוא יצור מדיני וחברתי וצריך להעשיר את עולמו האישי והחברתי… אולם התורה שוללת דברים בטלים, כלומר, דברים שלא מקדמים את האדם למקום מעשי. הם לא מלמדים אותו כלום, לא מעשירים אותו בכלום וסתם ממלאים את החיים בזילות וריקנות.
הרמב"ם מחלק את עולם הדיבור לחמשה חלקים: חלק שמצווה לדבר אותו, חלק שאסור לדבר בו, חלק שהוא בטל ונמאס, זה שהוא אהוב ורצוי, וזה שהוא מותר.

למעשה, הצרעת לא באה רק על הלשון הרע הקלאסי. מחדד הרב אשכנזי כי, "…אסור לחסוך במילים טובות שהרי בסוף הן מתגשמות. מילים סוחפות את הנפש. דיבור הוא לא כוח סתמי, שחולף ועובר בלי להשאיר עקבות, אלא הוא אש בוערת הנותנת עידוד ותקווה (וכך להיפך חלילה). כאשר אדם מדבר על משהו, הוא מתמלא בו. הדיבור מלהיב את הרגש, מעסיק את המחשבה ומעורר את הדמיון. כל עוד אנו רק מהרהרים במוח אודות משהו, הדבר יכול להישאר מונח במוח, אך כאשר מדברים על זה, הופכים להיות לוהטים ומוצפים בו…
זאת הסיבה, אומר הרבי, לסדר המעניין של הופעת הצרעת. בתחילה, היא מופיעה רחוק, על הבית. אם האדם לא מבין את הרמז וממשיך לדבר רכילות, היא מתקרבת אליו יותר ומופיעה על הבגד. אם האדם לא קולט את הרמז, היא מתקרבת אליו עוד יותר וצומחת על גופו. סדר הדברים הללו הוא רמז לכך, שדיבורי רכילות מדרדרים את הנפש בהדרגה. הדיבור הראשון הוא סתם פטפטת לא מעניינת. אבל המוח כבר מתרגל לצורת החיים הריקנית הזו, ואז הדיבור השני הוא יותר נמוך, והשלישי עוד יותר נמוך, עד שמגיעים חלילה ללשון הרע ממש.
… בהתחלה הדיבור הוא חיצוני לגמרי, שלא נוגע לו, אחר כך הדיבור סוחב אותו יותר לתוך הרע ונוגע בפנימיותו. לכל מטבע יש שני צדדים. וכשם שדיברנו על ההיבט השלילי של הדיבור, כך הרבי מוצא בפרשיות הללו רמז גדול על הכוח החיובי של הדיבור…כאשר האדם מדבר דיבורים טובים, של לימוד, תפילה והודאה, הוא מרומם את כל חלקי האישיות עד בלי די. ההוראה של הפרשיות הללו היא, אם כן, לא רק על המניעה מדיבור שלילי, אלא גם ובעיקר על הכוח העצום של הדיבור החיובי, שיכול להביא את האדם למקומות הכי נעלים."

בתקופה האחרונה אנחנו נפגשים יותר ויותר עם שיח כוחני ואגרסיבי בין אנשים, בין אם בדו שיח ישיר פנים אל פנים, או באמצעות התקשורת לסוגיה השונים ואו בתגובות ברשתות החברתיות למיניהן. בשיח זה, לרוב, אין התייחסות מכבדת ועניינית לגופו של ענין כי אם התייחסות לאדם עצמו, למהות שלו, ועם הרבה כעס ואפילו טינה. מיקוד הצדדים הוא להשתיק, להחליש ולערער את הנאמר, והמטרה של כל צד היא להוכיח את צדקתו. הלשון הטובה, הפתיחות, וההקשבה נעדרים מהדו-שיח.
למילים יש כוח. הרבה כוח והשפעה על כולנו. יש להן כוח להעליב, לפגוע, להשפיל, לבזות, לזלזל, ללעוג, ובקיצור להרוס. ומנגד, יש להן כוח לכבד, להכיל, לקבל, ולתת מקום לאחר. לכולנו יש צורך להרגיש משמעותיים, מוכשרים, חשובים, מוצלחים, וטובים. אנחנו זקוקים לקבל אישור והכרה מהסביבה שלנו על מי שאנחנו, על כל יתרונותינו וחסרונותינו. כולנו כמהים להיות אהובים בפרט ע”י האנשים הקרובים לנו.
פעמים רבות, אנחנו אפילו לא מודעים או שמים לב שאנו מדברים בתוקפנות, בזלזול, בשיפוטיות, התנשאות, ומעליבים את הסובבים אותנו. אנחנו לא רוצים להיות שקופים אך כך אנו נוטים לעיתים ,להתייחס לאחרים. מערכות יחסים תקינות ובריאות הן כאלו שאינן מתבססות על פחד, האשמות, תלות כעס וטינה.
לכן, הפרשות השבוע מפנות את תשומת ליבנו ל'לשון שלנו'. האם אנו קשובים לדברי האחר מתוך המשקפיים שלו או מתוך המשקפיים שלנו? האם אנו מתקשרים את הצרכים שלנו ללא נזיפה וביקורת ומשאירים דלת פתוחה להכלה והכרה? והאם הדיבור שלנו חיובי?
הרעיון הוא לשמור ולפתח מערכות יחסים בריאות עם שיתוף פעולה, כבוד ואכפתיות הדדיים, ללא יצירת עוינות והפעלת כוחנות על האחר תוך שאנו מאבדים את קרבתו. נזקי לשון הרע ידועים, יחד עם זאת, מסתבר כי לא פחות חשוב הוא השימוש בפרגון, במילה טובה, באופן אותנטי, מידתי, ובעיתוי הנכון. פרגון הוא פעולה של עידוד ותמיכה שמטרתה הפגנה של נדיבות, חיבה, אמפטיה ושמחה אמיתית. והלשון הטובה היא הנכונות לומר את הדבר שיגרום לאחר להרגיש טוב. חשוב שנדע להתאמץ ולאמץ גישה חיובית כדי לתרום ולקדם לתקשורת מקדמת ומיטבית. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

השבוע, פרשת תזריע מצורע, ראש חודש אייר, עברנו מחג הפסח ליום השואה והגבורה, והמשכנו לחודש אייר שהוא גם חודש הגאולה, ובמרכזו- יום הזיכרון ויום העצמאות. אלו הם עשרת ימי תשועה וגאולה, המעבר משואה לתקומה.

הפרשה פותחת בלידת תינוק/ת, "…אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ, וְיָלְדָה… זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת, לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה…"(ויקרא יב', א-ז) עם כל השמחה והעושר שמביא איתו הרך הנולד למשפחה, מגיעים איתו גם חבלי לידה ויסורי לידה ובהמשך אתגרי הצמיחה, וע"כ יש צורך בהקרבת הקורבן.
השבוע גם זכינו לחגוג את יום תקומת מדינתנו, יום עצמאותנו שגבתה וגובה עדיין קורבנות רבים. כנראה כמו שמופיע בכל יצירה חדשה ובטח בכל הופעת חיים חדשה, ככל שהיצירה יותר גבוהה ומשמעותית כך הכאבים, היסורים והקשיים הנלווים אליה גדולים יותר. מסתבר שבכדי לראות, לשמוח ולהוקיר על המתנה הגדולה, ולא ליפול ליסורים ולכאבים המתלווים עימה, עלינו להסתכל במבט רחב ואולי אפילו קצת ניסי. הטיב לתאר זאת יהודה עמיחי-
"מֵרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבַר בְּיַם-סוּף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת
וּלְכֹל הַיּוֹתֵר, בְּמַבָּט חָטוּף לַצַּד
דָּגִים בִּשְׁלַל צְבָעִים בְּתוֹךְ חוֹמַת הַמַּיִם,
כְּמוֹ בְּמִצְפֶּה יַמִּי מֵאֲחוֹרֵי קִירוֹת זְכוּכִית.
(יהודה עמיחי, ניסים)

מאות אלפי בני ישראל עומדים על החול, כבר ממש על הקצה… מאחוריהם צבאות מצרים, לפניהם הים בכל הדרו. מאחוריהם הוודאי והמוכר, לפניהם הלא נודע. ללא ספק- עת חירום. רגע בו עליהם לבחור – לוותר או להתגבר. לשוב לאחור או לצעוד קדימה. לקפוא או לקפוץ. והבחירה נעשית. הם נכנסים למים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. נס!
בחיים בכלל ובחיי האומה בפרט, ניסים אינם מקריים. ניסים הם תוצר של בחירה בעשייה. הבחירה להביא חיים חדשים לעולם על כל המשתמע, ליזום, לפעול, לשאת את המחיר שמתלווה (חבלי הלידה, הלידה, כל אותם שהקריבו את חייהם למען תקומתה של המדינה), ולממש את היכולת לגרום כיחיד וכלל לדברים לקרות.
הלידה היא שיא החיים! ובפרשה אנו עוסקים בלידה, טהרה וטומאה. מה הקשר בין טומאת מוות ללידה? הלידה מחוללת חיים. היציאה של הדם מהגוף מבטאת את המוות שנותר בגוף האישה לאחר הלידה. במילים אחרות, המעבר מטומאה לטהרה איננו מטוב לרע, אלא ביטוי לחיים ולמוות. ביום הזה, ביום העצמאות חל השינוי האדיר והגדול שציפינו לו קרוב לאלפיים שנה. סוף סוף החל האור להאיר.

תקומתה של מדינת ישראל עשתה מהפיכה כללית בכל המציאות של האומה בעולם. כל המציאות של עם ישראל השתנתה בבת אחת. הגאווה, הביטחון, תחושת השייכות וההתעוררות הלאומית הביאו לשיבת ציון נחרצת. גם מבחינה חיצונית קיומית וגם מבחינה רוחנית מאז תקומת מדינת ישראל חלה מהפכה באומה. עצמאות היהודים לא יכלה להתחולל בשום טריטוריה אחרת. בכל שנות ההיסטוריה שלנו כפרטים וכאומה זרמו התפילות, הרגשות הדתיים והגעגועים לארץ ישראל, והיו הם חלק בלתי נפרד מהאמונה שלנו. בכל הדורות נשאנו את עיניינו לארץ ישראל. כלומר, יש לנו מנוע פעיל שהוביל ומוביל למעשים והבחירות שלנו, ויחד, עם כל המורכבות המשתמעת, הם שהובילו לכינונה של המדינה בפועל. האמונה, האומץ, התעוזה והנכונות להילחם ולהקריב נפש וגוף בכדי שתהא לנו ריבונות שבה יחיה העם היהודי בביטחון ועצמאות.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "בשנות המדינה הראשונות הייתה תנועה שנקראה, "הכנענים". היום הם נקראים "פוסט ציונים". שיטתם קבעה כי שיא התרבות היהודית הוא להיות בדיוק ככל הגוים, להמציא חברה בלי שום צביון יהודי.
שלמה קרליבך זכרונו לברכה, הוא היה אומר: "כשאני הולך לקמפוס באוניברסיטה, ואני שואל את הסטודנטים מי אתם, מה אתם – אם מישהו אומר: 'אני קתולי', אני יודע שהוא 'קתולי'. אם מישהו אומר: 'אני פרוטסטנטי', אני יודע שהוא 'פרוטסטנטי'. אם מישהו אומר: 'אני סתם בן אדם', אני יודע שהוא 'יהודי'."
יתכן שהמענה "אני סתם בן אדם" נובע לא פעם מהפחד לעורר מהומה ולא בהכרח מתוך בושה. בנוסף, יש את אלו המתבטאים כך מתוך התייחסות אוניברסלית ולא לאומית. ולאלו, פונה וממשיך הרב זקס,
"אז מספיק כבר! כבר הגיע הזמן להפסיק לשלול את העבר שלנו, המסורת שלנו. הירושה שלנו, עולם הרוח שלנו. כמאמינים בני מאמינים, אנחנו לא חגבים, אנחנו ענקים! איפה הגאווה, הביטחון העצמי שלנו? אני אומר שאמונת ישראל היא גדולה מכדי להיות הירושה רק של המאמינים. דת ישראל היא גדולה מדי מלהיות רק הנכס של הדתיים. ריבונו של עולם, איפה היום המשוררים הדתיים, המוסיקה הרוחנית, הסרטים, הספרות הרוחנית של עם מבוגר ועצמאי בארצו? איפה נוכל לשמוע כיום, אם בעולם התורה והישיבות, אם בעולם התרבות הכללית והאוניברסיטאות – את קולו של ישעיהו הנביא, או של הרמב"ם, איפה נמצא את מורה הנבוכים בן זמננו?"

יהי רצון, שנזכה לתת ליום העצמאות את צביונו הנכון, צביון של התבוננות בהיסטוריה ושל ראיית ההווה מתוך המבט הרחב שכולל את העבר ואת העתיד גם יחד. וכמו שמנחה אותנו הפרשה לגבי היולדת שמביאה חיים חדשים לעולם, והצורך בקורבנות, נזכור ונוקיר את כל מי ששם נפשו וגופו בכדי שאנחנו נוכל לחיות בביטחון בריבונות יהודית במדינת ישראל, וע"כ גם מחובתנו להקים חברה שבה כפי שהתחייבנו בהכרזת המדינה – "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל". כלומר, אנו מחויבים להשתית חברה אכפתית ומעורבת שבה אדם לאדם- אדם. אמכי"ר.

שבת שלום❤️