חומש שמות- פרשת פקודי- תורת המראות

השבוע אנו קוראים את הפרשה האחת-עשרה והאחרונה בספר שמות – פרשת פקודי. פרשה זו מסכמת את מלאכת המשכן, את בנייתו בפועל ואת ההכנות לחנוכתו, והיא מסתיימת ברגע הנשגב שבו השכינה שורה על המשכן. לכאורה, התוכן בפרשה דומה מאוד לזה שנאמר בפרשות תרומה ותצווה, אך פרשת פקודי מדגישה נקודות חשובות ושונות: השקיפות, הדיוק, הנראות, והאחריות שבניהול התרומות והמשאבים.
שקיפות המנהיגות של משה רבנו
משה רבנו מבין שבסופו של יום, ודווקא בשל מדרגתו הנעלה, המעשים וההתנהלות שלו נמדדים בעיני כל אחד ואחת מהעם. כדי למנוע חשדות ופרשנויות לא מבוססות שמא התרומות לא מומשו כראוי, הוא בוחר לפרט ולהתנהל בשקיפות מלאה. הוא נותן דין וחשבון מפורט על כל החומרים שנעשה בהם שימוש, ומוודא שהכול נעשה ביושרה וללא מקום לספקות.

הרב שניאור אשכנזי מסביר זאת דרך דוגמה עכשווית: כאשר רב נפגש עם אדם חילוני בבית קפה שאינו כשר, מי שיראה את הרב שם עלול להטיל ספק ביושרתו, אף אם כוונת הרב טהורה והוא איננו אוכל שם כלל. למעשה, הוא נמצא שם רק כדי לסייע לאותו אדם, ועדיין – נוצר פתח לפרשנויות. משה רבנו מבין שהעם זקוק למנהיג שההתנהלות שלו תהיה ברורה וגלויה, ללא מקום לשאלות ולפקפוקים.

תורת המראות של הבעל שם טוב והמשכן כאדם
השקיפות של משה ונושא הפרשנויות מזכירים את תורת המראות של הבעל שם טוב. על פי תורת המראות, העולם משמש כמראה לאדם – מה שאנו רואים באחרים משקף את עולמנו הפנימי. אם אדם רואה חסרונות בזולת, עליו להבין שזהו רמז לבדוק את עצמו. גישה זו מתכתבת עם דרכו של משה בפרשה – הוא בוחר להיות שקוף לחלוטין עם העם, מתוך ידיעה שהאמון בין המנהיג לעם הוא קריטי.
בדיוק כפי שהתורה מדגישה שכל כלי של המשכן נעשה "כאשר ציווה ה' את משה" – ללא סטייה או שיקול אישי- כך גם האדם צריך לבחון את עצמו ולשאוף לטוהר פנימי ויושרה. תהליך זה הוא יסוד מהותי בתורת הבעל שם טוב, המדגישה שהאדם יכול להגיע לתיקון עצמי אמיתי רק כאשר הוא רואה את המציאות כמראה לליבו ונפשו.

עין הבדולח ולקיחת אחריות על המציאות
הרב יובל אשרוב פיתח תורה לטיפול נפשי בשם "עין הבדולח", המבוססת על תורת המראות של הבעל שם טוב. על פי גישה זו, כל חוויה רגשית היא השתקפות של מצבנו הפנימי. אם אדם חווה קושי או כאב בעולם החיצוני, עליו לבחון את עצמו מבפנים ולבצע תיקון פנימי.
לדוגמה, אדם שקיבל הערה פוגענית יכול להיפגע ממנה למשך שנים, או להבין שמדובר בהשתקפות של תפיסתו הפנימית- כלומר, כאבו היה שם עוד קודם להערה הפוגענית. זוהי לקיחת אחריות מלאה על המציאות שלנו מתוך הבנה שהעולם הוא מראה לנו. הרב אשרוב מסביר זאת כך: "אם אתה רואה בהשתקפות שלך כתם – הוא כנראה לא במראה, אלא בך. כל העולם הוא בעצם מראה שלך. הדרך שפירשת בה את המציאות היא זו שקובעת את עולמך הפנימי והחיצוני".
עין הבדולח מלמדת אותנו כי תהליך הניקוי הפנימי שלנו הוא זה שמשפיע על המציאות החיצונית. כשם שהמשכן נבנה בדיוק לפי ההוראות האלוקיות והפך לכלי להשראת השכינה, כך גם האדם – כשהוא עוסק בתיקון פנימי ומטהר את עצמו – הופך להיות כלי לקדושה.

וכך כתוב ב- בראשית, קכ״ו
"שנינו (במס' נגעים פ"ב משנה ה') כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, ופירש הבעל שם טוב הקדוש, כל הנגעים שאדם רואה חוץ, זה נמשך מנגעי עצמו, כמאמר רבותינו ז"ל (קדושין ד"ע ע"א) כל הפוסל במומו פוסל:"
(דברי שלום פ' קרח דנ"ו ע"ב).

סיכום – המשכן כמראה לנפש האדם
כאמור, פרשת פקודי חותמת את חומש שמות, הספר שמתאר את המעבר מעבדות לחירות, מגיבוש עם ישראל ליצירת מערכת ערכים המבוססת על קדושה, חוקים ומוסר. בסיומה של הפרשה, עם חנוכת המשכן, שורה השכינה על בני ישראל – זהו רגע השיא שבו מתברר כי עבודת ה' אינה רק עמידה במצוות טכניות, אלא בעיקר חיבור עמוק, שקיפות פנימית ושאיפה לטהרה.
כפי שהמשכן היה מקום של גילוי שכינה, כך גם האדם- כאשר ליבו נקי ומכוון למלאכת התיקון האישית. כשם שמשה תיאר בפירוט כיצד מומשו התרומות, כך אנו נדרשים לבחון את עצמנו ולהיות בתהליך מתמיד של זיכוך פנימי.

בסופו של דבר, השקיפות של משה מלמדת אותנו שיעור עמוק: העולם משמש כמראה לנו, וכל מה שאנו רואים בו הוא השתקפות של עולמנו הפנימי. כך גם נוכל להפוך את עצמנו למשכן קטן, מקום להשראת אור אלוקי בתוכנו.

שבת מבורכת🇮🇱💞

לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

וכך כתוב בבראשית, קכ״ז-
"הבעל שם טוב אמר כי האיש אשר הוא נקי לגמרי, ולא פגם כלל מעולם אפילו כל שהוא, אי אפשר לו לראות רע בשום אדם, או שישמע מרע שיעשה שום אדם, כי לא יזמין לו השם יתברך לראות רע או לשמוע שום רע, ולכן כשרואה האדם איזה איש שעושה רע, או שמספרים לפניו מאיזה איש שעשה רע, ידע בבירור שיש בו שמץ מנהו מאותו הדבר עצמו, ואף אם הוא צדיק, מכל מקום יש בו קצת דקצת מאותו ענין, והזמין לו השם יתברך ראייה זהו או שמיעה זו, כדי שישים אל לבו לשוב ולתקן הפגם ההוא, ועל ידי זה ישוב גם האיש הזה העושה רע, כי הוא תלוי בו ולכן אין לאדם לדבר לשון הרע על חבירו אף שראה אותו עובר עבירה, או ששמע מאיש מהימן שעשה עבירה, דהא מזה שהוא ראה או שמע הדבר ההוא, מזה יראה שמסתמא גם בו בעצמו יש מקצת מאותו הדבר, ומוטל עליו לתקן אצלו הדבר ההוא, ועל ידי זה יתוקן גם האיש העושה רע וכו':" (ערבי נחל פ' לך, אמתחת בנימין קהלת בפ' את הכל ראיתי)

חומש שמות- פרשת פקודי- גרעין טהור וטוב

Photo by GreenForce Staffing on Unsplash

השבוע הפרשה האחת עשרה והאחרונה בספר שמות, פרשת פקודי שמסכמת את מלאכת המשכן, בנייתו בפועל, ההכנות לחנוכת המשכן ומסתיימת כשהשכינה שורה על המשכן.
כמו בפרשה הקודמת, פרשת ויקהל, לכאורה הפרשה חוזרת על העניינים שנאמרו כבר בפרשות תרומה ותצווה אך בפרשת פקודי מופיעים דגשים מיוחדים.
התורה מעריכה ומפרטת על בגדי הכהונה וחשיבותם, כך גם לגבי כלי בית המקדש, מה עניין הפירוט? הרי תמיד השיח והדגש הוא על פנימיות האדם, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בשבוע שעבר עסקנו בכל פרטי המשכן ובית המקדש, והשבוע אנחנו בפרטי פרטים של הבגדים, בגדי הכהן. מדוע יש עיסוק כה רב בעניינים חיצוניים?
פרשנים רבים מסבירים שהבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם, וגם משפיע על היחס שלנו כלפיו וכלפי עצמנו. ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם, כי הלבוש הוא למעשה תזכורת לתפקידנו וייעודנו.

 מרחיב הרב יגאל ינאי,
"…נתבונן בעניינו המיוחד של המעיל אותו לבש הכהן הגדול וננסה דרכו לחשוף טפח ממהותם של בגדי קודש אלו. 
אימרה מפורסמת הבאה לבטא שאין העיקר בבגדיו החיצונייים של האדם, אומרת: המעיל לא מועיל, הכובע לא קובע, בגד מלשון בגידה, חליפה מלשון חולף. מנגד בפרשיות המשכן התורה מצווה על בגדי הכהונה "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך" ומגדירה אותם "לכבוד ותפארת". ארבעה לכהן הדיוט ושמונה לכהן גדול. מחייבת אותם ללובשם בעת העבודה במקדש וחלילה אם יעבוד בלי אחד הבגדים חייב מיתה. הרש"ר הירש, מבאר שהכהן הוא נציג העם כולו, בגדיו ניתנים לו מהקופה הציבורית ומסמלים את התכונות המוסריות, אותן יש לכהן לייצג ומבטא בכך את השאיפה שכל העם ירכוש אותן וינהג על פיהן.
הבגד במקורו ניתן לאדם הראשון לאחר החטא הקדמון בגן עדן. הוא מבדילו מבעלי החיים ומזכיר לאדם את ייעודו וייחודו…"  

בתקופה מאתגרת זו, רבים חווים עצב עמוק כעס ותסכול, בפרט אלו שניצלו מהתופת בנובה, ובכלל בישובי העוטף, כלל החטופים החטופות ומשפחתן, המשפחות האבלות שאיבדו את יקיריהן, החיילים שנפצעו ושעדיין נלחמים, וכל אותן משפחות שנאלצו לפנות את ביתם. איך מחזירים את הטעם בחיים? מה החיים יכולים עוד להבטיח לנו? ומה הקשר לביגוד?

הרב זאב קרוב מבהיר,
"הבגדים הם גם ביטוי לעולמו הפנימי של האדם. כל מה שלמד האדם בחייו, כל התכונות שבנה לעצמו, גורמים לאדם להתלבש כפי שהוא מתלבש. אם אדם "חינך" את עצמו להיגרר אחרי אחרים, הוא יקנה בגדים שהם "באופנה" גם אם אינם מתאימים לו. אך הבגדים גם משפיעים על אופיו והתנהגותו של האדם.
בשעת אבלו של אדם הוא קורע את בגדיו. מחד, קריעה זו היא ביטוי לעולם פנימי קרוע וכואב. מאידך, העובדה שבגדו קרוע מזכירה לאדם כי הוא באבל, ומצב זה מעורר אותו להרגיש את חסרון המת ולהתאבל עליו.
הבגדים המיוחדים שהכהנים מצווים ללבוש בעבודתם באים לחנך אותם למעמדם ותפקידם."

לכולנו יש את היכולת לזהות את הקול הפנימי, הקול שמזהה את התכלית והתפקיד שלנו בעולם. ומרגע הגילוי, אומר הרב שניאור אשכנזי, אנו הופכים חדורי מטרה, לשמר ולמנף את אותו ניצוץ, אותו גרעין של טוב שגילינו בנו.

אכן, יש את החיים לפני ה7 באוקטובר ויש את החיים אחרי ה-7 באוקטובר… ללא ספק, החיים של כולנו השתנו. אין פיצוי על האובדן ו/או על החוויות הקשות. ממשיך הרב שניאור אשכנזי, לכן, בעל התניא מנחה אותנו לשאול מה אני יכול לעשות כדי להטיב? להתמקד ב-מה המשימה והיעוד שלי. ההבנה הזו משיבה את הטעם לחיים. העיסוק במה אני צריך או מה חסר לי ו/או מה חסר ולא טוב באחר, שואבות אותנו מטה לבור שחור ואינסופי.
נכון, זו הנטייה הטבעית שלנו- ההתבוננות בחסר, בליקויים כי זה חלק מיצר ההישרדות שלנו. לכן, בכדי להצטייד בכוחות מקדמים ומחזקים עלינו לגלות את הגרעין השלם והטוב שבנו, המהות שלנו. זה שפועל בטבעיות ובאמיתות ללא מסכות מתוך רצון אמיתי לתת ולהפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר. העיסוק בחיצוניות ובביגוד הוא הזמנה לשנות את ההתבוננות שלנו על החיים.
כל אותם לבושים חיצוניים של אגו, חומר, כוחניות ותחרות גובים מאתנו מחיר יקר. השבוע הפרשה שולחת אותנו לחפור פנימה, ולהוציא לאור את אותו גרעין טהור שמצוי בנו. גרעין שרוצה להשפיע טוב. ומסתבר (כל היוזמות המרובות המבורכות והאינסופיות סביבנו עדות חיה לכך), כי הנתינה הפשוטה היא שמעניקה לנו תחושת מלאות וסיפוק שאנחנו שותפים לתכלית של להרבות טוב, זהו החלק האלוקי שבנו. הפרשה קוראת לנו לבחון את הלבושים שלנו, מה הם מייצגים עבורנו, והאם יש להם הלימה עם הגרעין הפנימי הטוב שבנו.

מוסיף הרב אשכנזי- ״דווקא המכה דווקא ההשפלה דווקא הדאגה שאנו חיים בה, והעובדה שאיננו יודעים לאן המלחמה הולכת ו/או מתי תסתיים… הם שגילו לנו את החיבור בעם, גבורת החיילים והחיילות, ההתנדבות וההתגייסות של העם כולו. גילינו קול פנימי עוצמתי כפרטים וכאומה, שאסור לתת לו לחלוף גם אחרי שהמלחמה בע״ה תסתיים.
הביטחון העצמי המזויף, העיסוק האובססיבי של כל אחד ואחת עם מה אנחנו צריכים, ואיך לשנות את האחר, זו חשיבה וצורך ריק מתוכן. דווקא החשיבה והעיסוק בנתינה לאחר, יוצקת תוכן ערכי משמעותי, התבוננות חיובית, ופיתוח הרגש לזולת שהופכים אותנו לשותפים של ממש בבריאה, ולכן, גם מעניקים לנו כוחות ועוצמות.  
נבראנו עם עיניים שמסתכלות החוצה כל הזמן, ביכולתנו להרכיב משקפיים שמתבוננות פנימה, זהו שריר שכל יום יש לאמן ולחזק. כפי שאמרה איריס חיים, אמו של יותם החטוף ז"ל, שנהרג בשוגג מאש צה"ל, "אני בוחרת באור ולא בבור." אין לנו שליטה על התוצאה אבל ביכולתנו להוסיף טוב ולהפיץ אותו, וברוח חודש אדר, עד שיפרוץ האור ויתהפך הכל לטובה. אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

פרשת פקודי- לעשות מעשה!

Image by Gino Crescoli from Pixabay 

השבוע אנו מסיימים את חומש שמות עם פרשת "פקודי", בני ישראל נרתמים לפרויקט הלאומי, בניית המשכן, וגיוס ההמונים אכן מצליח, "(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב," (שמות לה) ובהמשך- "(כט) כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה–הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה." (שמות לה)
מלכה פיוטרקובסקי, מחנכת, מסבירה-
"אנו זוכים לסיים את לימוד ספר שמות – אשר בפרקו האחרון: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (מ, יז).
דווקא בראש חודש ניסן – חודש הגאולה משעבוד מצרים, הושלמה בניית המשכן –המהווה אות ומופת ליכולת הנתינה הייחודית של עם ישראל, בהיענותם של אנשים ונשים, לקריאת משה רבנו:
"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה'… וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ… כָּל כְּלִי זָהָב …" (שמות לה, כא-כד).
דומה שתהליך גאולה פרטית, כמו גם זו הלאומי, לא יכול להתקיים ללא נתינה מכל הלב, איש לרעהו, אישה אל אחותה, וכולם לנכסי הציבור, מתוך רצון לבסס מרכז לאומי, שבו תשרה ההשראה והשכינה."

פרשת פקודי פותחת בנקודת זמן שבה ניתן לגשת לסיכום "פקודי המשכן" (מלשון ספירה ומלשון פקודה) – בשקיפות מלאה אנו מקבלים סיכום של כל התרומות שהובאו, והשימוש בהם. פתיחה שנועדה לחצוץ בין תיאורי העשייה שקדמו לה, לבין תיאור השלמת והכנתו של המשכן. הנתינה ונדיבותם של בני ישראל, אותה נתינה שמשה רבנו נאלץ לקטוע כי כבר נאסף די והותר, מתבטאת עתה בגמר מלאכת- המשכן, כליו ובגדי הכוהנים. כפי שמתואר בפרק מ' המסיים את החומש בפסוק לה- " וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן…" ללא ספק, רגע מכונן ומאחד, רגע שבני ישראל חוו בפעם האחרונה במעמד מתן תורה.

משתפת אותנו הכתבת והעיתונאית לוסי אהריש  –
 "ספר שמות עוסק לעומק בהיותם של בני ישראל גֵּרִים בארץ מצרים. הוא מגולל את יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות, את סיפורו של העם היהודי שבניו היו עבדים ואת קבלת לוחות הברית ועשרת הדיברות שמדברות אל כל בן אנוש באשר הוא.
באחת הנסיעות שלי, בהיותי עדיין כתבת בתחילת דרכי, הצטרפתי בשבת אל ארגון רופאים ללא גבולות לפעילות התנדבותית באחד הכפרים הנידחים בגדה המערבית. פגשתי את פרופ' רפי ולדן, שטרם יציאתנו אל הדרך התעקש לפתוח את ספר שמות כדי לענות על שאלתי הראשונה שהיתה "למה?" פרופ' ולדן ענה בציטוט מספר שמות: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
המשפט הזה מלווה אותי מאז ועד היום, כי בכל פעם שלרגע עברה בי מחשבה לפגוע באלו שפגעו בי נזכרתי שאל לנו לעשות לָאחֵר את מה שכאב והכאיב לנו כל כך. כי בורא עולם מבקש ממך לסלוח, להיות עניו, לזכור שהתנהגותך אינה תלויה בחינוכו הלקוי או ברוע שטמון באדם שהרע לך. בידיך הכוח לשנות את פועלך מול אלו שיקרו בדרכך…"

התורה קוראת לנו לברר מי אנחנו? מי היינו רוצים להיות? ומה עלינו לעשות בעולם הפנימי והחיצוני על מנת ליצור שינוי ולהשפיע. הרב הלל מרצבך מסב את תשומת ליבנו כי "התקופה היחידה שבה בני ישראל לא מתלוננים הינה בפרשות שבהן מסופר על בניית המשכן. העם לא מקטר על הבקשה ממנו לכסף, על הדרישה לסייע, על לוחות הזמנים הצפופים, או על המבנה העתידי שידרשו לעבוד בו. דבר זה מעורר תמיהה, הכיצד הכל מתנהל ברוגע וללא כל תלונה? הקושיה גדולה, כשאנו יודעים שעם ישראל התלונן רבות בהיותו במדבר על דברים רבים ושונים, כבר ביציאה ממצרים ורגע לפני מתן תורה…
שמעתי בשם הרב יונתן זקס ז"ל, שהסביר שהמשכן הוא המקום היחיד שבו עם ישראל נדרש לעשות מעשה. לא לסמוך על ניסים, לא להתפעל מנפלאות האל, אלא לבנות בעצמו, להיות שותף פעיל… על מנת להשרות שכינה, ה' נותן לעם ישראל לבנות משכן בעצמם. במקום תלונות הוא מקבל קרבנות תודה."

פרקים רבים מוקדשים לכל פרטי המשכן וכליו. תזכורת לחשיבות ההתייחסות שלנו לפרטים, וההשפעה של המעשים שלנו. כשאנו עסוקים בדברים שבונים ומקדמים יש לנו פחות זמן ומקום למחשבות שליליות והרהורים מיותרים, של לבטים האם זה יעבוד? מחשבות שמורידות לנו את הביטחון העצמי, ואת האנרגיה לפעול, ועל כן אחד העקרונות בשביל באמת להצליח ולהיות ממוקד בחיים הינו להיות עסוק בפעולות שמקדמות ומניעות אותנו, למציאות מטיבה יותר, ובסופו של דבר, גם מייצרות את המציאות שאנו רוצים.

הרב אשר סבג מוסיף-
"אחת החולשות המרכזיות של הנסיונות לתיקון חברתי במדינת ישראל, היא החלוקה העצומה בין המטרות וקהלי היעד בין כל ארגון וארגון, עד כדי סתירה חזיתית. כל ארגון מתענין בקהל יעד מאד ספציפי, אם זה הצעירים בתל אביב, או ביהודה ושומרון, עיירות הפיתוח או מרכזי הערים הגדולות, אמהות חד הוריות, או עובדי מדינה, מורים או עובדי נמל, זכויות הילד, או זכויות האשה. ופעמים רבות, כל ארגון נלחם את מלחמותיו לתיקון חברתי, ללא כל קשר לארגונים האחרים, ואפילו אם התיקון במקרה שלו יביא לפגיעה באוכלוסיה אחרת.
התורה בפרשה זו, מלמדת אותנו לקח מאד חשוב, שכדי לבנות "משכן", מקום של צדק ויושר שהשכינה תשרה בו, צריך משהו שיחבר את הכל יחד, שידע לתת לכל מטרה את המקום הראוי לה, וישאף לצרף את כולם לאידיאל העליון של תיקון חברתי, גם את אלו שכולם סולדים מהם, ואינם רוצים לעזור להם, גם אותם מצרפים לתיקון הזה."

במילים אחרות, בני ישראל שהיו עסוקים בנתינה ועשייה בתהליך בניית המשכן, גילו סולידריות, נדיבות וחיבור מתוך רצון לבסס מרכז לאומי, שבו תשרה כאמור ההשראה והשכינה. בימים אלו, כשהרוסים תוקפים כבר כשבוע את האוקראינים הנאבקים על חירותם, יש כבר מעל 200 אלף פליטים שיצאו מאוקראינה למדינות השכנות. ואכן, ישנן מדינות שונות המעניקות סיוע הומניטרי לאוקראינה, ביניהם ישראלים רבים שמעוניינים לתרום או לסייע לפליטים בכלל, ולקהילות היהודיות באוקראינה בפרט. לצד הסיוע ההומניטרי שנשלח כבר על ידי מדינת ישראל, כ-100 טון ציוד, ( הכולל- ציוד רפואי, תרופות, מערכות ישראליות לטיהור מים וערכת חירום לאספקת מים, אוהלים, שמיכות, שקי שינה מעילים ועוד) מסתמן כי בשטח מתהוות גם שורה של יוזמות אזרחיות ישראליות ובינלאומיות לסיוע. עם זאת, עצמאות המדינות הבלטיות מוטלים על הכף, ערעור מערכת הבנקאות הבינלאומית, ופגיעה באספקת הגז, בנוסף, סין מביטה מהצד, ומקבלת לגיטימציה לפעולות דומות והרשימה עוד ארוכה. אז מה עוד ההשלכות למלחמה הזו? מה האחריות שיש לכולנו? כחברה, כאומה וכקהילה בינלאומית?

 בשורות טובות ושבת שלום💞

פרשת פקודי- שכינת ה'

הפרשה שחותמת את ספר שמות, מסיימת את הכנת המשכן ובסופה מתארת את חנוכת המשכן. הרב ד"ר יונתן זקס מסביר את המשמעויות השונות והמשמעותיות של המשכן בחיי עם ישראל-
"… למשכן היו שתי משמעויות שונות למדי. הראשונה גלומה במשכן עצמו: סמל נראה לעין של שכינת ה' בקרב העם. העם מקבל אישור מתמיד לנוכחותו של ה', ואין לו סיבה לחשוש שהוא ייעדר או ינטוש.
המשמעות השנייה, החשובה לא פחות, גלומה בבניית המשכן. עד לאותו זמן הכול נעשה בשביל העם, וכמעט שום דבר לא נעשה על ידיו. כאמור בדרשתי לפרשה הקודמת, מה שמשנה אותנו הוא מה שאנחנו עושים, לא מה שנעשה בשבילנו. מרגע שבני ישראל הוטענו במשימה קונסטרוקטיבית, כזו שכל אחד מהם יכול לתרום לה, התנהגותם השתנתה להפליא. הם הפגינו רצון רב כל כך לתרום, שהתרומות גדשו את הסאה ומשה נאלץ לומר להם לחדול. בניית המשכן הייתה ההזדמנות הראשונה שניתנה לבני ישראל לפעול כאנשים חופשיים ויצירתיים. היא הייתה חלק מחניכתם אל החירות.
המשכן, על שגרת הפולחן שבו, היה השגרה של כריזמה. הוא היה מעין הר סיני נייד."

למעשה, ההתבוננות ובחינת העצמי של האדם הוא שקובע איך הוא רואה את המשכן, את המשכן האישי ואת המשכן הלאומי. הכרה בחולשותינו, הנכונות לעבודת מידות, זיהוי המניעים האמיתיים שלנו והסכסוכים שיש בקרבנו, וכו' הם אלה שיאפשרו לנו לבנות משכן פנימי יציב, ראוי וחזק שבו השכינה שוכנת. אמכי"ר.

שבת מבורכת