תגית: עשרת הדיברות

השבוע פרשת יתרו, הפרשה החמישית בספר שמות. מסופר לנו כי בתחילת חודש סיון בני-ישראל מגיעים אל מדבר סיני וחונים מול הר סיני. במרכז הפרשה מתרחש המאורע המכונן ורב החשיבות בתולדות עם ישראל – מעמד "מתן-תורה" בהר-סיני. לאחר שלושה ימים של הכנות והתקדשות לקראת המאורע הגדול, נעשו כולם כ'איש אחד בלב אחד', ללא מחלוקות ותככים.  ה' מתגלה אל עם ישראל במעמד הר סיני – המאורע שבו כורת ה' ברית עם עם ישראל, ונותן להם את עשרת הדיברות:
ההכרה באל אחד שהוציאנו ממצרים; האיסור לעבוד פסלים, עבודה זרה; האיסור לשאת את שם ה' לשווא, איסור על שבועת שוא; הציווי על השבת, אנו שובתים מכל מלאכה בשבת ומציינים אותה בקידוש ובהבדלה, בתחילתה ובסופה; הציווי על כיבוד הורים; ולאחר מכן, מופיעים 5 האיסורים- רצח, ניאוף, גניבה, מתן עדות שקר, ולא לחמוד את אשר לזולת, לאחר.
ה' הוא כליל השלמות בתכלית, אז מדוע הוא צריך שנקיים מצוות? הרי ה' הוא אינסופי, נצחי, מעל הזמן והמקום, מדוע אכפת לו אם אסע בשבת, אם אברך לפני שאני שותה או אוכלת וכו'? יש המדמיינים את ה' כשופט חמור סבר המרוצה רק כאשר עושים את מה שהוא מצווה, מעין שוטר עוצמתי ומאיים, האומנם?
השבוע כולנו נפגשים למרגלות ההר לקבל את עשר הדיברות, עשרת המצוות הבסיסיות והמשמעותיות בכינון חברה מוסרית, וערכית.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"בבית הלורדים הבריטי יש לשכה מיוחדת, המשמשת בין היתר חדר הלבשה לחברים חדשים המצטרפים לבית. כשקודמי בתפקיד הרב הראשי לבריטניה, הרב עמנואל יעקובוביץ', נתמנה ללורד, איש הטקס שהלביש אותו ציין באוזניו שהוא הרב הראשון הזוכה להגיע לבית הלורדים. הלורד יעקובוביץ' השיב, "לא, אני השני". "ומי היה הראשון?" שאל המלביש המופתע. הלשכה ידועה בשם "חדר משה", בגלל ציור הקיר הגדול המייחד אותה. רואים בו את משה יורד מהר סיני עם לוחות הברית. הרב הצביע אליו והסביר שמשה רבנו הוא הרב הראשון שהוכנס לבית הלורדים.
לעשרת הדיברות שעל לוחות הברית נודע מקום נכבד לא רק ביהדות… הם הביטוי הנשגב לחוק העליון, החוק שהוא המסגרת לכל החוקים האנושיים. כמובן, ביהדות יש לעשרת הדיברות מעמד מרכזי מאז ומתמיד… והם שמרו על מעמדם בתודעה היהודית… ועדיין יש מקום לשאול מה ייחודם של עשרת הדיברות. כעקרונות מוסר, רובם אינם חדשים. כמעט בכל חברה יש חוקים נגד רצח, גזל ועדות שקר…
המייחד בכל זאת את עשרת הדיברות הוא שהם פשוטים וקל לשננם. כי אכן, ביהדות החוק אינו כתוב לקהל של שופטים ועורכי דין בלבד. ברוח השוויוניות העמוקה שבלב התורה, ברית סיני איננה כשאר בריתות בעולם העתיק, שנכרתו בין מלכים. היא ברית שאלוהים כורת עִם עַם שלם. מכאן הצורך בהצהרה פשוטה של עקרונות יסוד שכל אדם יכול לזכור ולצטט…
חלוקת הדיברות-
שאלת היסוד הבאה היא כיצד לחלק את הדיברות. בדרך כלל, ובציורים ובעיטורים בפרט, מחלקים אותם לשניים, שהרי הם כתובים "עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים" (דברים ד, יג). בהכללה אפשר לומר שהחמישה הראשונים עניינם מה שבין אדם למקום, והחמישה האחרונים – בין אדם לחברו. אלא שיש דרך נוספת לחשוב על מבנים מספריים בתורה.
שבעת ימי הבריאה, למשל, עשויים שתי קבוצות בנות שלושה ימים כל אחת, שאחריהן יום אחד מסכם. בשלושת הימים הראשונים עסק אלוהים בהפרדת תחומים: אור מחושך, מים עליונים ממים תחתונים, ים מיבשה. בשלושת הימים הבאים הוא מילא אותם, כל אחד בתורו, בעצמים ובצורות החיים המתאימים: שמש וירח, ציפורים ודגים, חיות ואדם. היום השביעי נבדל מכולם והתקדש.
גם עשר המכות מורכבות משלושה מחזורים בני שלוש מכות, ובסופם מכה עשירית יחידה… נראה לי שגם הדיברות בנויים כך: שלוש שלישיות, ודיבר עשירי הנבדל מכולם. אם נקרא את הדיברות בדרך זו נראה כיצד הם יוצרים את מבנה היסוד, את דקדוק העומק, של ישראל כחברה המחויבת לברית עם ה' כ"מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).
שלושת הדיברות הראשונים – איסור האמונה באלוהים אחרים, איסור עשיית פסל ותמונה ואיסור נשיאת שם ה' לשווא – מגדירים את עם ישראל כ"אומה אחת בריבונות אלוהים". השם הוא ריבוננו העליון. על כן כל חוק ארצי אחר כפוף לצַוֵי-העל הקושרים את ישראל לאל. ריבונות האל גוברת על כל נאמנות אחרת…
שלישיית הדיברות הזו, שבאמצעותה מכריז העם על כפיפותו ונאמנותו לאל מעל לכל דבר אחר, מכוננת את העיקרון החשוב ביותר של החברה החופשית: גבולותיו המוסריים של הכוח. בלעדיו עלולה גם הדמוקרטיה להפוך לעריצות הרוב. החיסון הטוב ביותר מפני סכנה זו הוא הכרה בריבונות הא-ל.
השלישייה השנייה – שבת, כיבוד הורים והאיסור לרצוח – עוסקת כולה בעיקרון הנִבְרָאוּת של החיים. דיברות אלה מציבים גבולות לרעיון האוטונומיה, הגורס שאנו חופשיים לעשות את כל העולה על רוחנו כל עוד איננו פוגעים באחרים. יום השבת מוקדש למחשבה על האל כבורא עולם ועל העולם כבריאת כפיו. משום כך מושעות ביום זה כל ההיררכיות האנושיות, וליום אחד משבעה כולם חופשיים: האדון והעבד, המעסיק והמועסק, ואפילו חיות המשק.
גם כיבוד ההורים הוא אות של הכרה בהיותנו בְּרוּאים. אנו זוכרים כך שלא כל דבר בחיינו הוא תוצאה של בחירתנו – וראשון להם הוא עצם קיומנו. הורינו בחרו, לא אנחנו. ולבסוף, "לֹא תִּרְצָח" מאשרר את העיקרון המרכזי בברית נוח, ברית האל עם האנושות כולה, שרצח איננו רק פשע נגד אדם אלא גם חטא כלפי אלוהים שהאדם עשוי בצלמו. הדיברות הרביעי, החמישי והשישי הם אפוא ליבתם המשפטית העקרונית של החיים היהודיים. הם אומרים לנו שכדי לדעת איך לחיות יש לזכור מאין באנו.
השלישייה השלישית – איסורי הניאוף, הגניבה ועדות השקר – מכוננת את המוסדות הראשוניים שהחברה תלויה בהם. הנישואים קדושים מפני שזהו הקשר האנושי המדמה באופן הקרוב ביותר את הברית בינינו לבין האל. אין מוסד אנושי התלוי בנאמנות הדדית יותר מהם; ויתרה מכך, הם גם תבנית היציקה של החברה החופשית… איסור הגניבה מכונן את עיקרון שלמות הקניין… רודנים גוזלים את זכויות הקניין של בני עמם, והעבדות מחללת את כבוד האדם בשוללה ממנו את הבעלות על העושר שהוא יוצר.
האיסור על עדות שקר הוא תנאי הכרחי לקיום צדק. חברה צודקת אינה יכולה להסתפק במערכת חוקים, בתי משפט ורשויות אכיפה. כדברי השופט האמריקני לרנד האנד, "החירות שוכנת בלבבות האנשים והנשים. אם היא מתה שם, לא יצילוה לא חוקה, לא חוק ולא בתי משפט. הללו יתקשו אפילו לעזור לה". אין חופש בלי צדק, אבל אין צדק אם אין מקובלת בחברה אחריות אישית וקיבוצית "לומר את האמת, את כל האמת ורק את האמת". ולבסוף, מגיע האיסור העשירי, העומד לבדו – האיסור על חמדת בית הרֵע, אשתו, עבדו, אמתו, שורו, חמורו או כל דבר אחר השייך לו או לה. אם חושבים על עשרת הדיברות כעל עשר מצוות, הצבתה של מצווה זו כקבוצה בפני עצמה נראית תמוהה. אך לא כן אם מתבוננים בעשרת הדיברות כרשימה של עקרונות יסוד לחברה חופשית.
האתגר הגדול ביותר של כל חברה הוא הכלת התופעה האוניברסלית והבלתי-נמנעת של הקנאה: התשוקה להיות בעליו של מה ששייך לזולת. הקנאה היא גרעינה של האלימות. הקנאה היא שגרמה לקין לרצוח את הבל, היא שגרמה לאברהם וליצחק לחשוש לחייהם רק מפני שהיו נשואים לנשים יפות, והיא שגרמה לאחי יוסף לשנוא אותו ולמכור אותו לעבדות. הקנאה היא המובילה לחטאים שנגדם פונה שלישיית הדיברות הקודמת – ניאוף, גניבה ועדות שקר; וקנאתם של בני ישראל בשכניהם היא אשר הובילה אותם, פעם אחר פעם, לנטוש את אלוהיהם למען האלילוּת בת הזמן…
3,300 שנים לאחר שניתנו, עשרת הדיברות הם עדיין המדריך הפשוט ביותר והקצר ביותר ליצירתה וקיומה של חברה טובה. חלופות רבות נוסו, ובדרך כלל זה נגמר בבכי. יש אמת רבה במימרה החכמה והמבודחת – אם שום דבר לא עוזר, קראו את ההוראות."

התכלית-
נראה כי תכלית מרכזית לקיומן של המצוות היא עבודת מידות. קיום המצוות משפיע על פנימיות הנפש שלנו . יש המדמים זאת ל"מכשיר כושר רוחני" שמעצב את עולמנו הפנימי, תורם לבניית חוסן מנטלי, אישיות חזקה שמסוגלת לדחות סיפוקים ולעשות בחירות מושכלות שאינן מתנהלות על ידי יצרים ותאוות. הרמב"ם מסביר כי המצוות נועדו למעשה להשריש ולרומם את הטוב שבתכונות האופי שלנו, ולקיים חיי חברה ערכיים ומוסריים.
הרב שניאור אשכנזי מצטט את התניא פרק יב: "המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה, ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההפך לגמרי ובפרט אל צד הקדושה." כלומר, לא ניתן לבלום את המחשבה הראשונה או ההרהורים שפשוט צצים ועולים, כי לא ניתן לעצור את הלב, "העין רואה והלב חומד". אבל אנו יכולים לשלוט על המוח ולבחור שלא לפתוח ובטח שלא לפתח את אותה מחשבה מזיקה. האדם מורכב מנפש וגוף. וכפי שנפש האדם משפיעה על מעשיו והתנהגותו, כך גם המעשים מעצבים את נפשנו ואישיותנו. ההזנה היא הדדית. והמצוות מעניקות לנו את הבחירה לרומם ולקדש את חיי הרוח והחומר באמצעות פעילויות חוזרות ונישנות ההופכות לטבע שני שלנו, כפי שנכתב בספר החינוך, "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". למשל, כאשר אנו מברכים לפני שתייה או אכילה אנו זוכרים להודות ולבטא הערכה על הטוב שבחיינו. בסופו של דבר, המעשים הינם ביטוי לפנימיות שלנו והם גם משפיעים על פנימיות נפשנו והרגשות שלנו.

שבת שלום ובשורות טובות💞

הפרשה השבוע ממשיכה את פרשת יתרו. השבוע, בפרשת משפטים, בני ישראל מקבלים השלמה למצוות שניתנו להם במעמד הר סיני. מעניין שהנושא הראשון שפותח את הפרשה הינו: "עבד עברי", מדוע?

יתכן שהסיבה נעוצה בכך שדיני עבד עברי מהווים במידה רבה רגישות חברתית שמצריכה מאתנו כוחות נפש גדולים של עבודה על המידות. במרכז הגישור האקדמי הראשון בישראל שבאוניברסיטת בר אילן, כחלק מהתוכנית ליישוב וניהול סכסוכים זכיתי לגשר בתיקים שהמרכז מקבל מבית הדין לעבודה. התיקים משקפים קונפליקטים בין העובד למעביד, ולהיפך. כמה טבעי לכעוס ולרצות לסגור חשבון על ממון שמגיע לי, סביבת עבודה לא מוגנת, תקשורת לקויה, תחושה וחוויה של אי- הוגנות ואי מימוש הציפיות ועוד. רגש הנקמנות הוא רגש טבעי לגמרי שמתעורר בנו כשאנו מרגישים שנעשה לנו עוול. התורה מסבירה לנו שמקום עבודה הוא גם ביטוי לזהות שלנו, מקום שמייצר עבורנו משמעות ומגדיר אותנו.

לכן, התורה פותחת ומבקשת מאתנו לעשות עבודת מידות – הראשונה לסלוח לגנב, ואז- להעסיק אותו כפועל על חשבון ערך הגניבה, ולבסוף להעניק לו בתום עבודתו גם זכויות סוציאליות. הפרשה שלנו השבוע עוסקת ברובה במסגרת המחויבות החברתית של "מצוות שבין אדם לחברו". מצוות חברתיות שמקיפות את כל תחומי החיים הן מצד הממון, כמו בדיני נזיקין, והן מהצד הערכי-רגשי, כמו בדיני אלמנה ויתום. הדאגה והחשיבה על היותר מוחלשים בחברה.

דפנה ברק-ארז, שופטת בבית המשפט העליון, שואלת- "עד כמה אחראים השופטים לשינויים חברתיים?" ותשובתה- "הצלילה אל "המשפטים אשר תשים לפניהם" (כא, א), מלמדת כי האתגרים שמציב החוק המקראי דומים לאלה של שיטות משפט בנות ימינו, ובהן המשפט הישראלי. אתייחס בקצרה לשניים מהם: אתגר הפרשנות ואתגר הצדק החברתי.
אתגר חשוב ראשון, שבולט ממרחק השנים, נסב על התפקיד המרכזי, שלא לומר הקריטי, של הפרשנות המשפטית. הנורמה הבסיסית של עשרת הדיברות – נותרת בעינה. לעומת זאת, היישום והפרשנות של המשפטים הנובעים ממנה עוברים שינויים של ממש. דיני עבד עברי עשויים לשמש כיום מקור השראה לדיני עבודה המבוססים על הגינות, ולא לכינונם של דיני עבדות הגונים. העיקרון של "עין תחת עין" פורש עוד לפני דורות רבים כמכוון ל"ממון", כלומר לפיצוי.
גם בשיטות משפט מודרניות התפתחות המשפט מבוססת במידה רבה על פרשנות (שמתבצעת בידי בתי המשפט וגם בידי מלומדי משפט), ולא רק על חזרה למחוקק. התפתחותו של המשפט העברי היא דוגמה מצוינת לשיטת משפט שבה לפרשנות יש מעמד מרכזי – דווקא משום שהחזרה להליך החקיקה הראשוני אינה אפשרית.
אתגר נוסף נוגע לחתירה לצדק חברתי באמצעות המשפט. החוקים שבפרשתנו מטילים מגבלות על ניצול חולשתו של העני, למשל באמצעות גביית נשך או תפיסת שמלתו של העני לעת ערב. עם זאת, גם דל אין להדר בריבו. האיזון הדק – בין החתירה לצדק חברתי במסגרת המשפט לבין השמירה על "כללי משחק" הוגנים ממשיך להיות מונח לפתחנו גם היום. מגבלה נוספת הנוגעת ליכולת להשיג צדק חברתי באמצעות המשפט נוגעת למתח בין מציאות החיים לבין האידאל המוסרי המנותק ממנה.
חוקי עבד עברי נקבעו לרקעה של מציאות חברתית שהכירה בעבדות. החוק המקראי, שעולה ממנו הסתייגות ממוסד העבדות, אינו שולל אותו כליל, אלא בוחר להסדירו ולקבוע לו מגבלות ששואפות להגבלתו ולהענקת זכויות גם לעבד. אף זוהי דוגמה לאתגר המתמיד שניצב בפני מחוקקים ושופטים: עד כמה ניתן להנהיג שינוי חברתי באמצעות המשפט, ומהן המגבלות על היכולת להנהיג שינוי כולל כזה, להבדיל משינוי חלקי בלבד, בכלים משפטיים."

אכן, היהדות היא שילוב נפלא שמתבטא בפתיחת הפרשה ב-וו החיבור " (א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם" (שמות כא) שבין עשרת הדברות לפרשת משפטים, בין הלכות מעשיות לערכים נצחיים. התורה היא אורח חיים אבל גם דרך מחשבה. פרשת משפטים לאחר פרשת יתרו מחברת אותנו מהרעיונות הגדולים לחיי המעשה.

אילה פורקציה גם כן שופטת בבית המשפט העליון, מוסיפה- "פרקים כא-כג בספר שמות מאגדים נורמות משפט, מוסר ועשיית צדק בעולם הקדום של המקרא. אצורות בהם נורמות מתחום דיני הממונות, הנזיקין, המשפחה, העבודה, המשפט הפלילי, ואף מתחום זכויות האדם החוקתיות. הם עוסקים בכללים לעשיית משפט צדק, ובכלל זה בעקרון שוויון הכול בפני החוק.
ממקבץ הנורמות הללו אעסוק בשני נושאים שבהם בולטת זיקת הדין הקדום למשפט של ימינו: האחד – זכות היסוד של הפרט "לכבוד האדם", ובמיוחד זכותו של החלש לכבוד אנושי; והשני – עקרון שוויון הכול בפני החוק, המחייב כי הירידה לחקר האמת ולעשיית משפט צדק ייעשו ללא משוא פנים וללא העדפה של החלש או החזק, שכן הכול שווים בפני החוק.
…בעיני המשפט הישראלי המודרני, הזכות החוקתית לכבוד האדם, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מחייבת לא רק הגנה סבילה על כבודו של הפרט ומניעת השפלתו, אלא מצריכה פעולה של ממש מצד המדינה להבטיח את זכותו לקיום מינימלי בכבוד… זכויות יסוד של הפרט, שנועדו להגן על האדם באשר הוא אדם, חלות בשיטתנו על כל מי שנמצא בישראל, גם אם אינו תושב או אזרח בה. זכויות אלה כוללות הגנה על החיים, על הגוף, על הכבוד, על הקניין, על החירות האישית, על החופש לצאת מישראל, על הפרטיות וצנעת החיים. בהגנה על זכות האדם באשר הוא אדם לכבוד ולחירות, נותנת שיטת המשפט בישראל ביטוי לערכיה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. …הכתוב מדבר על החובה לנהל משפט צדק כדי להגיע לחקר האמת – "לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס: לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטת: ודל לא תהדר בריבו" (כג, א-ב); ו"לא תטה משפט אביונך בריבו" (ו). הכתוב מדבר בחובה לקיים משפט צדק, לצד האיסור להיות עד שקר המעיד לטובת הרשע, יש לקיים את עקרון השוויון בפני החוק והאובייקטיביות השיפוטית: לא לנטות אחרי הרבים בפסיקת הדין, ומנגד, לא להטות משפט לטובת האביון, שכן הכול שווים בפני החוק.
ערכי כבוד האדם ושוויון הכול בפני החוק משתלבים אלה באלה למערכת ערכים הרמונית. לרוב ולמיעוט בחברה, לחזק ולחלש, לתושב ולזר – לכולם נתונות זכויות אדם בסיסיות שהמשפט מגן עליהן. החלש, העני והזר, החשופים לניצול הרוב החזק, זקוקים להגנה מיוחדת של המשפט באין אחר שיגן עליהם. עם זאת, באכיפת החוק ובפסיקת הדין הכול שווים, ואין להבחין בין חזק לחלש בבירור האמת. וכך מתמזגת תפיסת הדין הקדום את זכויות האדם וטוהר ההליך השיפוטי עם תפיסת המשפט החוקתי הישראלי המודרני. עבר והווה מתמזגים לתפיסה אנושית הרמונית בחוליות הקשורות באותה שרשרת הנעה על פני דורות, ומכוונת את דרכי ההגנה של החברה על בן האנוש החי בקרבה."

המעבר המבורך לחברה שאינה מקבלת כיום את מציאות השימוש בעבדים מהווה דוגמא לשינויים החברתיים שחלים בחברה עם הזמן. על אף השינויים הללו המבדילים את החברה המקראית מזו של היום, אנו רואים שהסוגיות המשפטיות החברתיות עימן התחבטו קובעי החוק אז והיום אינן שונות באופן מהותי והתורה רלוונטית מתמיד עם התייחסות למציאות חיינו כיום. לא נותר אלא לקוות שעם כל צעד נוסף שאנו עושים כחברה מתוקנת ששואפת להנהיג שינוי חברתי באמצעות משפט, גישור או כל הליך מקובל לפתרון סכסוך וקונפליקט, נצליח לצמצם את הפער שבין מתח מציאות החיים לבין האידאל המוסרי להשגת צדק חברתי במגמה לקדם את החברה ולהבטיח את שלומה ובו בזמן להגן על זכויות האדם ושלטון החוק. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום ⚖️

השבוע אנו עומדים למרגלות הר סיני, מממשים את הברית שלנו עם ה' "כאיש אחד בלב אחד" במעמד מתן תורה. מאורע חד פעמי שאין כדוגמתו בכל ההיסטוריה האנושית. היסטורית, כל חברה מאורגנת בכל תקופה שהיא, גם הטרום מקראית, אימצה לעצמה חוקים, בעל-פה, ובהמשך גם בכתב. אולם רק חוקי התורה זכו לקדושה לאורך הדורות, ושרדו בשלמות. עשרת הדברות נתפסו כקוד האתי של היהדות. תכליתן הוא דבקות בעשיית טוב ותיקון החברה האנושית בכלל, כך שכל אחד ואחת מאתנו יוכל לחיות בה כשהוא מרגיש שייך ומוגן.

הרצון לסייע לנו לממש את "האני" היפה והנקי שלנו מובן, אך מעצם היותנו בני אדם וודאי שנטעה, ונחטא, יחד עם זאת במקביל מסתבר שמתעוררת בנו התחושה שמפעילה את המצפון. עצם ההקשבה, הסולידריות, העמידה המשותפת על כל גווניה השונים של החברה, חושפים את ההבנה שאנו ניצבים בפני חובות מוסריים. עצם קיומו של קול המצפון המרעיש בתוכנו הוא תוצאה של התגלות המוסר, ההתגלות האלוקית שבנפשנו. המוסר האנושי-אוטונומי הוא שמוביל בטבעיות למערכת המצוות האלוקית שמתבטאת בנקיות כפיים, יושרה, טוהר מידות, כבוד, איכפתיות ורגש לזולת. והם אלו שמתלכדים יחד למצוות "ואהבת לרעך כמוך", רק כך נבנית קרבה אמיתית. 

הרב קוק זצ"ל טען כי "אסור לה ליראת השמים לדחוק את המוסר הטבעי…" [אורות הקודש ח"ב]. בכתביו הוא יוצא נגד מי שרואה את עבודת האלוהים כמבטלת את המוסר האנושי. הקדושה מחייבת קודם התנהגות מעשית מתוקנת, כמאמר המשנה " אם אין דרך ארץ אין תורה" ( אבות ג , יז ), והיא שתוביל למצוות שבין אדם למקום.

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מתאר את עוצמתן של עשרת הדיברות- " עם ישראל נועד להיות, כמאמר אברהם לינקולן בנאום גטיסברג, "אומה חדשה, ההוגה בחירות ומקדישה עצמה להכרה כי כל בני האדם נבראו שווים". בלי מעמד הר סיני, מילותיו של לינקולן לא היו עולות על הדעת. שכן בשום מקור קדום אחר איננו מוצאים תפיסה מדינית-חברתית כמו זו שנוצרה במעמד הר סיני: חזון רדיקלי של חברה שהמלכד אותה איננו הכוח אלא ההסכמה החופשית של בניה להיקשר יחדיו, כיחידים וכקולקטיב, בקוד מוסרי ובברית עם אלוהים…. התורה מצפה מן היחיד שלא יציית לפקודות לא-חוקיות או לא-מוסריות. הדוגמה הראשונה היא המיילדות העבריות: "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמואל א, יז)….

ממשיך הרב זקס, "האמת היא שהזיקה הבין-אישית הראשונה בעולם, זו שבין אדם לחוה, מתוארת בתורה בביטוי הכומס הגדרה תמציתית למהותה של הברית: "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". עזר, אך עומד בנפרד, כנגד. בנישואים לא הבעל ולא הרעיה מקריבים את זהויותיהם המובחנות. בהר סיני, אלוהים נשאר אלוהים ובני ישראל נשארו בני אדם. סמלה של הברית הוא נר ההבדלה: פתילים רבים הנבדלים זה מזה לחלוטין אך יוצרים יחד שלהבת אחת…
אם אתם מוצאים את עצמכם בקונפליקט המאיים לפרק דבר-מה לגורמים – נישואים, משפחה, עסק, קהילה, מפלגה, ארגון – נסו ליצור בין כל הגורמים ברית שתלכד אותם סביב יעד משותף, באופן ששום צד לא יטען לניצחון או יחוש תבוסה. כל הנדרש הוא הכרה בכך שיש דברים שאפשר לעשותם רק ביחד, ואיש מאיתנו אינו יכול להשיגם לבדו.
הברית מרחיבה את האופק שלנו מהאינטרס העצמי אל הטוב המשותף. אין רע באינטרס העצמי. הוא הכוח המניע את הכלכלה ואת הפוליטיקה, את השוק ואת המדינה. אך יש דברים שאי אפשר להשיג על בסיס אינטרס עצמי גרידא; דברים כגון אמון, ידידות, נאמנות ואהבה. הברית היא אם כן רעיון שבכוחו לשנות חיים ולשנות את העולם."

בימים אלו אני מגשרת גישור משפחתי הכולל זוג הורים ו-5 ילדים קטנים. ההורים שעוברים תהליך גירושין בחרו בתהליך הגישור, מתוך הבנה ורצון לייצר תהליך מקדם, שייתן מענה ראוי ומטיב לכל הצדדים עם כל הכאב והקושי שכרוך בגירושין. הפרת ברית הנישואין שלהם הביאה את האינטרס האישי להיות דומיננטי ומוביל להרס וכאב נוסף. לכן, בכדי שתהיה להם הורות במיטבה גם לאחר פרידתם, הם נדרשים להטמיע כי ההורות שלהם היא בעצם נצחית, ולמעשה הצורך הוא ביצירת ברית מחודשת ומשותפת. רק ע"י הבנה והגדרת היעד המחודש והמשותף כולל גבולותיו על ידי שניהם, תתאפשר יצירת קרקע פורייה, שמהווה דוגמא אישית, יציבות, אהבה וביטחון לילדים, ובו בזמן פתיחת דלת לעתיד מבטיח ומצמיח בעקבות הברית החדשה שלמעשה נרקמת ביניהם בתהליך הפרידה. ברית זו לגמרי יכולה לשנות ולשדרג חיים.

עם ההתגלות בהר סיני נכנס אל האופק האנושי, אומר הרב זקס זצ"ל, דבר שלא היה לו תקדים. אלפי שנים עברו עד שמלוא השלכותיו הובנו. קיבלנו מענה מוסרי לכל אותם צרכים ואינטרסים מגוונים ולא פעם מנוגדים המאפשר לחיות בהרמוניה והתחשבות בזולת. אכן, עשרת הדיברות, הביטוי לברית שלנו, עדיין ערכים משותפים וראויים להנגשה, למידה, העמקה ומימוש גם בימינו.

שבת שלום❤️

לרפואתה השלמה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל.