חומש שמות- פרשת בשלח- זרעים של התחדשות

Photo by Sandie Clarke on Unsplash

פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשר המכות שהביא ה' על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הינם- יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה אחרי בני ישראל, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות העם, פרשת המן ולבסוף המלחמה בעמלק.
פרעה רודף אחרי בני-ישראל, ומוצא אותם כשהם חונים על פני הים. בני ישראל חוששים, זועקים אל ה', ומתלוננים למשה. משה מרגיע אותם, וה' מורה למשה להרים את מטהו על הים וכך הים נבקע, ומאפשר לבני-ישראל בדרך נס ללכת בתוך הים ביבשה…
ברפידים, לקראת סוף הפרשה, עמלק תוקף את ישראל, ומשה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק. המלחמה מאתגרת, ורק בערב, בסופו של היום, מצליח עם ישראל לגבור על עמלק.

מסביר האלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר:
"המלחמה בעמלק ראויה להימנות בין אבני הדרך המשמעותיות בהתפתחות עם ישראל. זוּ הייתה, בראש ובראשונה, מלחמת השחרור של העם מתפיסה עצמית של עם עבדים שנָס על נפשו ונזקק לנִיסִים שיצילוהוּ מרודפיו. בהחלטה מנהיגותית, ללא ציווי אלוהי מפורש, חל מהפךְ. בני ישראל קמוּ, נלחמוּ וניצחו את עמלק. מעבדים הם הפכו לאדונים לגורלם. זוּ הייתה מלחמת הבכורה של בני ישראל כעם. הם השכילוּ למצות 4 מרכיבים הכרחיים לניהול מלחמות והשגת ניצחונות:
1.) מנהיגות אזרחית – משה מורה על יציאה למלחמה, בוחר מפקד צבאי שיוביל אותה ומפיח רוח לחימה בכוחות "והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל" (יז, יא). משה אינו מנהיג לבדו אלא נעזר בשותפים המחזקים אותו – "ואהרון וחור תמכו בידיו" (יז, יב) – בדרךְ לניצחון.
2.) פיקוד צבאי – מוכשר, שעמד במבחן התוצאה וממושמע. "ויעש יהושע כאשר אמר לו משה להלחם בעמלק" (יז, י).
3.) לוחמים – הנבחרים בקפידה ע"י מפקדם על פי כישוריהם והתאמתם לקרב "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא להלחם בעמלק" (יז, ט).
4.) תחקיר – לאחר הניצחון נאמר "כתֹב זאת זִכּרון בסֵפֶר" (יז, יב). עמלק נוצח אךְ לא הושמד. ההבנה שידרש להלחם בו בעתיד חייבה תחקיר המלחמה, יישום לקחיה ובניית מוכנות טובה יותר למלחמה בעתיד…"

כבר למעלה משלושה חודשים שישראל נלחמת מלחמה שנכפתה עליה; שוב, אותם אויבים שאינם מרפים ומתגלים כל פעם מחדש באכזריותם ובפערי התרבות והאמונות, כפי שצוטט ראש הזרוע הצבאית של החמאס, מוחמד דף, "אנו אוהבים את המוות כפי שאויבנו, ישראל, אוהבים את החיים." החודשים הללו מוצפים בסיפורים ומראות של אבל, שכול, כעס וחוסר אונים עד כי נדמה שהנפש כבר איננה יכולה להכיל ולשאת. כאב וצער בלתי נתפסים. במקביל, עדים אנו לסיפורי גבורה של הצלה וניצחונות מרגשים שמזכירים לנו שאנו מוקפים בגיבורים שהקריבו את חייהם, ועלינו להיות ראויים להם. זו המלחמה של כולנו. המלחמה על הציונות והיהדות, על הזכות שלנו לאושר, לנחת, לאהבה, ולחיים מלאי משמעות. ואם לא נהיה כאן חזקים וביחד, אז פשוט לא נהיה.

וכך צוות קהילת "מתחדשות" של סיוון רהב מאיר מטיב לתאר, "ט״ו בשבט באמצע המלחמה: ירוק מול שחור, אור מול חושך…
אז מאמש בערב – ט"ו בשבט, חג האילנות. מה הוא אומר לנו, דווקא השנה?
1.) חזרנו אל האדמה, אל השורשים.
השנה הרבה יותר מרגש לאכול את פירות ארץ ישראל. נזכרנו שבין הקניון לחניון, בין המעלית למכונית, יש גם אדמה. ויש לנו קשר עמוק למקום הזה דווקא, לארץ היקרה הזו.
ופתאום אנחנו מבינים שכל חקלאי בגבול הדרום או בגבול הצפון הוא גיבור, וכולם מתנדבים ובאים לעזור לו.
2.) להאמין בתהליך.
ט"ו בשבט מזכיר לנו שצריך סבלנות בחיים. אם רוצים שדברים יצמחו ויפרחו, זה לוקח זמן וצריך להשקיע. 
הטבע מלמד אותנו שעלינו לזרוע ולשתול ולהשקות ואז לחכות, וגם להתפלל ולקוות, כי מדובר בתהליך.
גם המלחמה ברוע לוקחת זמן. וכל דבר בעל משמעות – מבניית זוגיות לחינוך ילדים ועד לימוד תורה – לא קורה ברגע. צריך לקחת נשימה, להאמין, להמשיך. בסוף הכול יצמח.
3.) תעודות מחצית.
בט"ו בשבט מחלקים תעודות. השנה צריך לחלק כאן מיליוני תעודות הצטיינות –למורים, מנהלים, הורים, תלמידים, גננות וכל המעגלים שמסביב. תודה רבה.
4.) ביקרתי לפני כמה ימים בבית ספר שנפתח בירושלים לילדי העוטף.
הם כולם צריכים לקבל "ציון לשבח" במקצועות החשובים של חיים -גמישות, אמונה, יצירתיות, תקווה והתחדשות…"

השבוע בפרשה, מול עמלק, בני ישראל נדרשו לראשונה ליטול אחריות אקטיבית לגורלם ולשאת חרב בידם. מאז נטמנו אותם זרעים ראשונים, נשאנו חרב אינספור פעמים, והנה שוב אנו מוצאים את עצמנו במלחמת הישרדות, נלחמים על הקיום שלנו. ההתגייסות של האזרחים עדיין עוצמתית ומעוררת השראה, לעזור, לתמוך ולעטוף את הלוחמים בכל מה שנדרש כדי שיוכלו להתמקד בלחימה. והלוחמים כולם, מגלים אומץ לב ונחישות להגן עלינו, על כולנו, גם במחיר של היקר להם מכל. גילויי סולידריות וערבות הדדית באופן הכי טבעי שיש- זה העם שלנו באמת. זכינו! שרק נהייה ראויים.

מסיים האלוף אמיר אשל,
"…במסע מעבדות לחירות, הייתה המלחמה בעמלק תפנית. מנהיגות אזרחית חזקה ומאוחדת, מפקדים ולוחמים מוכשרים, היו היסודות לניצחון. כלל המרכיבים, בתוספת תחקור מקצועי, תקפים בחלוף אלפי שנים, גם היום."

ט"ו בשבט של התחדשות ושבת של שלום 🇮🇱🌳💞

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון

חומש שמות- פרשת בשלח- "כי האדם עץ השדה"

Photo by Anna Filozova on Unsplash

פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשר המכות שהביא ה' על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הינם- יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה אחרי בני ישראל, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות העם, פרשת המן והמלחמה בעמלק.

הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה-
כשיוצאים בני ישראל ממצרים הם נערכים למסע מפרך דרך מדבר סיני, בכדי להגיע אל הארץ המובטחת – ארץ כנען. הם לא בוחרים בדרך הקצרה ביותר, שהיא דרך ארץ פלשתים, דרך החוף הקצרה, ונשאלת השאלה, מדוע נבחרה הדרך הארוכה?
מסתבר כי הדרך הקצרה עברה בשטחי אויב. והיה חשש טבעי שמא יגיע העם מהר מדי למצב מלחמה (המצב אליו הם מגיעים רק בסוף הפרשה, במלחמתם בעמלק) והפחד יגרום להם לרצות לשוב למצריים. בני ישראל, שעד לא מזמן היו עבדים, עדיין אינם בשלים להילחם.

מרחיב הרב חגי לונדין,
"בפרשת בשלח” ה’ מסובב את העם בדרך ארוכה במדבר שמא יפחדו וישובו למצרים. מדוע לא ניתן היה לעשות נס ‘קטן’ ולעורר בעם ישראל אומץ למסע?
אנו לומדים מכאן עיקרון: נסים יכולים לעזור במערכות החיים החיצוניות אולם את בניית האומץ הנפשי צריך עם ישראל להבשיל בעבודה ארוכה עם עצמו – התמודדות עם ים-סוף; המן ומלחמת עמלק.
בקרוב ממש אנו מציינים את חג האילנות. בטו בשבט העצים עדיין בשלכת והקרקע בוצית. ההבשלה היא רק באביב אולם בט"ו בשבט ‘עלה השרף באילנות’ – נוזל החיים הפנימי של העץ מתחיל להתעורר. כדוגמת מסע עם ישראל במדבר, תהליך ההבשלה נעשה באופן הדרגתי וללא קיצורי דרך.
בכל אחד מאתנו מצוי ‘שרף', מלאך המבשיל לאיטו. כוח חיים שהולך וצומח המאפשר לנו להגיע לפרי "להיכנס לארץ ישראל” להתמודד ולנצח."

בנוסף, למרות שהחג הוא בעצם 'חג לאילנות', יש לו גם משמעות עצומה עבורנו, בני האדם. ט"ו בשבט מעניק לנו הזדמנות נפלאה לעצור לרגע, ולומר תודה על שפע הפירות שזכינו להם, ובכלל אם נעמיק הרי המכנה המשותף בין האדם לבין עולם הצומח ובפרט לעצים רב, "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה".
מגרעין אחד קטן (אברהם ושרה…), העץ מתפתח לגזע חסון וענפים מתפשטים לכל עבר, כך לאדם פוטנציאל 'גרעיני' מדהים. מסירות והשקעה בגרעין, תניב עץ חסון ופירות משובחים. וכך גם ההשקעה בילדינו, בערכים מעצבים פרטים ואומה לחברה ישרה, עם רגש לזולת, המחוברים לשורשם ויודעים מהיכן הגיעו ולאן הם הולכים. האמונה בדרכנו היא שמעניקה לנו חוסן פנימי בעיקר בעתות משבר. בהירות הדרך שלאורה אנו הולכים, ועל פיה אנו נוהגים היא קריטית. הדרך מתבטא במעשים שלנו, בפירות שהעץ מניב והתרחבות ענפיו. איזו חברה אנו מצמיחים? כזו שזוכרת את הזולת, מעניקה ונותנת את המיטב? חברה של צדק, מוסר, חסד וערבות הדדית?

וכך מחדד הרב ליעד ברח"ד- "גלות מצרים לא באה לעם ישראל כעונש אלא כשלב הכרחי ביצירתו והגדרתו כעם יש כאן שלב של חושך קושי ושיעבוד שהוא ההריון של עמ"י, הוא שלב ההיווצרות ההכרחי שאי אפשר לדלג עליו. גם בטבע זה כך, זרע שנזרע לפני שהוא נובט ופורח- קודם כל הוא מרקיב, ולפני שאשה יולדת וזוכה לבנות וליצור עולם חדש- היא צריכה קודם להתמודד עם הקושי והסבל של ההריון, ולפני שהעובר יוצא לאויר העולם הוא צריך לעבור שלב של תשעה חודשים של התכנסות בתוך החושך, אך אנו יודעים שהשלב הזה הוא מכין את השלב הבא ואנו רוצים אותו ושמחים בו.
בט"ו בשבט, איננו מציינים את הפריחה או את הבשלת הפירות, אלא את שלב החנטה שזהו השלב הבראשיתי של הפרי שלב שבו למעשה עדיין אין ממנו כלום- אבל מי שבעל חזון, רואה ויודע שהכלום הזה בסופו של דבר יוליד פרי בשל וטוב מתוק לחיך ונאה לעיניים ואחרי תקופת ההתכנסות הקור והחושך תבוא הפריחה ויבוא אור גדול… זהו השלב שבו גלום השורש והגרעין לפריחה שתבוא בהמשך.
גם באדם, לפעמים יש שלבים של קושי ועומס וטרדות וקשה לו לראות את האור והוא מרגיש שהוא יושב בחושך אם מבחינה פרטית ואם מבחינה לאומית, ומי שראייתו קצרת טווח עשוי להתייאש, אבל מי שיש לו אמונה ובטחון בה' יודע ומבין שהכל מאת ה'- ולטובה, ובסוף דווקא מתוך הקושי תצא תשועה גדולה… "

אמונה זו התבטאה כבר עם יוסף שהבהיר לאחיו- " וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב." (בראשית נ, כ), החשיבה לטובה הינה ירושה ומתנה שקיבלנו לדורות מיוסף.
לסיום, הבחירה בדרך הארוכה נועדה לאפשר את הצמיחה וההתפתחות הנחוצה, בכדי להפיק את הבשלת הפירות מהמאמץ שהשקענו. אין קיצורי דרך, עיצוב דמותו של עם ישראל הצריכה הליכה ממושכת במדבר, הצריכה תהליך של "הריון" במטרה שיוולד דור חדש וחופשי אשר בטוח בעצמו ובשורשיו, דור שמצליח להוציא את העבדות מתוכו, ומייצר שינוי תודעתי של חופש.


עצמות יוסף-
הפרשה מתארת לנו כי כאשר בני ישראל יוצאים ממצרים, משה זוכר גם להעלות את ארונו של יוסף, ממש כפי שהשביע יוסף את בני ישראל בדורו, "(יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם." (שמות יג)
מדוע השימוש במילה ״עצמות״?

מסביר  הרבי מליובאוויטש, (מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כו, עמ' 85),
״השימוש החוזר בביטוי 'עצמות' צורם מעט. לכאורה, אין זה ביטוי של כבוד כלפי צדיק כה גדול כיוסף. התורה הייתה יכולה להתבטא בצורה מכובדת יותר, כמו: 'ארון יוסף' וכדומה. אם בכל-זאת מקפידה התורה להשתמש בביטוי 'עצמות', ברור שיש לכך משמעות מיוחדת.
עלינו לומר, שהביטוי 'עצמות' בא לרמז על 'עצמיות'. כשם שהעצמות הן תוקפו וחוזקו של האדם (או של בעל-החיים), כך "עצמות יוסף" מבטאות את עצמיותו, את תוקפו וחוזקו – את עיקר עניינו של יוסף הצדיק. לקיחת 'עצמותיו' של יוסף מבטאת את העובדה, שמשה נטל עמו את מהותו ועצמיותו של יוסף לקראת המסע במדבר.״

מהי אותה מהות ועצמיות? ליוסף הייתה מחויבות פנימית, נחישות, ערבות הדדית, ואמונה כי המציאות שלנו מונחית במחשבה לטובה גם כאשר הוא נזרק לבור, לבית הכלא וכו' והכל נראה חשוך במיוחד. יוסף הבין שאלו זרעים והמסע שלנו הינו תהליך. הוא זה שהביא בסופו של דבר לאיחוד מחדש של כל המשפחה, וגם דאג לכל מחסורה. תכונתו העצמותית של יוסף, שורשנו, מומשה בפועל במסע במדבר על ידי שלושת האחים, משה, אהרון ומרים, שהנהיגו את בני ישראל בדרכם לארץ ישראל במסירות אין קץ, ובעבודת עם ישראל בכל הדורות.
יתכן והמילה "עצמות", מוסיפה חברתי היקרה, ציפי קרופט, הינה גם מלשון עוצמה. כלומר, הצמיחה שלנו קשורה לעצמות המעניקות לנו עוצמה, כח, מעצם החיבור לשורשינו, שהוא הבסיס לדור החדש המתחדש וצומח במדבר.
למעשה, ארון יוסף שמשה זוכר לקחת למסע במדבר, מקשר את הדור החדש לשורשיו, לאבות אבותיו. כל דור ודור צריך וחייב שיהיו לו שורשים בתהליך צמיחה והתפתחות מקדמים ויציבים. לכן, גם חכמנו מדגישים, "דע מאין באת ולאן אתה הולך…" (מסכת אבות ג, א)
מי ייתן ומתוך כל הקשיים, האתגרים והברורים שאנו עוברים בדורנו נזכה לממש את הערכים שהנחילו לנו אבותינו, דרך ארץ, אהבת חינם, והפצת אור של ממש. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום וחג ט"ו בשבט שמח💞🌴
לרפואתה השלמה של חמותי היקרה, הדסה אסתר בת רחל

פרשת בשלח- האמונה הפנימית

🌊🌊🌊

השבוע במרכז הפרשה נס קריעת ים סוף שבו עבר עם ישראל ולעומתם המצרים שרדפו אחריהם וטבעו במצולות. בפרשה זו אנו למדים בפעם הראשונה על מצוות השבת. למעשה, בני ישראל, עם בהתהוות, חווה אחרי כל כך הרבה שנות עבדות- אינספור ניסים, 10 המכות שפוגעות במצרים אך לא בהם, היציאה ממצרים, ההצלה מרדיפת המצרים, כאמור חציית ים סוף, ומענה למים המרים ולרעב במדבר. ובכל זאת- "וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר." (שמות יד, יא-יב) למרות כל הניסים, בני ישראל מתלוננים ונראה כי האמונה של בני ישראל נבחנת שוב ושוב אל מול, מצד אחד, הספק המכרסם, ומצד שני הנכונות לקחת אחריות ולפעול כעם עצמאי וחופשי.

מסביר הרב דוד סתיו-"פרשת השבוע, פרשת בשלח, מאפיינת במידה רבה את מצב הרוח הלאומי של החברה הישראלית בעת הזו. "שיחות הסלון" שנערכים בימים אלו בבתים רבים ליד שלחנות עמוסי פיצוחים ופירות הארץ (כיאה לט"ו בשבט העומד בפתח), עוסקות מן הסתם, רובן ככולן, במצבה של האומה. טבע האדם והדברים הוא שהלגימות והטעימות פותחים את הלבבות, אך לא פחות מכן גם את חרצובות הלשון, וכמעט מאליהם יוצאים הקיטורים על המתרחש במקומותינו: השחיתות בצמרת, אוזלת ידה של מערכת אכיפת החוק, מערכת החינוך הקורסת שלא מספקת את הסחורה וכמובן מערכת הביטחון שוועדת וינוגרד תלויה לה מנגד.
כטבעם של קיטורים, סביר להניח שגם שיחות הסלון הנערכות בבתי ישראל בימים אלו יסתיימו בסוג של תחושת הקלה; הרגשה של קתרזיס שבו יצא החוצה כל אשר היה על הלב. יחד עם זאת סביר להניח כי בצד ההקלה ישנה גם תחושה של אוזלת יד, ייאוש ואפילו השלמה עם מציאות שנראה שאין בכוחנו לשנותה. 
פרשת בשלח עוסקת אף היא בקיטורים, או בלשון המקרא ב"תלונות". תלונות עם ישראל מתחילות עוד באותו יום שבו הם יוצאים. עם העבדים שעוד לא הספיק לטעום מן החירות, רואה את מצרים רודף אחריו כשמלפנים הים, ומתוך תחושת חוסר האונים הם צועקים ומלינים על משה ומטיחים בו את השאלה מדוע סיבך אותם במה שנראה באותו רגע כהרפתקה בלתי-אחראית. גם נס קריעת ים-סוף איננו מפסיק את תלונות ישראל. כמה ימים מאוחר יותר כשהעם מגיע למרה, ואין בנמצא מים לשתות, בני ישראל פונים שוב בהתרסה למשה, כשבפרק שלאחר מכן מתלונן העם שוב, הפעם על היעדרו של אוכל מתאים. 
עיון בכל שלשת האירועים בהם בני ישראל מתלוננים מגלה נקודה מעניינת הקשורה בעבודה כי התגובה האלוקית לאותם תלונות אינה נזעמת אלא באה בצורת מענה ענייני וישיר לתביעה שהעם מציג. תלונות העם על שפת ים סוף נענות באמצעות קריעת הים וחצייתו בחרבה. במרה, אחרי התלונות על הצמא, מתרחש נס והמים המרים שלא היו ראויים לשתיה מתמתקים. הצעקות על הרעב נענות בירידתו של המן מהשמיים שעתיד ללוות את עם ישראל במשך ארבעים שנה במדבר עד כניסתם אל הארץ…
גישתו הסלחנית של ריבונו של עולם בפרשה שלנו נובעת מההכרה כי מדובר עדיין באומה בהתהוות שנמצאת בשלב מוקדם של התפתחותה שעדיין אינה יודעת כיצד לכלכל את צעדיה… היכולת להכיל ביקורת, להיות קשובים למי שעומד מולנו ולהבין את הצורך הטבעי שלו "לשחרר קיטור", הוא נכס חשוב לכל מי שעוסק בחינוך ולא פחות מכך גם בעסקים."
ואני מוסיפה, קשיבות בכלל הינה נכס חשוב בחיים. ממשיך הרב סתיו- "פעמים רבות מידי אנשים נוטים לשפוט את האדם העומד מולם ואת התגובות שלו לפי הסטריאוטיפ. אנשים "מקטרים" מסומנים כ'לא בשלים' או 'לא בוגרים'. כל חריגה מכללי הנימוס והטקס מתפרשות כחוסר רצינות וכו'. האמת היא שאחרי הכל ניתן לומר את אותו הדבר עלינו כשאנחנו "מקטרים" על המצב באומה או במדינה. גם עמנו, שאמנם הוא עתיק יומין היסטורית, אבל נעדר נסיון היסטורי רציף של ניהול מדינה עדיין צריך  ללמוד לחיות עם ה"קיטור" והתלונות. החכמה האמיתית היא שכולנו נדע להפריד בין תלונות שווא, שבינם ובין ילדותיות אין הבדל, ובין תלונות שמובילים מהלכים שלתיקון העולם ותיקון המצב בעם."

בימים אלו כשהקורונה שוב מתפרצת ביתר עוז, ותחושת דאגה וחרדה מתפשטת, מתגנב אותו ספק שמזהה הזדמנות לערער את הבטחון שיהיה בסדר. בני ישראל בצאתם ממצרים נושאים את עיניהם אל המצריים, ולא השמיימה, רק בהמשך כשהם זועקים לישועה מה'. החיים שלנו ארציים וחומריים אך אם נשכיל לאזן אותם עם חיי רוח ואמונה, נקבל כוחות, ממש כפי שמסתיימת הפרשה בנצחונם של בני ישראל את עמלק (בגימטריא- ספק). מעניין לראות את התהליך שבני ישראל עוברים בימים הראשונים כעם חופשי. הם מתמודדים עם היכולת והצורך להשקיט את הנפש במצבי לחץ ודאגה, כשיש יום אחד בשבוע שבו אנו מצווים לנוח מהמרוץ היום-יומי. ביום-יום כולנו נתקלים בלחץ ובמרוץ אחר הצרכים הפרטיים שלנו ונסיון להספיק עוד. למרוץ הזה יש מחיר כבד, ולעיתים קרובות אף כבד מדיי, הספקים והישגיות, מתחים כלכליים, מבחנים, נגיף הקורונה שמשתולל, ומחלות כמו לחץ דם גבוה, סכרת וסרטן שלא נדע, כמה מאתנו מחפשים מרגוע באמצעות שימוש בדברים חיצוניים כמו כדורים, סמים, אלכוהול וכו'?

במסע מעבדות לחירות, המלחמה בעמלק הייתה ה-תפנית. המלחמה בעמלק הינה אבן דרך משמעותית בהתפתחות עם ישראל. זו הייתה מלחמת השחרור של העם מתפיסה עצמית של עם עבדים שנס על נפשו ונזקק לניסים שיושיעו אותו מאויביו. בהחלטה מנהיגותית, ללא ציווי אלוהי מפורש, אך עם אמונה רבה חל מהפך. בני ישראל קמו, נלחמו וניצחו את עמלק. מעבדים הם הפכו לאדונים לגורלם.

מבהיר האלוף גרשון הכהן, "פעולתו של יהושע התרחשה בעולם הטבעי הגלוי לעין. אולם משה שעלה לראש הגבעה והניף ידיו השמימה, כונן צורת חיבור ייחודית בין חומר לרוח: בין מעשה האדם הנעשה באורח טבעי, לבין ישועת אל עליון המתממשת במעשה ידיו. על ידי משה המונפות כתוב: "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" (יז, יב) ואונקלוס מתרגם ומפרש שהיו ידיו פרושות בתפילה.
אבקש להציע הדגשה פרושית מעט שונה: בתרגומי התנ"ך המוכרים לי, לא מצאתי תרגום ישיר למילים "ויהי ידיו אמונה". אם באנגלית נהוג לתרגם את המילה "אמונה" במושג Belief/Faith, לא מובן כיצד הידיים עצמן היו האמונה. זו כמובן מטפורה וכידוע אין למטפורה תרגום מילולי ישיר. בכל זאת מצוי כאן להבנתי, פתח לברור מושג האמונה בהקשר הלשוני-תרבותי התנכי. בשונה מן המקובל בתרבות המערבית-נוצרית, "אמונה" לא מכוונת כאן לציון תוכן תאולוגי אליו מייחסים אמונה כמצב תודעה, אלא כמרכיב בכוח הפעולה, ככוח המתחולל מן החיבור הנעשה על ידי אדם בין החומר לרוח. זו ההתהוות המתחוללת על ידי אדם המתהלך לפני ה' בארצות החיים. באורח הזה של פרוש האמונה ככוח לפעול גם במצוקת גיא צלמוות, בצפייה לישועה, מוטל אור על הפסוק הידוע בחבקוק: "כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב ואם יתמהמה חכה לו כי בא יבוא לא יאחר…וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ג-ד). בדרך זו, בהתהלכות מעשית מתוך אמונה, מכונן משה במלחמת עמלק, את כניסתו של עם ישראל לפעולה על במת ההיסטוריה האנושית הטבעית."

האמונה, מקור לכח, לחיזוק ולמילוי המצברים שלנו, היא ביטוי לאמת פנימית חזקה שמתורגמת החוצה במעשים, מלשון אומן המבטא את אומנותו, את האמת הפנימית שלו באמצעות גילוי ומעשה. אבותינו חוו זאת בקריעת ים סוף, ובקרוב גם במעמד מתן תורה. אלו רגעים של חיבור פנימי לאמת הפנימית שטבועה בנו, והיא החיבור לאלוקות לצד האמונה בנו וליכולת של כל אחד ואחת לייצר שינוי. אומר לנו הרב אברהם יצחק הכהן קוק- "האמונה הפנימית היא כל כך גדולה מן השכל, עד שמי שאינו בעל שכל חפשי באמת מתדמה לו שהיא הפך מהשכל. ( מוסר אביך, מוסד הרב קוק, תשל"א, עמ' קג)

בריאות ושבת שלום💞

פרשת בשלח- נאום בן גוריון בפני האו"ם

Image by Iforce from Pixabay

נאומו של דוד בן גוריון בפני האו"ם, בחג הפסח של שנת 1947 בעדותו אל מול ועדת החקירה של האומות המאוחדות, וכך אמר:

"לפני כ- 300 שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה "מייפלאואר", ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי, וחיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו ולהקים עולם חדש, הם נחתו ב…אמריקה. והיו ראשוני המיסדים והבונים של ארץ ואומה זו, היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה (ועל כן כל ילד אמריקאי יודע שם זה מבית אביו, בית ספרו ועוד). אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק יום ושעת הפלגת אניה זו, וכמה אמריקאים יודעים זאת, מה יודע ילד אמריקאי- ואף- מבוגר- כמה אנשים היו באניה זו, שמות משפחותיהם, מה לבשו, מה אכלו, מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך, ממה נזונו וכיצד שתו מים, היכן הנקודה בה עלו על חוף הארץ שייסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?

והנה- לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה קודם הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, כל ילד יהודי בעולם- באמריקה, רוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה- יודע בדיוק; אבות-אבותיו יצאו ממצרים בעלות השחר של החמישה עשר בניסן, מה לבשו?- מתניהם חגורים ומקלם בידם, הם אכלו מצות והגיעו אחרי 7 ימים לים סוף, הוא גם מכיר את מסלול המסעות וקורותיהם במשך 40 שנה; אכלו מן ושליו ושתו מים מבאר מרים, הגיעו לארץ דרך הירדן מול יריחו, ואף שמות משפחותם לבית אבותם יצטט מן החומש, עד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו שבעה ימים מחמישה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה ואילך, והם מסיימים בשני מאמרים; השתא- עבדי (השנה אנו עבדים) לשנה הבאה בני חורין, השתא- הכא (השנה אנו עדיין בגולה) לשנה הבאה בירושלים, בארץ-ישראל, כך טיבם של יהודים…"

כמה חודשים לאחר מכן הוקמה מדינת ישראל.

פרשת בשלח- יציאת מצרים היה או לא היה

Photo by Valensia Sumardi on Unsplash

סיפור יציאת מצרים נחשב לסיפור המכונן של בני ישראל. ה' הוציא את אבותינו הקדומים מעבדות לחירות, ובמסעם במדבר בני ישראל הפכו לעם. בהמשך מתקיים מעמד הר סיני, אירוע עוצמתי נוסף שבו נתן ה' את תורתו לעם ישראל. מצד אחד, יש המפקפקים ושואלים האם מדובר בסיפור? באמיתותו של הסיפור? קרה או לא קרה?
מצד שני, האם אחרי מאות שנים של מחקר, הסיפור התנ"כי של יציאת בני ישראל ממצרים סוף כל סוף זכה להוכחה מדעית? לפני כשנה, בינואר 2019, מחקר חדש שבוצע בידי אוניברסיטת אריזונה מצא שההתפרצות ההרסנית של הר הגעש ת'רה שבאי היווני סנטוריני אירעה מאה שנה לפני התאריך בו האמינו עד היום שהתרחשה, כלומר מסביר המאמר, במקביל לתקופה בה משערים כי משה הוליך את בני ישראל דרך ים סוף לכיוון הארץ המובטחת. כעת החוקרים מאמינים שיש קשר ישיר בין התפרצות הר הגעש לקריעת ים סוף, והפתרון המדעי שלהם הוא – צונאמי. הממצאים החדשים מאשרים את התיאוריה של האגיפטולוג הנס גודיק, שטען בעבר כי מאורעות שהתרחשו ביציאת מצרים, כמו קריעת ים סוף ועשרת המכות, ניתנים להסבר בידי התפרצות הר געש. התיאוריות של הנס, שנפטר לפני כ-5 שנים, נתמכו מאוחר יותר ע"י הגיאולוגית ברברה ג'יי.סיברטסן.
במהלך אלפי השנים שחלפו, סיפור יציאת מצרים אף קיבל משמעות אוניברסלית, כלל עולמית. למשל, המילים "שלח את עמי" שמשה הפנה לפרעה, הפכו לסיסמא של עמים המבקשים לצאת לחופשי, לדוגמא- נלסון מנדלה, לוחם החירות מדרום אפריקה השתמש בסיסמא זו. גם ברוסיה בתקופת "מסך הברזל", הביטוי 'שלח את עמי' היה הסמל של מסורבי העלייה, כמו אנטולי שירנסקי ויולי אדלשטיין ועוד רבים אחרים שנאבקו על זכותם לעלות ארצה.
כמו כל מאורע או תופעה משמעותית בהיסטוריה נמצא חוקרים ומחקרים שיחפשו הוכחה כלשהיא לקיומם. הנטייה היא שאנשים דתיים מאמינים במעשי הניסים והאירועים בתנ"ך כאמת מוחלטת וביטוי לכוחו האין סופי של ה'. לעומתם, ישנם חילוניים ואתאיסטים שמוכנים לקבל כאמת רק מה שמתרחש ע"פ הבנתם, או ע"פ גילויים שנמצאו בשטח. אבל תכלס לשלול תופעה או אירוע על בסיס העדר מציאת הוכחות, במילים אחרות, על מה שלא מצאו זו טעות בסיסית. אחרי הכל, חוקר מסיק מסקנות רק על בסיס מה שכן מצא. בטח כשמדובר בארכיאולוגים שחלק גדול מהממצאים עדיין קבור באדמה (והרבה מהממצאים היו ועדיין בתהליך גילוי וחשיפה במהלך ההיסטוריה) – או לחילופין הושמד ברבות השנים. יותר מזה, לא ברור אילו ממצאים יכלו להיוותר אחרי בני ישראל שהלכו במדבר, בחולות של סיני, לפני יותר מ-3000 שנים. קחו למשל את המסתננים מסודן, אם בעוד 3000 שנה ייצאו ארכיאולוגים למדבר סיני במטרה למצוא שריד למסעם לישראל, הם כנראה לא ימצאו דבר. לכן, משתמע שאולי כדאי להניח לדיון הטכני ולעבור למהות ולמסר.
מסביר פרופ' נתן אביעזר- "המסורת היהודית רצופה באירועים היסטוריים דרמטיים. אולם מבחינת התורה, האירוע ההיסטורי החשוב ביותר בתולדות עם ישראל הוא יציאת מצרים. לנושא זה הוקדשו ארבע פרשות שלמות בתורה: שמות, וירא, בא, ובשלח. זאת ועוד. יש חובה מהתורה לזכור כל יום את יציאת מצרים, כמו שכתוב: "תזכֹּר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דב' טז:ג). אנו מקיימים מצווה זו על-ידי קריאת שמע בכל יום, שכן הפסוק האחרון בה מזכיר את יציאת מצרים. יתר על כן ישנן כמה וכמה מצוות שטעמן המפורש בתורה הוא זכר ליציאת מצרים, ביניהן שבת (דב' ה:טו), שלשת הרגלים (ויק' כג ועוד), פדיון הבן (שמ' יג:יד), תפילין (שמ' יג:טז), והרשימה ארוכה.
חג הפסח – כל כולו מיוחד לנושא יציאת מצרים, והמצווה לספר ביציאת מצרים היא אחת מתרי"ג המצוות, ומחייבת את כולנו פעם בשנה, בליל הסדר, לדבר באריכות על יציאת מצרים לכל פרטיה ודקדוקיה ("והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים", שמ' יג:ח). מצוות "סיפור יציאת מצרים" נוספת על מצוות "זכר יציאת מצרים", וחלה על נשים וגברים כאחד…
מה נשתנה האירוע של יציאת מצרים מכל האירועים החשובים האחרים בהיסטוריה שדווקא אותו קבעה התורה כאירוע מרכזי בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל עד ימינו אלה?
לראשונה נוצר עם שלם שבניו מוכנים ללכת אחרי הקב"ה, לשמוע לציוויו, ולעבדו כבני חורין. וזו גם משמעותה של ההכרזה בהגדה שכל אחד חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים: אנו, בניו של אותו העם שנוצר אז, עם חופשי שאינו מפחד מהמצרים או מגויים אחרים, ומוכן לעבוד את הקב"ה בגלוי כבני חורין. כך אנו מהווים עוד חוליה בשרשרת של עם ישראל שנוצר ביציאת מצרים.
יציאת מצרים היא אפוא האירוע המכונן בהיווצרות עם ישראל; המסר הנוקב של התורה הוא שתהליך זה של יצירת עם של בני חורין מתוך אוסף של עבדים הוא הוא האירוע המרכזי בהיסטוריה שלנו, וכל מה שאנו עושים ומקיימים היום, כעם, הוא תוצאה ישירה או עקיפה של אירועי יציאת מצרים. כך גם מתן תורה והכניסה לארץ-ישראל. רק עם של בני חורין זקוק לחוקים, דהיינו, לתורה, ורק עם של בני חורין זקוק לארץ, לארץ-ישראל. לאור זאת, אין פלא שחשיבות יציאת מצרים מודגשת בדרכים רבות ומגוונות בתורה ובמסורת ישראל." סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של משפחה שהפכה לעם ומועבר אלפי שנים מאב לבנו.
יציאת מצרים איננה ארוע הסטורי שחלף ועבר. יציאת מצרים התחילה אז, במצרים, ונמשכת כל הזמן עד אחרית הימים. כל התקדמות מוסרית ותיקון המידות של עם ישראל, כמו כל קיום מצוה של אדם מישראל הינם למעשה יציאה מסוימת ממצרים. שנזכה לצאת מהמיצרים ולשחרר את אותם חלקי הנפש (תאוות, יצרים וכו') שאנחנו עדיין משועבדים אליהם. אמכי"ר.
שבת שלום❤🌊

לעילוי נשמתה של הילי בת יעל, תהא נשמתה צרורה בצרור החיים, יהי זכרה ברוך

פרשת בשלח- מי קופץ למים?

… הים נבקע לשניים. כל העם ממהר לחצות את הים… סוף סוף, חירות! לכולנו צמתים משמעותיים בחיים, כמו לעם ישראל שנכח באותו מאורע גדול- חציית ים סוף. הספקות שעולות אם לקפוץ למים, אי הוודאות, תמיד ילוו אותנו החששות ואותם המיצרים שיאיימו עלינו ולעיתים אף ימנעו מאתנו לממש הזדמנויות לצמיחה ומימוש עצמי. לכן בהגדה של פסח אנו אומרים, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". המלה "מצרים" היא צורת הרבים של "מיצר" שפירושו "מעבר צר", במילים אחרות, יש לנו סיבות טובות לדחות הזדמנויות, בגלל ש- "חסר כסף, אין זמן, הלו"ז של ילדינו, משימות אינסופיות, יכולות וכישורים לא ראויים" וכו'.
אנחנו אפילו מקבלים חיזוק נוסף לאותם מעברים צרים בסוף הפרשה כשמסופר על המלחמה בעמלק. בגימטריה עמלק משמעותו ספק! כלומר גם אם בחרנו וקפצנו כבר למים המסע רק החל והספקות תמיד יעלו, עמלק מצוי בנפשו של כל אחד ואחת מאתנו, הציניות, הריקנות והייאוש, אותו קול פנימי שמזלזל, לועג, מתריס, קוטל, אדיש או מכרסם. עמלק הוא אויב פנימי! וכשהספקות משתקות אותנו ולא מאפשרות לנו להתקדם, להחליט, לעשות מעשה, המשמעות היא שלא הבסנו את העמלק/הספק שבנו, ובמקביל ערערנו את האמונה שבנו.
לכן, כשאותן הזדמנויות שבות וצצות בפתחנו כוחנו נשאב מהאמונה הטבועה בנשמתנו – זו אמונה שלא יודעת גבולות או טיעונים – אמונה שמאפשרת לראות רחוק. לראות את אותו חזון מתגשם הלכה למעשה, לראות את אותו יעד עתידי מתרחש וקורם עור וגידים. הרצון למשל לרדת במשקל ולאמץ תזונה בריאה ומטיבה בחיינו, יעד שכיח ומוכר, מאפשר לנו בעצם לעורר את האמונה שבנו, וכבר בעיני רוחנו לראות את התוצאות וההשלכות העתידיות למאמץ שנשקיע היום- אורח חיים בריא, אנרגיות גבוהות, חיטוב הגוף, הרגשה טובה שתשפיע גם על הסביבה שלנו וכו׳. אותה אמונה שהוצאנו לאור היא שיכולה להכניע כל דבר אם נשכיל לשלב זאת יחד עם האקט המעשי של לפעול להשגת אותו יעד .
מי ייתן ונדע לקפוץ למים- להחליט להתחתן, להתחיל עבודה חדשה, לעבור לעיר אחרת, לסלוח, וכו' שלא נפחד משינויים ובדרך למימוש האני הגדול שלנו נפרה ונצמיח גם את הסביבה כולה. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

פרשת בשלח- אל הלא נודע וקריעת ים סוף הפרטית שלנו!

"קפיצה קטנה לאדם – קפיצה גדולה לאנושות!" כך כותב הרב שרגא סימונס, "שלושה מליון בני אדם, ניצבים על שפת הים, כשבפניהם שתי ברירות: או לקפוץ קדימה אל תוך הים (שטרם נבקע לשניים!), או לשוב בחזרה למצרים. מי הים קרים, זרים ומבשרים רעות. מצרים היא מקום גרוע אמנם, אך מוכר וחמים.
החיילים המצרים מתקרבים בקצב מהיר ביותר. בני ישראל נכנסים לפאניקה ואז, נחשון בן עמינדב, איש פשוט משבט יהודה, עושה צעד אחד קטן אל תוך הים… אבל הים עדיין אינו נבקע. נחשון ממשיך בדרכו. המים מגיעים לו לברכיים ועדיין, הים אינו נבקע. נחשון ממשיך הלאה, יותר ויותר עמוק אל תוך הים: המים מגיעים לו כעת למותניים, לחזה. ועדיין, הים נותר שלם…. לעזוב את המקום הנינוח ולהשאירו מאחור… להתקדם הלאה, קדימה, אל עבר הלא נודע… כשהאלטרנטיבה – להישאר במקום הבטוח והמוכר, היא למעשה לדרוך במקום ובסופו של דבר, לגווע. "מצרים", חושב לעצמו נחשון, "איננה אופציה בכלל!". כעת המים כבר מכסים את צווארו של נחשון. הוא עומד בפני מבחן עצום, האם להמשיך או לסגת, אבל הוא עדיין מחליט להמשיך הלאה, אל מעמקי הים הגדול. המים מגיעים לו לאף וממש ברגע זה, ברגע האחרון… הים נבקע לשניים. כל העם ממהר אחריו אל תוך הים. סוף סוף, החופש האמיתי מגיע…"
לכולנו צמתים משמעותיים בחיים, כמו עם ישראל שנכח באותו מאורע גדול- "(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם:  כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. (יד) יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן. (טו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ." (שמות יד) עוד לפני שנחצה הים לשניים, עם ישראל צריך להחליט האם הוא עושה את הצעד האמיץ של קפיצה פנימה אל תוך הים סומך ומאמין בדרכו החדשה וללא ספק המאתגרת, בעוד המצרים מאיימים מאחור. ממשיך ומסביר הרב שרגא סימונס, "סיפור קריעתו של ים סוף מופיע בצורות אחרות גם אצלנו, בחיי היומיום. בסופו של דבר, סיפור חיינו מסתכם במספר קטן של רגעי מפתח, בהם אנו נדרשים לקבל החלטות חשובות וגורליות. ההחלטות הללו, הן שקובעות את ההבדל האמיתי בין חיים של הישגים גדולים, לבין חיים מוחמצים ומפוספסים. לעיתים קרובות מדי אנו נוטים לדחות את הקץ, עד שכבר אין בידינו כל ברירה אחרת. "הדלת נטרקת לנו מול הפרצוף" ואנחנו מנחמים את עצמנו ואומרים: 'נו, מה כבר יכולתי לעשות, העניינים פשוט לא הסתדרו כפי שציפיתי'. בשבת הקרובה, בזמן שאנו קוראים בתורה את פרשת "בשלח", קחו לעצמכם מספר דקות וערכו בדק בית קטן:
• אילו מצבים שליליים אני למעשה מנציח, רק משום שאיני מוכן לעשות את המאמץ לשנות את עצמי?
• מדוע אני פוחד משינויים?
• מהו הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות לי?
• מה מונע ממני לממש את הפוטנציאל המלא שלי?
• בעוד עשר שנים מעכשיו, על מה אצטער שלא החלטתי היום?
לפעמים התשובה היחידה היא: "פשוט עשה זאת". קפוץ אל תוך הים!"
מבחינתי זו קריאה ותזכורת שלרוב איננו יודעים מה יהיו ההשלכות לקפיצה למים. מפאת אי הוודאות, הלא נודע, ברקע תמיד יהיו חרדות, חששות, אותם מיצרים שיאיימו עלינו ולעיתים ימנעו מאתנו לממש הזדמנויות לצמיחה ומימוש עצמי. לכן בהגדה של פסח אנו אומרים, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". המלה "מצרים" היא צורת הרבים של "מיצר" שפירושו "מעבר צר", במילים אחרות, בד״כ יהיו לנו סיבות טובות לדחות את ההזדמנויות, כמו- מחסור בכסף, אין זמן, ילדינו שיש לדאוג לצרכיהם, גם ככה הלוז צפוף, לא בטוח שהיכולות והכישורים שלי יתנו מענה ראוי וכו'.
להוסיף ולחזק את אותם מעברים צרים, בסוף הפרשה מסופר על המלחמה בעמלק, בגימטריה משמעותו ספק! כלומר גם אם בחרנו וקפצנו כבר למים המסע רק החל והספקות תמיד יעלו, עמלק מצוי בנפשו של כל אחד ואחת מאתנו, הציניות, הריקנות, הייאוש וכו' אותו קול פנימי שמזלזל, לועג, מתריס, קוטל, אדיש או מכרסם, עמלק הוא אויב פנימי! וכשהספקות משתקות אותנו ולא מאפשרות לנו להתקדם, להחליט, לעשות מעשה אז משמעותו שלא הבסנו את העמלק/הספק שבנו, והאמונה שהייתה בנו התערערה. לכן, כשאותן הזדמנויות שבות וצצות בפתח דלתנו כוחנו ישאב מהאמונה הטבועה בנשמתנו – אמונה שלא יודעת כל גבולות או טיעונים – אמונה שמאפשרת לראות למרחוק את אותו חזון מתגשם הלכה למעשה, את אותו יעד עתידי מתרחש וקורם עור וגידים. הרצון למשל לרדת במשקל ולאמץ תזונה בריאה ומטיבה לחיינו, יעד שכיח ומוכר, מאפשר לנו בעצם לעורר את האמונה שבנו, וכבר בעיני רוחנו לראות את התוצאות וההשלכות העתידיות למאמץ שנשקיע היום, אורח חיים בריא, האנרגיות שלנו שיעלו ויתעצמו, חיטוב הגוף, ההשפעה הטובה על הסביבה שלנו וכו׳ אותה אמונה שיצאה לאור היא שיכולה להכניע כל דבר אחר.
מי ייתן ופשוט נעשה זאת, נקפוץ לים, בין אם זה להתחתן, להתחיל עבודה חדשה, לעבור לעיר אחרת, וכו' נבחר ונאמין שביכולתנו לצמוח, להתפתח, לגדול ולממש את יעודנו והפוטנציאל שמצוי בנו, שלא נפחד משינויים ובדרך לאני הגדול שלנו נפרה ונצמיח גם את הסביבה כולה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך 🌸
https://www.youtube.com/watch?v=dvjf8RVcU54&app=desktop
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל,
  • ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.

פרשת בשלח- תקציר!

תקציר-
פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשרת המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הם יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות, פרשת המן והמלחמה בעמלק.
כשיוצאים בני ישראל ממצרים הם נערכים למסע מפרך דרך מדבר סיני, בכדי להגיע אל הארץ המובטחת – ארץ כנען. הם לא בוחרים בדרך הקצרה ביותר, שהיא דרך ארץ פלשתים, דרך החוף הקצרה, כיוון שהדרך הזו עוברת בשטחי אויב. יש חשש שמא יגיעו מהר מדי למצב מלחמה (המצב אליו הם מגיעים בסוף הפרשה במלחמתם בעמלק) והפחד יגרום להם לרצות לשוב למצריים. בני ישראל, שעד לא מזמן היו עבדים, אינם בשלים עדיין להילחם. המסע עומד להיות קשה ומפרך, ולכן הפרשה פותחת ב- " (יז) וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". (שמות פרק יג')
מה עוד? משה זוכר לקחת את עצמותיו של יוסף ממצרים כפי שהשביע יוסף את אחיו לפני מותו לא לקבור אותו במצרים.
כידוע הובלת העם במדבר היא ניסית. ביום עמוד הענן מראה להם את הדרך ובלילה הוא מתחלף לעמוד אש.
לאחר קריעת ים סוף, באה השירה הגדולה והנפלאה: שירת הים, שמשה מתחיל וכל בני ישראל עונים אחריו. שירת הים כוללת הודיה לקב"ה על הניסים שחולל מול עיניהם, היא מזכירה את הפחד והאימה של האומות כששמעו על הנס של קריעת ים סוף, ומציינת את הארץ המובטחת ואת בית המקדש שיבנה בה. גם מרים הנביאה והנשים מצטרפות ויוצאות במחול ושירה. משלב זה מתחיל מסע הנדודים במדבר, ומתחילים גם הקשיים והתלונות, תלונות על מים (במרה) ותלונות על המזון במדבר סין. הקב"ה עושה נס ומוריד מן בבוקר ("מן הוא?!" כלומר מהו הדבר הזה. וכך מקבל המזון השמימי את השם 'מן'.) ושלו בערב. הציווי המפורש הוא לאסוף מן ליום אחד בלבד ולא לשמור אותו, המן הוא 'מזון אמונה' ולכן אין לאגור אותו, אלא להאמין בכל בוקר להופעתו המחודשת. מי שאסף יותר מצרכיו ליום אחד גילה שהמן הבאיש והעלה תולעים ביום למחרת. בפרשת בשלח נזכרת השבת לראשונה. רק ביום השישי לקטו עם ישראל כמות כפולה של מן, שלא הבאישה ונשמרה לשבת, מה שנקרא לחם משנה (ע"כ בשבת אנו מברכים על שתי חלות בסעודות…). מי שיצא ללקוט בשבת כמובן שלא מצא כלום שהרי שבת זה יום מנוחה, ככתוב- "ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי." (שמות טז). בנוסף, מוזכר כי בני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה.
בני ישראל ממשיכים בדרכם לרפידים וגם שם אין מים לשתות, ובהתערבות אלוקית משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. בינתיים ברפידים, עמלק תוקף את ישראל, ומשה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק. המלחמה לא הייתה קלה ורק בערב, בסופו של היום, מצליח עם ישראל לגבור על עמלק. בסיום הפרשה משה רבינו בונה מזבח כאות תודה וזיכרון לנס הניצחון.