תגית: פרשת עקב

השבוע אנו קוראים את פרשת עקב, הפרשה השלישית בספר דברים. משה רבנו עומד בסוף מסעו המנהיגותי ומזהיר את העם: דווקא לאחר שתיכנסו לארץ, תבנו בתים, תאספו תבואה, ותצליחו- שם טמון המבחן האמיתי. לא הקרב, לא המדבר- אלא השגרה. כשהמאמץ הגדול והקשיים הראשוניים מתחלפים בשפע וביציבות, קל לאדם לשכוח את המקור לכל הטוב, ולייחס את ההצלחה לכוחו ולחוכמתו בלבד. חז"ל מזהירים כי תחושת ביטחון זו עלולה לכרסם בענווה, לפגוע בתקשורת הזוגית, החברתית והלאומית, ולהוביל לניתוק ופירוד- שכן במקום שיח של הכרה והודיה, נוצר שיח של אגו ותחרות. דווקא בשעה של שגשוג, נדרש לזכור כי השפע הוא מתנה ותוצאה של שליחות משותפת, ולא הישג פרטי בלבד.
במרכז פרשת עקב עומד חיבור עדין בין שמירה על המצוות לבין שמירה על הלב. משה רבנו מתאר לבני ישראל את כל הטוב שעתיד לבוא אם ילכו בדרך ה', אך גם מזהיר:
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז).

חז"ל ראו בפסוק הזה לא רק אזהרה היסטורית, אלא נורת אזהרה חיה לכל דור. כשאדם או עם מתחיל לייחס לעצמו את ההצלחה, להאמין שהוא "עשה את זה לבד", מתעוררת גבהות הלב- תחושת עליונות שמצמצמת את היכולת להקשיב, להכיל ולהיות מחוברים זה לזה. גבהות הלב היא אחד הדלקים הגדולים ביותר לפירוד וריחוק- בזוגיות, במשפחה, בחברה, וגם ברמה הלאומית.
המסר הזה נוגע בנו בחדות בימים אלה וכנראה גם בימים של טרום המלחמה. בעידן שבו הטכנולוגיה מתקדמת, הכלכלה צומחת והחברה הישראלית מפגינה עוצמות מדהימות- קל לטעות ולחשוב שהכול תלוי רק בנו, שאנו "כל יכולים".

משה לא רק מזהיר-
הוא גם נותן דרך מעשית לשמר את התודעה הזו: להעביר את הסיפור הלאה, ללמד את הדורות הבאים, לקשור תפילין, לקבוע מזוזה, ולשלב את ההודיה והאמונה בחיי היומיום. הוא בעצם אומר לנו- הכרת הטוב היא לא רגש רגעי אלא אורח חיים מתמשך.
החיבור לימינו ברור- איך אנו בונים חברה שמכירה במקורות כוחה, שלא נשבית בשאננות, ושזוכרת להודות- זהו הבסיס לחוסן האמיתי שלנו. וכמו שאומרת הפרשה- אם נשמור על האיזון הזה, נזכה שגשמי ברכה יגיעו בעתם, ושפע יבוא לא רק באדמה- אלא גם בלבבות. בדור שבו הרשתות החברתיות מרימות אותנו גבוה בן רגע, אך גם מפילות אותנו בקלות, קל להשאב למעגל שבו כל אחד עסוק בהוכחה שהוא "צודק יותר", "חכם יותר" או "מוסרי יותר". מה שנעלם ברגעים כאלו הוא היכולת לשמוע באמת את האחר, להבין שהחוזק שלנו כעם וכחברה אינו תלוי בעוצמה האישית בלבד- אלא ביכולת שלנו להישען זה על זה.

הרמב"ן מסביר שהסכנה האמיתית איננה רק גאווה חיצונית, אלא התרופפות האמונה וההכרה בטוב שמגיע ממקור עליון. וכשהלב מתמלא בעצמו, הוא נעשה פחות פנוי לאחר. התוצאה- תקשורת נפגעת, נוצר ריחוק, ועם הזמן מתגבשים ניתוק ופירוד, גם בין חברים, בני זוג, קבוצות בעם, ואפילו בין האדם לעצמו.

כשאדם מאמין שעמדתו, רגשותיו או הבנתו הם ה"נכונים" היחידים- הקשב נעלם. התקשורת הופכת לשיח חד-כיווני, והקשר האנושי נשחק. בסופו של דבר, המציאות הישראלית שלנו מדגימה זאת היטב. המחלוקות הפנימיות, ההתנצחויות והחומות הרגשיות שנבנות בין חלקי העם- כולן ניזונות, במידה רבה, מהיעדר יכולת לעצור, להקשיב באמת, ולתת מקום למישהו אחר מבלי להרגיש שזה מאיים עלינו.
משה ממשיך ומציע תיקון:
"וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יח).
הזיכרון הזה איננו רק אמוני, אלא גם פסיכולוגי וחברתי- הוא פותח פתח לענווה, והענווה היא הבסיס להקשבה, לאחדות, ולאפשרות אמיתית לנהל שיח מקרב במקום שיח מרחיק.

אהבה כגשר מעל פערים-
בשבת שעברה ציינו את ט"ו באב, יום שהמשנה מתארת כאחד הימים השמחים בשנה. חז"ל קישרו אותו לאיחוי קרעים היסטוריים בעם- ביטול גזרות, חיבור שבטים, שידוכים ואיחודים. המסר של היום הזה נשאר רלוונטי לכל השנה גם בימינו. אהבה אמיתית איננה תוצר של הסכמה מלאה, אלא של היכולת לראות את הטוב באחר גם כשהוא שונה ממני. דווקא ענווה, פותחת ערוצים של הקשבה, מאפשרת לקיים שיח אמיתי, ומחזירה את תחושת ה"אנחנו" לפני ה"אני". כשיש ענווה, יש מקום גם לכאב של האחר.

אהבה אינה רק רגש- היא פעולה. היא שיחה עם מי שאנחנו לא מסכימים איתו, היא חיבוק לחייל שחוזר מותש, היא תפילה לשבוי שאנחנו לא מכירים. ט"ו באב הוא קריאה להחליף את גבהות הלב בענווה, ואת האגו באחווה. והבחירה היא יומיומית, בפרטים הקטנים של התקשורת בינינו. ואם נזכור שכל הצלחה היא מתנה משותפת– נוכל באמת לחיות את חזון "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" לא רק כיום אחד בשנה, אלא כל השנה כולה.
פרשת עקב קוראת לנו לזהות מתי גבהות הלב מנהלת אותנו- בעמדותינו, בדיבור שלנו, ובתגובות המיידיות. כשאנחנו שמים את עצמנו במרכז מוחלט- אנחנו מנתקים את הערוץ שמחבר אותנו לאחרים ולעצמנו באמת. הפרשה קוראת לנו לבחור להחליף את הגאווה בענווה, בזיכרון משותף של מקור הטוב, ובחתירה לאהבה שמסוגלת לבנות גשרים גם מעל תהומות.

שבת של שלום  

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

לעילוי נשמתו של הרב היקר והאהוב מיכאל מיוסט בן אסתר בינה. יהי זכרו ברוך.

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר ממש במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

Photo by Adam Hornyak on Unsplash

היום, חג ט"ו באב, חג האהבה, אנרגיות עצומות וטובות שאנו כה זקוקים להם בימים אלו, אנרגיות שיוצרות חיבורים. ביהדות, החמישה עשר בחודש אב, הוא יום של שמחה, פיוס ואהבה בעם ישראל. המשנה מתארת את ט"ו באב בארץ ישראל בימי קדם כיום שבו היו לובשים בגדי לבן, והנשים היו יוצאות לרקוד בכרמים למטרת שידוכים.

כמו כן, השבוע פרשת 'עקב' המזכירה לנו את התוצאה וההשלכה של המחשבות, המעשים, והבחירות שלנו בחיים. כשאנו מקיימים הלכה למעשה את דברי חז"ל – "כל ישראל ערבים זה לזה", ומגלים ערבות הדדית אנחנו מגבירים את הרגש לזולת, ומוצאים מענה ראוי ומיטבי לצרכינו ולצרכי הכלל. תזכורת חשובה בפרט כשהדעות כה חלוקות.
הפילוסוף והפסיכואנליטיקן, אריך פרום מסביר מהי אהבה,
"האהבה היא כח המפיל את המחיצות המפרידות בין אדם לחברו , המאחד אותו עם אחרים, האהבה עוזרת לו להתגבר על תחושת הבידוד והנפרדות, אבל היא מאפשרת לו להיות הוא עצמו, לשמור על שלמותו. הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחת ובכל זאת נשארות שתיים…
האהבה היא פעילות, לא תוצאה סבילה. טורחים למענה ולא 'נופלים לתוכה'. בדרך הכללית ביותר נוכל לתאר את האופי הפעיל של האהבה אם נאמר שהאהבה היא בראש וראשונה נתינה ולא קבלה… במעשה האהבה – בנתינת עצמי, במעשה החדירה לתוך הזולת, אני מוצא את עצמי, אני מגלה את עצמי, אני מגלה את שנינו, אני מגלה את האדם."

בתקופה האחרונה אנו חווים את- הלגיטימציה לומר מה שבאמת אנו חושבים, הגילוי שאפשר לסמוך על הצעירים, הניכוס המחודש של סמלי הלאום, היכולת לצעוק בחוץ במקום לשתוק בבית, ההכרה בכך שלכל דור ודור יש משימה, יש שליחות. וללא ספק, אנו חווים את האהבה המחודשת והרעננה למולדת. לצערי, התקשורת לא נוטה להעניק זמן מסך ממושך למעשים הטובים שסביבנו, או להציף את המעלות והיתרונות במצבים מאתגרים. החשיפה לעשייה של טוב ותקשורת מקרבת חשובה כי היא מדבקת, כתוב בפרשה- "(יז) כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. (ח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." (דברים י'). במילים אחרות, אנו מצווים- שלא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לזכור את כל אלו בחברה הזקוקים לתמיכה ועזרה, לעשות חסד וצדקה, כפי שזלדה הטיבה לתאר- "שלומי קשור בחוט אל שלומך." להוות דוגמא אישית וללמד גם את הדורות הבאים כפי שמודגש ומצווה בפרשה, "(טז) וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד." (דברים י'), בכל יום עלינו לבחור למול את ערלת הלב שלנו, זו שמייצרת אנרגיות שליליות וקטנות מוחין, ולגלות בתוך ליבנו את המוסר הטבעי.

לאור הקולות הנשמעים ומהדהדים ברחובות ובתקשורת, יודפת הראל בוכריס, מנהלת השקעות משתפת, "ישנם רגעים נדירים במהלך 75 שנות קיומנו, שמגדירים אותנו כעם — בדרך כלל אלו עימותים צבאיים נגד אויב חיצוני. והנה אתמול זה קרה בנקודה סינגולרית אחת שתגדיר איך תיראה החברה והמדינה הישראלית שנים קדימה. מרגע אחד מרוכז של ייאוש טוטאלי עם פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, בשנייה אחת הפך עם הנצח את הייאוש לתקווה עצומה שנשמעה למרחוק."

חודשים רבים שאנחנו נמצאים בסערה מטלטלת שנראה כלא נגמרת. נדמה שאנחנו חווים משהו שלא ידענו כמותו בכל שנות קיומנו. הקיטוב, החששות, הכעס והתסכול מביאים אנשים לקצה, המחאה עדיין חיה ובועטת ולא עושה רושם שזה עומד להיגמר.
בשבוע שעבר, בתשעה באב התאבלנו על החורבן והפירוד, והיום- חג האהבה, אנו מבקשים להשקיע את מרצנו ביצירת חיבורים. עלינו לשאול את עצמנו, מה ניתן לעשות כדי לשמור על… ואף לשדרג את- המרקם העדין שלנו כחברה? איך להקשיב זה לזה ולמצוא את הדרך לחיות כאן ביחד? יתכן וזו קריאה של ממש לחדש הגדרות שהן חלק מהזהות שלנו, של הערכים שלנו, ולדייק אותם למציאות של היום.

חשוב לי להדגיש, כי במקביל למחאה המשפטית ישנן יוזמות רבות שמתגבשות ליצירת קבוצות הידברות אפקטיבית. כלומר, לאן שלא מביטים, יש משב חזק ומרענן של א_נשים המביעים אכפתיות, דאגה וסולידריות ללא קשר לדעותיהם. א_נשים רבים מאמינים שניתן לייצר שיח וחיבור מהלב בעזרת תקשורת מקרבת, גישור, הקשבה לצרכים, ורצון הדדי טוב כדי שיהיה לנו בית שכולנו יכולים לחיות בו למרות הדעות השונות שלנו.

ביטוי לכך נמצא אף בבית הפרטי של כל אחד ואחת מאתנו, וכך מתאר הרב אבי שיש,
"זוג נשוי בא להיוועץ בי בעקבות קשיי זוגיות. ביקשתי מהם לענות על שתי שאלות בנפרד. הראשונה הייתה "כיצד תדע בוודאות שהצד השני אוהב אותך?" והשנייה הייתה "איך יידע הצד השני שאתה אוהב אותו?" שני בני הזוג השיבו באופן שונה. ומתשובותיהם הבנתי שכל אחד מהם לא מבין את הצורך של הצד השני. כדי שהנתינה תהיה בעלת משמעות, חייבים להביע את אהבה כלפי בן הזוג בדרך שהוא זקוק לקבלה.
האהבה והנתינה זה לזה יכולה להגיע באמצעות הכרה בצרכים זה של זה ובמילויים. אם אחד מבני הזוג ייתן וישקיע, אך לא ימלא את הצורך של הצד השני, לא רק שהשקעה זו לא תועיל אלא ההפסד עלול להיות כפול – הן מצידו בהרגשת התסכול והן מהצד השני שהרי כאילו לא נתן. לצערנו תחושה זו יכולה לגרום למתחים רבים…
זיהוי הצרכים של זה לזה הוא הדבק המחבר בין איש לאשתו. לא מספיק רק לאהוב אלא צריך גם לדעת איך לאהוב…
זהו אפוא ההבדל שבין אחדות לדבקות האחדות – היכולת להתחבר זה לזה למרות ההפכים והשונות בינינו כפי שעם ישראל היה מאוחד במעמד הר סיני כדברי רש"י הידועים (שמות יט, ב): "כאיש אחד בלב אחד". מחדש הרבי מלובביץ שהאחדות הייתה שם למרות התרעומות והמחלוקות…
על כן האדם מצווה "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד), זאת אומרת שאהבה אידיאלית היא יכולת להבין איך למלא את רצונותיו וצרכיו של זה לזה ומתוך כך לזכות לשכינה ביניהם…"

במילים אחרות, ליצור תקשורת אכפתית, מוסרית ואפקטיבית. שנים ספורות לאחר הקמת המדינה אמר דוד בן-גוריון: "ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר – לא ניתנה לנו עוצמה מדינית – אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים.
'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו." ("חזון ודרך" א').

שנזכה לחגוג את יום ט"ו באב בשמחה, שהאהבה והחיבור בימי קושי ובכלל בשוטף, רק יוסיפו ויתעצמו. אכי"ר.
חג ט"ו באב שמח ושבת מבורכת💗

השבוע שוב מעלה משה את הבעת החשש והרתיעה של בני ישראל  מהעמים השוכנים בארץ, כפי שהתבטא בחטא המרגלים. אל מול חוסר הביטחון וההבטחות "כי יכול נוכל", משה רבנו מסביר כי לאחר כיבוש הארץ בני ישראל עלולים לגלות ביטחון מופרז, ולהאמין כי "כוחי ועוצם ידי" הגבורה, הכישרון וכו' הם שהושיעו והצליחו את דרכנו, ללמד אותנו כי כך דרכם של בני האדם.

מסביר הרב אבי גיסר- ״כל פרק ח' בפרשתנו הוא מבוא לאמונה ועסקים. "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' א-להיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך לנסותך… ויענך וירעבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם." (דברים ח, ב-ג).
כל תקופת המדבר, ארבעים שנה, הייתה תקופת לימוד והתנסות אינטנסיבית. לכל אדם הייתה תלות מוחלטת בלחם מן השמיים. בתקופה זו בני ישראל ודאי לא בירכו על הלחם: "המוציא לחם מן הארץ", אולי בירכו: "המוריד לעמו לחם מן השמיים". בסיומה של כל סעודה היה ברור שיש להודות, וכן היה ברור למי צריך להודות ולמי יש להתפלל שהנס יתרחש גם מחר, אם לא יתרחש "כולנו מתים".
לכן משה מכין את העם לעידן הבא: "כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים, עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש. ארץ… לא תחסר כל בה…" (שם, ז-ט) מה עלול לקרות? מהי הסכנה?
"ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אדם הרואה את כל רכושו, את כל עשייתו העסקית את ההצלחות ואת הקניינים שרכש, גם יודע כמה עמל וכישרון הוא השקיע בכל עסקיו כדי להגיע עד הלום. ואז הוא עלול ליפול בחטא היוהרה והביטחון העצמי המופרז: אני ואני ואני. העסקים שלי, התבונה שלי, כושר האבחנה, יכולתי המופלאה לנהל מו"מ קשוח ויעיל הם גרמו לי להצליח.
מה התרופה לכל אלה?
"ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך… וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". (שם, י-יח) כלומר, ברכת המזון.
כל אחד ואחת מצווים לברך לאחר כל סעודה ולהודות לבורא עולם שנתן לנו לחם לשובע דווקא כשאנו שבעים. אדם רעב הוא אדם היודע להתפלל אבל אדם שבע עלול להיות אדם אנוכי, אדיש, חסר רגשות של אמונה ומלא בעצמו, כפשוטו. אז, דווקא אז מצווה התורה לברך ברכה שלמה על המזון…
החומר והלחם יכולים להיות האויב הגדול של הרוח האנושית ועלולים להפיל על האדם תרדמה ועייפות, קהות חושים ודריכה במקום. לכן התורה מורה לנו כי עלינו להיזהר שהשובע לא יהיה לשביעות רצון מן הקיים ושהחומר לא ישבית את הדינמיקה והמעוף של הרוח. יש לאכול ולשבוע לא כדי לישון אלא כדי להתעורר. בברכת המזון אנו מציבים לעצמנו את המטרות אשר למענן כדאי לחיות ולמען הגשמתן יש לאכול. לחם וחלם הן אותן האותיות. עלינו לאכול כדי להפוך חלומות ללחם, מטרות ערטילאיות למציאות…"

העם העומד לעבור את הירדן מתחיל במערכת חיים חדשה ושונה מהחיים במדבר, חיים של עם חופשי החי בארצו. המקור לברכת המזון שאנו מברכים בתום ארוחה הוא כאמור פסוק בפרשתנו: "(י) וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ…" (דברים, ח). הרגל ההודיה ל-ה' בכל עת, מסייע לעבור זמני לחץ ביתר קלות, ולא לאבד עשתונות בעיתות משבר. ההודיה מקנה ביטחון ותקווה גם ברגעים קשים. ובעצם, הרגיל בהודיה לבורא על שגרת היום יום שלו, מבטא כי כל מה שיש לו איננו מובן מאליו. מי שאומר בכל בוקר "מודה אני", מבין כי אף הקימה בבוקר איננה מובנת מאליה. דברים רבים אנו נוטים לקחת כמובנים מאליהם, בריאות, סביבה תומכת ועוטפת, מזון, לבוש ועוד.

אז מה הקושי בלהביע תודה?

כאשר אנו יוצאים למסע חיינו אנו מתמודדים עם אתגרים וניסיונות רבים ומגוונים. התמודדויות אלו הן הזדמנות פז שבה אנו יכולים לפתוח את הלב, ולגלות בתוכנו אוצרות. אלו רגעים ייחודים המאפשרים לנו לעשות היכרות עם הכוחות הטמונים בנו והסמויים מעינינו בימי שגרה. ברגעי הניסיון כוחות אלו מתגלים במלוא הדרם, ומעניקים לנו את היכולת ואת הכלים לשהות, להתמודד ואף לצמוח. חלק ניכר מהכוחות שלנו להתמודדויות מקורם בהודיה, ובהבנה שלהישגים שלנו תמיד יש שותפים. הודיה והודאה- משמעותן: בעצם אמירת תודה אני בהודאה שנזקקתי לעזרה, או לחילופין, שלהצלחה שלי יש שותפים נוספים. עלינו להיזהר שההצלחה והשפע לא יהיו מובנים מאליהם, ולא יסחררו את ראשנו, כך שנצליח להישאר מחוברים למהות נשמתנו, להקרין חזרה מהעוצמות שבנו בכדי להשפיע טוב ולהטיב לנו בשליחותנו, ולסביבה כולה. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום❤️🙏🏻

פרשת השבוע "עקב"  ממשיכה את הסקירה על העבר של אירועי המדבר, וכן את ההכנות לכניסה לארץ ישראל. רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו מרגיע את עם ישראל מהחששות שלהם, מבקש מהם שישמרו על האמונה, ויאמצו לעצמם מנהגים שונים משאר עמי האזור בכדי שיצליחו לשמור על ייחודיותם.
ועתה, משה רבנו בנאומו אליהם מזקק להם את עיקרי הדברים בכדי שיטמיעו אותם בליבם ובמעשיהם. אחרי כל התלאות, ולפני פרידתו מהם, הוא שואל אותם, מה היסוד של כל התורה ? מה הן הנחות היסוד והשקפות העולם שה' מבקש ללמד אותם?

מסביר, יוגב גלב, עובד סוציאלי-
"האם יעלה על הדעת שהמצוות ייתפסו כניסיון לשחד את הא-ל?  וודאי שהמצוות הן לטובתנו… הגישה היהודית מציגה את ה' כעניו לעומת האלילים השתלטניים, ולעומתו את ישראל כענווים ונדרשים לעבודה. גישה זו באה לידי ביטוי מעמיק בהדגשתו של הרמב"ם את מידת הענווה, כמידה היחידה שיש לנהוג בה באופן קיצוני. היא משמשת את "בניין האב" להשקפת היהדות, ובכך היא מעצבת את האופי והצבע שתקבלנה המצוות כולן! …

לכן, מסתבר שאין די בחקיקת חוקים ובאכיפתם, גם אלוהים לא מסתפק בחוקים ודורש מאתנו- "(טז) וּמַלְתֶּם, אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם; וְעָרְפְּכֶם–לֹא תַקְשׁוּ, עוֹד" (דברים י'). כל עוד לבנו ערל ולא מוסרי, לא יסייעו לנו חוקים שנחוקק לחברה צודקת ומתוקנת יותר. רק אם נתבונן בלבנו פנימה, נדע להבחין אם אנו פועלים בכיוון או סוטים מדרך הישר והמוסר. ורק אם נחנך את ילדינו לזהות את המוסר הפנימי ולאמצו כמצפן, חוקים רבים ישארו בגדר תזכורת חיצונית. אחרי הכל, בכל יום עלינו לבחור למול את ערלת הלב שלנו, זו שמייצרת אנרגיות שליליות וקטנות מוחין. הפרשה אומרת לנו כי בכל יום עלינו להגיע לתוך ליבנו, כי שם שוכן המוסר הטבעי.

פרופסור אסא כשר מפרט-
"משה בא להפיג את הקושי. בלשונו הציורית הוא מצביע על מידות שכל אדם אכן יכול לדבוק בהן וגם מן הראוי שיעשה זאת: "אֲשֶׁר לא יִשָּׂא פָנִים וְלא יִקַּח שֹׁחַד: עֹשֶֹה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִֹמְלָה" (יז-יח). אלה הן מידות לא במובן הפשוט של מרכיבי הדמות האלוהית. מפני שאין לנו דמות אלוהית, מפני שכל דמות שיש לנו היא מסכה, אביזר של עבודה זרה, בנמצא או באפשר. אלה הן מידות במובן אחר. אלה הן מידות שאדם המאמץ אותן לעצמו פועל כראוי, ברוח התורה והמצוות.
ובעקבות היראה והעבודה והדבקות, באה תודעת השייכות וההזדהות: "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ". כל מה שחייל עושה בצבא, בשם הצבא הוא עושה, ובשם המדינה שזה הצבא שלה. במעשיו הוא מבטא שייכות והזדהות. אדם מישראל המעצב את חייו במתכונת היראה והעבודה והדבקות, יבטא במעשיו את השייכות למי שהוא עומד בפניו ביראה ובעבודה, את ההזדהות עם מי שהוא עומד בפניו בדבקות.
וראוי להדגיש: משה רבנו לא מדגים את הדבקות בקרבנות ועבודת המשכן. הוא מדגים אותה בצדק ובחמלה, מפני שבהם באה לידי ביטוי צרוף תודעה אמתית של יראה ודבקות, שייכות והזדהות."

מי ייתן ונצליח לממש את אותם עיקרי דברים שמעביר משה בנאומו לבני ישראל בענווה והוקרה תוך דבקות ברוח התורה והמצוות, כלומר, לא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לדאוג ליתום ולאלמנה, לאהוב ולדאוג לגר, לשונה ולאחר. בניגוד לעבודת אלילות, עבודת ה' והדבקות בו, באמצעות התורה והמצוות, נועדו עבורנו, עבור האדם ומידותיו. במילים אחרות, הדבקות במידות טובות ומוסריות באמצעות המצוות מסייעות לכל אחד ואחת מאתנו להקים "בית טוב", חברה וקהילה הנשענים על ענווה, ערכי רוח ומסורת יציבים ונצחים, שנמשכים מהעבר אל העתיד דרך מציאות ההוויה, ומתוך האיזון הנכון והראוי שבין עולם החומר לעולם הרוח.

שנים ספורות לאחר הקמת המדינה אמר דוד בן-גוריון: "ההיסטוריה עשקה את עם ישראל מהרבה דברים: לא ירשנו ארץ גדולה ורחבה, לא היינו עם רב-מספר – לא ניתנה לנו עוצמה מדינית – אולם דבר אחד העניקה לנו ההיסטוריה מראשית היותנו – כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות עמים אחרים.
'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ' הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מלים אלה נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו." ("חזון ודרך" א').

שבת מבורכת💗

השבוע חג ט"ו באב, חג האהבה שכנראה מביא עימו אנרגיות עצומות שרק לאהבה יש להציע, והן מתבטאות לאחרונה בכל גילויי הערבות ההדדית. הפרשה השבוע מדברת על התוצאה וההשלכה של המעשים, הפעולות, הבחירות וכו' שלנו בחיים. כשאנו מקיימים הלכה למעשה את דברי חז"ל – "כל ישראל ערבים זה לזה", ומגלים ערבות הדדית אנחנו מגבירים את הרגש לזולת, ומוצאים מענה ראוי לצרכי הסביבה בפרט בתקופה מאתגרת זו שבה רבים איבדו את פרנסתם, חווים בדידות ומשברים, וכו' התוצאה- הפצת שפע של אור וטוב.

מאז פורסמה תכנית המענקים בה כל אזרח מעל גיל 18 זכאי למענק כשסכומים גדולים יותר יועברו למשפחות עם ילדים, נשמעה ביקורת רבה לצד תמיכה במהלך. אחת התגובות השכיחות לגבי חלוקת הכסף לכולם היא חלוקה ללא הבדלה בין אלו שבאמת נפגעו ממשבר הקורונה וזקוקים למענק, לבין אלו שיכולים להסתדר בלעדיו. רבים טענו כי המשק משווע לסיוע כלכלי- יש להניע את גלגלי המשק, לכבות שריפות וכד', ולכן, נכון לחלק לכולם. בו בזמן, רבים טענו כי יש למקד את המענקים רק לאלו שנפגעו מהמשבר מה שיאפשר מתן מענקים גדולים יותר, ומה שהוביל ועורר יזומות רבות מאנשים פרטיים, גופים ציבוריים ועד אישי ציבור לקרוא לאלו שיכולים לעמוד בכך – לתרום את המענק שקיבלו לאלו שבאמת זקוקים לו.

מרגש לשמוע ולראות יוזמות חברתיות רבות שמתארגנות 'לחלק' באופן עצמאי את הכספים לאלו שיותר זקוקים לכסף. מספר עיריות יצאו ביוזמה תוך מתן דוגמא אישית של ההנהלה שתרמה את המענקים שקיבלו. ח״כ עפר שלח (כחול לבן) יצא בפרוייקט מיוחד לחיבור בין חברות גדולות במשק, שלא נפגעו, לבין ארגונים שעוזרים לאנשים שנפגעו אנושות מהמשבר. גם מולי אדן, יזם היי-טק וסגן נשיא אינטל העולמית לשעבר, מספר על הפרויקט החדש של הקרן הישראלית לערבות הדדית. "הפרויקט הוקם על ידי אנשי היי-טק, ראשי חברות ואנשי מפתח בכלכלה ובתעשייה הישראלית, במטרה לגייס כספים לטובת אלו שנפגעו משמעותית ממשבר הקורונה. הקרן מתמקדת במענקים שחולקו במסגרת פרויקט "צ'ק לכל אזרח", ומזמינה לתרום גם מעבר לסכום שקיבלו. "היוזמה הזאת באה ואומרת דבר כזה: אם ילד הולך לגן בלי סנדביץ', זה לא מעניין אם האבא שלו ימני או שמאלני, ואם הילדה חוזרת מהגן ואין לה ארוחה חמה, זה לא רלוונטי אם אמא שלה היא דתייה או חילונית, ואם משפחה שלמה נזרקת לרחוב כי הצ'ק של שכר הדירה חזר, זה לא רלוונטי אם המשפחה היא ערביה או יהודית. זה לא צודק, זה לא נכון וזה לא צריך לקרות", ואדן מוסיף- "סוכם בנוסף שאותן חברות שיצטרפו ליוזמה יכפילו את הכסף על כל עובד שיתרום, ואני מקווה שזה יהיה ויראלי. לא רק וירוס הקורונה, אלא גם וירוס של המעשים הטובים".

פרויקט מדובר נוסף הוא של 'הצינור'- שהכותרת שלו ברשת מכריזה-
"לא עוצרים כאן! ממשיכים בכל הכח. זה הזמן לסולידריות.
בואו נעזור למענקים הממשלתיים להגיע לאנשים שבאמת צריכים אותם! לאלו שמנותקים מחשמל, לאלו שעומדים להיות מפונים מדירות. לאלו שרעבים ללחם. אנחנו נפזר את הכסף שיאסף כאן בין כמה שיותר משפחות נזקקות. נדאג שהכסף ילך רק לצרכים מיידיים ולכיסוי חובות בוערים. נציג כאן בשקיפות מה נעשה עם הכסף."
מחמם לא פחות התגובות של התורמים- ״… ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ.“ (משנה, מסכת אבות – פרק ב, משנה ה), 'כל הכבוד על היוזמה ועל הסולידריות הישראלית', יוזמה מבורכת… בריאות ורפואה שלמה לכולם ושנדע ימים יפים וטובים יותר'…… ועוד ועוד.

אין ספק, שמטרת המענקים הינה לתת מענה למי שזקוק לו אך חשוב לזכור שקביעת קריטריונים יכולה לגרום לעיכובים ואולי אף למסמוס התוכנית. ולכן, התארגנות היוזמות החברתיות להעברת הכסף לאלו שנפגעו מהמשבר וזקוקים לו, היא ביטוי מובהק ללקיחת אחריות למעורבות חברתית רחבה, שמביעה איכפתיות, וקימה מהכורסה שלפני המסך, ובמקום לתת ביקורת והצעות ייעול, עם ישראל במיטבו החליט לפעול ולא להמתין למענה שיגיע מלמעלה.

נכון לכתיבת שורות אלו, פרויקט הצינור, "תעבירו את זה הלאה",  כבר גייס מעל  10,500,000 ₪.  קיימות גם יזומות נוספות כמו חלוקת מזון, וביקור קשישים בודדים ועוד.  התקשורת לא נוטה לתת זמן מסך ממושך למעשים הטובים שסביבנו למרות שיש הרבה עשייה של טוב. החשיפה הזו חשובה כי היא מדבקת. ואולי היא שתמגר את הנגיף המדבק שהחליט לערער את העולם כולו. כתוב בפרשה- "(יז) כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. (יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." (דברים י')

במילים אחרות, אנו מצווים- שלא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לזכור את כל אלו בחברה הזקוקים לתמיכה ועזרה, לעשות חסד וצדקה, כפי שזלדה הטיבה לתאר- "שלומי קשור בחוט אל שלומך." להוות דוגמא אישית וללמד גם את הדורות הבאים כפי שמודגש ומצווה בפרשה את מהותה של היהדות- "… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹך, אֲנִי ה'" (ויקרא יט', יח').
שבת שלום🥰

השבוע פרשת עקב שהיא הפרשה השלישית בספר דברים. הפרשה פותחת ב-
" (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ…" (דברים ז')
משה רבנו ממשיך בנאום שנשא לבני ישראל לפני מותו. תחילה משה מחזק את שומרי המצוות ומודיע להם שאם ישמרו את כל מצוות התורה ויקפידו גם על אותן מצוות קלות הנרמזות במילה "עקב" כמו במצוות החמורות, אז גם ה' יקיים את בריתו עם האבות; יהיה זה שכר של תבואה טובה, בריאות, ניצחון על האויבים ועוד.
משה מחזק את לב בני-ישראל לקראת הקרב הגדול על הארץ. הוא מציף את הספקות והפחד של בני ישראל מפני עמי הארץ, אך משה רבנו מבטיח את עזרתו הנאמנה של ה' כשם שעזר להם בכל שנות הנדודים במדבר. הוא מתאר את ההתגברות על העמים השוכנים בארץ ישראל, וסילוק של כל העבודה הזרה, עבודת האלילים.
משה מתאר את שבחה של ארץ ישראל ומזהיר את עם ישראל שלאחר שהם יתמקמו, ישגשגו ויצליחו בארץ המובטחת שלא ישכחו להוקיר את עזרת וחסדי ה', ויסתמכו על גבהות ליבם, מה שנקרא-"כוחי ועוצם ידי". בהקשר זה הוא מתאר את חטא העגל, חטא המרגלים, ושאר חטאי בני ישראל במדבר.

בפרשה נמצאת גם פרשיית "והיה אם שמוע" הכלולה בקריאת שמע. זו הפרשה השניה של קריאת שמע שתחילתה במילים "והיה אם שמוע…". בנוסף, מוזכר הציווי ללמד ולהעביר את המצוות והתורה לדורות הבאים.

בסיום הפרשה מפרט משה את השכר והעונש בקיום או אי קיום מצוות התורה, משה רבנו מסביר לבני ישראל את תורת הגמול, שכר על קיום המצוות ועונש על אי-קיומן. כשישראל שומרים על המצוות – גשמי ברכה באים בזמנם והיבול פורה, אך כשהם סרים מהדרך הטובה – הבצורת מגיעה והארץ לא מצמיחה דבר. כדי שיזכרו זאת תמיד, משה מצווה אותם לכתוב זאת בסימנים על היד והראש (תפילין) ובכניסה לבתיהם (מזוזה). ה' מבקש מעם ישראל לשמור את מצוותיו תוך הבטחה להעניק לו מכל טוב הארץ.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

 

השבוע פרשת עקב שהיא הפרשה השלישית בספר דברים. הפרשה פותחת ב-
" (יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ…" (דברים ז')
משה רבינו ממשיך בנאום שנשא לבני ישראל לפני מותו. תחילה משה מחזק את שומרי המצוות ומודיע להם מה השכר הצפוי להם- אם תשמרו את כל מצוות התורה ותקפידו גם על אותן מצוות קלות הנרמזות במילה "עקב" כמו במצוות החמורות, אז גם יחסו של הקב"ה יהיה בהתאם, יקיים ה' את הברית שכרת עם אבותינו, שכר של תבואה טובה, בריאות, וניצחון על האויבים.
משה מחזק את לב בני-ישראל לקראת הקרב הגדול על הארץ, הוא מציף את הספקות והפחד של בני ישראל מפני עמי הארץ, אך משה רבינו מבטיח את עזרתו הנאמנה של הקב"ה כשם שעזר להם בכל שנות המסע במדבר. הוא מתאר את ההתגברות על העמים השוכנים בארץ ישראל, וסילוק של כל העבודה הזרה, סילוק עבודת האלילים.
משה מתאר את שבחה של ארץ ישראל ומזהיר את עם ישראל שלאחר שהם יתמקמו, ישגשגו ויצליחו בארץ המובטחת שלא ישכחו להוקיר את עזרת וחסדי ה' בהצלחה ויסתמכו על גבהות ליבם, "כוחי ועוצם ידי". בהקשר זה הוא מזכיר ומתאר להם את חטא העגל ושאר חטאיהם במדבר.
משה רבינו מסביר לבני ישראל את תורת הגמול, שכר על קיום המצוות ועונש על אי-קיומן. ה' מבקש מעם ישראל לשמור את מצוותיו תוך הבטחה להעניק לו מכל טוב הארץ.
בסיום הפרשה מפרט משה את השכר והעונש בקיום או אי קיום מצוות התורה, זו למעשה הפרשה השניה של קריאת שמע שתחילתו במילים "והיה אם שמוע…". כשישראל שומרים על המצוות – גשמי ברכה באים בזמנם והיבול פורה, אך כשהם סרים מהדרך הטובה – הבצורת מגיעה והארץ לא מצמיחה דבר. כדי שיזכרו לקיים את המצוות, משה רבינו מצווה אותם לכתוב זאת בסימנים על היד והראש (תפילין) ובכניסה לבתיהם, בפתחי הבית (מזוזה). והציווי הנוסף הוא לחנך, ללמד ולהעביר דברים אלו לדור הבא.

 

פרשת עקב מתארת את מנגנון השכר והעונש. האם התכוון משה רבינו לומר לנו שאם נתנהג יפה נקבל שכר ואם לאו, ה' יעניש אותנו? מה הרעיון של מנגנון השכר והעונש? עם ישראל ממש בפתח ארץ ישראל והנושא שבחרתי השבוע הוא לא הגבולות הגיאוגרפים של ארצנו אלא הגבולות בחיינו. למה גבולות? מה מטרתם של גבולות בחיינו? האם אנו יודעים ומסוגלים להציב לעצמנו גבולות, ויותר מזה האם אנו עקביים או מעגלים פינות?

כולנו לעניות דעתי נסכים שיש זהות בצורך להצבת גבולות לילדים וגם למבוגרים, אחרי הכל בכל מבוגר יש ילד/ה; זהו אותו עולם רגשי שלנו שנותר רגיש, זקוק לאהבה ובטחון, זקוק לתחושה טובה ואותנטיות. והשבוע הפרשה שלנו נותנת לנו גבולות! משה רבינו שממשיך את נאום הפרידה שלו מבני ישראל מסביר בבהירות, ממש נותן טיפ עסקי, שאם נדע להציב ולעמוד בגבולות הניתנים לנו, החוקים והמצוות, חיינו יהיו טובים ומטיבים יותר, השכר מובטח. יש ממש תיאור של הזכות וההבטחה בקיום המצוות במילים מעשיות, חיבור ממשי של הרוחניות עם הגשמיות, "(ח) וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם–לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. (ט) וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם–אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ…. (יג) וְהָיָה, אִם-שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֺתַי, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם–לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וּלְעָבְדוֹ, בְּכָל-לְבַבְכֶם, וּבְכָל-נַפְשְׁכֶם. (יד) וְנָתַתִּי מְטַר-אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ, יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ; וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. טו וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ, לִבְהֶמְתֶּךָ; וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ…" (דברים יא')

יש אומרים שהעיקרון החשוב ביותר להצבת גבול הוא שהצד השני יוכל להבין היטב מהו הגבול, מדוע הוא שם ושהגבול הזה לא מאיים עליו ולא נועד לפגוע בו, ולכן, הוא מצריך אמון הדדי של המחנך והחונך. בחיים שלנו אנחנו רואים וחווים שגבולות נמצאים בכל מקום. כילדים כל הזמן שמים לנו גבולות, לא לאכול יותר מדי ממתקים, לא לחזור יותר מדי מאוחר, והילדים מחכים להיות גדולים כדי שיוכלו להשתחרר מהגבולות האלה. אבל גם כשגדלים מגלים שאמנם אף אחד לא מגביל אותנו מתי לחזור, או כמה ממתקים לאכול אבל יש גבולות אחרים משיקולים אחרים- מי שאוכל בלי גבול נהיה שמן ומעלה את הסיכון לבעיות בריאותיות, ומי שחוזר מאוחר הביתה לא מצליח לקום לעבודה ומסתכן שיפטרו אותו…וכך אנו מגלים שלכל דבר יש גבול. בסוף היום, החיים עצמם הם מוגבלים.
אחד החלקים הכי מאתגרים בתפקיד ההורות, הוא הצורך לעיתים להיות קשוחים, ולהתעקש שהילדים ירכשו כללים וילמדו גבולות. בפרשה זו מנגנון השכר והעונש של ה' מולנו, זהה למנגנון ההורים שמציב כללים וגבולות להתנהגות של ילדיהם, וזה לא משום שהם לא אוהבים אותם, להיפך! הם רוצים לעזור להם להיות הכי טובים שאפשר, ושיהיה להם הכי טוב שאפשר.
המילה גבולות ישר מעוררת את התחושה של הגבלה, צמצום, מגבילים את החופש שלנו, אבל לא פעם בפרט בעידן השפע בו אנו חיים הגבולות הללו מכוונים אותנו למקום אחר, יותר טוב, יותר ממוקד, מאפשרים לנו להתעלות מעל המשוכה, להתגבר, להשתפר, ויתכן שאותו גבול שהוא עצירה חיצונית אפילו מכוון אותנו יותר פנימה, למצוא את האושר, הנחת שלנו שלא תלויים במשהו חיצוני לנו, ולמעשה מצויים בנו פנימה. במילים אחרות, אותם גבולות יכולים למעשה לשחרר אותנו🤓

גבולות בריאים מאפשרים לנו עצמאות במחשבה ובפעולה, בריאות פיסית ורגשית; הם מאפשרים לנו להיות בהתקשרות עם אחרים מבלי לאבד את הזהות האישית שלנו, הייחודיות, או עצמאותנו. הצבת גבולות היא הכרחית. גבולות בריאים מגינים ושומרים על הערך העצמי, מאפשרים מערכות יחסים בריאות, ומאפשרים לנו לעשות בחירות שקולות ומקדמות. הווטסאפ למשל הוא דוגמא למרחב שבו אין גבולות, ואנחנו כל הזמן מוצפים במחשבות של אחרים, מסיח את הדעת ומפריע לנו להתכנס, להתרכז ולהתמקד, וזה הופך את התפקוד שלנו לפחות יעיל ואפקטיבי.
קראתי פעם שהורות, בשפת המקצוענים, היא כמו משענת של כיסא, וילדים אוהבים להישען על משענת שהיא יציבה. כי כשהמשענת גמישה, בכל פעם שהילד דוחף, המשענת נוטה לאחור, ולילד לא ברור שיש לו על מה להישען.
גבולות הן מלשון גב – מקנים תחושת יציבות וביטחון לנו ולילדינו. הגבולות המתוארים בפרשת עקב הם החוקים והמצוות שנתן לנו, לעם ישראל, משה רבינו כולל התזכורות לקיום אותן מצוות שהם התפילין על ראשנו והמזוזות בפתחי ביתנו, פתחים שבהם אנו חולפים בשכיחות גבוהה. אנחנו לא אוהבים את ההתניה בין ההבטחות הטובות לבין תוצאותיהן. כלומר, 'במידה ונלך בדרך המצווה יהיה לנו כך ואם לא – לא'. אבל אין אדם בוגר שאינו מבין שכדי להרוויח, להתקדם ולצמוח צריך להשקיע, להתגבר ולהשתדל, ולא פחות חשוב צריך הכוונה, שגם ברגעי החולשה שלנו שבהם אנו נוטים לוותר לעצמנו, וגם לנוכח השפע והפיתויים המרובים, הגבולות יסייעו לנו להתמקד ולהתקדם בנתיב שבו אנו רוצים להלך.
החיים צופנים בחובם שינויים רבים. עולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו. עולם שבו הילדים וגם מבוגרים חשים בלבול ופחד, ולא ברור להם מה מצפים מהם ובמה שגו. ולאלו הסקרנים שבנינו עולם ללא גבולות יכול להוות סכנת נפשות של ממש.
הילדים גדלים ומתבגרים, יכולותיהם וצורכיהם משתנים, ולכן זה מצריך מאתנו ההורים עמדה בהירה, ברורה ועקבית של הגבולות המוצבים. אותו שכר שמתאר משה רבינו לקיום אותם גבולות, מצוות, הוא אותו משוב חיובי וחיזוקים שכולנו זקוקים להם כדי לשמר ולפרגן להתנהגות ולהתנהלות שלנו כפרטים ובטח כחברה בריאה וצומחת, ולהיפך.
כלומר, השכר על המצוות, הינו סיוע לאדם כדי שיתמיד בקיומן של המצוות. ואסיים בדבריו של הרב אייל ורד בפירושו של השפת אמת-
"כל עיניין המצוות איננו רק הביצוע, בוודאי לא הביצוע שרק רוצה להיפטר מהחיוב או ביצוע על מנת לקבל שכר- גם הוא אינו רצוי כאן בספר דברים. השכר אינו הנושא, ואפילו המצווה עצמה אינה הנושא. הנושא הוא האהבה." האהבה שבעצם יכולה לצמוח דרך אותם המעשים המיוחדים הללו שנקראים מצוות, ובכך פרשה זו היא המשך טבעי שנותן מענה לציווי שקיבלנו כבר בפרשה הקודמת, הציווי לאהוב.

שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

רעיון נוסף ע"פ חב"ד והחסידות-
"נאמר ב'תניא' (פרק ל"ז): "הגורם שכר המצווה היא המצווה בעצמה". כך גם לגבי העונש מובא הפסוק "תייסרך רעתך" כהוכחה לכך שהעונש הוא פועל-יוצא מהחטא עצמו. כלומר, לתורה ולמצוות יש תכונה של השפעה על מציאות העולם במובן של שכר או של עונש: אם מקיימים את המצוות, הן עצמן מולידות ומביאות שכר; ואם אין מקיימים אותן, מוליך עצם החטא לתוצאות שליליות, לעונש."
שבת שלום😍