תגית: פרשת ויקהל פקודי

בימים אלו, כשהקורונה מככבת אנו מקבלים כבר בפרשה הקודמת, כי תשא, כלי להתמודדות עם המשבר המתקשר להנחיות הברורות שניתנו לעם ישראל בבניית המשכן- "(ו) …וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה…" (שמות לא').
שואל הרב הלל מרצבך-
"למה במשכן חיפשו את הלב? בפרשתנו מוזכר 14 פעמים המילה "לב". לצורך בניית המשכן חיפש ה' אנשים מיוחדים (שמות לה, י): "וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה'". מה זה חכם לב? זה שהוא מרגיש שהוא יודע מה לעשות זה מספיק? האם היית נותן לרופא לעשות לך ניתוח בלב, אם הוא רק מרגיש שהוא יצליח? לכאורה, היה מתאים יותר שרק אומנים מקצוענים שידועים לטוות, שיש לו תואר ראשון בתחום, יבוא לטוות במשכן! לא כל חכם לב!
בשביל עניינים טכניים צריך אנשי מקצוע. לא למדנים ולא צדיקים! אז למה במשכן זה היה אחרת?
מסתבר שאת המשכן בנו אחרת- אמנם זה נכון שכדי לבנות צריך אנשי מקצוע, ואיננו מזלזלים באנשי מקצוע. אך לצורך בניית המשכן זה לא מספיק! כדי לבנות את המשכן, מרכז הקדושה של העולם, לא מספיקה החכמה חייבים: "חכמת לב"… רוב התובנות השכליות שלנו בחיינו נשארות בעולם הידיעה. עיקר העבודה שלנו זה להפנים את הידיעות שלנו אל הלב… לחיות אותם… הידיעה לא יורדת אל הלב, אנחנו לא חיים את המסר הזה מספיק! יש לנו פעמים רבות ניתוק בין השכל ללב. בין התובנה ליישום שלה בחיים. והעבודה היא לחבר את בין השכל ללב!… גדולי ישראל לא היו גדולים מתוך ידיעתם הרבה, אלא בכך שהיו חכמי לב. הפנימו את המסרים של התורה אל ליבם… חשוב להרגיש שהשכל גם פועל נכון "חכמת לב". "
שכל ללא רגש יכול להוות סכנה אנושית. לפעמים בשם התורה ויראת השמים מתנהגים באופן לא מוסרי, הרב קוק בספרו אורות הקודש (ח"ג מוסר ויראת אלוקים, פסקה יא) כותב על כך:
"אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולד ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה". יראת שמים שמנוגדת להרגשה הטבעית של האדם היא פסולה ומסוכנת. אנו זקוקים לשכל ולב שמתקדמים יחדיו כל הזמן."
מוסיף הרב הלל, "התורה אומרת לנו, אינני מחפשת גאונים, אינני מחפשת רק רגשניים. אלא אנשים היודעים לחבר בין השכל ללב… כשאדם חי מתוך חיבור בין השכל ללב, כך הוא מגיב באופן טבעי."
בדרך כלל בשפת הדימויים, מצורף הלב אל הרגש. החכמה מצורפת בשפה הדימויים אל הראש, הראש והלב אף מופיעים כניגודים. מה פשר 'חכמת הלב'? עונה ד"ר משה מאיר – "חומרי הגלם להקמת המשכן היו התרומות. כל איש ואישה הביאו את אשר נדבם ליבם. שוו לעצמכם את ערימות הבדים והתכשיטים, מכל הבליל הזה היה צריך להקים משכן. מעבר ליכולות האמנותיות, צריך היה כאן יכולת של אינטגרציה, של הפיכת מכלול רב גוני וסוגי לאחדות אמנותית תוך כדי נתינת מקום לכל מתנה ומתנה. לפעמים צריך היה להפעיל שיקולים מורכבים, למשל – האם לזרוק לפח תרומה חסרת ערך או להתעקש למצוא לה מקום במשכן או בכליו כדי לא לפגוע בתורם או בתורמת. לזאת יקרא – 'חכמת הלב'.
החיים דורשים מאיתנו כל מיני מיומנויות, כישורים מקצועיים המתפתחים עם למידה וניסיון ארוכי שנים. אבל בלי חכמת הלב, חכמת הצירוף של אדם לאדם, המשכן לא יעמוד, הוא יקרוס ויתמוטט. רק חכמת הלב תבטיח את האיזון הנכון בין האיכות המרבית ובין החיבור האנושי של המוצר אל הלבבות."
שנמצא בנו את האמונה העמוקה ביכולת ובמסוגלות העצמית שלנו לעבור בהצלחה גם את משבר הקורונה, ושנצליח למצוא את האיזון שבין השכל לרגש. אמכי"ר
שבת מבורכת🏡

בשבוע שעבר, בפרשת "כי תשא" סיימנו בתיקון חטא העגל; משה יורד כשהלוחות השניים שהכין ארבעים יום ולילה בידו, ועור פניו קורן, עד כדי כך שבני ישראל חוששים לגשת אליו. פניו הקורנות של משה ממשיכות ללוות אותנו גם השבוע לפרשת ויקהל-פקודי, ולאורן מתחילה פרשת בניית המשכן שפותחת במילה 'ויקהל' -"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" פרשת ויקהל מביאה עמה רגע מיוחד בו בני ישראל מתחילים את תהליך הפיכתם מקהל של אינדיבידואלים לקהילה שהינה ישות אחת.
בעת שכזו כשאלפי ישראלים נמצאים בבידוד ביתי, ובכלל עם המלצה כוללת לסגר ביתי, ובנוסף מוקד מד"א שמקבל מדי יום אלפי פניות, של אזרחים הדורשים פראמדיק שיגיע לבדיקת נוכחות הנגיף, אנו מצויים במציאות מורכבת ומאתגרת, ועם כל חוסר ההבנה והאי וודאות, כולנו מחפשים נתיבי שפיות וממלאי מצברים כדי להפוך את הלימונים ללימונדה ככל שניתן.
אומנם יש הוראות ברורות ממשרד הבריאות ומהממשל לשמור על מרחק אחד מרעהו, מרחק פיסי, יחד עם זאת, דווקא הקושי הזה שהוציא אותנו לסוג של חופשה כפויה, סוג של פסק זמן מכל מה שאנחנו מכירים ושלא חשבנו שהוא אפשרי, קיבלנו בעצם תזכורת לאומית ובינלאומית לכך שאנו לא רק אינדיווידואלים אלא קהילה שנבחנת עתה בביטויי הערבות ההדדית שלה למרות ואף על פי האתגרים שהמציאות מציבה לנו.

לאחרונה שיתפה ר', מהיישוב ענב, שנדבקה מבעלה בקורונה, וחשפה בפייסבוק את האיומים על חייהם –
"במהלך 48 השעות האחרונות אני סופגת טלפונים אנונימיים, איומים על חיי וטענות קשות מצד אנשים שאני לא מכירה , ופה ממתקן הבידוד בבית החולים ובשארית כוחותיי אחרי התופת שאנחנו עוברים, אני מבקשת להעביר פה מסר אחד חד וברור לעם ישראל: לא הקורונה תהרוג אותנו. כי אם הלשון הרע.
תנו לי לספר לכם מי זה בעלי. בעלי נהג אמבולנס מזה 10 שנים. כל כולו נתינה ללא הבדלי גזע דת מין. מאז ומעולם פעל למען בריאות הציבור והנחיות משרד הבריאות הינם נר לרגלנו בבית.
עכשיו תראו, אין לי ציפייה מהעיתונות שלא תעשה שימוש באיזה כותרת צהובה מפוצצת כזו שתזכה אותי במטר ברכות מטוקבקיסטים… באמת שלא. אבל כן יש לי ציפייה מכם. עם ישראל. שיפעיל דקה שיקול דעת. שינשום רגע בתוך כל הפניקה חסרת הפרופורציה הזו שנכנסנו אליה מבלי שנבחין בין רע לטוב. מבלי שנלמד זכות.
עם ישראל יקר ואהוב שלי, האם עולה בדעתכם כי אדם שאובחן חולה קורונה ידביק במכוון אנשים?? עזבו אנשים- את דמו ובשרו – משפחתו הקרובה? מה קורה לנו? האם ירדנו מהפסים לגמרי? האם ההיסטריה הופכת אותנו כבר למטומטמים לגמרי?
אז הי כולם, אני אומרת לכם בגאווה: אני אישתו של האיש שיתכן והוביל חולה קורונה ללא כל מיגון כי זה המחיר שהוא משלם מזה שנים, כדי להגן ולשמור על עם ישראל. והיום, הוא ומשפחתו משלמים מחיר כפול בגלל השליחות שבחר.
ואנחנו עדיין שלמים על המחיר הזה, כי ביום שבעלי בחר בשליחות הזו ידענו כי זו השליחות של כולנו. למען עם ישראל. והעיקר, והעיקר. לא לפחד כלל. והאמת והשלום אהבו…"

פרשת ויקהל פקודי היא פרשת ´צו פיוס´ אנו רואים כיצד לאחר המשבר הנורא של חטא העגל הקב"ה משלים עם עם ישראל ובונה את ביתו בקרבם, כך מסביר הרב יובל שרלו, עלינו לפעול ולחפש קשרים שהתנתקו בעקבות משברים, ולגלות בנו את היכולת לחבר ולפייס. במציאות הנוכחית של מתח עצום, תסכול ואי וודאות שכולנו חווים אומרת לנו הפרשה השבוע יש לנו הזדמנות להתפנות ולבנות את המשכן, את ביתנו. כלומר, גם אחרי שבר נורא וגדול, ואחרי כל אותם חילופי דברים קשים בין משה לה' מבהירה לנו הפרשה כי ניתן להתפייס ולזכות בעולם טוב יותר. זהו צו פיוס, ההשלמה מחדש להשראת השלום והאהבה.

הפרשה נותנת לנו מבט מאוד מיוחד ומעורר תקווה שמבהיר לנו כי ההבדל בין קהל לקהילה הינו דק ועדין – בקהל ישנם אנשים העומדים יחד ומקשבים אבל הם עדיין ישויות אינדיבידואליות. לעומת זאת, קהילה כבר הופכת לגוף עצמאי, לכוח מניע בפניי עצמו, לישות אחת. זה נכון כזוג, כיחידה משפחתית, כקהילה, כעם ובכלל. מי ייתן ונצליח לעבור את המשבר הנוכחי מתוך ערבות הדדית, וביטוי היכולת לפייס ולחבר עם כל האתגרים הנלווים בימים אלו. אמכי"ר.

הרבה בריאות ושבת שלום🥰