תגית: פרשת צו

Image by Amber Clay from Pixabay

השבוע פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם הציווים הם לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות. הפרשה מתארת את ההכנות של הכוהנים בכניסתם לתפקידם. בעוד בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, הופיעו הציוויים לאדם המביא את הקורבנות. אנחנו פוגשים תיאור מפורט כיצד משה לוקח ומקדש את אהרון ואת בניו, לעיני כל עדת בני ישראל.
השבוע כולנו מקבלים ׳צו׳ עם פנייה ישירה למנהיגים הרוחניים שלנו. שוב עולה נושא הקרבת הקורבנות, אבל הפעם הפנייה היא לכוהנים תוך התייחסות לפרטים והדיוק שבהעלאת קורבנות. צו ממש רלוונטי בפרט בימים אלו, לאור אתגר המלחמה שכולנו נאלצים להתמודד עם השלכותיה. העם זקוק יותר מתמיד למנהיגות איתנה, מגובשת שתאחד ותוביל אותו לביטחון אישי, חברתי, כלכלי ופוליטי. השבוע אנו מקבלים 'צו', הכרח שנוצר בעקבות ההתקפה על ישראל ב-7 באוקטובר; זהו צו השעה המחייב אותנו להמשיך ולהיחלץ האחד לעזרת חברו, ולהמשיך לזעוק ולקרוע את הלבבות תוך חציית יבשות להשבת החטופות והחטופים הביתה, עכשיו!
נושא הקרבת הקורבנות במהותו הינו קריאה לערבות הדדית שהיא ביטוי לקבלת אחריות של היחיד על הכלל ושל הכלל על היחיד. כפי שחז"ל הטיבו לנסח: "כל ישראל ערבים זה בזה". מדהים שבעצם הקרבן שמשמעותו הקרבה ונתינה, הוא זה שמביא לתוצאה הפוכה, מביא לקרבה ולקבלה.

מסביר איש החינוך, אלכס גליקסברג- "על המילה "צו" אומר רש"י בראש הפרשה בשם המדרש: "אין צו אלא מלשון זירוז מיד ולדורות". הדברים טעונים הסבר. על מה ולמה צריך לזרז, וכי המנהיגים הרוחניים, אהרן ובניו וכל הכהנים בדורות הבאים זקוקים לזירוז?!
התשובה לשאלה זו טמונה בתהליך ההתקדשות של אהרן ובניו למשימת השליחות של עבודת הקודש… בשני הפסוקים בסוף פרק ח', ושל הפרשה כולה, התורה כותבת לנו מהי שליחות בקודש ומה היא מחוללת: "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' . . . ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה". "ויעש אהרן ובניו" – לשון יחיד. יעדי מנהיגותם גרמו להם להתאחד ולעשות, גדולים כקטנים, כאיש אחד בלב אחד!
עכשיו יובהר מה כוונת המדרש אותו מביא רש"י במילותיו הראשונות על הפרשה. הצו לשעה ולדורות הוא בזירוזם של מנהיגים למימוש הביטוי "לשרת בקודש". היכולת לעמוד במשימה זו אינה תלויה בגיל או במעמד…"

למעשה, לכל דור ודור יש את הציווי שלו לברר מהו צורך השעה ולפעול בהתאם. מה שנקרא- לקחת את המושכות לידיים, ולמלא את הציווי ללא שהיות. כל אחד ואחת מאתנו יעשה את המיטב כפי יכולתו לראות את זולתו ולבטא את מנהיגותו בפרט עתה במלחמה כנגד אויב כה אכזר שאיננו מכיר בקיומנו, מלחמת קיום, שכולנו נאלצים לחוות. אנו מתמודדים עם חוסר וודאות מה יהיה בהמשך, וכמה זמן עוד נדרש להמשך מציאות זו.  

היזם, משקיע והסופר, זיו אלול מסביר,
"אנחנו אומה בזמן משבר. לא אומה במשבר, צריך להדגיש, עברנו כבר אירועים קשים מאלו ויכולנו להם, אבל ללא ספק אנחנו כעת בזמן של קושי ואתגר לאומי. מה עושים בזמן של קושי? אפשר לחזור אחורה בזמן, 2,600 שנה לאחור, באירוע שהעם ציין אך השבוע: פורים. גם אז היה איזה איראני שרצה להשמיד את היהודים. אגב, אפילו מדינה לא הייתה לנו אז, ולא וטו באום. אחשורוש שלט על כל העולם המיושב של אז."
מחדד זיו כיצד היהודים בממלכת פרס, באותה עת, התמודדו עם צו השעה, "היהודים אז יצאו לבתי הכנסת והתפללו. תפילה לכאורה, כמוה כבקשה מאלוקים. אנחנו מגישים לו "רשימת מכולת" של כל הבעיות, הקשיים, האתגרים והצרות שלנו. אבל רק לכאורה. בפועל, מסביר רבי יצחק עראמה, מגדולי ספרד בדור הגירוש, הרעיון הוא לפתוח את הלב. כשאנחנו מספרים לו את הצרות והקשיים, אנחנו נזכרים ברגש רב במה שעבר עלינו, וככה אנחנו מעבירים את עצמינו למצב רגשי גבוה יותר.
"וקרעו לבבכם" הוא מצטט את הנביא יואל "ואל (תקרעו את) בגדיכם". אלוקים רוצה את הלב שלנו, את החיבור שלנו אליו. המילים הן הביטוי החיצוני לזה, אבל הן לא יעזרו אם האדם לא יעשה את העבודה הפנימית שלו להתקרב לאלוקיו…
אפשר פשוט להסתכל בהיסטוריה מאז ימי הודו וכוש, עבור דרך גירוש ספרד, ועד היום; שילוב של רגש אמיתי וכנה פותח לבבות, לב שהוא פתוח מאפשר פנים מאירות ומשנה את כל הדינמיקה…"
אז מה צריך כדי שיהיה באמת "נהפוכו"? להתכוון באמת, להיות עם רגש חיובי. כשהלב פתוח, הסיכוי להשפיע גדל הרבה יותר."

בימים אלו, העצב, התסכול, המתח והדאגות שמצטברים מובנים יחד עם זאת, איך נבחר להתייצב ולהנהיג את עצמנו ואת סביבתנו בתוך המציאות הקיימת- זה מה שיעשה את ההבדל. כוחות רבים להם אנו זקוקים ניתן לקבל דווקא מהתמקדות ברגשות חיובים ומקדמים, בצרכים של האחר, לפתוח את הלב שלנו בכנות, לבקש עזרה, ובמקביל, לתת תמיכה וסיוע כפי שהתבטאו בעוצמות מרגשות בחצי השנה האחרונה, להמשיך ולא לומר נואש. להתייצב בעוז, להמשיך לחיות בכל הכח, ולהאמין שאנו צועדים לקראת עתיד טוב יותר. מי ייתן ונצליח בכל אותן התמודדויות מאתגרות שעולות ונצליח ונתייצב לצו השעה שלפתחנו במלוא כוחותנו הפנימיים והחיצונים, ובעזרתם נצליח כבר להשיב הביתה את כל החטופות והחטופים בריאים ושלמים, וגם כל החיילות והחיילים ישובו לשלום בריאים בגופם וברוחם, ושנדע ונצליח להעניק את התמיכה והחיזוק לכל הפצועים והפצועות שיזכו לרפואה שלמה במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞
בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.         

השבוע פרשת צו, הפרשה השנייה בחומש ויקרא. הפרשה ממשיכה בדיני הקורבנות אך הפעם הציוויים הם לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות. הפרשה מתארת את ההכנות של הכוהנים בכניסתם לתפקידם. בעוד בפרשת ויקרא, הפרשה הקודמת, הופיעו הציוויים לאדם המביא את הקורבנות.
הפרשה פותחת בפסוק- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.(ויקרא, ו') ".
ה' אומר למשה לתת לכוהנים הוראות מדויקות לגבי אופן הקרבת הקרבנות השונים. כלומר, איך צריך להקריב קרבנות, ומהי העבודה הנדרשת מהכוהנים במשכן שנבנה לה'.

מחדד הרב שפיגלמן כי–
"ספר ויקרא הלא כשמו כן הוא- " תורת כוהנים", אך דווקא תורת הקרבנות פותחת באדם המקריב מישראל. בכך התורה רוצה ללמד אותנו כי עם ישראל הוא העיקר והכהנים עם כל חשיבותם נועדו לשמש את העם. ישנן דתות שהכהנים והמשמשים בקודש הופכים לעיקר, ולדעתם, החיבור האלוקי נוצר רק עם השכבה המכובדת הזו. היהדות רואה את כל העם כעיקר. בהמשך הספר נקרא: "…דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו…"- הקדושה היא נחלת הכלל, וזו משימת הכהנים: להיות שליחים נאמנים ולחבר ולקרב את העם כולו…"

לשבת הקרובה קוראים "שבת הגדול". זה הכינוי לשבת שלפני פסח.  אנו בימים של הכנה פיזית ורוחנית לקראת הפסח. כאשר השבת האחרונה שלפני ליל הסדר נותנת לנו זמן איכות להכנה רוחנית עמוקה. ללמוד, לחשוב ולהיערך נפשית ללילה הגדול שלפנינו.

שבת הגדול- מפרט הרב דוב בערל וויין,
"פרשת צו על פי רוב נקראת בשבת שקודמת לפסח, שבת הגדול. במבט ראשון נראה שאין קשר מהותי בין פרשת צו לשבת הגדול ולפסח. אך מאחר שהיהדות לא מכירה באקראיות או במקריות בחיים היהודיים, ובוודאי לא בתורה עצמה, ניתוח נוסף של הפרשה עשוי לגלות לנו את הקשר העמוק שבין פרשת צו לחג פסח.
נדמה לי שהנושא העמוק טמון בתיאור שיש בפרשה להקדשת אהרון ובניו לכהונה ולתפקידם כמשרתי האל והעם. היהדות מלמדת אותנו שחירות שווה אחריות. חירות בלי גבולות או מטרה היא אנרכיה הרסנית. כל מה שהתורה מספרת בעניין בניית המשכן, המקום לעבודת הקורבנות, בא להדגיש בפני העבדים המשוחררים שיצאו ממצרים את האחריות החדשה שיש להם כעת…
ההקדשה של אהרון ובניו והקדשת המשכן עצמו מלמדת את בני ישראל שיש להם חובה לשרת את הקהילה ולשמור על אחדות לאומית."

המשבר שלנו אל מול האחדות הלאומית–
בימים אלו ניכר עוצמתו של המשבר החברתי-פוליטי ביתר שאת בעקבות הרפורמה המשפטית. ד"ר שירי דניאלס, מנהלת מקצועית ארצית של עמותת ער"ן, עזרה ראשונה נפשית, מעידה כי המשבר החברתי והפוליטי סביב הרפורמה המשפטית הוביל לעלייה דרמטית בפניות לקווי הסיוע על רקע נפשי והגביר את תחושות הלחץ והחרדה שחווים אזרחים… בשלושת השבועות האחרונים זה התעצם… ללא קשר לעמדה הפוליטית של הפונה, הוא מביע חרדה ודאגה בגלל חוסר הוודאות ממה שהולך להיות ברמה האישית, הכלכלית, המשפחתית והחברתית. האווירה שנוצרה היא של היעדר הקשבה, היעדר הידברות וגם אלימות. חלק מהאנשים שלוקחים חלק במחאה מספרים שלעתים הם נתקלים באלימות או נחשפים לביטויים לא נעימים, וזה לא פשוט… לדברי דניאלס, המשבר הפוליטי־חברתי, שהסלים ביומיים האחרונים לאחר פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, מדיר שינה מעיני אזרחים רבים שחוששים לגורל המדינה… מה שהכי בולט הוא האמירות שהמצב מכביד על הנפש ופוגם במצב הרוח. הרבה אנשים מדברים על מועקה, אפילו על פגיעה ביכולת לישון היטב, על הרבה מאוד דאגה, עיסוק מוגבר בתקשורת, במדיה… אנשים מביעים חשש ממלחמת אזרחים, ממלחמת אחים. ישנו גם פחד מכך שאנשים שאוהבים יעזבו את הארץ…"
"גם הרב אריה מונק, מנכ"ל עמותת "בית חם", מתאר, "אנשים פוחדים ממלחמת אחים, ויש כאלה ששואלים עכשיו שאלות יותר עמוקות כמו מה מאחד אותנו כעם? מה גורם לכך שלי ולך יש זכות על הארץ הזאת? למה אני בכלל משרת, מה החוזה שלי עם המדינה הזאת?"
מוסיף ד"ר שי חן גל, פסיכולוג קליני, "רבים משני המחנות מרגישים קושי בתקופה הנוכחית, המצב הנוכחי היום מגיע אחרי תקופת הקורונה, שבעצמה הייתה תקופה מעוררת חרדות אצל הרבה אנשים. כיום אנשים מתמודדים עם חרדה כי הם מרגישים שהדברים הכי בסיסיים של היומיום שלהם מתערערים… האחדות של העם, התחושה שהמשטר הדמוקרטי הופך לדיקטטורי. יש משפחות שנקרעות מבפנים, כי הדעות בהן הפוכות. יש גם איום כלכלי שמטריד. כשרואים מה שקורה בצה"ל ואת הקרע בעם, ישנה תחושה שהדברים שבעבר היו בטוחים – פתאום מתערערים. יש אנשים שאומרים שהם מרגישים שהם תחת מתקפה כוללת בכל החזיתות. זה גורם לחרדה מאוד גדולה גם בקרב אנשים שלא נוטים להיכנס לחרדה. הם מתמלאים עצב, חוששים מה יקרה עם העם. חלקם מרגישים קרע עם האנשים הכי קרובים אליהם וחוששים ממלחמת אחים. ואילו בקרב אנשים שגם קודם סבלו מחרדה, מצוקות ודיכאון – התקופה הנוכחית מחריפה בצורה מאוד משמעותית את המצוקות שלהם".
לבסוף מסכם ד"ר צבי פישל, "כיום כמעט אין מי שאדיש למצב הקיים", המצב הפוליטי נכנס לחדר הטיפולים בכל צורה שהיא. אנשים באים, אומרים: 'אני חרד, אני לא יודע מה יהיה. אני רואה את השסע בעם, את הפיצול'. אנשים מרגישים את הסכנה הגדולה שעלולה להיות לעם ישראל כתוצאה מהמאבק, בלי קשר לעמדות הפוליטיות שלהם". (28/3/23 אילנה שטוטלנד, מעריב).

אז מה זה אומר חירות שווה אחריות?
למעשה, האחריות שלנו מתבטאת בשאלה שעלינו לשאול את עצמנו באופן יום יומי, כמה טוב אני יכול להוסיף בכל רגע נתון? פעולה, מעשה, אמירה, אפילו מחשבה והרהור, כי זה מה שיביא לפריצת הדרך, לחירות אמיתית ולבניית חברה בריאה ומטיבה. שאלה נוספת ,בפרט בימים אלו, היא מה הקורבנות שכולנו מקריבים, מה התכלית וההשלכות שלהם? כ-עם עברנו אינספור משברים ואתגרים, ואין לי ספק שיש מענה ל-איך מפסיקים לתת לפחד לנהל את המשבר. בפשטות- מתחילים לדבר, להציף את החששות של כולם, להקשיב, לחפש מענה ראוי ואותנטי. נדמה לי שהשבוע קיבלנו כולנו "צו" להתייצב יחד, להשיב את השפיות, ורגע לפני ליל הסדר, לעשות גם ניקיון פנימי ולהשיב את הסדר על כנו באמצעות דיאלוג אמיתי וקשוב לצרכים של כל הצדדים.

אתמול בערב ראיתי אדם עומד בצומת לא ממש מרכזי עם שלט גדול שעליו כתוב- "צדקה". לאחר שעברתי שם מספר פעמים, הסתקרנתי, נעצרתי לידו ושאלתי לפשר עמידתו היחידנית עם השלט הזה. בחיוך גדול ובנועם הסביר שהוא הכין בכוונה שלט גדול כפנייה לעם ישראל שחולף שם לתת לו צדקה, משהו שיסייע לו ולמשפחתו לחגוג את חג החירות… התעניינתי אם לא היה עדיף לעמוד בצומת מרכזי יותר, והוא הסביר שלא רצה להפריע או להטריד… לבסוף, שאלתי אם זה עובד והוא ענה בהתרגשות- "אין על העם שלנו."
בסופו של דבר, המחויבות והאחריות היא של כל אחד ואחת מאתנו ביצירת הקרוב והחיבור אחד לרעהו, והפעם באמצעות הפיכת המשבר להזדמנות. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וחג פסח שמח💞

השבוע כולנו מקבלים ׳צו׳ אך הפנייה הפעם היא למנהיגים הרוחניים שלנו. שוב עולה נושא הקרבת הקורבנות, אבל הפעם הפנייה היא לכוהנים תוך התייחסות לפרטים והדיוק שבהעלאת קורבנות. פנייה ממש רלוונטית בפרט בימים אלו, לאור הבחירות בפעם ה-3 השנה ואתגר המגפה שכולנו נאלצים להתמודד עם השלכותיה. העם זקוק יותר מתמיד למנהיגות איתנה, מגובשת שתאחד אותו רגע לפני חג הפסח, חג החירות, חג שהוא ביטוי מובהק למעבר שלנו מפרטים לאומה. כן, השבוע אנו מקבלים 'צו' שהזמן מחייב, הכרח שנוצר בעקבות התנאים המיוחדים; זהו צו השעה המחייב אותנו להיחלץ האחד לעזרת חברו.
נושא הקרבת הקורבנות במהותו הינו קריאה לערבות הדדית שהיא ביטוי לקבלת אחריות של היחיד על הכלל ושל הכלל על היחיד. כפי שחז"ל הטיבו לנסח: "כל ישראל ערבים זה בזה". מדהים שבעצם הקרבן שמשמעותו הקרבה ונתינה, הוא זה שמביא לתוצאה הפוכה, מביא לקרבה ולקבלה.
מסביר אלכס גליקסברג- "על המילה "צו" אומר רש"י בראש הפרשה בשם המדרש: "אין צו אלא מלשון זירוז מיד ולדורות". הדברים טעונים הסבר. על מה ולמה צריך לזרז, וכי המנהיגים הרוחניים, אהרן ובניו וכל הכהנים בדורות הבאים זקוקים לזירוז?!
התשובה לשאלה זו טמונה בתהליך ההתקדשות של אהרן ובניו למשימת השליחות של עבודת הקודש. לכל אורך תהליך משיחת אהרן ובניו לכהונה, שבא לידי ביטוי בכל פרק ח' החותם את הפרשה, התורה מציינת לנו שהתהליך שאותו עברו אהרן ובניו היה תהליך זהה אחד לאחד ללא שום אבחנה ביניהם. ביחד עוברים תהליך של חניכה: נמשחים בשמן, מלבישים בגדים ומקריבים קרבן. בו זמנית האב אהרן עם ארבעת ילדיו נמשחים למנהיגים רוחניים של העם. אין משמעות לגיל, אין משמעות למעמד. כל אחד מהם יכול ומסוגל. המילים שמבטאות את סיבת השוויון הם: "לשרת בקודש". זה המכנה המשותף. הוא מבטל פערי גילאים ומעמדות. הם לא באים לשם עצמם – הם באים בשביל אחרים, לממש את הצו האלוקי מיד ולדורות ולממש את רצון העם. הם הגשר, הם הצינור לא פחות ולא יותר.
אכן, בשני הפסוקים בסוף פרק ח', ושל הפרשה כולה, התורה כותבת לנו מהי שליחות בקודש ומה היא מחוללת: "ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה, שבעת ימים, ושמרתם את משמרת ה' . . . ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה". "ויעש אהרן ובניו" – לשון יחיד. יעדי מנהיגותם גרמו להם להתאחד ולעשות, גדולים כקטנים, כאיש אחד בלב אחד !
עכשיו יובהר מה כוונת המדרש אותו מביא רש"י במילותיו הראשונות על הפרשה. הצו לשעה ולדורות הוא בזירוזם של מנהיגים למימוש הביטוי "לשרת בקודש". היכולת לעמוד במשימה זו אינה תלויה בגיל או במעמד. היא תתממש על ידי חניכה בין-דורית מתוך שוויון הזדמנויות לנכונות המאמץ והרצון לשרת בקודש "יומם ולילה, שבעת ימים" ולעמוד נכון אל מול מאווי הרוח "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר ציוה ה' ביד משה"."
למעשה, לכל דור ודור יש את הציווי שלו לברר מהו צורך השעה ולפעול בהתאם. מה שנקרא- לקחת את המושכות לידיים, ולמלא את הציווי ולא להמתין. כל אחד ואחת מאתנו יעשה את המיטב כפי יכולתו לראות את זולתו ולבטא את מנהיגותו בפרט עתה בסגר שכולנו נאלצים לחוות. אנו מתמודדים עם חוסר וודאות לגבי עתידנו – ואיננו יודעים מה יהיה בהמשך ולכמה זמן תמשיך המציאות הזו, אבל אנחנו כן יודעים שלפחות לכמה שבועות הקרובים נהיה במצב לא שגרתי של חופשה כפויה ובלי מסגרות לילדים. המתח והדאגות שמצטברים מובנים יחד עם זאת איך ננהיג את עצמנו ואת סביבתנו בתוך המציאות הקיימת- זה מה שיעשה את ההבדל. כוחות רבים להם אנו זקוקים ניתן לקבל דווקא מהתמקדות בצרכים של האחר ובמתן תמיכה וסיוע כמובן במסגרת ההוראות שניתנות.
מי ייתן ונצליח להיות מודל והשראה להתמודדויות המאתגרות שעולות ונצליח לקחת אחריות בהנהגת האנרגיה שאנו מפיקים מתוכנו ובהתאם ההשפעה על סביבתנו. אמכי"ר.
שבת הגדול מבורכת❤️