פסח- ח-מ-ץ= חייב- מוכרח- צריך

תמונה מאת Ri Butov מ- Pixabay

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, שחלה לפי המקרא בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. בשנת 2,448 לבריאת העולם, בחמישה עשר לחודש ניסן, יצאנו ממצרים, יצאנו מהמיצרים שלנו. היציאה שלנו לחירות הייתה תודעתית ופיזית. מחר בערב נסב כולנו לשולחן הסדר עם המשפחות והחברים ונקיים את מצוות "והגדת לבנך…" ובכל זאת, ברגעים אלו אנו עדיין בהכנות אחרונות ועסוקים בניקיונות ובישולים, מה העיניין של ביעור החמץ?

מסבירה איילת השחר אסטרייכר, מייסדת "דרך הטוב", מאמנת רוחנית ורגשית-
"אנו לומדים שפעולת "ביעור החמץ" היא בעצם תוצאה של הבנה מהותית הקשורה לשכל ולהסכמת הלב גם יחד, כאשר נותנים משקל לטוב, "החמץ" שבתוכנו הופך להיות שולי, מיותר ולא רלוונטי בזכות אותה ההתקרבות פנימה. אלא שבחודש ניסן יש אפשרות לעשות נקיון יסודי, טיהור. והטיהור נעשה כבר מעצם ההתבוננות בישרות לב על החלקים בתוכנו שהיינו רוצים לנקות, התבוננות על המחשבות שעוברות בתוכנו למול האחר, וזה עניין ביעור החמץ – ביעור היהירות. אותיות מצה וחמץ דומות הן בהבדל אחד קטן. קו קטן המסמל את הי' של היהירות והופך את ה-ה' ל-ח' ואת המצה לחמץ."

הרבנית ימימה מזרחי מוסיפה כי חמץ הוא קיצור ל- חייב-מוכרח ו-צריך, ולכן העיסוק שלנו הוא בלהבהיר את מציאות חיינו, איך זה מתבאר, ולבסוף לבער את החמץ. זהו השלב שבו יש ביטוי ליכולת השחרור שלנו מעיכובים, היכולת לריפוי והיציאה לחירות. ביטוי לכך הוא במצה שהיא לחם ללא אוויר, נפח והחמצה. כל השנה אנו אוכלים לחם נפוח וכביכול מתנשא, דווקא המצה היא אייקון של צניעות, אמת, פשטות. לכן פסח הוא גם חג של חשבון נפש. הניקיון הינו ניקיון פנימי, ניקיון אבק הגאווה שלנו, הורדת הנפיחות של האגו במגמה להגיע לפנימיות הזכה ולפשטות שבנו- למצה. אני לא יודעת מה איתכם אבל מזל שלפחות פעם בשנה יש תהליך מחייב של מיון, ריענון וניקיון יסודי.
על פי ההלכה, בערב שלפני ליל הסדר צריך לבצע בדיקת חמץ. כלומר, אחרי שכל הבית כבר נקי ומצוחצח, אנו עושים טקס מסודר בו עוברים בבית עם נוצה ונר קטן ומחפשים חתיכות חמץ בכל הפינות והסדקים. אבל הרי כבר ניקינו במשך ימים מרובים, הגענו למקומות בבית ששכחנו מקיומם ובטח מהתוכן שלהם, אז מה העניין? והתשובה היא- ששלב זה של הבדיקה הוא הזדמנות לוודא שלא הולכנו את עצמנו שולל, שלא השארנו חלקים מלוכלכים או מרחבים שבהם אנו ממשיכים בהרגלינו הלא מקדמים. לכן, בשלב זה אף נהוג להחביא חתיכות לחם עטופות בנייר כסף ולמצוא אותן במהלך טקס הבדיקה. והנמשל לכך בחיינו?  לאחר שעשינו עבודה פנימית יסודית, חשוב שגם נעמיד את עצמנו בניסיונות, בסיטואציות מאתגרות, לא להשאר באיזור הנוחות. כך נבדוק כמה יעיל היה חשבון הנפש והניקיון שעשינו, והאם אנו עדיין חוזרים להרגלים הישנים שלנו. מסתבר שכל תהליך ביעור החמץ, כולל הניקיון הפיזי מתרחש ברובו בתודעה.
יתכן וזו אחת הסיבות לתזכורת שאנו מקבלים במהלך קריאת ההגדה, על נוכחות ארבעת הבנים. כי אם נציץ היטב פנימה, נגלה שבכל אחד ואחת מאיתנו נמצאים ארבעת הבנים: יש בנו גם את החכם, שרוצה ללמוד, להשכיל ולהתקדם. יש בנו את הרשע, שכל זה נראה לו כמו אגדה שתכלס מעכבת את האוכל. יש בנו את התם שלא מבין מה הסיפור בכלל. ויש בנו גם את זה שאינו יודע לשאול – לא מתעניין, לא שואל, סוג של 'חי' אך ללא סקרנות וחקירה, אולי כי אין לי אנרגיות להשקיע.

יונה גודמן הוא איש חינוך שמצא קשר בין "והגדת לבנך" ל"את פתח לו" –
"במשפחות רבות מתבגרים ספונים בעולמם, מעדיפים להיות עם עצמם ונמנעים מקשר רגשי או מהותי עם הוריהם. איך משנים את המצב?
הביטוי "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" מוכר לכולנו מההגדה. אך מה פשרו ומה ניתן ללמוד ממנו לחינוך ילדינו? כוונת הביטוי, היא להפנות את תשומת לבנו לכך שיש בתורה תיאור של דו-שיח בן אב לבנו בדבר משמעות יציאת מצרים… למותר לציין כי תורת ישראל הנצחית לא באה ללמדנו רק על אופיים של ילדי המדבר, אלא על אופיים של ילדינו. על כן ראוי שנשאל עצמנו מה ניתן ללמוד מהשונות הקיימת בין ילדינו – למלאכת החינוך שלנו? …הנה מלמדת התורה אותנו כי חינוך הוא מיומנות שיש להתאים לכל ילד. צריך לעמוד על ייחוד אופיו של כל אחד מילדי, ולפתח עבורו תשובות ייחודיות לשאלותיו …למשל, רבים המתבגרים שרגשית הם בבחינת "אינו יודע לשאול" וצמיחתם הערכית-רוחנית נעשית הרחק מידם המכוונת של הוריהם.
רבים ההורים המשלימים עם מצב זה. "הילד לומד, מסדר את החדר ומקובל בחברתו. אם יפנו אלי בתלונות (המורים, השכנים וחלילה המשטרה) אז אצטרך לראות מה עושים איתו. אך בינתיים אין איתו בעיות והשקט מרגיע אותנו". הורים מתרצים את הנתק הרגשי עם בנם בנימוק שזה אופי גיל ההתבגרות, ושבשלב זה בחיים הגיוני שנערים ונערות יעדיפו להיות עם עצמם וחברתם. וכאן, פונה ההגדה (ובעצם התורה) – לא אליהם, אלא אלינו, ההורים. היא מזרזת אותנו להיות בבחינת "את פתח לו". לעמול כדי לפתח ערוצי תקשורת משמעותיים. למצוא זמן ופניות נפשית כדי לאתחל שיחה מיוזמתנו. התורה מזהירה אותנו שבחינוך אין ואקום. היכן שלא עמלים על יצירת שיח משמעותי וטיפוח תכנים חיוביים, עלולים להיכנס תכנים בעיתיים. היכן שלא עמלים על בניית קשר של חיים, הוא לא ייבנה מעצמו…
מה עושים?? הרי הילד לא מספר כלום! לכל שאלה הוא עונה במילה סתמית ("מה היה בבית ספר היום?" "כלום"). אף כאן חז"ל נתנו לנו עצה. תחפש עזרים ואמצעים שיסייעו לפתח שיחה. השב לו "בעבור זה" – עת מונחים לפניכם עזרים, כמו מצות ומרור. לשון אחר, התחל בדיון ובשיחה על דברים שאינם אישיים. שאל לדעתו על המרור של ימינו, על סוגיות מדיניות או ציבוריות. העיקר להתחיל בשיחה. שתף מיוזמתך ("את פתח") בעמדותיך, והוסף בהדרגה גם את רגשותיך. קשר רגשי הוא דבר נבנה, ויש לפעול בהדרגה מבלי להתייאש עת אין הקשר נבנה מיידית ("ניסיתי, אך הוא לא משתף פעולה"). סבלנות והתמדה הם תנאי יסוד כדי להצליח ב"את פתח לו". …עלינו להאמין כי כמו שמתוך שתיקתו – יכול העץ להתנער ולחדש את פריחתו, כך גם צעירים שנראים כשותקים וכמרוחקים יכולים להיפתח ולתת פרי. כך בני אדם בכלל, וכך ילדינו בפרט, אם רק נאמין ונשקיע בהם."

מחר בערב בקוראנו את ההגדה יש לנו הזדמנות להעמיק בשאלות מהותיות לגבי היעד והדרך שלנו כמו גם המסע שיעברו ילדינו, וכיצד אנו יכולים לסייע להם, ולנו בכל שלבי ההתפתחות של ארבעת הבנים שבתוכנו. כתוב בהגדה 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח'. כלומר, החשיבות לבטא ולספר את התחושות שלנו דרך הדיבור והסיפור הוא רעיון קדום. כשאומרים לספר ביציאת מצרים, מתכוונים לספר את הסיפור כפי שהיה לפני 3,000 שנה, יחד עם זאת, לשזור אותו גם בסיפור שלנו בימינו. מי ייתן והישיבה מחר בערב סביב השולחן תהיה פגישה של פנים בפנים, של דיבור היוצא מן הלב ונכנס אל הלב. מאחלת לנו פה-סח, פה שידבר וישתף ויחבר אותנו לעצמנו ולסובבים אותנו בשמחה, ובניקיון לב.

חג פסח שמח ושבת שלום❤️🍷🍷❤️

פרשת בא- מקום הזיכרון בחיינו

Image by Hans Braxmeier from Pixabay

מה מקומו של הזיכרון בחיינו? כבר כמעט שנה שאנו חווים את המגיפה הגדולה ביותר לפחות ב-100 השנים האחרונות ששינתה את חיינו מקצה לקצה. מערכת החינוך למשל, סירבה בעקשנות להתאים את עצמה לעידן הדיגיטלי, אך משבר הקורונה אילץ אותה לעשות זאת -לאחר כחודש שהמערכת נאלצה להשבית את בתי הספר, גילו במשרד החינוך שתלמידים יכולים ללמוד גם ללא הוראה פרונטלית, אפשר ללמוד דרך האינטרנט, 'עולם הזום'. מורים יכולים להחליט בעצמם מהם חומרי הלימוד והתרגול שמתאימים לתלמידים שלהם וכמה שעות ביום הם צריכים ללמד, וכו'. אומנם יש במקביל אתגרים עם אופן הלימוד הזה אך כניסת מערכת החינוך לעידן הדיגיטלי היא כבר לא אופציה רחוקה, אלא מציאות מתבקשת. מרחב נוסף דומיננטי הינו הרפואה, עד להתפרצות המגפה ניכר היה שמטופלים ורופאים מתקשים להתרגל לטכנולוגיות חדשות. קשיי רגולציה עיכבו גם הם את ההתפתחות הטכנולוגית. אך כל אלו השתנו. הציבור מגלה כעת שתסמיני דלקת גרון, דפיקות לב מואצות, ואפילו נדודי שינה ניתנים לבדיקה מרחוק, ולא צריך יותר לצאת מהבית כדי לקבל איבחון או מעקב. קיבלנו אפשרות וזמינות של התור הטלפוני, מהפכה ממש.

כמה זמן זה עוד יימשך? רובנו לא ציפינו לתקופה כה ממושכת ואני תוהה מה נזכור ביום שאחרי? המגפה זרקה אותנו לתוך עולם חדש לחלוטין, ושינתה את כל מה שחשבנו שאנחנו מכירים- מגמות הריחוק החברתי והעבודה מהבית, שהואצו בשל התפרצות מגיפת הקורונה, לא ברור אם הנגיף יעצים את חולשות המין האנושי או שנלמד ממנו את הלקח ונעלה על נתיב חיובי יותר? ייתכן שהוא יכתיב סדר עולמי חדש או שדווקא יחזיר את האנושות לדפוסים מוכרים. מספר הנדבקים שובר שיאים, החרדה גוברת ועמה חוסר הוודאות בנוגע לעתיד, ולכן, עד כה דובר ונבחן השפעות הנגיף על בריאות האנשים ועל שיעורי התמותה, אך עדיין לא דובר על איך ייראה היום שאחרי וכיצד הוירוס הזה, שחוצה יבשות וגבולות ישפיע מבחינה מדינית, כלכלית, חברתית, בריאותית וכו' על חיינו ועתידינו. אומנם אין וודאות לגבי מה יילד המחר, אבל באיזה עולם נרצה לחיות כשהקורונה תסתלק? כדאי לזכור שמשבר, כמו לכל דבר יש לו התחלה, אמצע וסוף. וגם למשבר הקורונה הנוכחי יהיה סוף. קצת מאתגר לראות אותו כרגע, אך הוא יבוא. השאלה הגדולה היא איך תראה התקופה שאחרי הקורונה והאם ביכולתנו להשפיע עליה. חשוב שנקבע איך היינו רוצים שהתקופה הזו תראה, אילו הישגים היינו רוצים לשמר ואילו ערכי התנהגות היינו רוצים שיכוונו את חיינו? מה נטמיע בזיכרוננו ובהתנהלותנו? עצם השיח על הזיכרון והיום שאחרי מעניק תקווה, ונותן אמונה שהמצב יכול להשתפר ושממתין לנו עתיד טוב יותר. האם נזכור להתמקד במה שבאמת חשוב, ביחסים שלנו עם עצמנו, עם הסובבים אותנו או נשוב לאוטומט, למרוץ שהיינו בו קודם למגיפה?

השבוע בפרשה שלנו בני ישראל שהינם עבדים וכל עיסוקם הוא בהישרדות היומיומית מצווה לספר לדורות על יציאת מצרים, יש עתיד, יש תקווה והמשכיות, וזה המסר- "(ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ" (שמות י').

מבהיר הרב גור גלון, ""וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" – כדי שעם ישראל לדורותיו יספר מאב לבן את סיפור יציאת מצרים, לשם כך נעשו כל הנפלאות והמכות. עם ישראל לדורות צריך להתחנך על יציאת מצרים, על היכולת והאמונה, הרצון והציפייה להשתחרר מהמֵּצַרִים הכובלים של המציאות הרדודה שמופיעה בחיצוניות, ולחיות את המגמות האלוקיות העליונות. 'בכל דור ודר חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים'. חייבים להבין שאי אפשר לעמוד במקום ויש הכרח להמשיך ולצאת, להוסיף ולהתקדם… ואני רוצה להביא את סיפורו המרגש והמופלא של נתן שרנסקי שסיפר:
"כשעמדתי בבית המשפט בשלב הקראת גזר הדין, שהיה עלול גם להיות הוצאה להורג, נשאלתי על ידי השופטים אם ברצוני לומר מילה אחרונה לפני הקראת גזר הדין… אמרתי שאת המילים האחרונות שלי לפני הקראת גזר הדין, אני מפנה אל בני עמי. לא היה לי ספק שאם יש משפט אחד שאני רוצה לקחת איתי בדרכי לשנים ארוכות בבית הסוהר זו האמירה "לשנה הבאה בירושלים".
"אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה".  "לא מסך הברזל, לא הכלא, לא הצינוק, לא כל אלה יחד מסוגלים לעצור את מסעו של האדם לחופש". (מתוך ספרו "לא אירא רע")… יהיה רצון שנמשיך לחיות את יציאת מצרים לממש את ערכיה עד שנזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו!" בעצם, זיכרון השייכות של נתן שרנסקי לעם היהודי ומורשתו הוא שנתן לו את הכוחות ותחושת הבן-חורין, ועיצב גם בהמשך את דרכו.

ביהדות המושג לזכור פירושו לחיות, לחיות כאן והיום את מה שהיה אז, להבין שאין זה סתם אירוע רחוק והיסטורי אלא שזהו אירוע שנמשך עד ימינו ויש לו משמעות עצומה, היציאה מהמיצרים של עצמנו. הזיכרון הוא חלק מהסיפור והזהות שלנו.  כפי שכתוב בפרשה השבוע "(ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, זָכוֹר אֶת-הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, כִּי בְּחֹזֶק יָד, הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה;…" (שמות יג)

"הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מסביר- "חלילה, לשכוח מרוב שובע מידו של מי באה עליכם הברכה הזאת, ולטעות לחשוב שהכול מידכם: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". ההבדל קטן לכאורה, אבל יחי ההבדל הקטן. הוא לבדו, אומר משה, יכריע את עתידכם הלאומי בארצכם… האתגר האמיתי טמון לא בעוני אלא בעושר, לא בעבדות אלא בחופש, לא בנדודים אלא בקבע… משה הפליא לצפות פני עתיד. דפי ההיסטוריה גדושים בעיי החורבות של אומות שדומה היה כי תפארתן לא תימוט לעולם, אך סופן ששקעו וגלשו אל תהום הנשייה – ותמיד מן הסיבה שמשה חזה בכוח נבואתו. הן שכחו. זיכרונות טבעם לדהות. דרך האדם היא לאבד עם הזמן קשר-עין עם ערכים שאי-אז הוא נלחם למענם, כגון צדק, שוויון, עצמאות וחופש. העם, שמלחמות נעוריו מאחוריו, נעשה חזק… הם מאבדים את תחושת הסולידריות החברתית. הם אינם רואים עוד כחובתם לדאוג לעניים, לחלשים, לנידחים, למפסידנים. הם מתחילים לחשוב שהעושר והמעמד הגיעו אליהם בזכות: מגיע להם. עבותות האחווה והאחריות המשותפת מתחילות להיפרם. אלה שלא שפר עליהם חלקם בוערים בתחושת עוול. הזירה מוכנה למהפכה מבית או לכיבוש מבחוץ. חברות נכנעות ללחצים חיצוניים לאחר ששחיקה פנימית אכלה בהן. את הסכנה הזאת חזה משה ומפניה התריע…  דיבר על חיוניות הזיכרון לבריאותה המוסרית של חברה. לאורך הדורות נעשו ניסיונות רבים לעגן את המוסר במאפיינים אנושיים אוניברסליים… לכל אחת מהגישות הקיימות יתרונות משלה, אך אף לא אחת מהן נמצאה חסינה מכישלונות. ליהדות עמדה אחרת. שומר המצפון הוא הזיכרון. הפועל "זכר" מתהדהד שוב ושוב בנאומי משה… עצמאותן של החברות החופשיות תלויה בהנחלתו של זיכרון. זוהי תובנתו של משה רבנו, ועד היום לא כהה הברק שבה ולא נס ליחה."

שרנסקי בכח "והגדת לבנך…" היה מחובר לזיכרון של שורשו של העם היהודי שהותיר אותו גם בכלא הרוסי כאדם חופשי. והרב ד"ר יונתן זקס ז"ל מבהיר לנו את חשיבות והשפעת הזיכרון על מי אנחנו, על ההתנהלות היומיומית והבחירות שלנו. כך גם הקורונה היא מגיפה שאומנם הפכה את חיינו אבל אני תקווה שנשכיל ונצליח לזכור ממנה את כל אותם השיעורים המטיבים, ולהטמיע אותם לדורות הבאים לעתיד טוב יותר.

שבת שלום💞

לרפואתה השלמה והמלאה של מזל בת עליזה בתוך שאר חולי ישראל

שביעי של פסח- קריעת ים סוף!

הציווי הראשון על חג הפסח שמזכיר בתוכו גם את יום שביעי של פסח, מופיע עוד לפני יציאת מצרים, ואף לפני מכת בכורות:
"וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם" (שמות יב, טז).

על פי חז"ל תכנו של היום השביעי של פסח היה נס קריעת ים סוף, ועל פי מסורת זו אנו קוראים ביום שביעי של פסח, את שירת הים. תהליך היציאה של בני ישראל הסתיים בקריעת ים סוף. רק לאחר קריעת הים עומדים בני ישראל כבני חורין, מאמינים בה ויכולים להתקדם לעבר מתן תורה. ממש כמו בלידת תינוק שגם שם עלינו לבקוע את המים לפני שהתינוק נולד.

על פי הקבלה והחסידות, העובדה שהיבשה נראתה בים מבטאת את הגילוי בתוך עולם הכיסוי.  יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, כמו אירועים אחרים בתורה הינם בעלי משמעות פנימית נצחית לכל אחד ואחת מאתנו בכל הזמנים. קריעת ים־סוף למשל הינה המעבר והבקיעה ב'ים-סוף' האישי של כל אחד ואחת מאתנו. העניין הוא לא רק לפנות מקום בים בכדי שיהיה ניתן לעבור בו אלא ההפיכה מים ליבשה.
המושגים ׳ים׳ ו׳יבשה׳ הינם ביטוי לשני המצבים הכוללים של המציאות. הים נקרא בלשון הזהר העולם המכוסה, הנסתר, והיבשה נקראת העולם הנגלה.

מסביר הרב  עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)- "היבשה היא המציאות שמעל לפני השטח, מציאות גלויה לעין, שהחיים שבה נמצאים על פניה. לעומתה, הים הוא מציאות שמכסה על ההתרחשויות ועל החיים הקיימים בה – הים הוא המסתורין הגדול, שאין הדברים קורים על פניו, אלא בתוכו.
בני האדם מתנהגים בדרך כלל כיצורים של יבשה, ותודעתם עוסקת בעולם הגלוי. החלקים הגבוהים והעליונים באדם, כל מה שנמצא מעל ומעבר לתודעה הפשוטה והרגילה – מיוצג על ידי הים; אלו העולמות המכוסים שבאדם (הפסיכולוגים מדברים רבות על ה'תת-מודע' – החלק הנמוך שבנפש, ולא אליו הכוונה בדיבור על ה'ים'. התפיסה האמיתית של המיסתורין תלויה ב'על-מודע', חלקי הנפש שמעל לתודעה, והם ה'ים' שבאדם.) בדרך כלל רואים אנו רק את הקצה התחתון של הדברים העליונים, את ׳קצה הקרחון׳ שבולט על פני השטח, ובדרך כלל איננו רואים את המתרחש בפנים. כביכול, שקועה מהות האדם בתוך החלל הגדול, בתוך הים הנסתר, ומה שמתגלה לעינינו איננו אלא חלק קטן, שכבה דקה שבה אנו פועלים.
זוהי למעשה הבעיה העיקרית של בני האדם – קיומם העכשווי הוא תמיד קיום של יבשה, ובתוך הקיום הזה נכנסת כל הוייתם: כל מחשבותיהם הן מחשבות של יבשה, של עולם גלוי, וכל ההתייחסות שלהם לחיים היא דרך הגלוי. האדם בטוח שהוא חי ביבשת ענקית, ושאין דבר חוץ ממנה, אבל לאמיתו של דבר הוא חי על אי קטן; עולמו הגלוי של האדם הוא כעין נקודה קטנה של יבשה, המוקפת בים מכל צדדיה.
הידיעה שיש בנו חלק נסתר, עולם מכוסה, שהוא חלק מן ההויה שלנו, היא המפתח שלנו למסתורין שבתוכנו, והיא זו שמאפשרת לנו להגיע אליו. כאשר אנו מגיעים אליו, הגם שאין זו הסביבה הידועה והמוכרת לנו, אנו במובן מסוים חוזרים הביתה, לשורשנו.
עניינה של קריעת הים – גילוי הים והפיכתו ליבשה – הוא להביא לאיחודם של העולמות, כך שהאדם יראה את הצורה השלמה, של עצמו ושל העולם. היכולת לחיות בשני העולמות, בים וביבשה – כמין יצורים אמפיביים – היא המייחדת אותנו כבני אדם, מפני שכפילות מעין זו מצויה גם בתוכנו, בצירוף של גוף ונפש."

בימים אלו כשאנו בביתנו בסגר, בעוצר, עם המשפחה המצומצמת, שוהים יחד באופן אינטנסיבי אנו מקבלים הזדמנות להיחשף, להכיר, ולהתחבר לפנימיות שלנו וגם של יקירנו; גילוי ההבנה שמציאות חיינו, המחשבות, המסקנות, הגישה וכו' נבנית בעיקר מהעולם הגלוי, שהוא רק חלק קטן בעוד שלפנינו מצוי עולם נרחב של העלם. קיבלנו הזדמנות להקדיש את הזמן ולאחד את העולמות הללו. הזדמנות להכיר בפנימיות אחד את השנייה, גם עם אלו הרחוקים מאתנו פיסית באמצעות בזום, טלפון וכד' ולא לפעול על אוטומט ועל מה שנראה לכאורה ברור לעין.  אכן, זו קריעה ועבודה אך ללא ספק שכרה בצידה.

הדחף הטבעי שלנו הוא להיות 'אני' נפרד, עצמאי, ולכן אנו נוטים לחיות במציאות הפשוטה והגלויה. ומשמעותה היא למעשה מימוש של החלק המזערי של הוויתנו. קריעת ים סוף היא שמאפשרת לנו לראות את עומקה ופנימיותה של כלל המציאות ולחיות את הוויתנו במלואם.

שנצליח לקרוע את ים סוף ולגלות את הרבדים הנוספים והפנימיים של עצמנו ושל האנשים שבחיינו, ושנצליח לראות את המציאות מתוך האני השלם והמאוחד . אמכי"ר.

חג שמח🌊❤️

פרשת בוא- ה- בית!

Image by Free-Photos from Pixabay

בפרשה השבוע, הרבה מההוראות שניתנות לבני ישראל מציינות- "בית". ישראל מצווים לקחת "…שה לבית" (יב:ג), ואם אין מספיק אנשים בבית כדי לאכול שה אחד, אז יש לחלוק עם שכנים – "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ"; את דם קורבן הפסח יש לשים על המזוזות ועל משקוף הבית, ואות הדם גורם לכך שהאל פוסח על בתי בני ישראל ולא הורג את בכוריהם (יב:יג, כג, כז); בנוסף, יש איסור לצאת מפתח הבתים עד הבוקר (יג:כב). וכך הלאה, מרכזיותו של הבית ממשיכה, אומר הרב חנוך וקסמן גם, "בחלקים ההלכתיים של הסיפור, המתארים את המצוות הסובבות את יציאת מצרים (יב:יד-כ, מג-נ): ישנו איסור על אחזקת חמץ בבית (יב:יט)… הבית, בתפקידיו השונים, מופיע חמש עשרה פעמים בסיפור היציאה ממצרים עצמו ובפרשיות ההלכתיות הסובבות אותו (יב:ג,ג,ד,ד,ז,יג,טו,יט,כב,כז,מו, יג:ג,יד)."
מה מבטא המושג "בית"? הבית מגן עלינו, שומר עלינו מפגעי הטבע והחברה, ("ביתי הוא מבצרי") בו בזמן הבעלות על בית מטילה עלינו גם אחריות ("כי תבנה בית… ועשית מעקה לגג…). עד כמה מגן עלי הבית ועד כמה הוא מגביל אותי?
האם הבית מושפע מאישיותו של האדם הגר בו? משקף את אישיותו? ואולי להפך אולי הבית הוא המעצב את האדם?
למושג בית יש משמעות מורכבת בתרבות ישראל. "  עמוס עוז כתב-
"אדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי תבנית אישיותו… או שאדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי דמות חלומותיו ומשאות נפשו"
נשאלת השאלה מדוע הבית הפך להיות מושג כל כך מהותי ביציאת מצרים?
הבית, כסמל ומושג, הוא חלק מן התבנית לסיפור היציאה ממצרים. היה אתגר של הפרדות נפשית ופיזית מהבית במצרים לאחר יותר ממאתים שנה. שפרה אסולין מתארת – "העם היוצא ממצרים מתואר כמו וולד המגיח מרחם. הוא עובר דרך משקופים טבולים בדם כשהמים (בהמשך, ים סוף), נבקעים לפניו. גם את מכות מצרים ניתן לראות כמערכת גדולה של צירים המכווצים את הרחם המצרית ומפעילים לחץ שיאפשר את ההיפרדות הקשה בין העם הנולד ובין מצרים – הפונדקאית האמביוולטית."
יש ציפייה מבני ישראל שיוציאו את מצרים מתוכם, שיוציאו אותה מנפשם. שואל הרב וקסמן, "האם הם יוכלו להתנתק ממצרים? האם בריחתם ממצרים ושחרורם מן העבדות יוכלו להוציא מתוכם את העבדים ואת המצרים שהם היו? האם עזיבתם את מצרים תוכל באמת להוביל ל"וידעתם כי אני ה' אלקיכם" (ו:ז)? … או שהם ימשיכו להיות עבדים מצריים, שכל חייהם מעוצבים על ידי מעמדם הקודם במצרים, אכולי געגוע לביתם הקודם?"
אלו שאלות מהותיות שעומדות לפני בני ישראל לפני יציאתם למסע במדבר. ממשיך הרב חנוך וקסמן- "מריחת הדם על פתח הבית, בין הבית לבין מה שעומד מחוץ לו, מסמלת את הצורך לבנות מחסום בין הבית לסביבה, ולנתק את החיבורים הנפשיים והתרבותיים שעברו את הפתח פנימה. ישראל צריכים להתנתק ממצרים ולעצב מרחב פיזי ותרבותי המכיל את מורשת אברהם… עליהם לעבור מבית עבדים אל בית אברהם."
…אברהם הפך לאבי האומה בעקבות הציווי לקום ולעזוב את ביתו. "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
פרופ' רון מרגולין מסכם- "בתפיסת היהדות אין להפריד בין גאולת הכלל הלאומית לזו האישית, ואין טעם בגאולת הכלל אם היחידים בני האומה ממשיכים לנהוג כעבדים… בצד ההודיה על היציאה מן המצר הלאומי, בוודאי בהשוואה למצוקה היהודית הנוראה שקדמה להקמת מדינת ישראל, יש חשיבות גדולה למשמעויות הקיומיות והמוסריות שהוענקו ליציאת מצרים במהלך הדורות… לעבדות יש כאמור שני מובנים, לאומי מדיני ואישי מוסרי. עבדות זו עבדות להרגלים, לתכונות קשות, לזיכרונות פרטיים משעבדים, עבדות לדחפים ויצרים מוגזמים. הכמיהה לגאולה היא כמיהה לגאולת הכלל אך זו לא תתממש ללא גאולתם של היחידים משעבודיהם האישיים."
התורה מזכירה לנו שהבית והאדם הגר בו משולבים זה בזה. לעיתים תיאור הבית משקף את הנעשה בנפשו של האדם ולהיפך. במילים אחרות, האדם מטביע את חותמו על ביתו והבית מצדו משפיע על בעליו. חשיבותו של הבית, שלמותו וחוסנו הינם בסיס לקיום האנושי.
בפרט בימינו, ריבוי המסכים השונים והמדיה מכניסים לביתנו דמויות והשפעות שסביר להניח שלא היינו מזמינים ומכניסים אותם כלל לביתנו. האדם הוא מערכת של שידור ושל קליטה, מה שהוא קולט הופך להיות חומר הגלם של הרצונות, המחשבות, הרגשות, השאיפות והווי הפנימי.
התורה אומרת לנו- “הבית” הוא המקום הפרטי ביותר, והוא גם המקום הציבורי ביותר- בית המשפחה ובית־המקדש. בסיפור יציאת מצריים היה צורך בהרס הבית המצרי הגלותי על כל השפעותיו, היציאה מ"בית עבדים" לחירות כרוכה בהתנתקות והטמעת המורשת והתרבות היהודית בביתנו ובבית עם ישראל כולו.
מי יתן ונצליח להקים בית יציב, ערכי, אמוני ומשפחתי שמעניק בטחון ומשפיע טוב. אמכי"ר.
שבת שלום🏠

פרשת וארא- למה מכות ולמה דווקא עשר מכות?

Image by Cesar Salazar from Pixabay

המכות נוחתות מכה אחר מכה על מצרים. ומצרים מתעקשת ומסרבת לשלח את בני ישראל לחירות.
השאלה המתבקשת היא מדוע יש צורך בתהליך כה ארוך וכה מייגע של עשר מכות בכדי להכניע את מצרים? לא ניתן היה להנחית על מצרים מכה אחת קשה וקטלנית בכדי להכניעה?
מפרשים מביאים הסברים רבים, כמו לעובדה שלמספר עשר יש משמעות ולכן נבחרו עונשים מתונים יחסית ולאורך זמן, ולא מכה אחת מוחצת. יש אומרים, שיתכן וההתמשכות נבעה מהרצון לתת למצרים זמן לשוב בתשובה. אבל אם נבחן את התמונה הרחבה, אומר הרב אורן דובדבני, תהליך יציאת מצרים, יציאה של עבדים מעבדות לחירות, היה זעזוע של כל המוסכמות המקובלות באותה התקופה. ביום בו בני ישראל יצאו ממצרים האנושות למדה את אחד המסרים הבסיסיים ביותר של התורה- איסור שיעבוד אדם את רעהו, ואין אדם שיש לו בעלות או קניין על חייו של אדם אחר. תהליך השחרור היה נגד כל מה שהיה מקובל ונורמטיבי בעולם; עולם שבו התפיסה הפרעונית הייתה התפיסה השלטת והדומיננטית."
במילים אחרות, בכדי שאותו סדר עולמי חדש ומהפכה רעיונית כמו חירות, תצלח ותופנם, היה צורך בהריסה טוטאלית ומוחלטת של שרידי העולם הישן וסולם הערכים שלו. והמענה לכך מסתבר היו עשרהמכות שעמדו מול אותו עולם הערכים והאידיאולוגיה של האומה המצרית ובית פרעה.
החברה המצרית הייתה כולה מערכת הירארכית המבוססת על חלוקה נחרצת של אדונים ומשרתים ומעליהם עומד ושולט פרעה. החברה המצרית הייתה חברה שלא היה בה כל מקום למחאה, חילוקי דעות, ואו דיון. במצרים העתיקה מממשיך הרב אורן דובדבני, המדע לשמו וחיפוש אמת לשמה לא היו קיימים, מה שעמד במרכז החיים במצרים היו החומר ופיתוח מקורות החומר. הכל היה קבוע מראש כי המצרים סגדו לגורל, מבחינתם העולם התנהג בתבנית ידועה מראש.
מצרים העתיקה הייתה מקום מורכב ואפוף מסתורין. המצרים נהגו לבנות מקדשי פאר למתים, הם שקדו וטרחו על פולחן המת. באותם היכלות ומקדשי קברים ניתן היה למצוא את כל השכלול והנוחות שהייתה לו, לנפטר, בעולם החיים. הפנתאון המצרי היה נראה כאוסף זואולוגי ענק ומגוון של בעלי חיים וחרקים (פרה, חתולה, לביאה, נץ, חיפושית, נחש, תנין). את כל המערכת הזו באו עשר המכות למוטט. מערכת שהיה בה עיוות מוסרי וחברתי.
מקור כוחה האדיר של מצרים, שהיה גם אל וגם מלך וזוהה כישות אחת עם פרעה- היה הנילוס- שבן רגע הפך כולו לדם, והמשיך למראה של אלפי הצפרדעים שקיפצו לתוכו. כל אותם בעלי חיים שהמצרים כל כך סגדו להם הפכו להיות מקור של רוע וכליון; נחשים ועקרבים, ארבה וכינים תקפו אותם בכל מקום. המצרים ראו וחוו כיצד כל אותם אלים שכה העריצו וסגדו להם מכלים את רעבונם בגופם וביבולם. במקביל, עם ישראל שראה את כל אותן מכות הוכרח בעצם להסיק את המסקנות שלו מכל מכה ומכה שבאה על המצרים וכך גם לחשוף את הרחמים שהוענקו לעם ישראל בו בזמן.
העבדות, מסביר הרב דובדבני, משתיתה את היחסים בין בני האדם ע"פ חוקי הג'ונגל, לפיהם החזק מנצל את החלש. והבשורה היא למעשה שהעולם איננו מקום המשועבד לחוקים נוקשים של גורל, אלא מקום שיש בו עין פקוחה ורואה, ויד מכוונת ומשגיחה. מרכז הכובד של המציאות הוא עולם החיים ולא עולם המתים.
מצרים לאחר המכות לעולם לא שבה להיות המצרים שלפני המכות. אחרי המכות והאסונות שנוחתים עליה ברצף, מצרים כבר לא שבה להיות אותו דגם ומודל למקום פורה, עשיר ומדושן כפי שמתואר בספר בראשית- המקום אליו תמיד ניתן להימלט בעתות של רעב ומחסור. מצרים שלאחר המכות היא מדינה הרוסה, שבורה ורצוצה."
למעשה, "עניין ריבוי המכות והתהליך המתמשך נועד בכדי למוטט אבן אחר אבן מאותה פירמידה של האידיאולוגיה המצרית." מסיים הרב אורן דובדבני, "מכה אחר מכה באות המכות וממחישות כי אין עוד מקום לתפישת עולמה של מצרים העתיקה, הגיעה זמנה לעבור מן העולם, ולפנות את הבמה לתפישת עולם מוסרית יותר, טהורה וקדושה יותר."
שבת של נחת💐

פרשת וארא- שחרר!

Image by Free-Photos from Pixabay

ה' מטיל על משה את השליחות לבשר לבני ישראל על שחררום ממצרים, על יציאתם מעבדות לחירות, ובה בעת משה נשלח גם לשכנע את פרעה לשחרר אותם. שתי משימות לכאורה, חסרות סיכוי.

ד"ר חיותה דויטש מבהירה- "רעיונות החירות ועבודת ה' במדבר מקשיחים את עמדות שני הצדדים: פרעה רק נהיה אכזרי יותר, בני ישראל רק מתייאשים יותר. לכן מפתיע איך, על אף התנאים האובייקטיבים הקשים הללו, שב ונוטל משה את האשמה על עצמו: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (פסוק יב). ושוב, בהמשך –"הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה" (פסוק ל). ערל שפתים? זאת הבעיה שלך? הכתוב עצמו הרי ציין במפורש את הסיבה לסרבנותם של ישראל: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". שנים רבות אחר כך יטען הפסיכולוג אברהם מאסלו כי יש היררכייה של צרכים: מים, מזון, שינה, קודמים לשייכות, כבוד ומימוש עצמי. מי שהישרדותו היום יומית מאוימת, לא יכול לחשוב על גאולה ועל חירות. למה אם כן מתעקש משה שהבעיה אצלו? הסיבה כנראה פשוטה, ואופיינית למנהיגים מסוג מסוים. נטילת אשמה היא תוצאה טבעית של קבלת אחריות. משה הוא מהמנהיגים הנוטלים על שכמם את הכול… לימים יאבחן חותנו יתרו את אותה הבעיה וימליץ לו לחלוק באחריות עם אנשים נוספים. את עודף האחריות הנדיר הזה ה' מזהה כבר בהתחלה, מטיל על שכמו של משה את המשימה הבלתי אפשרית המתוארת לעיל, אבל גם ממליץ להרפות מדי פעם: "מי ישום פה לאדם", יאמר לו ה' אחרי שיטען כי אינו "איש דברים" (שמות פרק ד'). סמוך, שחרר. אתה נושא באחריות, אבל אתה לא לבד, אני פה. כשחושבים על זה, זה רעיון נפלא מאוד: אינך יכול לשחרר אחרים מעול זרים, כל עוד אינך יודע לשחרר את עצמך ממשא שאינו שלך." כלומר, משה רבנו אכן עושה כמיטב יכולתו אבל עליו לשחרר את המרחב של התוצאה כי היא איננה בידיו.

הכוונות שלנו כהורים טובות, אבל לעיתים אנו נוטים להגזים: יותר מדי עוזרים, מגוננים, מכוונים, מתערבים, שולטים, שומרים, מחליטים, ומנווטים עבורם. למעשה אנו מנהלים את האינטראקציה של ילדנו עם העולם וזה נכון בכל גיל- התערבות בריבים בגן, בניהול בית הספר, וויכוח עם מורה על ציון, מרחיקים לכת עד התקשרות למפקד בצבא, בחירת הקורסים לאוניברסיטה, ניהול חשבון הבנק, והכל רק כדי לעזור ולהקל. אכן, אנו חיים בעולם תחרותי שבו ילדנו נדרשים ליותר, חרדים מפני כל סכנה, או כאב המאיימים על ילדנו. אבל חוקרים מובילים כבר חשפו שהרצון הטוב הזה מוביל לנזק גדול: אנו למעשה מטפחים צעירים נרקיסיסטים, תבוסתנים ותלותיים, פוגמים בכישורים החברתיים שלהם, בכושר ההסתגלות שלהם, מפתחים את תחושת הקורבנות שלהם, והם מתקשים לקבל החלטות בעצמם, לחשוב בצורה יצירתית או לעשות משהו בלי הנחיות מדויקות מההורים, המורים או הבוסים שלהם. בקיצור, הרצון הטוב שלנו וההשתדלות להעניק לילדנו את המיטב לא בהכרח יניבו תוצאות שהן בהלימה עם הציפיות שלנו. לכן, למען בריאות הנפש והרווח הנקי של כולם, בשנים האחרונות החלטתי לאמץ את הפסוק מתהילים פרק מו', "(יא) הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים ", אני עדיין בהשתדלות לעשות את המיטב, כי זו האחריות שלי, ויחד עם זאת אני משחררת מתוך ההבנה והידיעה כי התוצאה איננה בידי.
שבת מבורכת❤

❤

פרשת שמות- מנהיגות הרבים!

Photo by Joshua Hibbert on Unsplash

שמה של הפרשה והחומש, 'שמות', מסגיר את מהותם- 'רבים היוצרים אומה', וזאת לאחר חומש של יחידים, 'בראשית', המושתת על 'מחוללי האומה'.
מאתגר מאוד לשמר ובו בזמן לפתח דרך רוחנית-ערכית שיחידי סגולה סללו והעבירו אותה הלאה כדרך סלולה לרבים בעלי "שמות" שונים. יחיד סגולה סולל דרך לעצמו ולבני משפחתו אך בסלילת דרך לרבים, כבר נדרשת מנהיגות ציבורית שתדע להנהיג את כל ה"שמות". ואכן, בפרשה זו ה' מצמיח מנהיג לעם בהתהוות; לא עוד רק מנהיגות עצמאית. 5 מאפיינים ל'מנהיגות הרבים' עולים בפרשה:
"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם … " (שמות ב', י"א) – נרכש כבר בגיל צעיר, ומצריך מעורבות חברתית.
"ומשה היה רועה את צאן יתרו … וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוקים … " (שמות ג', א') – עשיה הכוללת מסירות ומחויבות, אמונה ושאר רוח.
"ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה … " (שמות, ג', י"א) – מנהיגות מתבקשת מפי אחרים ולא מפי המנהיג, כי היא מבוססת על ענווה גדולה.
"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם … " (שמות, ג', ט"ו) – שיתופיות ושותפות מתוך שיח ודיבור, ולא בהנחתות ובהחלטות יחידניות.
"ויאמר משה אל ה' … כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות, ד', י') – הכרה בחסרונות ובאי- שלמותה של המנהיגות המוצעת.
מוסיף אלכס גליקסברג, איש חינוך- "בימים אלו בהם מדינת ישראל חושבת ומתחבטת במי לבחור למנהיגותה, (מי היה מאמין אבל בפעם השלישית תוך זמן כה קצר) הפרשה מעירה אותנו ומאירה לנו מהם 5 המאפיינים הנדרשים למנהיגות של רבים. בל ניטעה. מנהיגות ציבורית כלל ישראלית מחויבת להיות גם מנהיגות חינוכית שתתמיד ותתנהל בשקיפות במאפיינים אלו. באופן מקצועי ולצד המחויבות הטבעית של חינוך ההורים את ילדיהם, מחנכי ישראל על שלל תפקידיהם מלמטה למעלה, עוסקים כל העת יותר מכל בחינוך ערכי של הדור הבא, המתבטא בראש ובראשונה בדוגמה אישית שאותה מקרין כל איש חינוך באשר הוא לכל הסובבים אותו… מנהיגות חינוכית ראויה נרקמת מתוך שליחות ודאגה לזולת ולחברה, והיא זו הרואה בטובת הכלל את עיקר יעודה ותכליתה."
מי ייתן ונצליח לבחור מנהיגות ראויה, מובילה וחינוכית שתמלא את שליחותה נאמנה ובמסירות לזולת ולחברה. אמכי"ר.
שבת שלום❤

פרשת בשלח- תקציר!

פרשת בשלח היא הפרשה הרביעית בספר שמות. לאחר עשר המכות שהביא ה' על המצרים, הנושאים העיקרים בפרשה הינם- יציאת בני ישראל ממצרים, המרדף של פרעה אחרי בני ישראל, קריעת ים סוף, שירת הים ותחילת המסע במדבר, תלונות העם, פרשת המן והמלחמה בעמלק.

כשיוצאים בני ישראל ממצרים הם נערכים למסע מפרך דרך מדבר סיני, בכדי להגיע אל הארץ המובטחת – ארץ כנען. הם לא בוחרים בדרך הקצרה ביותר, שהיא דרך ארץ פלשתים, דרך החוף הקצרה, כיוון שהדרך הזו עוברת בשטחי אויב. יש חשש שמא יגיעו מהר מדי למצב מלחמה (המצב אליו הם מגיעים בסוף הפרשה במלחמתם בעמלק) והפחד יגרום להם לרצות לשוב למצריים. בני ישראל, שעד לא מזמן היו עבדים, עדיין אינם בשלים להילחם. המסע עומד להיות קשה ומפרך, ולכן הפרשה פותחת ב- " (יז) וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה–וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה". (שמות פרק יג')
מה עוד?
משה זוכר לקחת את עצמותיו של יוסף ממצרים כפי שהשביע וביקש יוסף את אחיו לפני מותו. וכידוע הובלת העם במדבר היא ניסית. ביום עמוד הענן מראה להם את הדרך ובלילה הוא מתחלף לעמוד אש.

פרעה רודף אחרי בני-ישראל, ומוצא אותם כשהם חונים על פני הים. בני ישראל חוששים וזועקים אל בורא עולם, ומתלוננים למשה. משה מרגיע אותם, וה' מורה למשה להרים את מטהו על הים וכך הים נבקע, ומאפשר לבני-ישראל בדרך נס ללכת בתוך הים ביבשה. המצרים ממהרים לרדוף אחריהם ולהיכנס אל הים; אך כשהם מבקשים לשוב על עקבותיהם, מורה ה' למשה שיטה את ידו על הים והמים שבים ומכסים את כל חיל מצרים עד האחרון שבהם.

לאחר קריעת ים סוף, באה השירה הגדולה והנפלאה- שירת הים, שמשה מתחיל וכל בני ישראל עונים אחריו. שירת הים כוללת הודיה לה' על הניסים שחולל מול עיניהם, היא מזכירה את הפחד והאימה של האומות כששמעו על הנס של קריעת ים סוף, ומציינת את הארץ המובטחת ואת בית המקדש שיבנה בה. מרים הנביאה והנשים מצטרפות להודיה ויוצאות במחול ושירה.

משלב זה מתחיל מסע הנדודים במדבר, ומתחילים גם הקשיים והתלונות של בני ישראל, תלונות על מים מרים (במרה) ותלונות על המזון במדבר סין. ה' מכוון את משה אל עץ אותו הוא זורק למים, והמים הופכים ממרים למתוקים. בנוסף, ה' עושה נס ומוריד מן בבוקר ("מן הוא?!" כלומר מהו הדבר הזה. וכך מקבל המזון השמימי את השם 'מן'.) ושלו בערב. הציווי המפורש הוא לאסוף מן ליום אחד בלבד ולא לשמור אותו, המן הוא 'מזון אמונה' ולכן אין לאגור אותו, אלא להאמין בכל בוקר להופעתו המחודשת. מי שאסף יותר מצרכיו ליום אחד גילה שהמן הבאיש והעלה תולעים ביום למחרת. בפרשת בשלח נזכרת השבת לראשונה. רק ביום השישי לקטו עם ישראל כמות כפולה של מן, שלא הבאישה ונשמרה לשבת, מה שנקרא לחם משנה (ע"כ בשבת אנו מברכים על שתי חלות בסעודות…). מי שיצא ללקוט בשבת כמובן שלא מצא כלום שהרי שבת זה יום מנוחה, ככתוב- "(ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי." (שמות טז). בנוסף, מוזכר כי בני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה.
בני ישראל ממשיכים בדרכם לרפידים וגם שם אין מים לשתות, והם מתלוננים- " (ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא… (שמות יז'), ובהתערבות אלוקית משה מכה בסלע ויוצאים ממנו מים. בינתיים ברפידים, עמלק תוקף את ישראל, ומשה ממנה את יהושע לצאת למלחמה בעמלק. המלחמה הייתה מאתגרת, ורק בערב, בסופו של היום, מצליח עם ישראל לגבור על עמלק.

בסיום הפרשה משה רבנו בונה מזבח כאות תודה וזיכרון לנס הניצחון על עמלק.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת בא- אופטימיות!

הפטרת פרשת בא היא בספר ירמיהו פרק מ"ו (פסוקים יג-כח).
גם השבוע ההפטרה עוסקת במפלת מצרים בידי צבא נבווכדנאצר והיא משלימה את נבואת יחזקאל שקראנו בשבוע שעבר, בהפטרת פרשת וארא.
הנביאים ירמיהו ויחזקאל ניבאו באותו זמן, לפני חורבן הבית, בעוד שירמיהו פעל בארץ ישראל, יחזקאל ניבא בבבל.

בשנת 605 לפנה"ס, נלחמו מצרים ובבל על ירושת האימפריה האשורית הקורסת. הקרב התנהל על גדות נהר פרת. הגלגל מתהפך בעולם ונבוכדנאצר, מלך בבל, מכריע את צבא מצרים. הנביא ירמיהו מתאר זאת בשיר הלל לנפילת מצרים-
"(יג) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם… (כד) הֹבִישָׁה, בַּת-מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם-צָפוֹן. (כה) אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא, וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם, וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ; וְעַל-פַּרְעֹה–וְעַל הַבֹּטְחִים, בּוֹ. (כו) וּנְתַתִּים, בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם, וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, וּבְיַד-עֲבָדָיו;" (ירמיהו מו')

בפרשת השבוע אנו קוראים שפרעה מתרצה ומשחרר את בני ישראל ממצרים לאחר המכה העשירית, מכת בכורות. ואילו בהפטרה אנו קוראים על כניעתה של מצרים לבבל, ועל ישועת ישראל העתידית המובטחת. בסוף ההפטרה יש ממש פנייה ישירה לעם ישראל-
"(כז) וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹוב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: (כח) אַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי- אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:"

ההפטרה מסיימת בהבטחה שבני ישראל יעמדו גם הם לדין על עוונותיהם ולא יחמקו, ויחד עם זאת ישנה הבטחה של קיבוץ גלויות והבטחה שאומות העולם יכלו, ועם ישראל יוותר. במילים אחרות, מעצמה – גדולה וחזקה ככל שתהיה, היא איננה נצחית, וה' נמצא שם להושיע את עם ישראל.
לרוב אנו מבחינים בקלות בדברים הטובים שקורים לנו בחיים, ובטח מרגישים אותם. לעומת זאת, כשאנו חווים מקרים וחוויות קשות, מאתגר לנו מן הסתם להבחין בחיובי שבהם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל, בתהליך שה' מעבירם בכדי להוציאם מעבדות לחרות פיזית ותודעתית. כשמשה ואהרון ניגשים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל, הם נתקלים בסירוב חוזר ונשנה, יותר מזה נראה שבתחילת הדרך הכל נעשה גרוע יותר, ומצבם של בני ישראל מתדרדר, פרעה מוסיף על עבודתם הקשה, אבל למעשה, כל ההתרחשות הזאת מהווה רק חלק מהמסע שעובר עם ישראל, זהו מסע שבסופו בני ישראל יוצאים ממצרים בעזרת נסים גדולים ואדירים, כפי שגם מתואר בהפטרה מפלתה המוחצת של מצריים- משמעותם: שהלא יאומן הופך לאמין בהחלט. זוהי נקודת אור משמעותית עבורנו, גם כשנראה לנו שהחיים שלנו בירידה, עלינו לזכור ולהפנים שדווקא כשנראה שהכי קשה, פעמים רבות דווקא אלו הרגעים שלפני השיפור הגדול.
מי ייתן ונצליח לגייס סבלנות, ביטחון ואמונה בכדי לזכות ולראות את המהלך כולו, ובכדי שנצליח לחוות גם את הטוב שבקשיים הבאים עלינו לטובה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת וארא- תקציר!

השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. הפרשה נפתחת- "(ג) וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ." (שמות פרק ו') כלומר, ה' מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולהשיבם לארץ כנען. ה' פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר עם בני ישראל, ולומר להם כי הוא עומד להוציאם מארץ מצרים. משה מדבר עם העם, אך הם עייפים, ומקוצר רוח ועבודה קשה הם לא פנויים להקשיב לו.
בהמשך, מבקש ה' ממשה לדבר עם פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל, כדי שיוכלו לשוב לארץ כנען. משה חושש כי לא יצליח במשימה ובשליחות שהטיל עליו ה', ולכן הוא שוב מסרב. לטענתו- העם שלו, בני ישראל, לא שומע אותו ואינו מקשיב לו אז מדוע שפרעה יקשיב לו, וכיצד הוא יצליח לשכנע את פרעה, שהרי הוא כבד לשון וכבד פה, "ערל שפתיים", ואיננו יודע לדבר. ה' אומר למשה כי ייקח איתו את אהרון אחיו, ואהרון ידבר במקומו.
משה בן 80 ואהרון בן 83 כשהם באים לפני פרעה והחרטומים. הם משתמשים באות שנתן להם ה' – המטה שלהם הופך לתנין ובולע את מטות החרטומים שהפכו גם הם לתנינים. פרעה עומד בסירובו, ואז באות על מצרים עשר המכות כדי לגרום לפרעה לשחרר את עם ישראל. כאמור בפרשת וארא מוזכרות שבע מתוך 10 המכות- דצ"ך עדש"ב, שהם- דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר(בעלי חיים מזיקים), שחין(מחלת עור), וברד. אחרי כל מכה ומכה חוזר בו פרעה, ומסרב לשחרר את בני ישראל. "(לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה." (שמות פרק ט')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼