חומש שמות- פרשת תרומה- ביתי הוא מבצרי

Photo by Tierra Mallorca on Unsplash

השבוע פרשת תרומה שהיא הפרשה השביעית בספר שמות והראשונה שעוסקת במשכן. הפרשה כולה עוסקת בנושא אחד- הציווי של ה' למשה רבנו על בניית המשכן.
ראשית יש לגייס תרומות מבני-ישראל לבניין המשכן. ה' אומר למשה לבקש מעם ישראל להעניק תרומה – כל אחד כפי יכולתו. התרומות כוללות שלושה עשר מיני חומרים ובהם זהב, כסף ונחושת, עורות בעלי חיים, עצים, שמנים ואבני חן להקמת המשכן, ייצור כלי המשכן, בגדי הכהונה ולשמן המשחה וקטורת הסמים. במשכן יוכלו בני ישראל לעבוד את ה' ולהקריב קורבנות. להקריב מלשון קירבה. ככל שאנו מעניקים ומשקיעים יותר כך אנו אוהבים ומתחברים יותר. והמשכן הוא נקודת המפגש, המרכז של עם ישראל.

משמעות בניית בית היא הקמת מקום פיזי שהוא לא רק הקמת חלל פיזי אלא מקום שבו אדם מרגיש ביטחון, נינוחות ושקט. מקום שבו הוא מתחבר לעצמו ולאחרים. בית הוא המקום שבו אדם מרגיש מאושר, שייך ומקובל, מקום המאפשר לפתח מערכות יחסים חמים ואהובים. התורה מקדישה פסוקים רבים לכל פרט ופרט בבניית המשכן, בית ה'. כאשר אנחנו אוהבים את מה שהשקענו בו, אנחנו מתחברים לדברים דרך המאמץ והיגיעה. אנחנו מייקרים את העשייה והנתינה שלנו. נתינה באותנטיות ומתוך רצון לעזור ולתרום לאחרים, זו נתינה שיוצרת קשר עמוק של אהבה. זהו חיבור אנושי עמוק שמבוסס על אמפתיה, רגישות ושיתוף פעולה. האדם שמקבל את הנתינה מכיר ומעריך את המחויבות והאהבה שמגיעות מהנותן, וכך נוצר קשר חזק ביניהם המבוסס על הבנה, כבוד ותמיכה. ככל שנשקיע בביתנו הפרטי, בבית הקהילתי והלאומי של כולנו כך נצליח ליצר יותר חיבורים, יותר רגישות לצרכים של האחר, יותר שיתופי פעולה, ויותר כבוד, והתוצאה- חווית נראות ומקום לכולם.

הספר ארחות צדיקים מתאר שלושה סוגים של נתינה: "ויש שלושה מיני נדיבות: האחד נדיב בממון, השני נדיב בגוף, והשלישי נדיב בחכמה." בבניית המשכן קיימת נתינת חומרים וממון, נדיבות בעשייה, וגם, נדיבות בחכמה- תרומה של ידע, הבנה, שכל וכד. אכן, הנתינה על כל גווניה, מעסיקה אותנו ומסיחה את דעתנו מהתלונות, מהמרירות ומהציניות, ובכלל, כשאנו מקבלים משימת חיים, אנו מתאחדים לנתינה עוצמתית וכל סדרי העדיפויות משתנה.

וכך מסביר הרב הלל ון-לואן מסביר:
"ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" (שמות כ"ה, ב'). חומרי גלם רבים היו נחוצים לבניית המשכן וכליו, הבגדים והחצר, ואת כולם התנדב העם להביא בשמחה ומתוך הזדהות פנימית, עד שבפרשת ויקהל נאמר ש"מרבים העם להביא, מדי העבודה למלאכה". כאן אנו פוגשים בכוחות הנתינה הכבירים הרוחשים מתחת לפני השטח אצל העם היהודי.
בעוד שבועיים נקרא אודות מצוות מחצית השקל בתחילת פרשת כי-תשא, שם נאמר "ונתנו איש כופר נפשו לה בפקוד אותם". המילה 'ונתנו' היא פאלינדרום, מילה שקריאתה מימין לשמאל ומשמאל לימין היא זהה. מבחינה רעיונית זהו 'חוק שימור החסד': כל נתינה חוזרת לבעליה, ואיננה הולכת לאיבוד. כשאני נותן, אני מרוויח מעצם ההתקשרות לזולת…
הרב אליהו דסלר ('מכתב מאליהו' חלק א') קובע ב'קונטרס החסד',  שכוחות הנטילה והנתינה הם המנוע הדוחף את כל פעולות האדם. לגבי כוח הנתינה, כותב הוא כך:
…שורש הנתינה טמון בעומק נפש האדם. כאן שאלה עומדת לפנינו, האם הנתינה תולדת האהבה, או להיפך, האהבה באה מן הנתינה? הורגלנו לחשב את הנתינה לתולדת האהבה, כי לאשר יאהב האדם, יטיב לו. אבל הסברה השניה היא, כי יאהב האדם פרי מעשיו, בהרגישו אשר חלק מן עצמיותו בהם הוא… כי את עצמו ימצא בהם… האהבה הזאת היא אשר תבוא בלי ספק מן הנתינה… כללו של דבר, מה שיתן האדם לזולתו לא יאבד ממנו… זו היא הידבקות אדם לזולתו, אשר נקרא לה אהבה. כמובן, הנתינה החשובה ביותר היא בתוך המשפחה: בקשר הזוגי ובהרעפת אהבה על ילדינו. בהשאלה, כל עם ישראל הוא משפחתנו המורחבת…"

האם לנתינה יש סייגים? האם לא חשוב כיצד נעשית הנתינה והעיקר שאדם יתן לרעהו? כן- יש סייגים!
אם אדם צבר רכוש או כסף שלא כדין, הן על ידי הונאה והן על ידי גניבה, הרי הצדקה שלו באה מתוך עבירה ואינה ראויה . אפשר גם להסביר כך את סדר הפרשיות, שתרומה באה אחרי משפטים – לומר לך, שרק אחרי שתשיג דברים ביושר ובמשפט תוכל לתת תרומה.

"דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ־לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי…" מוסיף הרב הלל, "אין הדבר מקרי אלא הנתינה נמצאת ב-DNA של עמנו. המדרש מלמד אותנו, שהדבר הראשון והערך העליון של האדם זו הנתינה והנדיבות." והפרשה ממשיכה, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״. מדוע ״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ ולא בתוכו? הכוונה לאור הבורא השוכן בלב המקדש הפנימי של כל אחד ואחת מאיתנו. באמצעות הנתינה האדם בונה ומרחיב את המקדש הפנימי שלו. הנתינה והמעשים ה״קטנטנים״ היום יומיים שלנו הם שבונים בסופו של דבר מקדש המשמש ״צינור״ להעברת השפע והאור.

ברוח הפרשה ממש אי אפשר שלא לציין את הנתינה והמחויבות של העורף ללוחמה בחזית. תרומת העורף מכילה שפע של פעולות ותמיכות, הכוללות סיוע פיננסי ומקצועי, תמיכה בלוחמים ובמשפחותיהם, סיוע רפואי ופסיכולוגי לפצועים ולמשפחותיהם, ניחומי אבלים, תמיכה רוחנית ונפשית, גיוס ציוד, ביגוד ומזון לחיילים, הסעות, ארוחות ועוד.
מדינתנו היחידה נמצאת במלחמה אשר המועד לסופה אינו ידוע, והמחיר היומיומי מאתגר במיוחד. לכן, לאור אי הוודאות, והלוחמה בשתי חזיתות, קיימת תחושה של נפילת מתח וקושי לשמר על אותן עוצמות של נתינה. עם זאת, לאור החשיבות והמשמעות של התרומה יש הבנה כי תרומת העורף למלחמה מהווה חלק בלתי נפרד מהמאבק וההישגים של מדינת ישראל. אורך רוח בעורף משמעותו מתן אורך רוח לכוחות הבטחון בחזית וחיזוק המדינה בעת הזו וביום שאחרי.

"כל איש אשר ידבנו לבו", מבטא את הגיוס של כולנו למלחמה, ואת האמונה בצדקת הדרך. תרומת העורף מייצגת את התמיכה, הלכידות והמחויבות של הציבור הישראלי למען המדינה, ומזכירה לכל אחד ואחת את הצורך בשיתוף הפעולה כי רק עמידה יחד בפני האתגרים תוביל לניצחון וצמיחה. פרשת תרומה מחייבת אותנו באמצעות הנתינה והנדיבות, למצוא שפה משותפת ולהגדיר יחד את הדרך למימוש החזון המשותף.
שנדע בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמת חממה בת בדרה. יהי זכרה ברוך 🙏🏼

לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש בראשית- פרשת וירא- עם הנצח

הפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב היקרה

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית. עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו אינו מוותר על מצוות הכנסת אורחים.
הפרשה מתחילה ב- נראות ה' אל אברהם אבל לא מצוין מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל, מעביר את ה' למצב של שיחה ממתינה, ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. מפעולה זו של אברהם לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה…"- הכנסת האורחים חשובה מאוד, אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול הגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה. בימים אלו, ניכרת הכנסת האורחים לכל המפונים על ידי משפחות רבות הפותחות את בתיהם ברוחב לב ואהבת חינם.
אברהם אבינו מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לו שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. בסיום הביקור אברהם אבינו מלווה את אורחיו שממשיכים לסדום.  ה' מספר לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה בעקבות מעשיהם הרעים והאכזריים, ואברהם פותח במשא ומתן עם ה' ומנסה להציל את סדום (ובכך גם את לוט אחיינו). אברהם מתחיל מהיתכנות קיומם של 50 צדיקים בעיר, ומגיע עד ברור לגבי קיומם של עשרה צדיקים. וה' מבטיח לו שגם בעבור עשרה צדיקים לא יחריב את סדום ואברהם משתתק ומבין שדינם של סדום ועמורה נחתם.

הפרשה מתארת את אכזריותם של אנשי סדום כאשר מגיעים המלאכים לביתו של לוט, אחיינו של אברהם. מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אומר הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני-חיים", אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשובה אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר. התרבות לא הצליחה לתרבת. ההומניזם לא הפך את בני האדם להומניים.
כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ־בירקנאו, עשרות שנים לאחר השואה, השאלה שהציקה לי לא הייתה "היכן היה א-לוהים?". א-לוהים היה בדיבר "לא תרצח". א-לוהים היה במילים "וגר לא תונה". א-לוהים אמר לאנושות "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". א-לוהים מורה לנו את הדרך הנכונה – אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. א-לוהים לא בלם את אדם וחוה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל… השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא "היכן האדם?""

זוועות ה-7 באוקטובר לא מניחות לנו. האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים, בפרט בימים אלו, שואבים אותנו לקושי הלאומי והאישי שלנו, ומעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. בשבועות האחרונים אנו חווים בעוצמות צער ועצב לאור אותם אירועי טבח והרס, וההשלכות לכך כאשר בני משפחתנו וחברים נאלצים ללבוש מדים ולצאת להילחם. אף העורף מצא את עצמו מגויס בכל המובנים. אני תוהה האם יש הבדל בין צער לעצב? הרב יוסף בן בסן מסביר כי יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא סוג של יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב לעבור ולהתגורר בנו.
האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

פרשת וירא משקפת לנו את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, בן 100, מעל האתגרים שלפתחו. הוא בשיא כאביו של מילתו ובחום היום איננו מוותר על מצוות הכנסת אורחים כהלכתה, ולגמול חסד לנזקקים המתקרבים לאוהלו. הוא מוותר על המפגש עם השכינה ובזריזות ניגש לסייע לאורחים שהוא כלל איננו מכיר. בנוסף, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום, ובהמשך, מוזכרים מעשי חסד נוספים. כל תודעתו של אברהם אבינו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נראה כי הוא גם מגלה את כוחותיו.
בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. ישנם מצבים בחיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא במיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? מסתבר כי גם במצבים נוראים במיוחד קיימת נקודה של בחירה. לראות, לדמיין לקוות, ולהאמין לטוב כשבקצה השני השתקעות במקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וייאוש. בין שתי האפשרויות הללו יש מרחב של גישות שונות שמכירות בצער ובכאב. למשל, יש גישה שתגדיר את הצער רק כחלק ממני, ולא הופכת אותו למהות, למי שאני כאדם. איננו יכולים לבחור את האירועים שאנו חווים במציאות אך ביכולתנו לבחור כיצד להתמודד איתם. הבחירה שלנו גם תשפיע על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך הדרך- כשבקצה אחד גישה של תקווה ואמונה בטוב המוביל לצמיחה, ובקצה השני, פסימיות, תסכול, חוסר אונים וייאוש שלרוב מוביל לתקיעות.

וכך מחזק אותנו הרב שניאור אשכנזי,
"לב טרוף בדאגה והמחשבות לא נותנות מנוחה שוב ושוב בודקים את הטלפון, בתפילה לשלום החיילים הגיבורים שלנו, ובאישון לילה עוברים ממיטה למיטה, כדי ללטף ילד חרד. הקרקע הבטוחה נשמטה תחת רגלינו. בכל זאת נרים ראש בביטחון: אנו נס בן 4000 שנה. בעולם שעובר שינויים מואצים כל רגע, יש עובדה שלא משתנה: היהודים בלתי ניתנים להכחדה. אנו היינו, אנו נמצאים, ואנו נהיה לנצח. לאורך אלפי שנות קיומנו טולטלנו ונאבקנו באימפריות הגדולות, החזקות, המשפיעות והבולטות בעולם, אבל כולן נמוגו מזמן והנה אנו כאן. מארק טוויין, מגדולי סופריה של אמריקה, הציף בשנת 1899 את העובדה המרתקת, שהיא אחת החידות המסקרנות בהיסטוריה: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו, מילאו את הארץ בקולות ובהדר, חוללו רעש רב ונעלמו. עמים אחרים הפציעו למשך זמן ונמוגו. אך היהודי ראה את כל אלה ונשאר מה שתמיד היה. הוא לא מפגין הסתאבות, לא קמטי גיל, לא היחלשות איברים, לא האטת מרץ ולא הידלדלות ערנותו ומוחו הקודח. כל הדברים הם בני חלוף – מלבד היהודי. כל הכוחות חולפים – אך הוא נשאר.
מה סוד חיי הנצח?". מהו באמת סוד הנצח? מה הקסם ששומר עלינו 4000 שנה? כיצד לא נזרקנו לפח האשפה של ההיסטוריה, בשעה שזה קרה לכל העמים שרדפו, פצעו ושברו את רוחנו? החזיקו בחבל התשובה מובטחת מראש בפרשות השבוע של ספר בראשית. האלוקים מבטיח שאימפריות יעלו וירדו, ימריאו ויתרסקו, אבל מעל אברהם וזרעו תיפרש כיפת ברזל…"

אתמול בשכונה זכיתי להשתתף בהפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב שיזמה ויצרה חוויה מרוממת ומחזקת עם נשים יקרות מכל המגזרים. התפילות, ההתכנסות והשיתוף היו עוצמתיים ומרגשים. ויתכן שזה חלק מסוד הנצח, השמירה כל השנים על הזהות היהודית שלנו וארון הספרים היהודי. בן גוריון האמין כי " התנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני, המוסרי והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר, והספר שמר עלינו." 
עוד יבוא שלום עלינו. מי ייתן ונצליח להתאושש במהרה על כל המשתמע, ונצליח להמשיך לראות, להרגיש, ולסייע אחד לרעהו, גם בתקופות רגועות ושלוות בתקווה שיגיעו בקרוב. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

עוצמה נשית בהפרשת חלה

חומש שמות- פרשת תרומה- "משנכנס אדר מרבין בשמחה"

Photo by Sander Weeteling on Unsplash

השבוע פרשת תרומה שהיא הפרשה השביעית בספר שמות והראשונה שעוסקת במשכן. הפרשה כולה עוסקת בנושא אחד- הציווי של ה' למשה על בניית המשכן.
הפרשה פותחת-
" (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ…" (ח) וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם."

מבהיר הרב יאיר בינשטוק,
"בציווי על בניית המשכן ריבונו של עולם מגלגל את הכדור לידיים שלנו. הפעולה של הנתינה ומסירות הנפש למען המטרה הגדולה שהצבתי לעצמי מבטלת את גבול החומריות, ומראה עד כמה הגבולות שהצרו עלי היו אזיקים דמיוניים ששמתי על עצמי כשהתעקשתי לחשב את פעולותיי על פי משוואות של 'מה אני מפסיד ומה אני מרוויח'.
פעולת התרומה מראה לי עד כמה מקור של הכוח והעוצמה שלי אינו חיצוני ונטוע בקדושה שמגיעה רק ממרחק השמיים. אני בונה משכן ואני יוצר מקום מפגש של שמים וארץ. הנתינה, העשייה והתרומה הן בונות את המשכן, כלומר יוצרות מקום בנפשי שמאפשר לאור האלוקי לשכון בתוכו, עד כדי כך שהאור כבר לא מגיע אליי מבחוץ אלא יוצא ממני לעולם."
כלומר, תחילה יש לגייס תרומות מהעם לבניית המשכן. ה' אומר למשה לבקש מעם ישראל להעניק תרומה – כל אחד כפי יכולתו להקמת המשכן. התורה קוראת לנו לעורר ולפתח את תכונת הנדיבות והנתינה כי היא זו שתמלא אותנו בשמחה והתרוממות הרוח. וזהו מסר לדורות, איך רותמים ציבור שלם לעשיה חיובית.

מוסיף הרב גור גלון-
"הבקשה האלוקית אלינו היא לתרום. לתרום לא מתוך הציווי והחובה, אלא מתוך רצון הלב העמוק, הרצון לתת, הרצון להעניק, הרצון להתנדב. ואכן עם ישראל מגלה את הרצון האדיר והגדול שלו לתת, ותוך פחות מיומיים מובאת יותר תרומה מהנצרך…
זכינו השבוע להיכנס לחודש אדר. חלק משמעותי משמחת אדר היא שמחת הנתינה: "משנכנס אדר מרבים בשמחה"… המצוות המיוחדות לפורים הם מצוות של נתינה, כי זו השמחה הגדולה ביותר- לתת!
ישנם שני סוגים של שמחה:
השמחה האחת היא שמחה מחוץ לחיים, שהאדם חי את חייו, ובכדי לשמוח הוא מפסיק את שגרת חייו, ועוצר בכדי לשיר, לרקוד או להרים כוסית משקה עם חבריו, וזו היא שמחתו. אני נוהג לכנות שמחה זו כ"שמחת הנופש" – אדם עובד בעבודתו, ואז כדי לשמוח, הוא יוצא לחופשה-לנופש, וכך הוא חי מנופש לנופש, מחופשה לחופשה. שמחה זו איננה בעשייה היום יומית, אלא ביציאה מן השגרה.
השמחה השנייה היא שמחת החיים, שהאדם שמח בעשייתו היום יומית… הוא מלא בתחושת שליחות ועשייה בעבודתו וכך הוא שמח בחייו, יום יום, שעה שעה. הוא חי בשמחה. זו השמחה אליה אנו מייחלים, זוהי שמחת אדר ופורים…"

מסתבר שהתכונה הכי חשובה להצלחה בחיים, אומר הרב שניאור אשכנזי, היא השמחה. תכונה זו מכריעה את העתיד שלנו. אדם שמח הוא אדם אופטימי, אדם שרואה בכישלון מבוא להצלחה, ואיננו "זולל" אנרגיה, להיפך, הוא מייצר אנרגיה טובה סביבו. שמחה, למעשה, מביאה את הכוחות שלנו לשיא, ולגילוי היכולות שבנו.  אין בתורה פסוק המצווה לשמוח, יחד עם זאת, השמחה מביאה לקיום כל המצוות.
כל צורת החיים שלנו כיום הינה חיים של אנטי שמחה, רבים סביבנו צורכים תרופות נגד דיכאון, מדגיש הרב אשכנזי,  כל צורת החיים שלנו מכוונת לדבר אחד- להשיג! אנחנו במרוץ אינסופי של להשיג עוד.

אנו חיים בעידן של שפע ומתנהלים ממקום הישרדותי, מקום של חסר. הדהוד חזק של "אין לי", רצון למה שיש לאחר, מה שיש- לא מספיק וכו'. זוהי נוסחה מובטחת לעצבות ותסכול המעוורת את היכולת להוקיר ולהעריך.

מסביר הרב אשכנזי כי שמחה משפיעה גם על גישתם של הדורות הבאים. כאשר אנו בוחרים בשמחה, אנו מלמדים את ילדנו להאמין בחיים ובעולם הזה. כלומר, נראה כי לא הכישורים הם שיכריעו בהצלחה רוחנית או גשמית אלא מי שיש לו אנרגיה ואמונה בטוב שיש.

אנחנו לא נולדים שמחים, שמחה זו החלטה שמחזקת את תחושת הערך שיש לנו לחיים. היא מלמדת אותנו להתבונן בעין טובה ולהוקיר, וממלאה אותנו בתחושה ש"יש לנו", וכי שום דבר איננו מובן מאליו. הערך של הכרת הטוב משנה חיים. שמחה מתחילה מהדיבור והתנועה בנפש. הדיבור הטוב מציף רגשות, ומעצב לנו את התודעה והמחשבה, ויוצר גישה חיובית לחיים. שמחה זה חיבור לחיות, לאופטימיות ולכוחות עצומים.
בכל בוקר כאשר אנו מתעוררים, אנו מקבלים תזכורת בתפילת "מודה אני." השמחה, הנתינה, ההוקרה וראיית הטוב זו בחירה שיש בה הזנה הדדית.

שבת שמחה💞

פרשת בהר- הזהות שבין צדק וצדקה

תמונה מאת  micheile dot com ב- Unsplash

השבוע עוסקת הפרשה  בשמיטת קרקעות, יובל, גאולת הארץ ודיני עבדים. השמיטה, היובל וגאולת הקרקע נובעים מרעיון יסוד ולפיו הארץ איננה שייכת לעם ישראל וישיבתם בה מותנה בהתנהגות ובהתנהלות של העם. כמו כן, הפרשה מחזקת את חוק היסוד שלנו במדינת ישראל, "חוק האדם וחירותו" בהתייחסותה לנושא העבדות.

אנחנו מה שאין לנו מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"ויוויאן ומוריס וואהל ז"ל היו זוג מן המרשימים שהכרתי מימיי. הם היו צמד הפכים. מוריס היה שקט, מופנם, מהורהר ומאופק. ויוויאן הייתה חברותית ומלאת חיים, אשת רעים להתרועע במובן המעולה של המושג. הם השלימו זה את זו להפליא: שני חצאים של שלם.
ייחודם הבולט היה ההיקף המונומנטלי של הנתינה שלהם. בישראל, למשל, הם תרמו את גן הוורדים הגדול הסמוך לכנסת ואת מרכז הכנסים בעיצובו המדהים של דניאל ליבסקינד מול אוניברסיטת בר-אילן. הם נידבו מתקנים רפואיים בתל-אביב ובירושלים, כמו גם בקינגס קולג' וביוניברסיטי קולג' בלונדון. הם תמכו בבתי ספר יהודיים בבריטניה ובישיבות בישראל. וכל זה רק מגרד את פני השטח של מפעלם הפילנתרופי.
אך המרגש באמת הוא דרך היכרותם זה עם זו – שכן ויוויאן הייתה צעירה ממוריס בשלושים שנה. כשהם נפגשו מוריס התקרב לשנתו החמישים: איש עסקים ברמ"ח איבריו שדומה היה כי נידון לחיי רווקות. ויוויאן, שעוד לא מלאו לה עשרים, הייתה בתם של חבריו, והיא מצאה אצלו עבודה לימי חופשת לימודים.
יום אחד, מוריס הציע לה לבוא איתו לארוחת צהריים. בדרכם אל המסעדה הם חלפו על פני קבצן. מוריס נתן לו מטבע והמשיך. ויוויאן עצרה ושאלה את מוריס אם ייאות לתת לה את משכורתה השבועית לפני הזמן. מוריס הושיט לה את הסכום. היא חזרה אל הקבצן ונתנה לו את כל הכסף. "למה עשית את זה?" שאל מוריס. "כי מה שנתת לו לא מספיק כדי להשפיע על החיים שלו. הוא צריך יותר מזה". בסוף השבוע אמר מוריס לוויוויאן, "לא אתן לך כסף נוסף על המשכורת השבועית שכבר קיבלת, כדי לא לקלקל לך את המצווה שעשית". אבל זה היה הרגע שבו החליט שהוא רוצה להתחתן איתה, משום שכפי שאמר לי זמן קצר לפני מותו, "הלב שלה היה גדול מהלב שלי".
אני מספר את הסיפור הזה כי הוא ממחיש ממד של פרשת בהר שאנו נוטים להחמיץ. פרק כ"ה בספר ויקרא עוסק בבעיה שחריפותה לא קהתה גם כיום, כעבור 3,300 שנה. הוא עוסק באי-שוויון הבלתי-נמנע המתקיים בכל משק חופשי. כלכלת השוק מיטיבה ליצור עושר, אך בחלוקתו היא מוצלחת הרבה פחות. יהיה קו הזינוק אשר יהיה, עד מהרה יופיעו פערים בין המצליחים יותר למצליחים פחות, והם מתרחבים ככל שעובר הזמן.
אי-שוויון כלכלי מוביל לאי-שוויון בכוח, והתוצאה היא במקרים רבים ניצול החלשים בידי החזקים. נביאי ישראל מדברים על כך כבפזמון חוזר… בעיה זו מתקיימת כמעט בכל חברה ובכל זמן. המיוחד בהתייחסותה של התורה לבעיה מורכבת זו הוא שהתורה מסרבת לתת לה תשובה חד-ממדית. השוויון הוא ערך, אבל גם החופש. הקומוניזם והסוציאליזם ניסו לאכוף שוויון גם על חשבון החופש – ונכשלו; אבל גם לכלכלה החופשית בעיות משלה. עיקרון אחד שאפשר להסיק מהמקרא הוא כי השוק נועד לשרת את האדם, ולא האדם את השוק. שאלת היסוד היא אם כן: מה משרת על הצד הטוב ביותר את האנושות שבריבונות האל?
קריאה קפדנית בפרשת בהר תגלה שגישתה של התורה לסוגיה זו פועלת בשלושה רבדים נבדלים לגמרי: הפוליטי, הפסיכולוגי והתיאולוגי.
הרובד הראשון, הפוליטי, פשוט. הפרשה מציעה שני מחזורים של חלוקה-מחודשת של העושר, מחזור שבע השנים של השמיטה ומחזור חמישים השנים של היובל. הכוונה כאן היא ליישור-קו כלכלי תקופתי, הנעשה באמצעות שילוב של שמיטת חובות, שחרור עבדים, והחזרת נחלות-אבות לבעליהן המקוריים. זו דרך לטפל בפערים כלכליים מצטברים בלי להתערב במשק באופן קבוע. עד כאן הממד הפוליטי.
הממד הפסיכולוגי הוא מה שהמהפכנים הצרפתים כינו "אחווה". המילה "אח" מופיעה בדינים שבפרשה עשר פעמים. ""אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו" (כה, יד). ""וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ" (כה, לה; לט). ""גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ" (כה, מח). זוהי חשיבה התפתחותית, לא מהפכנית. אנו יודעים ממחקריהם של ויליאם המילטון ואחרים על ברירת השאֵרים כי הדחף האלטרואיסטי הבסיסי ביותר הוא כלפי המשפחה. מידת הנכונות שלנו להַקְרָבה למען מישהו היא כמידת הַקִּרְבה המשפחתית שבינינו לבינו. וזוהי מן הסיבות המרכזיות לכך שמתחילת הסיפור היהודי עד היום, היהודים ראו את עצמם כמשפחה אחת, צאצאי שלושת האבות וארבע האימהות. חקיקה אלטרואיסטית, באמצעות מוסדות כגון השמיטה והיובל, אין די בה; יש צורך בחברה שבניה מרגישים מחוברים יחדיו בעבותות של אחריות משותפת. לכן נדרשת התורה לסיפורי האבות בספר בראשית, המתמקדים בבני ישראל לא כאומה אלא כמשפחה. המצוות והסיפורים כרוכים כאן יחדיו…
ולבסוף, עמוק מכולם, הממד התיאולוגי. בפרק שלנו אנו שומעים בבירור שאין דומה לו את מה שבעיניי הוא העיקרון היסודי ביותר במצוות התורה. ראו את הנאמר בפרקנו על הארץ ועל עבדים עברים:
"וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי." (כה, כג)
"וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד… כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ." (כה, לט-מג)
התורה קובעת כאן עיקרון רדיקלי. אין בעלות מוחלטת. בארץ ישראל לא תהיה בעלות מלאה ומתמדת על קרקע, מפני שבסופו של דבר אדמתה שייכת לקב"ה. ובאותו אופן, אדם מבני ישראל לא יהיה בעליו של אדם אחר מבני ישראל…
הדבר בולט במיוחד בפרשת בהר, במצוות הנוגעות לבעלות על קרקעות ועבדים. ההלכה היהודית מושתתת על העיקרון כי רק ה' הוא בעליהם של דברים. איננו הבעלים של קנייננו, אלא אנו מחזיקים בו כפיקדון. זה פשר גזירתה של המילה "צדקה" מן המילה "צדק" (במקרא מובנן של השתיים אף זהה). בלשונות אחרות צדק וצדקה הם מושגים שונים בתכלית; צדקה היא נדבה ואין לה קשר לצדק. צדק מוכרחים לעשות – ואילו צדקה תלויה ברצוננו הטוב…
פרשת בהר מלמדת אותנו שאי אפשר ליצור חברה צודקת באמצעים פוליטיים בלבד (שמיטת חובות, החזרת נחלות משפחתיות לבעליהן הקודמים וכן הלאה). ישנם ממדים פסיכולוגיים ותיאולוגיים, וגם הם חיוניים. אבל גם ברמה האישית הפשוטה יש בה רעיון שיכול באמת לשנות את חיינו. חשבו על מה שיש לכם כעל פיקדון שניתן לכם לרווחתכם ולרווחת משפחתכם, אך גם לרווחתם של אחרים. אל תשאלו מה אני יכול להרוויח, אלא מה אני יכול לתרום. אדם החי מתוך נקודת המוצא הזו, חייו שמחים יותר. הוא מרומם את חייהם של אחרים, ומרגיש שחייו אינם עוברים לריק. כמעט איש מאיתנו אינו יכול לתת בהיקף הנתינה של בני הזוג וואהל, אבל בנתינה ההיקף אינו העיקר. הֱיוּ ברכה לאחרים – ותגלו שחייכם הם ברכה לכם."

ללא ספק הפרשה מאירה את עינינו כי שום דבר לא באמת שייך לנו, והטמעת רעיון זה מבהירה לנו שאין מקום לגאווה מה שמאפשר בניית תשתית חברתית רגישה ואכפתית יותר. הסיפור של ויוויאן ומוריס וואהל ז"ל מחזק כי הערך הפנימי של כל המעשים שלנו הינו בכוונה, בטוהר ובכנות הרצון. וכפי שכתב הסופר משה שפרבר- "וכוונת הלב היא המעמידה את האדם נוכח אלוהים". אומרים שהמבחן בעולמנו מאתגר יותר לעשיר בעל הקניין מאשר לעני, כי המבחן של העשיר מתבטא בבחירה וברצון הטוב שלו להעניק ולתת למען שיפור חייהם של אחרים.

בבראשית ובעשרת הדיברות יש ביטוי דומיננטי לרעיון המהפכני שהאדם נברא בצלם אלוקים ולכן הציווי- "אנוכי ה' ולא תעשה לך צלם אחר…" וכך גם בפרשה שלנו המבהירה כי יש חיבור בין המצוות של בין אדם לחברו למצוות של בין אדם למקום. אחת לשבע שנים קורא המקרא לחידוש הברית בין האדם, המקום, החברה והאדמה. זוהי שנה שמשאירה את רישומה על שש השנים שלאחריה. ההבנה כי שנת השמיטה היא ערך יסוד בחינוך האדם בישראל- משמעותית בחיי היחיד, הקהילה, החברה והאומה.

שבת שלום❤️

מה הקשר בין פרשת צו לחג פורים-

בעוד שעות ספורות נחגוג את חג הפורים בסעודת פורים, כלומר, ביטוי שיאה של השמחה יתרחש בסעודה. במגילה נאמר (פרק ט): "וַיִּכְתֹּב מָרְדְּכַי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, הַקְּרוֹבִים וְהָרְחוֹקִים: לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים, אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה: כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִיש לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים".

אכן, פורים הינו חג חברתי, נראה לי יותר מכל החגים. חג שבו התחפושות מבטלות מעמדות חברתיות, ונופלות המחיצות בין אדם לרעהו. חג של משתה ושמחה, חג שבו אנו מצווים לתת- מתנות לאביונים, ומשלוחי מנות לסובבים.

מסביר הרב חגי גרוס,
"… התיקון לחטא הפירוד הוא חיזוק האחווה והחברות בין חלקי העם השונים. פורים הוא החג היחיד בו מצווה האדם לתת מתנות לאביונים. מצוות הצדקה היא מצווה יום יומית בעם ישראל. כל השנה מצווה היהודי לעזור לאחיו הנמצא בצרה. אולם כמצווה המיוחדת לחג, היא נמצאת בפורים בלבד. והדברים נכונים גם לגבי משלוח המנות. כלומר הנתינה כערך, באה לידי ביטוי דווקא בפורים כמצווה מחייבת. יפים דברי הרמב"ם במיוחד לזמננו. דברים המהווים מעין תמרור המורה לנו את הדרך להבחין בין עיקר וטפל בין חשוב לחשוב פחות. "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו. שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים יתומים אלמנות וגרים…"(רמב"ם הלכות מגילה)"

נראה כי החיבור של פורים לפרשת צו הינה הכרת הטוב שבחיינו, קרבן התודה כביטוי להתקרבות וההכרה שלנו. קרבן התודה מופיע בפרשת צו (ויקרא פרק ז', יב-טו), "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ אֶחָד מִכָּל קָרְבָּן תְּרוּמָה לַה', לַכֹּהֵן הַזֹּרֵק אֶת דַּם הַשְּׁלָמִים לוֹ יִהְיֶה. וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל, לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר". כשנחרב בית המקדש תקנו חכמים את ברכת הגומל  כתחליף לקרבן תודה. היום, בחג הפורים, לאחר שקראנו את המגילה, שלחנו משלוח מנות, ונתנו מתנות לאביונים, אנו ניגשים לסעודת הפורים שתכליתה הכרת תודה וחיבור. הסעודה מתחילה בשעות הצהריים המאוחרות, ומסתיימת לאחר צאת הכוכבים, בלילה שאחרי פורים.

ועל כך מוסיף הרב אמנון דוקוב,
"בשני אופנים יכול לבוא קרבן התודה – כמבטא וכמחולל.
בראשון, הקרבן הוא ביטוי להלך הנפש. השפע שקיבלתי בחיי ממלא אותי הכרת טוב, ואני מלא ברצון להביא אותו לידי ביטוי בהבעת תודה אל המקור שממנו הגיע הטוב הזה. קרבן התודה כאן פורץ באופן טבעי. אולם פעולת התודה יכולה להופיע גם כמחוללת.
כי אני יודע שהאדם נוטה להלין כאשר הדברים אינם מתנהלים לשביעות רצונו, אולם לקבל כמובן מאליו כשהכול מתנהל כשורה. ואני יודע שהפרספקטיבה הזו היא גם מוטעית וגם מאמללת. מוטעית – כי שום דבר לא מובן מאליו. כי גם הדברים הכי בסיסיים של החיים הם נס אחד גדול. מאמללת – כי מכיוון שאת הטוב אני לא סופר, החיים נראים רק כרצף של כשלים.
פעולת התודה כאן היא פעולה מכוונת של נתינת הדעת על המתרחש, התבוננות פנימה לראות עד כמה הקב"ה נמצא, תשומת לב למלאות של המציאות, הבניה עצמית של פרופורציות נכונות. היא מחוללת שמחה עמוקה של חכמת חיים. סעודת התודה של קרבן השלמים היא הבסיס למה שמכונה "סעודת מצווה" – אני לוקח את הפעולה היום יומית של האכילה, זו שנעשית לעתים בחטף ובמהירות יתר, לעתים בתאוותנות של העיניים שאוכלות הכול, ודרך הקישור שלה לשמים ולזולת, אני טוען אותה בכל הטעם הטוב של החיים."

להזכירנו, ישנן 4 מצוות בחג הפורים- קריאת מגילה, סעודה ומשתה, משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. אין אפילו חג אחד שבו מחצית ממצוות החג מופנות אל הזולת, מצוות שניתן לקרוא להן "חברתיות". מעבר להגדרת מצוות מתנות לאביונים כמצווה הבאה לשמח את העני, הדגש הוא שהדרך בה יש לשמחם היא הסעודה, סעודת פורים. זוהי סעודה עשירה ב- בשר, דגים, וכל מיני מטעמים, המתקיימת באווירה של שמחה והודאה לה' בשירות ותשבחות. הסעודה איננה פורקן לתאוות אכילה והוללות, אלא מטרתה להוות 'כלי להכלה' לחוויה והתעלות רוחנית. השמחה בפורים איננה שמחה פרטית, ועלינו לדאוג שלכולם יש הזדמנות ראויה לכך. אחרי הכל, האדם לא נברא בשביל להיות יצור פסיבי שאינו עושה ואינו יוצר, אלא תפקידו העיקרי של האדם הוא לשכלל ולהשלים את העולם. פרשת צו וחג פורים מצווים את האדם להיות שותף פעיל בתיקון עולם.

חג פורים שמח ושבת שלום🤡🍷❤️

פרשת פקודי- לעשות מעשה!

Image by Gino Crescoli from Pixabay 

השבוע אנו מסיימים את חומש שמות עם פרשת "פקודי", בני ישראל נרתמים לפרויקט הלאומי, בניית המשכן, וגיוס ההמונים אכן מצליח, "(כב) וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב," (שמות לה) ובהמשך- "(כט) כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה–הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַיהוָה." (שמות לה)
מלכה פיוטרקובסקי, מחנכת, מסבירה-
"אנו זוכים לסיים את לימוד ספר שמות – אשר בפרקו האחרון: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (מ, יז).
דווקא בראש חודש ניסן – חודש הגאולה משעבוד מצרים, הושלמה בניית המשכן –המהווה אות ומופת ליכולת הנתינה הייחודית של עם ישראל, בהיענותם של אנשים ונשים, לקריאת משה רבנו:
"קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת… וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה'… וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ… כָּל כְּלִי זָהָב …" (שמות לה, כא-כד).
דומה שתהליך גאולה פרטית, כמו גם זו הלאומי, לא יכול להתקיים ללא נתינה מכל הלב, איש לרעהו, אישה אל אחותה, וכולם לנכסי הציבור, מתוך רצון לבסס מרכז לאומי, שבו תשרה ההשראה והשכינה."

פרשת פקודי פותחת בנקודת זמן שבה ניתן לגשת לסיכום "פקודי המשכן" (מלשון ספירה ומלשון פקודה) – בשקיפות מלאה אנו מקבלים סיכום של כל התרומות שהובאו, והשימוש בהם. פתיחה שנועדה לחצוץ בין תיאורי העשייה שקדמו לה, לבין תיאור השלמת והכנתו של המשכן. הנתינה ונדיבותם של בני ישראל, אותה נתינה שמשה רבנו נאלץ לקטוע כי כבר נאסף די והותר, מתבטאת עתה בגמר מלאכת- המשכן, כליו ובגדי הכוהנים. כפי שמתואר בפרק מ' המסיים את החומש בפסוק לה- " וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן…" ללא ספק, רגע מכונן ומאחד, רגע שבני ישראל חוו בפעם האחרונה במעמד מתן תורה.

משתפת אותנו הכתבת והעיתונאית לוסי אהריש  –
 "ספר שמות עוסק לעומק בהיותם של בני ישראל גֵּרִים בארץ מצרים. הוא מגולל את יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות, את סיפורו של העם היהודי שבניו היו עבדים ואת קבלת לוחות הברית ועשרת הדיברות שמדברות אל כל בן אנוש באשר הוא.
באחת הנסיעות שלי, בהיותי עדיין כתבת בתחילת דרכי, הצטרפתי בשבת אל ארגון רופאים ללא גבולות לפעילות התנדבותית באחד הכפרים הנידחים בגדה המערבית. פגשתי את פרופ' רפי ולדן, שטרם יציאתנו אל הדרך התעקש לפתוח את ספר שמות כדי לענות על שאלתי הראשונה שהיתה "למה?" פרופ' ולדן ענה בציטוט מספר שמות: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים".
המשפט הזה מלווה אותי מאז ועד היום, כי בכל פעם שלרגע עברה בי מחשבה לפגוע באלו שפגעו בי נזכרתי שאל לנו לעשות לָאחֵר את מה שכאב והכאיב לנו כל כך. כי בורא עולם מבקש ממך לסלוח, להיות עניו, לזכור שהתנהגותך אינה תלויה בחינוכו הלקוי או ברוע שטמון באדם שהרע לך. בידיך הכוח לשנות את פועלך מול אלו שיקרו בדרכך…"

התורה קוראת לנו לברר מי אנחנו? מי היינו רוצים להיות? ומה עלינו לעשות בעולם הפנימי והחיצוני על מנת ליצור שינוי ולהשפיע. הרב הלל מרצבך מסב את תשומת ליבנו כי "התקופה היחידה שבה בני ישראל לא מתלוננים הינה בפרשות שבהן מסופר על בניית המשכן. העם לא מקטר על הבקשה ממנו לכסף, על הדרישה לסייע, על לוחות הזמנים הצפופים, או על המבנה העתידי שידרשו לעבוד בו. דבר זה מעורר תמיהה, הכיצד הכל מתנהל ברוגע וללא כל תלונה? הקושיה גדולה, כשאנו יודעים שעם ישראל התלונן רבות בהיותו במדבר על דברים רבים ושונים, כבר ביציאה ממצרים ורגע לפני מתן תורה…
שמעתי בשם הרב יונתן זקס ז"ל, שהסביר שהמשכן הוא המקום היחיד שבו עם ישראל נדרש לעשות מעשה. לא לסמוך על ניסים, לא להתפעל מנפלאות האל, אלא לבנות בעצמו, להיות שותף פעיל… על מנת להשרות שכינה, ה' נותן לעם ישראל לבנות משכן בעצמם. במקום תלונות הוא מקבל קרבנות תודה."

פרקים רבים מוקדשים לכל פרטי המשכן וכליו. תזכורת לחשיבות ההתייחסות שלנו לפרטים, וההשפעה של המעשים שלנו. כשאנו עסוקים בדברים שבונים ומקדמים יש לנו פחות זמן ומקום למחשבות שליליות והרהורים מיותרים, של לבטים האם זה יעבוד? מחשבות שמורידות לנו את הביטחון העצמי, ואת האנרגיה לפעול, ועל כן אחד העקרונות בשביל באמת להצליח ולהיות ממוקד בחיים הינו להיות עסוק בפעולות שמקדמות ומניעות אותנו, למציאות מטיבה יותר, ובסופו של דבר, גם מייצרות את המציאות שאנו רוצים.

הרב אשר סבג מוסיף-
"אחת החולשות המרכזיות של הנסיונות לתיקון חברתי במדינת ישראל, היא החלוקה העצומה בין המטרות וקהלי היעד בין כל ארגון וארגון, עד כדי סתירה חזיתית. כל ארגון מתענין בקהל יעד מאד ספציפי, אם זה הצעירים בתל אביב, או ביהודה ושומרון, עיירות הפיתוח או מרכזי הערים הגדולות, אמהות חד הוריות, או עובדי מדינה, מורים או עובדי נמל, זכויות הילד, או זכויות האשה. ופעמים רבות, כל ארגון נלחם את מלחמותיו לתיקון חברתי, ללא כל קשר לארגונים האחרים, ואפילו אם התיקון במקרה שלו יביא לפגיעה באוכלוסיה אחרת.
התורה בפרשה זו, מלמדת אותנו לקח מאד חשוב, שכדי לבנות "משכן", מקום של צדק ויושר שהשכינה תשרה בו, צריך משהו שיחבר את הכל יחד, שידע לתת לכל מטרה את המקום הראוי לה, וישאף לצרף את כולם לאידיאל העליון של תיקון חברתי, גם את אלו שכולם סולדים מהם, ואינם רוצים לעזור להם, גם אותם מצרפים לתיקון הזה."

במילים אחרות, בני ישראל שהיו עסוקים בנתינה ועשייה בתהליך בניית המשכן, גילו סולידריות, נדיבות וחיבור מתוך רצון לבסס מרכז לאומי, שבו תשרה כאמור ההשראה והשכינה. בימים אלו, כשהרוסים תוקפים כבר כשבוע את האוקראינים הנאבקים על חירותם, יש כבר מעל 200 אלף פליטים שיצאו מאוקראינה למדינות השכנות. ואכן, ישנן מדינות שונות המעניקות סיוע הומניטרי לאוקראינה, ביניהם ישראלים רבים שמעוניינים לתרום או לסייע לפליטים בכלל, ולקהילות היהודיות באוקראינה בפרט. לצד הסיוע ההומניטרי שנשלח כבר על ידי מדינת ישראל, כ-100 טון ציוד, ( הכולל- ציוד רפואי, תרופות, מערכות ישראליות לטיהור מים וערכת חירום לאספקת מים, אוהלים, שמיכות, שקי שינה מעילים ועוד) מסתמן כי בשטח מתהוות גם שורה של יוזמות אזרחיות ישראליות ובינלאומיות לסיוע. עם זאת, עצמאות המדינות הבלטיות מוטלים על הכף, ערעור מערכת הבנקאות הבינלאומית, ופגיעה באספקת הגז, בנוסף, סין מביטה מהצד, ומקבלת לגיטימציה לפעולות דומות והרשימה עוד ארוכה. אז מה עוד ההשלכות למלחמה הזו? מה האחריות שיש לכולנו? כחברה, כאומה וכקהילה בינלאומית?

 בשורות טובות ושבת שלום💞

פרשת תרומה- לוקחים או נותנים?

Image by Alexas_Fotos from Pixabay

הפרשה פותחת-
"(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:… תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. (ג) וְזֹאת, הַתְּרוּמָה, אֲשֶׁר תִּקְחוּ, מֵאִתָּם:…" (שמות כה')
הפסוקים הללו מעוררים את השאלה- תרומה לוקחים או נותנים? היינו מצפים שיגיד לישראל "ויתנו לי תרומה"!
הרי לקחת זו התאווה למלא את עצמי, לכאורה ההיפך הגמור לנתינה. כל אדם הוא מרכז העולם והוא יעדיף שלא להתחייב לתת, ולוותר למען האחר, אבל התורה אומרת 'לתת' זו הלקיחה. אנו נפגשים עם פרשנות זו כבר בספר בראשית עם אברהם אבינו שמארח את 3 המלאכים לאחר טקס ברית המילה, בראשית פרק יח':
"(ד) יֻקַּח-נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם;…(ה) וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם…" "שפתי דעת [לבעל הכלי יקר] וירא: למה אמר 'ואקחה פת לחם' ולא 'ואתנה'?
בית הלוי ריש תרומה: דקדק הכתוב לומר 'ויקחו לי', דעיקר מה שיש לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה."
ה' מבקש מעם ישראל לבנות לו מקום של התכנסות שהוא המשכן. לשם כך אומר ה' למשה לגייס תרומות מעם ישראל המתגלה בגדלותו בנתינתו למען בניית המשכן. מסביר הרב שניאור אשכנזי שמשימת החודש, חודש אדר, היא מתנות לאביונים, והפרשה מסבירה לנו שכשאנו נותנים אנחנו בעצם לוקחים יותר ממה שנתנו. כי במקביל לנתינה שלנו אנו למעשה לוקחים זכות, ברכה ואושר, שהרי מעשה טוב תמיד נשאר קניינו הנצחי של האדם.
בסופו של דבר, מה אנשים באמת רוצים ומחפשים? כסף, כוח, שליטה…??? מה באמת מקנה לנו אושר? מסתבר שלהשפיע! הנתינה היא ההזדמנות לחוות שמישהו צריך וזקוק לנו, ולכן יש בנתינה לקיחה היוצרת סיפוק פנימי שממלא את האדם. הרמב"ם אומר כי המתנות לאביונים בפורים זו המצווה הכי חשובה כי היא השמחה הגדולה ביותר. מוסיף הרב אשכנזי, הנתינה היא הלקיחה של טעם החיים, היכולת להשפיע וליצור את ההבדל, והמפתח לקשר ולחיבור. נתינה בחינם בלי לבקש חזרה היא שפותחת ומקרבת לבבות. זוהי תזכורת חשובה שהיופי והייחודיות שלנו כבני אנוש היא היכולת להרגיש את החסר של הזולת, ובמקביל לוותר על משהו משלנו למענו.
במילים אחרות, נתינה היא חתימה על שותפות שיוצרת מעורבות חברתית ומאפשרת פיתוח ערכים, הרגשת שייכות ואחריות לקהילה שמשולבת ברצון לפעול למענה. דבר היוצר תחושת מסוגלות והעלאת הדימוי העצמי.
הסבר נוסף, אומר הרב אשכנזי, זה שאי אפשר לצוות 'לתת' למשכן כי למשכן יש לתת מרצונו הטוב של האדם; ה' רוצה שיבנו את המשכן ע"י מי שרוצה לתת, בית שנבנה מרצוננו הטוב. בעצם הלקיחה שלנו מעצמנו היא הנתינה שיצרה את הקדושה, החיבור והשותפות של בני ישראל בבניית המשכן, דבר שנעשה מתוכנו, מעצמנו, הוא שמשאיר חותם כי כל עניין הנתינה הוא לגלות את נידבת הלב.
אומר על כך הרב נחמיה רענן-
" …ה"שפת אמת" עונה שעיקר התרומה איננה בנתינה לה', אלא בלקיחה שהאדם לוקח מעצמו: ההפרשה שהאדם מפריש מעצמו עבור המשכן מתוך שמחה היא התכלית של התרומה. על ידי הלקיחה וההפרשה שלוקח האדם מעצמו, הוא מרומם ומקדש את הדבר המופרש והופך אותו לתרומה לה'."
לסיום, רעיון נוסף, המילה 'לקח', בסדר שונה של האותיות משמעותה 'חלק', כלומר, עצם ההשתתפות שלנו בפעילות, במעשה, במילה טובה ופרגון הופכים אותנו להיות חלק מהדבר. ניתן לראות גם חיבור להפטרה (שמופיעה במלכים א' פרק ה, כו – פרק ו, יג) שמפרטת את עשרות אלפי הפועלים, יהודים ולא יהודים, שגוייסו לצורך בניית בית המקדש (לא בנייה של עיר שלמה אלא בניית בית ה'), המעלה תהייה מדוע היה צורך במספר כה עצום של פועלים? חברתי רוני הציעה שיתכן והעניין הוא הרצון לחיבור ולשותפות. השתתפותם של רבים הופכת אותם לחלק מהמשכן שנבנה לעם ישראל בנדודיו במדבר, ולחלק מבית המקדש שנבנה כמקום תפילה לעם ישראל ולנוכרים.
בפרשת תרומה מאירים לנו שהנתינה שלנו היא שהופכת אותנו לחלק ובכך מחברת אותנו. שנזכה לנתינת חינם ולגילוי נדבת הלב. אמכי"ר.
שבת שלום❤🤗

פרשת וירא- עצב זה צער? ומי מתעלה?

Image by Bellinon from Pixabay

האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים שואבים אותנו לעיתים לקושי האישי שלנו, מסמאים את עיננו ובעצם מעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. פרשת וירא היא הזדמנות נפלאה לראות את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, אדם זקן לכל הדעות, בן 100, יושב בפתח האוהל לאחר ניתוח כואב של ברית מילה, בחום היום, ולפתע במהלך שיחת ביקור החולים של ה׳ עימו הוא מבחין ב-3 עוברי אורח, עוזב הכל, ורץ לקראתם… בהמשך, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום ועוד מעשי חסד אחרים מתוארים בפרשה. כל התודעה שלו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נפלא לראות כיצד אברהם אבינו שואב את כוחותיו. שמעתי הסבר מאת הרב יוסף בן בסן על מה ההבדל בין צער לעצב- יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב להכנס:-)

האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. יש מצבים ונתונים בשלבים שונים של חיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא שינוי מיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? ממקום חזק, שלוקח בעלות ושליטה על המצב או ממקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וחסר. עבורי, זהו שיעור שלמרות הקושי עדיין יש לנו בחירה. והבחירה שנעשה תשפיע גם על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך- אופטימיות ואמון בטוב -או- פסימיות, תסכול ותחושת חוסר אונים.

מי ייתן ונצליח בהשראתו של אברהם אבינו לצאת מהקונכיה שלנו עם כל המשתמע, לראות, להרגיש, ולסייע לזולת, ולזכות להיות בשמחה תמיד. אמכי"ר.

שבת שלום💞

פרשת ויקהל- "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות"

לעתים קרובות יש לנו רעיונות טובים ואפילו מלהיבים, אבל בכדי שיהפכו למשמעותיים עלינו להעביר אותם לרמה מעשית, לעשייה אקטיבית בכדי לממש אותם בעולם בו אנו חיים. ואכן, ישנם זמנים שבהם עלינו להיות שקועים בלימוד תורה, ולהוסיף דעת, אחרי הכל זהו עיסוק נעלה, נפלא וכובש. אולם במקביל עלינו לוודא שאנו מסוגלים לעבור גם לשלב הבא, שהוא בניית עולם טוב יותר, בניית ה"משכן" של חיי היומיום שלנו.
הרב ד"ר יונתן זקס מסביר-
"בתחילת פרשת ויקהל משה מורה לעם לבנות את המשכן- וזו הברקה גאונית. כאילו אמר ה' למשה: אם רצונך ליצור קבוצה בעלת תחושה של זהות משותפת, תן לאנשים ליצור משהו ביחד. לא מה שקורה לנו מפתח אצלנו זהות ואחריות, אלא מה שאנחנו עושים. הדבר שהצליח לשנות את בני ישראל איננו דבר שה' עשה למענם, אלא דבר שהם עשו למענו.
עד בניית המשכן, סיפורם של בני ישראל הוא סדרה של אירועים שבהם ה' פעל בשביל העם. הוא שחרר אותם מהשעבוד, הוא קרע להם את הים, הוא נתן להם מים מן הסלע ומן מן השמים. כל אותו זמן הם רבו והתלוננו. לעומת זאת, לכל אורך בניית המשכן לא היו מריבות ולא תלונות. בני ישראל נתנו את רכושם, את זמנם ואת כישרונותיהם. הם נתנו כל כך הרבה, שמשה נאלץ להורות להם לחדול מכך (שמות לו', ה'-ז'). זו התנהגות שלא נראתה קודם לכן. בני ישראל אכן השתנו- לא על ידי נס, אלא בכוח מאמציהם. מה שאנחנו עושים הוא המשנה אותנו, לא מה שעושים לנו…. ההירתמות למשימה תשבור את כל החלוקות השבטיות, החברתיות והתרבותיות. אומה איננה תלויה במוצא אתני משותף. היא יכולה לקום מתוך תחושת אחריות משותפת, הצומחת מביצועה של משימה משותפת…. התורה מבקשת לא רק שנלמד אותה, אלא שנחיה אותה. התורה גם איננה רק קוד התנהגות פרטי, אלא עניינה הוא אופן בנייתה של חברה. אם נכונן דו- שיח בין התורה לבין החברה בת זמננו נמצא את עצמנו מועשרים בתובנותיה העתיקות-חדשות על המצב האנושי.
כל עוד בני ישראל עסקו בבנייה, שרר שלום ביניהם. כדברי ההוגה האנגלי ג'ון ראסקין, "הגמול הנעלה ביותר לעמלו של אדם אינו מה שהאדם מקבל בעבורו, אלא מה שהאדם נהיה בגללו." דרך פשוטה אף יותר לומר זאת היא הסיסמה שהייתה בפי החלוצים בארץ ישראל, "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה." מה שאנחנו בונים בונה אותנו." מי יתן ונהיה בעשיה מבורכת, מקדמת עם רגש לזולת לבניית עולם טוב ומטיב. אמכי"ר.

שבת מבורכת ורגועה💐

פרשת ויחי- כוחה של השפעה ונתינה


בפרשת ויחי מסופר על מותם של יעקב ויוסף, בניגוד לשם הפרשה שמצביע על חיים. וחכמנו מסבירים שצדיקים, אף במיתתם קרויים חיים. כלומר, שמעשיו של הצדיק ופועלו ממשיכים להשפיע גם לאחר מותו. השבוע נפטרה רונה רמון ז"ל שהייתה פעילה ציבורית ותומכת בחינוך וקידום של בני נוער בישראל. היא הייתה אלמנתו של אלוף-משנה אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, שנספה באסון מעבורת החלל קולומביה ב-2003, ואמו של סרן אסף רמון, שהמשיך בדרכו של אביו כטייס קרב בחיל האוויר ונהרג בתאונת אימונים בשנת 2009. רונה אילן ואסף רמון ז"ל, אנשים יקרים ומעוררי השראה, שהשפעתם ללא ספק תמשך עוד הרבה אחרי מותם.
חני וינרוט ז"ל בספרה "שבת שלום חני" מסבירה-
"…החיים לא מסתיימים בקבר. הנשמה אף פעם לא מתה, והעבודה הטובה שעושים בני האדם, עלי אדמות, ממשיכה לחיות הרבה אחרי פטירתם הפיזית. יתר על כן, אם מתרחשת התחדשות, אם ילדים מחקים את דוגמת אבותיהם, אזי המורים וההורים ממשיכים לחיות דרך ילדיהם.
ואני אומרת, ילדים הם לאו דווקא פרי בטן, ילדים הם בהחלט פירות רוחניים, העמל שלי, הדרך שלי בעולם, המקומות שבהם נגעתי בחיים של אחרים והשפעתי עליהם…. אני חושבת על זה שהן לא באמת מתו וגם אני כנראה לא אמות לעולם."
שבת מבורכת,
השיעור מוקדש לעילוי נשמתה של רונה רמון. יהי זכרם של רונה, אילן ואסף רמון ברוך. אמן.