תגית: מלך

Photo by Francesco on Unsplash

השבוע פרשת בָּלָק שהיא הפרשה השביעית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בנבואותיו והניסיונות של בלעם בן בעור לקלל את עם ישראל בעקבות בקשתו של בלק מלך מואב.
בלק בן ציפור, מלך מואב, חושש מכיבוש ממלכתו ע"י ישראל, לאחר שראה את ניצחון ישראל במלחמה נגד סיחון האמורי ועוג מלך הבשן, לכן הוא פונה למדיין שכנתו שתחבור אליו במאבק משותף נגד בני ישראל. מואב ומדיין שולחים נציגים לבלעם בן בעור, מכשף ידוע, שיבוא לקלל את בני ישראל. לבלעם היה מוניטין שכל מה שהוא מברך מבורך וכל מה שהוא מקלל אכן מקולל. בלק קיווה שכך יצליח להחליש את ישראל ולהכניעם.

בלעם- הרב רפי פוירשטיין מרחיב,
"הוא היה אדם מעמיק, מבריק ואחד מהאנשים המרחיקים ראות ביותר בהיסטוריה האנושית. במילים פשוטות הוא היה נביא גדול, לדעת חז"ל בצדדים מסוימים אפילו יותר ממשה רבינו. שמו היה בלעם בן בעור. לא היינו שומעים על נביא גדול זה אלמלא בלק מלך מואב היה מזעיק אותו לעזרה בהולה. בלק, המקבל דיווחים על עם ישראל המתקרב אליו בצעדי ענק, מבין כי אין לו סיכוי מול עם של מיליונים שהביס בכוח הניסים האלוקיים את האימפריה המצרית הנשגבה. איך תוכל ממלכתו הקטנה, השוכנת ממזרח לים המלח, לעמוד אל מול הסיכון האיום הזה? המוצא היחיד שלו הוא בלעם. בלק מבין שלא ניתן לנצח את העם המלומד בניסים בכוח הזרוע אלא רק במגרש הישראלי, דהיינו, במגרש הרוחני.
מרגע זה הופך בלעם למוקד הסיפור ופרשת השבוע. בלעם שיודע שאלוקים משגיח על עם ישראל, פונה לאלוקים ושואל אותו האם הוא מרשה לו להסכים לבקשתו של בלק ולקלל את העם. בלעם לא מוותר, עד שלבסוף ה' אומר לו בחלום הלילה כי הוא יכול ללכת לבלק, אך הוא לא יהיה אדון לפיו. במילים אחרות: בלעם יהיה מעין מיקרופון לקול האלוקי שיבקע מתוכו.  ואכן בלעם שמגיע למואב מנסה לקלל, אך כשהוא פותח את פיו יוצאת ממנו שירה נפלאה של הלל ושבח לעם ישראל . שלוש פעמים הוא מנסה את כוחו, ושלוש פעמים יוצאות מפיו ברכות ותשבחות. מחזה אבסורדי זה  מסתיים בגירושו של בלעם חזרה לארצו.
 רבים וטובים שאלו לאורך הדורות כיצד קרה שאדם מהחכמים בעולם נפל כך בפח? כיצד בלעם המרחיק ראות לא צופה מראש את כישלונו המהדהד?…
פרשת בלק היא גם המפתח להבנת החידה המסעירה… את הציבוריות הישראלית. בכל פעם מחדש אנו תמהים כשנחשף קלונו של איש ציבור זה או אחר, כיצד קורה שדמויות מצליחות נופלות בשחיתות לאחר שהגיעו בעמל כה רב לפסגת ההצלחה? מה גורם לאנשים לאבד את כל עולמם, אם לא התפרצות של יצר לא נשלט. לא צריך יותר משנייה אחת של תאווה לא מרוסנת.
בליבה של הפרשה אנו נתקלים בסיפור הגרוטסקי על האתון עליה רוכב בלעם הפותחת לפתע את פיה ושואלת את בלעם בשפת בני אדם מדוע הוא מכה אותה והאם היא עצרה בעדו לפני כן. בלעם שרק לאחר ששמע את קול האתון נפקחות עיניו, רואה מולו את מלאך ה' עם חרב שלופה בידו. חייו של בלעם- הנביא החכם בעולם, ניצלו בזכות אתון. איננו משתחררים מההרגשה כי בלעם החכם הפך לשוטה ואילו האתון המטומטמת (בדרך כלל) הפכה לחכמה ממנו. זהו גם סוג של משל עלינו- החיים בעידן שכולו רגש, הנאה ותאווה. עלינו לשים לב למסר החד הבוקע מפרשת השבוע הקורא לנו: שכל תחילה!…"

הבלעם או החמור שבנו-
מסתבר שלעיתים קללה עשויה להפוך לברכה, וכדאי גם להקשיב לסובבים אותנו כי יכול להיות שגם לחמור שבחבורה יש משהו חשוב להגיד. בקבלה מסבירים כי אנו יכולים לבחור להיות מלך (מלך, ראשי תיבות- מוח, לב, כליות) או למך על החיים שלנו.. וכדי להיות מלך האדם צריך לדעת לשלוט עם המוח (שכל) על הלב (רגשות) והכליות (תאוות). אם זה הפוך, והלב נמצא ראשון בסדר העדיפויות, אז האדם הוא למך.
מעניין שפעמים רבות כאשר אנו מסבירים לאחרים (ולהיפך), איך נכון לפעול, המענה המיידי הוא "אני יודע", "ברור לי מה נכון היה לעשות", ובכל זאת אנחנו בוחרים אחרת, למה?
נראה כי בכולנו מצוי בלעם קטן, עם פוטנציאל ויכולות גבוהים, שמבין ויודע מה נכון לבחור, ובכל זאת, פעמים רבות הרגשות, הרצונות והיצרים שלנו הם שמשפיעים ומכריעים בבחירות שלנו, למרות הידע הזמין, הנגיש והמצוי. הפעלת לחץ של הסביבה, המשפחה, התרבות וכד׳ גם כן יכולים לגרום לנו לקבל החלטות שאינן בהלימה עם הידע שלנו. ולפעמים, אנו אפילו יודעים מה התשובה הנכונה ומה הדבר הנכון לעשות, אבל חסר לנו מידע על מציאות המצב, למרות הנגישות והנראות, ממש כמו המלאך עם החרב השלופה אל מול האתון ובלעם… סוג של שיבוש שיקול הדעת. אנחנו יודעים למשל, שהירקות בריאים לנו יותר ממתקים, וששינה טובה היא מרפא לגוף ולנפש, ועדיין, אנחנו בוחרים אחרת… הפרשה השבוע קוראת לנו לבחון כמה פעיל בלעם בתוכנו, מה מנהל את הבחירות שאנו עושים, האם אלו ההנאות הרגעיות למרות המחיר העתידי, האם הנוחות הרגעית בבחירת שיטת "בת יענה" הדוחה את ההתמודדות… או שמא הצורך בפתרון קל ופשוט ללא השקעת מאמץ שמוביל להחלטה השגויה…

מה משפיע עלינו? ד"ר פול סלוביק מסביר,
"בניגוד למה שאולי נדמה, הגורם המשפיע ביותר בקבלת החלטות אינו אישיותו של המחליט אלא ההקשר והסיטואציה שבהם הוא נמצא… וכן, יש גם הבדלים אישיותיים. אחד מהם הוא תפיסת העולם של כל אדם – מי אנחנו חושבים שאנחנו, מי אנחנו רוצים להיות, עם מי אנחנו מתחברים, באיזה עולם אנחנו רוצים לחיות. כשמגיע מידע שמאיים על תפיסת העולם של אנשים, הם מוצאים דרך להתעלם ממנו, לזלזל בו או לפרש אותו בדרך שלא מאיימת עליהם…"

נראה כי בנוסף לאישיותנו, העיתוי, הסיטואציה, וההקשר שלנו למצבים השונים, משפיעים על ההחלטות והשימוש המושכל בכישורים שלנו. כך גם בפרשה שלנו, בלעם סירב להכיר ולראות כי אין ביכולתו לקלל את בני ישראל, להיפך, הוא היה נחוש להצליח במשימתו ויהי מה. הוא אומנם נכשל בביצוע משימתו הראשונית, אך, לפני שהוא עוזב הוא מפצה את בלק בעצה ערמומית שמפילה את ישראל. העצה היא שבנות מואב יפתו את בני ישראל ששוכנים לגבולם ויסיתו אותם לעבודה זרה. התנהלות בלעם מחזקת את דברי חז"ל שכבר דרשו כי, "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו." ולכן, חשוב לזכור שכולנו יכולים לבחור האם לשאת אחריות על חיינו, מעשינו, ולקבל החלטות מתוך מודעות ותודעה מלאה לדרך שאנו בוחרים ללכת בה, דרך המלך.

שבת שלום💞

פרשת שופטים עוסקת רבות בהנהגה של עם ישראל, יש הקוראים לה פרשת המשכ"ן= מלך, שופט, כהן, נביא.
משה רבנו מבין שחשיבה מדינית מחייבת כינון של שלטון מרכזי. איזו מדינה רואה משה לנגד עיניו? כיצד משלבים מלכות בשר ודם עם מלכות שמיים?

הרב יעקב אריאל מסביר, "מלך ישראל בארץ-ישראל מוגבל בסמכויותיו ואין הוא רשאי לנהוג כמלך גוי בצורה שרירותית כאילו הוא מקור הסמכות. עליו לדעת שהוא שליח ציבור, וכל סמכותו יונקת מן הציבור ולכן הוא רשאי לפעול רק לטובת הציבור ולא לטובת עצמו…
שני צדי הקשת החברתית, הדתית והחילונית, למרבה הפרדוכס, נוהגים לעומת זו מול זו את התורה ואת המדינה. כאילו התורה שוללת מדינה דמוקרטית. והמדינה – מעצם היותה מסגרת דמוקרטית-אנושית – שוללת כביכול תורה מן השמים. הצגת הדברים בצורה דיכוטומית זו הינה מוגזמת ולעתים אף מעוותת והיא טומנת בחובה סכנה לעתידה של המדינה… אין סתירה מהותית בין השתיים… העם הוא מקור סמכותו של המלך. והעם מאציל סמכות בדרך דמוקראטית: "אחרי רבים להטות". פסוק זה נאמר בטרם היות אתונה בעולם.
לכל חברה דמוקרטית יש עקרונות יסוד מוסריים שמהם היא אינה רשאית לסטות, וסטייה מהם אינה חוקית. לעם ישראל מספר העקרונות האלו רב. ההבדל הוא לא רק כמותי, הוא איכותי. עקרונות אלו מקיפים את כל תחומי החיים – האישיים, המשפחתיים, החברתיים והלאומיים."

משה מבין שעם הרוצה לחיות כראוי בארצו, מוסיף הרב צחי להמן, "צריך שתהיה לו הנהגה ראויה. ההנהגה עצמה אמורה להיות מאוזנת ע"י גורמים שונים שאינם תלויים אחד בשני, על מנת ליצור איזונים בין הכוחות. בכדי למנוע שלטון יחיד ועריצי בעם, שלטון המרכז כוח ורודה באזרחיו בלי חשבון… 
הפרשה פותחת בפסוק: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק". על השופט והשוטר להיות בשער העיר, אל לו להיסגר בד' אמותיו במגדל השן. אלא עליו לחוות את חיי העם, אכן מרדכי ישב בשער המלך. בשער העיר מתרחשים חיי העיר: המסחר, המקח וממכר וקביעת שער המדד והמחיר."

כלומר, מנהיגות אנושית שרואה את טובת הציבור לנגד עיניה צריכה להיות מחוברת לצרכי העם ולמה שמתרחש סביבה. ע"כ מפרט לנו משה את מצוות "(טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ", (דברים יז) שלא כמנהג העמים סביב, הציווי מונע מהמלך לפתח נטייה לכבוד, לצבירת כח ורכוש לצרכיו האישיים. המלך מחויב להיות עניו, "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו".
ועל כך הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל מחדד-" למנהיגים גדולים יש סגולות רבות, אך ענווה בדרך כלל איננה אחת מהן… זוהי אחת המהפכות שהיהדות חוללה בתולדות הרוחניות. בעולם העתיק, הרעיון שמלך צריך להיות עניו היה ודאי נשמע כבדיחה גרועה… המאמין שיש אלוקים שאנו עומדים בפניו – מאמין מתוך כך שהוא עצמו אינו מרכז העולם. ה' הוא מרכז העולם. "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", אמר אברהם, אבי האמונה. "מִי אָנֹכִי?" שאל משה, אדון הנביאים. ענוותנות זו לא גרמה להם להיות רופסים או חנפנים. אברהם כינה את עצמו "עפר ואפר" דווקא בשעה שהרהיב להתמקח עם אלוקים על העונש שהשית על סדום וערי הכיכר. משה, העניו מכל אדם, הוא־הוא אשר העז לקרוא לה' שיסלח לבני ישראל "וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". אברהם ומשה היו מנועזי הרוח הגדולים שהעמידה האנושות. ענווה איננה שפלות…
העניו מעריך את עצמו, ובטוח בהערכתו זו, ועל כן אינו זקוק לאישור מפי אחרים. על כן אין העניו מרגיש צורך להוכיח את עצמו ולהראות שהוא חכם מהאחרים, פיקח מהם, מוכשר מהם או מוצלח מהם. … אבל כדי להבין מדוע חשובה הענווה אין צורך להיות דתי. בכתב העת למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד פורסמו בשנת 2014 תוצאות סקר שהראה כי "המנהיגים הטובים ביותר הם מנהיגים ענווים". אלה הם מנהיגים הלומדים מביקורת. ביטחונם העצמי איתן, והוא מאפשר להם להאציל סמכויות ולשבח אחרים על תרומתם. הם מסַכנים את עצמם למען טובת הכלל. הם משרים על סביבתם נאמנות ורוח צוות. ומה שנכון לגבי מנהיגים נכון גם לכל אחד מאתנו כבן־זוג, כהורה, כעמית־לעבודה, כבן־קהילה, כחבר.
אחד האנשים הענווים ביותר שפגשתי בחיי היה הרבי מלובביץ', זכר צדיק לברכה. לא היה בו שמץ של שפלות רוח. הוא התנהל מתוך גאון חרישי. הוא בטח בעצמו, והוד מלכות שרה עליו. אבל כאשר נמצאת איתו ביחידות, הוא גרם לך להרגיש שהאדם החשוב בחדר הוא אתה. זה היה כישרון יוצא דופן. מלכות בלי כתר. גדוּלה בבגדי חול. מהליכותיו למדתי שהעניו אינו זה החושב שהוא עצמו קטן – אלא זה היודע כי באנשים אחרים שוכנת גדוּלה…"

משה מדריך אותנו ביחסי שמיים וארץ במרחב של הפרט אך גם במרחב של הכלל. משה מסביר לבני ישראל כיצד לכונן מלכות בשר ודם עם תודעה של מלכות שמיים. במצוות המלכת מלך/מנהיג, מתוארת לנו מנהיגות ענווה שתפתח לנו את הדלת לחיבור הראוי שביניהם, ובו בזמן תזכיר לנו שמה שנכון עבור המנהיגים שלנו נכון גם עבור כל אחד ואחת מאתנו בהנהגה הפרטית שלנו, בבית, עם חברים, בעבודה, ובקהילה.

שבת שלום❤️

השבוע פרשת שופטים שהיא הפרשה החמישית בספר דברים. בפרשת שופטים אנו מוצאים מצוות וחוקים נוספים שבני ישראל מקבלים ממשה רבנו לפני כניסתם לארץ; חוקים שידריכו את חייהם בארץ.

יש להקים מערכת משפטית מסודרת הכוללת שופטים הממונים על החוק ופסיקתו, ולצידם, השוטרים הממונים על שמירת החוק. מערכת משפט זו מחייבת לערוך משפט צדק ואוסרת על לקיחת שוחד. ככתוב- "(כ) צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּף–לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ." (דברים טז)

עובדי האלילים היושבים בארץ כנען היו נוהגים במנהגים אליליים שונים, לכן, משה רבנו חוזר ומזכיר בפירוט את איסור העבודה הזרה.

בנוסף, מוזכרים הכללים החלים על מלך מישראל. כשבני ישראל יגיעו לארץ, ויבקשו להמליך על עצמם מלך, על המלך להיות מתוכם, ולא מישהו זר, עליו להיות אדם צנוע, ש"לא ירבה סוסים, לא ירבה נשים, ולא ירבה כסף וזהב", שיסנוורו את עיניו. המלך מצווה גם לכתוב לו ספר תורה שילך עמו תמיד, ככתוב- "(יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם (כ) לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן-הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול–לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל-מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל " (דברים יז')

שבט לוי והכוהנים כאמור לא מקבלים נחלה בארץ המובטחת, לכן, על בני-ישראל להעניק להם חלקים מן הקורבנות שיעלו בבית המקדש וכן את ראשית היבול והגז. בנוסף, בשלושת הרגלים מותר לכל כהן להצטרף לעבודה ולהקריב את קורבנו.

הפרשה עוסקת גם במעמדו ובתפקידו של הנביא;  רק ה' יקבע מי הוא נביא, וישים בפיו דברים. כלומר, יש איסור מפורש לעסוק בכישוף; יש להתייעץ רק בנביאי האמת שיבחר בהם ה'.

בפרשה יש הוראה מפורשת להקים את ערי המקלט לאדם שהרג אדם אחר בלי כוונה, בשגגה.

בהמשך הפרשה מוצגים כללי ההתנהגות ביציאה למלחמה, בשעת מלחמה ובסיומה. חשיבות הביטחון בה' שיהיה עם בני ישראל ויסייע בידם להצליח, מוזכרים הכללים הקובעים מי לא יצטרף למלחמה, וכללי התנהגות לאחר ניצחון.

כמו כן, ישנה הנחייה מפורשת להציע לעיר שלום לפני שתוקפים אותה, והוראה שלא לכרות עץ מאכל על מנת להשתמש בו לחומת מצור על העיר.

לבסוף, בפרשה מתואר גם טקס מיוחד שיש לקיים במקרה בו מוצאים אדם שמת בשדה אך לא ידוע מי הרג אותו; ביטוי לחשיבות ערך חיי האדם.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

"(טו) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ…  (טז) רַק, לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים, וְלֹא-יָשִׁיב אֶת-הָעָם מִצְרַיְמָה, לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; …(יז) וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד. (יח) וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ, עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ–וְכָתַב לוֹ אֶת-מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת, עַל-סֵפֶר… (יט) וְהָיְתָה עִמּוֹ, וְקָרָא בוֹ כָּל-יְמֵי חַיָּיו–לְמַעַן יִלְמַד, לְיִרְאָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לַעֲשֹׂתָם. (כ) לְבִלְתִּי רוּם-לְבָבוֹ מֵאֶחָיו…" (דברים יז')
בתקופות הקדומות היה מותר למלכים לעשות כל מה שעולה על רוחם ולקחת מנתיניהם כל מה שליבם חפץ. בפרשת השבוע, התורה מלמדת אותנו על ההתנהגות המצופה מהמלך היהודי האידיאלי, שלמרות כוחו הרב, עליו להתנהג במתינות ובאחריות, לא לצבור לעצמו אוצרות רבים מדי, רק בכדי לספק את תאוותו העצמית.
השפע קיים בכדי שנהנה ממנו, אבל לא בכדי שניסחף אחריו ובטח לא בשביל שנטה את ליבנו ושכלנו אליו. הרב דוקטור יונתן זקס מטיב להסביר, "…אבל כדי להבין מדוע חשובה הענווה אין צורך להיות דתי. בכתב העת למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד פורסמו בשנת 2014 תוצאות סקר שהראה כי "המנהיגים הטובים ביותר הם מנהיגים ענווים". אלה הם מנהיגים הלומדים מביקורת. ביטחונם העצמי איתן, והוא מאפשר להם להאציל סמכויות ולשבח אחרים על תרומתם. הם מסַכנים את עצמם למען טובת הכלל. הם משרים על סביבתם נאמנות ורוח צוות. ומה שנכון לגבי מנהיגים נכון גם לכל אחד מאתנו כבן־זוג, כהורה, כעמית־לעבודה, כבן־קהילה, כחבר.
אחד האנשים הענווים ביותר שפגשתי בחיי היה הרבי מלובביץ', זכר צדיק לברכה. לא היה בו שמץ של שפלות רוח. הוא התנהל מתוך גאון חרישי. הוא בטח בעצמו, והוד מלכות שרה עליו. אבל כאשר נמצאת איתו ביחידות, הוא גרם לך להרגיש שהאדם החשוב בחדר הוא אתה. זה היה כישרון יוצא דופן. מלכות בלי כתר. גדוּלה בבגדי חול. מהליכותיו למדתי שהעניו אינו זה החושב שהוא עצמו קטן – אלא זה היודע כי באנשים אחרים שוכנת גדוּלה.
עזרא טאפט בנסון, איש דת ושר בממשלת ארצות הברית, אמר כי "הגאווה שואלת מי צודק; לענווה אכפת מה צודק."… ככל שהעצמי שלנו קטן כן רחבים אופקי עולמנו."
מנהיגות משמעותה שליחות גדולה שתפקידה לפעול למען המדינה, למען העם, למען הארץ שלנו. לנגד עיני המנהיג עומדת טובת הציבור ולא טובתו האישית.
אומר הרב דב בערל וויין- "המדינה איננה מושלמת מבחינה חברתית, כלכלית, פוליטית או רוחנית. לא פעם שמעתי אנשים בישראל אומרים בבדיחות דעת מסוימת, בזמן שהם מחכים בתור במשרדי הממשלה הרבים שלנו, "לזה חיכינו אלפיים שנה?!"
החלומות הגדולים והאדירים שרבים מייחסים לימות המשיח טרם התגשמו. אנחנו עדיין רחוקים מהשגת שלום וביטחון, ועוד לא בנינו חברה שוויונית ורוחנית במהותה. החברה שלנו מפולגת ממחלוקות פנימיות, שנאות נטולות היגיון וטרוניות קולניות.
הגענו לארץ המובטחת, אבל רבים מרגישים שההבטחה לא התקיימה, ולכן הנחמה הלא כל כך קטנה, האפשרות לחיות בארץ ישראל, במדינה יהודית עצמאית, לא זוכה להערכה ראויה, ואצל יהודים רבים גם בישראל וגם בתפוצות היא לא זוכה אפילו להכרה. נדמה שהם רואים בגאולת העם היהודי ובניית הארץ עניין של "הכל או לא כלום", ואם אין לנו הכל, לרבים נדמה שאין לנו כלום… יש שבע שבתות של נחמה שבאות אחרי תשעה באב. הנחמה, כך נראה, מגיעה במנות קטנות שצריכות לחזור על עצמן. גם נחמה קטנה ראויה להערכה ועל כל נחמה קטנה צריך להתענג כפי שהיא. אין נחמה מלאה כשלעצמה. הנחמות תמיד קטנות בהשוואה לאסון הלאומי הגדול שניחת עלינו, אך ביחד הן מאפשרות לנו להינחם ולחזור למשימה האישית והלאומית שלנו."

שבת מבורכת ובשורות טובות❤

הפטרת פרשת קרח היא בספר שמואל א (י"א, יד' – י"ב, כב') –
"(יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: (טו) וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ- שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד-מְאֹד: "
נשאלת השאלה- מדוע צריך לחדש את המלוכה? ההפטרה פותחת בהמלכתו של שאול כמלך הראשון לישראל, אך עיקר ההפטרה לא עוסק בהמלכת שאול כי אם בנאומו של שמואל על מוסד המלכות. מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "לאחר העיסוק האינטנסיבי שלו בענייני המלכות בפרקים הקודמים להפטרה, שמואל פונה לעם בנאום רפלקטיבי על משמעותו הרוחנית של המלכת המלך. שמואל קיבל את רצון העם להנהגה פוליטית יציבה, אך שמואל חרד מפני ההשלכות הרוחניות של מהלך זה, ואת חששותיו הוא פורש בפני העם."
התקופה הקודמת להמלכת שאול היא תקופת השופטים כשהפסוק המזוהה ביותר עם ספר שופטים הוא הפסוק שגם חותם אותו: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". תקופה שבה היה העדר שלטון מרכזי והייתה אי יציבות מתמדת.
מסביר הרב ליכטנשטיין- "חוסר יציבות שלטונית מוליד אנארכיה חברתית והעדר שלטון מרכזי גורם לבעיות דתיות ומוסריות לא מבוטלות, וכל אלו תולדה של המצב השלטוני… נראה שספר שופטים מבטא מצב דתי ירוד. לכן, אין פלא שקצה נפשו של העם באנדרלמוסיה, והם דורשים ייסוד מלכות על מנת לבסס שלטון מרכזי חזק וקבוע. בקשתם למינוי "מלך לשפטנו" מבטאת את כמיהתם לשליט חזק ולשלטון יציב לאורך זמן… עם זאת, שמואל איננו מרוצה מכך, והוא מוכיח את ישראל על רצונם במלך כשהתנגדותו נעוצה ביתרון שהוא רואה במציאות ששררה בתקופת השופטים. בשעתו, לא היתה לעם כתובת אל מי לפנות ולא היה להם אל מי לשאת את עיניהם. העם רואה בכך חסרון גדול, אך לא שמואל. מבחינתו, מצב שבו אין כתובת אנושית לישראל לתלות בה את עיניהם עדיפה, כי ע"י כך יתלו את עיניהם לאביהם שבשמים. שלטון יציב נוטע בעם את תחושת הביטחון הנסמכת על מעשה אנוש, ואילו העדר מנהיגות קבועה תורמת להכרתם בהשגחתו של הקב"ה. העובדה שאין מנהיג מיועד האמור ליטול אחריות אלא צץ לפתע דמות בלתי מוכרת ותופסת פיקוד היא משום שד' שולח אותו להושיע את ישראל. מילת המפתח החוזרת פעם אחר פעם בדבריו של שמואל הוא וישלח ד'. המנהיג כשליח ד' הוא המודל ששמואל מציג בדבריו והיא נהירה ובהירה יותר כשאין מלך קבוע אלא שליח מזדמן המופיע בפתאומיות."
שמואל מעלה את נושא מקור הסמכות והכוח של המנהיג, שני סוגים קיימים- כוח סמכות ארצית, וכוח סמכות רוחנית, מי מהם מוביל את העם? שמואל מעלה את שאלת טיב ההנהגה והזיקה שבין הכוח והרוח. מוסיף הרב כי משה, אהרן ושמואל משדרים הנהגה שבה האלמנט הרוחני ניכר וגלוי לעין ובזה יש יתרון בהנהגתם על פני שלטון יציב, שהרי בהנהגתם מתקיימת ההשגחה האלקית והיא ניכרת וגלויה. לעומת זאת, הנהגה ארצית איננה בהכרח טובה יותר שהרי אין הם משדרים את ההשראה הרוחנית של משה ואהרן אף על פי שהם מדברים בשם ה' ושואבים את כוחם ממנו.
ממשיך הרב ליכטנשטיין- " חששו של שמואל הוא שהסדר והיציבות השלטונית שהמלכות תביא יבואו על חשבון ההכרה במלכות שמים, שהרי עולם יציב נוטה להסתיר מעיני האדם את הבורא המסתתר מאחרי יציבות זאת… "
נראה שהקשר לפרשת קורח ברור, הנהגתו של משה עומדת בפני התקפתו והמרד של קורח, עדתו ותומכיו, המערערים- מדוע קיבלו משה ואהרון את ההנהגה בעוד כולנו יהודים, כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים! קריאת תיגר המזמינה את כולנו לבחון מהיכן אנחנו מונעים? אין ספק שמטרת העולם היא שנקנה את הקדושה בכוחנו ובעבודתנו, ולכן גם ניתנה לנו הבחירה. תפקידנו הוא להתעלות ולהתקדם במדרגות ובמעלות, מלמטה למעלה, ולכן ניצבים לפנינו הטוב והרע בכל מדרגותיהם. עלינו לזכור שהקדושה לא נקבעת על פי מדרגתו של האדם אלא על פי עמלו ויגיעתו, ניסיונותיו ואתגריו.
מסכם הרב גור גלון- " גם בזמננו יש המנסים ליצור דרגות ולראות מי גדול ממי, האנשים העוסקים בתורה כל היום, לעומת האנשים המשלבים תורה ועבודה, אנשי התיישבות לעומת אנשי הצבא, ועוד ועוד, וההבנה הנכונה היא שכל מי שעושה את תפקידו בנאמנות ומסירות לשם שמים עפ"י התורה הוא גדול מאד, וככל שמסירותו גדולה, והוא מתמודד עם קשיים גדולים ויכול להם, הוא הולך ומתגדל. יהי רצון שנזכה מחד להבין את המדרגות השונות שיש בעולם, לדעת מה עיקר ומה טפל, מהו אמצעי ומהי מטרה, ולהבין שאנו, עם ישראל, הננו המטרה ושכל אחד ואחד במקומו ובכוחותיו וכישרונותיו, יש לו תפקיד חשוב ויסודי לטובת העולם כולו, נזכור כל הזמן שאנו מקושרים ישירות לקב"ה ושממנו יתברך אנו שואבים את מקומנו ותפקידנו."
נדמה לי ששמואל הנביא, השופט, והמנהיג קורא לכולנו לבחון את המנהיגות של כל אחד ואחת מאתנו ולוודא שהינה מנהיגות ראויה שמובילה אותנו להקמת חברה ערכית שיש בה חוק, חירות, שלום, צדק וצדקה, חברה שבה אדם דואג לרעהו, ומטפח אהבת חינם וענווה. אמכי"ר.
שבת שלום👑

ההפטרה לפרשת חיי שרה היא בספר מלכים א'- פרק א', פסוקים א-לא. גם הפטרה זו, כמו הקודמת, לקוחה מספר מלכים. לאחר הסיפור על פטירתה של שרה אמנו וקבורתה במערת המכפלה, פותחת פרשת חיי שרה: "ואברהם זקן בא בימים", וכך פותח גם ספר מלכים: "והמלך דוד זקן בא בימים". עבור אברהם אבינו זו פתיחה לחיים מחודשים, בעוד אצל דוד זו פתיחה המבשרת על דעיכה.

מתאר הרב יהודה שביב- "מההפטרה עולה השוואה מעניינת בין אברהם אבינו לבין דוד המלך. שניהם בונים ומייסדים, שניהם מנהיגים את עם ה', אך בעוד העברת הירושה בביתו של אברהם היא פשוטה וחלקה, בביתו של דוד היא רוויה בתככים ובבעיות."

בהפטרה עוסקים בהמלכת שלמה, העתיד לקבל מלכות שלימה, ובנוסף, עתיד לזכות בהכרתם של מלכי ארץ קרובים ורחוקים, לעומתו אברהם אבינו כבר בפרשה שלנו זוכה בכבוד כשעמי הארץ משמיעים באזניו: "נשיא אלהים אתה בתוכנו" (בראשית כ"ג, ו') ומצהיר על יצחק בנו כממשיך דרכו. אברהם מייסד את האומה הנבחרת ואילו דוד מייסד את המלכות.
אברהם עוד בחייו דואג להמשכיות הראויה: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים… נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי…" (כ"ה, ה-ו). ואילו ביתו של דוד מלא בסכסוכים ומזימות, ואדוניה בנו ממליך את עצמו עוד בחייו של אביו, דוד.
עיקר סיפור הפרשה הוא סיפור שידוכו של יצחק שמאפשר את המשך השושלת של אברהם אבינו. ועיקר סיפור ההפטרה, הוא ללא ספק קביעת היורש, המלך הממשיך. שימו לב, בשני המקרים, בפרשה ובהפטרה, עוסקים בהנהגה, ובבני אדם שאינם מסתמכים רק על הבטחה אלוקית, אלא פועלים ככל שבידם כדי להשיג את מה שנראה להם חיוני, נכון, מקדם וטוב.

בימינו אומנם אין מלכים אבל כבר יש אומה, ובחברה הדמוקרטית שבה אנו חיים יש אפילו בחירות ובמקרה🤓 השבוע היו הבחירות לראש עיר והמועצה.
תהיתי לעצמי- כמה מאתנו מהרהרים ועוסקים בשאלות- מי יכהן כראש הרשות במקום מגורנו בחמש השנים הבאות? מי יהיו חברי המועצה ביישוב או בעיר שלנו? וכמה מאתנו מאמינים באמת שאלו החלטות שהן בידיים שלנו, שלא כמו בימי המלוכה, ובידנו היכולת ליצור שינוי ולהשפיע? ההד השכיח הוא שלא משנה שיטת הממשל- התככים, הסכסוכים והמזימות נותרו בעינם; אין רגע דל בדרמה הפוליטית בכלל בעבר, בהווה וכנראה שגם בעתיד, וספק אם יש בה רגע של תום. אבל בסופו של יום, כדאי שנזכור שיש לנו את החופש לחקור, לבדוק, לשאול ולבחון מי מהמועמדים הכי קרוב לאני מאמין שלי. לפני הרבה שנים אף אחד לא שאל אותנו את מי אנחנו בוחרים, הייתה הכרזה וזהו. והיום פונים ומבקשים מאתנו לצאת ולבחור, ורבים מאתנו בוחרים להיות פאסיביים, בוחרים שלא לבחור. ועלינו לשאול את עצמנו-האם אנו מפספסים הזדמנות נדירה להשפיע ולשנות?
מי ייתן ונצליח לפעול, להתחבר ולהשפיע . אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, יהוסף אורי בן הדסה, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.