השבוע שלוש מכות נוספות מכה ה' את המצרים, מכת ארבה, מכת חושך, ולבסוף המכה הקשה מכולן – מכת בכורות שמובילה את פרעה, מלך מצרים, לשחרר את בני ישראל. פרעה המבועת מבקש מעם ישראל לקום ולצאת ממצרים.
כמו כן, ה' אומר למשה ואהרון כי החודש הזה (א' בניסן שנת 2,448 לבריאת העולם), בני-ישראל ייצאו מעבדות לחירות, וזהו בעצם החודש הראשון בספירת חודשי השנה, "(ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה." (שמות יב').
לאחר תיאור יציאת מצרים התורה מפרטת לגבי המצוות הקשורות לקורבן הפסח, לנושא קדושת הבכורות, והחובה לספר לדורות על יציאת מצרים – מה שאנו עושים למעשה בכל שנה ושנה בליל הסדר.
מתאר רון פרושאור, שגריר ישראל באו"ם לשעבר-
"שלח את עמי". שלח את עמי משאול תחתיות, מהשעבוד, מהכניעה, אל המדבר, אל החירות, לבנות חברה, לעמוד כעם, כציבור חופשי וגם כבעל חובות. שלח את עמי לבנות ולהיבנות.
כשמשה ואהרן נשלחים אל פרעה, הם מייצגים עם רצוץ, מיואש, של אנשים משועבדים, שלא נותר להם אלא לאסוף את שבריהם. משה, כפי שאחד העם הגדיר, נשלח כנביא, כאיש האמת. כאדם שהחזון… עומד לנגד עיניו, ושכל חפצו הוא להגשים רעיון מוסרי נשגב, ואהרן, כמנהיג המעשי״, ואני מחדדת הדובר ויד ימינו של משה, מנסים יחד להגשים את החזון שמביא משה בתוך המציאות, על כל האתגרים ועל כל הפשרות שיש לעשות בדרך.
ממשיך השגריר פרושאור, ״עם ישראל, בנקודת הזמן הזו, כשמשה ואהרן ניצבים מול פרעה, עוד צפוי לעבור הרבה מרגע שהוא יישלח למדבר. ראשית, הוא עומד להפוך לעם. הוא עומד לעבור עוד כמה יציאות מצרים במהלך הדרך, ולפגוש במהלכה יותר מפרעה אחד. הוא עוד ייתקל בעמים רבים שיקומו לדכאו, להכניעו, להשמידו. והוא גם צפוי לעמוד שוב על רגליו האיתנות. הוא עתיד להקים בית. מדינה.
עם ישראל היום הוא לא אותו עם עבדים שבור. וגם שליחיו בעולם הם שליחים של עם חזק, למוד קרבות, גאה, מתחדש ובונה. שליחיו מייצגים מדינה יוזמת ועמלה שמחזיקה ב-12 פרסי נובל, שמגדלת בחממות פלפלים במדבר וסטרטאפים בעריה המתועשות. שמדורגת במקומות הגבוהים ביותר בשיעור ההשכלה האקדמית. ששולחת לוויינים לחלל. מדינה שמכריעה מיהם נבחריה במוסדותיה הדמוקרטיים ושמחזיקה בצבא חזק ומוסרי שמגן עליה.
במסדרונות האו"ם, אני צועד זקוף קומה, גאה, כשאני יודע את מי אני מייצג ואת מה אני מייצג. עם עצמאי ומשוחרר. משה ואהרן הם כבר לא שתי ישויות נפרדות… מדינת ישראל מגלמת בתוכה את שניהם.
החזון והמעשה… משולבים באופייה וזורמים בעורקיה. זוהי מדינה שמתמודדת, כמשה וכאהרן, עם מציאות לא פשוטה ואתגרים ופשרות יום יומיות, כשכל אותה העת, החזון והאידאל של משה רבנו, ניצבים לנגד עיניה כמצפן…"
אכן, משה הוא מנהיג שקיבל הנחיות ברורות, ליווי צמוד ויותר מהכל, יוצא לשליחותו עם הבטחה ממעל כי שליחותו תישא פרי ותצליח; חלום של כל מנהיג. ועדיין, גם משה עובר מסע חיים, מסע של 40 שנה במדבר וחווה אינספור תיסכולים ואתגרים במימוש שליחותו. המלה "מצרים" הינה מלשון מגבלות, מיצרים ומכשולים. אנו כורעים תחת המגבלות וההרגלים ולו רק בגלל שהם היו גם ההרגלים שלנו אמש.
גם כיום, אנו צריכים לשאול את עצמנו, האם כאומה עצמאית במדינה עצמאית, אנו זוכרים את הערכים שלשמם נשבענו והבטחנו להעביר מדור לדור, ערכים שלמענם רבים מסרו את היקר להם מכל – את חייהם!?
מסביר הרב שלמה יפה, "אנו עבדים לערוצים הקיימים בחיינו ובעולם, כיוון שאנו עסוקים מדי בהורדת האבק מעל כריכות ספר החיים שלנו מכדי לקרוא את דפיו.
…כל תחום בחיינו ניצב מוכן להניב תכלית, משמעות והגשמה, אם אנו אך מוכנים להעז להשתחרר ולהיות חופשיים באמת. "חופשיים באמת" אין פירושו חופש מן השעבוד לאיזה פרעה, מלך או צאר שבמקרה שולטים באותו רגע, אלא זהו חופש מן השעבוד של כל המגבלות שאנו עצמנו מטילים על עצמנו ועל יכולתנו להגשים באמת את הפוטנציאל האלוקי שלנו."
בתקווה שאכן נצליח להיות חופשיים באמת. ולאור ההישגים שלנו והפוטנציאל הקיים, כפרטים וכאומה, נשכיל גם לייצר מרחב חיים משותף ומכבד. ולא רק בעתות משבר, אלא לאור החזון והערכים שהורישו לנו משה ואהרון, מי ייתן ונצליח להטמיע ולחוות כי סך חלקינו גדול מהשלם. אמן כן יהי רצון.
שבת שלום❤️
לעילוי נשמת דודי היקר, יורם בן כזאלה, יהי זכרו ברוך.
פרשת חיי שרה- לחיות את החיים
עד פטירתה של שרה אמנו מתו אנשים רבים בעולם, דורות שלמים חיו את חייהם ומתו, ולא מצאנו עיסוק ואזכור כה רב לגבי מותם כפי שאנו מוצאים בפטירת שרה אמנו. בפרשה ישנה התעסקות גדולה מאוד סביב פטירתה – הספד, בכי, קניית קבר והקבורה עצמה.
הפתגם שאומר 'זמן שווה כסף' נשכח מאתנו לא פעם בהתנהלות השוטפת. בסרט שנקרא 'עולם הזמן', ‘In Time’, ניכר לעין שזמן אכן החלופה היותר משמעותית לכסף. זהו סרט מ2011 שמציג עולם בדיוני בשנת 2161, שבו יש פריצת דרך גנטית שגורמת לאנשים לחיות לנצח. למרות זאת, החיים מוגבלים על ידי שעון דיגיטלי הטבוע על אמת היד של כל אחד ואחת. הזמן הוא המצרך היקר ביותר ואתו מתנהל המסחר והכלכלה בעולם. סרט מעורר חשיבה ומומלץ לצפייה.
אנשים רבים שחלו במחלות קשות והרגישו את קיצם קרב- כשנרפאו חוללו שינויים משמעותיים בחייהם. כולנו יודעים שזמן החיים שלנו קצוב ובכל זאת, אנו לא חיים כל יום בתודעה שזמננו מתקצר… המילה מחר או שבוע הבא או פעם הבאה שגורה בפינו בטבעיות.
מסביר הרב שרגא סימונס- "אחת מהטרגדיות האנושיות הגדולות ביותר היא תופעת בזבוז הזמן… שמה של פרשת השבוע "חיי שרה" – חייה של שרה אימנו. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה בכלל לא דנה בחייה של שרה, אלא מתארת את מותה ואת טקס הקבורה שלה. לאחר מכן ממשיכה הפרשה באותו הנושא, ומסיימת בסיפור על מותו של אברהם אבינו! אם הפרשה שלנו מדברת רק על מוות, מדוע היא נקראת בשם "חיים"?!…
כשהתורה מתארת את חייו של אברהם אבינו, היא משתמשת במלים "ואלה הם ימי שני חיי אברהם" (בראשית כ"ה) התורה משווה את הימים לשנים, ובכך מספרת לנו שלמרות שצמיחתו של אדם רגיל נמדדת בטווח של שנים, אצל אברהם ושרה – ניתן היה למדוד את הגדילה (הצמיחה) בטווח של ימים. שניהם התפתחו מדי יום ביומו כשהם חיים את ימיהם באופן מלא ומוחלט… הגמרא אומרת שכל ימיה של שרה אימנו היו שווים בטיבם ובאיכותם, למרות שהיא סבלה במשך 90 שנים מעקרות, וגם נחטפה פעמיים בחייה! בדומה לכך, גם אברהם אבינו נלחם במלחמות… הכוונה היא, שלא משנה מה עבר עליהם, אברהם ושרה ראו בכל רגע בחייהם הזדמנות ללימוד וצמיחה…"
הנטייה לוותר לעצמנו, לא להעז, לא להאמין, לא לחלום רחוק, וכו' איננה עוצרת עבורנו את הזמן. כמו כן, ברור שיש צורך באיזון וכל אדם זקוק לזמן בשביל להתאושש ולהתרענן, ובכל זאת כדאי שגם הרגיעה שלנו תהיה בעלת מטרה ומוגדרת. כולנו צאצאים של אברהם ושרה, והדוגמא שהם מציבים עבורנו למציאות החיים היומיומית שלנו בהחלט מהווה השראה ומזכירה לנו שהשעון מתקתק לו כל הזמן.
הרב איתמר אלדר נותן דוגמא "'באגדה מפורסמת המספרת על אדם שהגיע לכפר אחד ובטרם נכנס עבר בבית הקברות ושם נדהם לגלות כי המשותף כמעט לכל המצבות הוא הכיתוב המורה על גילם הצעיר של הנפטרים: בן שנה, בן שנתיים, בן שלש וכו'. בחרדה גדולה נכנס האדם לכפר ומיד כשנתקל באדם הראשון שאל אותו האם הייתה בכפר מגיפת ילדים כלשהי, שהרי אחרת כיצד ניתן להסביר מדוע קבורים כ"כ הרבה ילדים בבית הקברות? האיש חייך והשיב כי בכפר זה לא מונים את שנותיו של האדם כנהוג, כי אם אוספים רק את הרגעים בהם אותו אדם חי את חייו באופן מלא ומשמעותי ומכאן גם ההסבר למספרים הנמוכים הנקובים על גבי המצבות'…
הפער שבין הכמות והאיכות מתגלם בחיינו באינספור דוגמאות שבהם אנו נתבעים לדרך ארוכה, לעיתים טפלה וחסרת טעם לכאורה, בזמן שכל ענייננו הוא במטרה הנעלה והנשגבת שבקצה הדרך. רבים מאתנו מבלים שנות לימוד רבות טפלות ולא מעניינות, בשביל תעודה חשובה שמקבלים בסוף. אנו עמלים שנים רבות בעבודות חסרות משמעות בשביל קידום שיבוא בסופן. ישנם אנשים שכלל אינם נהנים מעבודתם, אולם הם בהחלט נהנים מתלוש השכר השמן שנכנס לחשבון הבנק שלהם מדי סוף חודש. וכך ימים שלמים, חודשים ולעתים שנים שלמות, משמשים בסך הכול אמצעי טפל למטרות שההנאה מהן קצרה ומזערית ביחס לשנות העמל – 'ורהבם עמל ואון'.
סוד אריכות הימים, מלמדת אותנו החסידות, הוא למצוא את הטעם גם באמצעי. לאחוז ברגע ולשהות בו לכשעצמו, ללא קשר להיותו אמצעי למשהו אחר. כל רגע, מלמדת אותנו החסידות, הוא הזדמנות. מכל סיטואציה אפשר ללמוד, ומכאן שאל לנו להיות עיוורים וחרשים נוכח ההווה בגלל העתיד. העתיד הוא ללא ספק חשוב, אולם גם כשזה יגיע, הוא כבר ידאג להסיח את דעתנו לעתיד חדש שיכנס תחתיו. החסידות טוענת שכל רגע הוא נצח, וכל שנייה מסתירה בחובה מציאות אינסופית. רק מי שמצליח להתמסר לרגע, ומנסה להפיק ממנו את המרב תוך שהוא מסיר את הלוט הסופי מעל האינסופי, יוכל לגעת בנצח ולזכות ב'אריכות ימים'.
המשימה הזאת איננה קלה בעולם המערבי והתחרותי בו אנו חיים. המרוץ הוא אינסופי והיעד לא תמיד ברור, וכל רגע מהווה בסך הכול מבוא אל הרגע הבא. כך ימים שלמים, חודשים ושנים עלולים לעבור מבלי שטעמנו את טעמו של פרי הנצח.
שרה אימנו, לעומת זאת, חייתה מאה עשרים ושבע שנים, אולם לא במספר השנים תפארתה. 'שני חיי שרה' – ש"כולן שווין לטובה"- אומר רש"י, ורומז כי אצל שרה לא היה הפרש בין ה'ברוטו' ל'נטו' של שנות חייה. אלו הם 'חיי שרה', ומכאן גם הטעם לשמה של הפרשה.
מסופר על הבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, כי פעם שאלוהו מהו הדבר החשוב ביותר עבורו. ציפייה הייתה כי הבעל שם-טוב ידבר אודות סולם ערכי מסוים, מדרג רוחני או על הדרכה לדברים שהם עיקר ואליהם כדאי וראוי לשאוף. באופן מפתיע השיב הבעל שם טוב: 'הדבר החשוב לי ביותר הוא זה אשר אני עושה אותו עכשיו'."
למשל, גם כשאני צוברת שעות נהיגה מרובות מסיבות מוצדקות אני יכולה לבחור למה אני מקשיבה בנסיעה ואיך אני נהנת ומממשת את הזמן המבוזבז כביכול… משפט חזק שמהדהד לי הוא של הרב נריה זצ"ל- "אנשים כל כך מתאמצים להוסיף שנים לחיים שלהם, במקום להוסיף חיים לשנים שלהם." מי יתן ונצליח ליצוק בחיינו תוכן ולחיות חיים של משמעות ותכלית. אמכי"ר.
שבת שלום❤️
לעילוי נשמתו של הרב ד"ר יונתן זקס, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים
פרשות מטות מסעי- תחנות או יעד סופי?
השבוע אנו מסיימים את חומש במדבר, ובפרשה האחרונה מפרטת התורה את התחנות של בני ישראל במדבר, מדוע יש צורך לפרט את התחנות שהיו במסע שהרי עוד רגע ובני ישראל מגיעים ליעד?
משתף הרב דוד מנחם-
"בנעורי כתבתי ביומני: "בני אדם מהלכים בעולם. יש שהולכים נִכְחם בבטחה, בחושבם שהמטרה נמצאת אך ורק בסוף. על כן הם בחיפוש מתמיד של הסוף. ויש שרואים את העולם כטיול; מתבוננים בדרך, משקיפים על הנוף, הופכים כל אבן, ומתפעלים מכל ציוץ וציוץ. בעיניהם התהליך – תכלית, והמסע – טיול".
גדלתי וראיתי שכך פסק הפילוסוף הסיני לאו צה: "התכלית אינה המטרה אלא הדרך". יש כבוד למסע וערך לדרך. היציאה ממצרים הייתה גם בשביל המסע במדבר. למסע על הצלחותיו וכישלונותיו יש תפקיד למתבונן.
ארבעים ושניים מסעות מנויים בפרקנו… שֵׁם פירושו מטרה. תכלית. שֵׁם מ"ב המסעות אומר, שהתכלית נמצאת גם בעצם מסע החיים שלך, עוד לפני שהגעת למטרה. יד ה' היא זו שמכוונת את המסעות במדבר החיים.
אדם שנמצא בהתחדשות אינו מכלה את זמן המסע לריק. אדרבה, הוא נהנה בו ומפיק ממנו תועלת. בספר הנסיך הקטן (פרק 22) אומר פקח הרכבות: "הנוסעים אינם רוצים להשיג שום דבר. הם ישנים או מפהקים. רק הילדים לוחצים את אפיהם אל השמשות". על כך עונה הנסיך הקטן: "רק הילדים יודעים מה הם מחפשים". אני עם הילדים." אומר הרב דוד מנחם
מעניין לראות בפרשה ששמות מקומות החנייה של בני ישראל מזכירים מצבים רגשיים, "וַיַּחֲנוּ, בְּמָרָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּדָפְקָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּקִבְרֹת הַתַּאֲוָה.", "וַיַּחֲנוּ, בַּחֲרָדָה.", "וַיַּחֲנוּ, בְּמִתְקָה.", ועוד. מסתבר, שמקומות החנייה במסע שבחיינו, מצבי הביניים הללו, הינם משמעותיים, משפיעים ומעצבים את חיינו. אנו מסיימים יעד ביניים ועוברים הלאה ליעד הבא וכך עד לנקודת הסיום.
מסביר המחנך אלישע לוי, "שם 'בן מב', הוא שם השם הרמוז בראשי התיבות של תפילת 'אנא בכח'. בקבלה מבואר כי ענין השם הזה הוא מידת הגבורה העולה מלמטה למעלה. תנועת מסעות בנ"י במדבר, בעלותם ממצרים לארץ ישראל, קשורים בשם זה והיא מבטאת התקדמות של שלב אחרי שלב עד לתכלית. החסידות מוסיפה כי בבחינה הפרטית, לכל אדם יש בחייו מב' תחנות במסעו הפרטי וכך גם על עם ישראל, מב' מסעות של יציאה מגבולות ומיצרים, ובכל פעם בבחינה גבוהה יותר, כך עד ביאת משיח…"
מוסיף הרב אהרון ליכטנשטיין-
רש"י מביא טעם נוסף לכתיבת המסעות:
"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת – משל למלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפואתו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".
מדוע האב מראה לבנו את כל המקומות בהם עברו עד שהחלים? הסיבה לכך היא שהאב רוצה להראות לבנו שלא רק התוצאה חשובה – העובדה שהבן הבריא, אלא גם התהליכים חשובים: "כאן ישננו, כאן הוקרנו…"…
וזהו שבאה התורה ללמדנו בכותבה את כל המסעות. לומר לך, שגם לאדם שמת… ולא נכנס לארץ – יש חשיבות מרובה במסעות שעשה. לכל מסע ומסע יש חשיבות; יש חשיבות לכל התהליך ולא רק לנקודת המוצא ולנקודת הסיום. כל יום אמנם מקדם את נקודת הסיום, מקדם את יום המחר, אולם חשיבותו נובעת בראש ובראשונה בשל עצמו."
כלומר, מ"ב המסעות במהלך ה-40 שנה במדבר היו אלו שהכינו והכשירו את עם ישראל לפני כניסתו לארץ ישראל. במקביל, נקודות ההשקה שלנו עם החיים הינם אוסף החוויות שלנו במהלך מסע חיינו, אלו מקומות החנייה שלנו, התנסויות מגוונות שהם למעשה לא פעם שיעורים שאנו חווים, המאפשרים לנו לאתגר את עצמנו ולבחון מה אותו שיעור בא ללמד אותנו על עצמנו. האם השתנינו, השתדרגנו והתקדמנו? אותם שיעורים, באותם מקומות חנייה, שולחים אותנו לעבודה עצמית, ומסייעים לנו בדרכנו להגיע למקום אליו אנו שואפים להגיע. לא פעם, השיעורים מאתגרים וכואבים, האגו פגוע ואין לנו פניות לבחון מה השיעור שלנו. יחד עם זאת, כל נקודות המפגש שלנו עם החיים הם אלו שמעצבות את אישיותנו, את תפיסת עולמנו ואת מי שאנחנו, והם שיקבעו את הנתיב שבו נבחר להלך. לכן, עד שלא נתפנה, נתבונן, נתחבר ונקדיש עבודה אישית שתרחיב את תודעתנו ואת המודעות שלנו נמשיך לקבל את אותו שיעור- עד מתי? עד שנתעורר ונלמד מה טפל ומה עיקר, עד שנצליח לראות בשיעורים הללו, בתחנות חנייה הללו, הזדמנות מצוינת לצמיחה ולשינוי שיסייעו לנו להוציא את עצמנו אל הפועל, ולממש את המטרות שלשמם הגענו לכאן. אמכי"ר.
שבת שלום💓
השיעור מוקדש לרפואתה השלמה של שושנה יוסלין בת מזל בתוך שאר חולי ישראל.
פרשת תרומה- מה עניין התרומה?
מה עניין התרומה?
מדבריו של הרב ד"ר יונתן זקס- "זהו הסוד מְשַׁנֵּה־החיים הטמון בשמה של פרשתנו, תרומה. הדרך הטובה ביותר לפגוש את אלוקים היא לתת. עצם מעשה הנתינה כרוך בהבנה שמה שאנחנו נותנים הוא חלק ממה שניתַן לנו. הנתינה היא סוג של הודיה, היא מעשה של הכרת טוב… התורה מלמדת אותנו דבר פשוט ומעשי. תנו – ותרגישו שחייכם הם מתנה. לא צריך לדעת להוכיח שאלוקים קיים. די בכך שנכיר תודה על שאנחנו קיימים – והשאר כבר יבוא מאליו… כך התקרב אלוקים אל בני ישראל באמצעות בניין המשכן… זה קרה משום שהמשכן נבנה מנתינה, מתרומה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. במקום שאנשים נותנים מתוך נדיבות לב לזולתם ולאלוקיהם – שם שורה השכינה… "תרומה" איננה רק מונח המציין מתן וולונטרי. פירושה המילולי של "תרומה" הוא "דבר שמרימים". התרומה היא דבר המוגבה על ידי הקדשתו למטרה נעלה. אתם מרימים אותו – והוא מרומֵם אֶתכם." .
כלומר, הקב"ה מבקש מעם ישראל- "(ח) וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ; וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם." (שמות כה) בתוכם ולא בתוכו, במשכן, מדוע?
חז"ל מסבירים- הכוונה היא אכן ל"ושכנתי בתוכם", כלומר השראת השכינה בליבו של כל יהודי ויהודי. המשכן הוא למעשה דרך פיזית, גשמית של עם ישראל להתחבר לעבודת ה' באופן מוחשי. הקב"ה אינו "זקוק" למשכן, לגשמיות, אנחנו אלו שזקוקים לו, שמתחברים לחומר למעשיות ולמציאות גשמית. לכן, החיבור שלנו לעבודת ה' מתחיל עוד בתרומה.
מה הקשר לתרומה?
כשאנחנו נותנים ומשקיעים במשהו אנחנו מייצרים חיבור, אהבה, אכפתיות, שייכות ומעורבות. אנחנו עוברים להיות פעילים ולא רק משקיפים. בקבלת מתן תורה הצהרנו "נעשה ונשמע" עכשיו עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולפעול. תרומה בכוונה וברצון, להבין שאנו תורמים משהו קודם כל עבור עצמנו, עבור הקשר הפנימי שלנו עם המהות העצמית, עם הנשמה, שהיא הנקודה האלוקית שנמצאת בכל אחד ואחת מאתנו.
רק 31 פסוקים מקדישה התורה לסיפור בריאת העולם, בספר בראשית. ומפרשת "תרומה", מוקדשים 450 פסוקים לבניית המשכן במדבר, כולל הוראות מפורטות ומדוקדקות של חומרים, בנייה, מידות, הכנה, והקמה. מדוע העולם כולו מתואר בקצרה? מדוע המשכן, האוהל הארעי שהיה המרכז לעבודה הדתית-רוחנית במדבר, מתואר בכזו אריכות?
קיימים פרשנויות והסברים רבים, את התשובה הבאה אהבתי במיוחד-
"באופן כללי, התורה לא מתעכבת על תיאור העולם. לשם כך יש ספרי מדע ואלבומי תמונות. התורה מתעכבת על מה שהאדם אמור לעשות בתוכו."
אז מה בין תרומה למשכן- לצדקה?
התשובה- "(ב) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה: מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי. " (שמות כה) מדוע ויקחו תרומה ולא נתנו תרומה? כי עצם הנתינה היא למעשה לקיחה. תאכלס כשאנחנו מקיימים מצוות אנחנו לא עושים טובה לאף אחד אלא לעצמנו. נתינה היא כמו תכנית חיסכון ארוכת טווח שמצמיחה אותנו.
בצדקה לא תמיד תהיה כוונת הלב כי הדגש הוא יותר על הביצוע, בעוד תרומה לבניית המשכן הארעי וזה שבתוכנו, בנשמתנו, מחייב כוונה ורצון שהופכים אותנו לחלק מזה וכפועל יוצא, חוזר אלינו בעוצמות גדולות יותר.
פעם שמעתי משפט חכם ש- העני שתפקידו לקבל, אכן לרוב אין לו ברירה אלא לקבל, אבל לעומתו העשיר תפקידו לתת, ובהחלט יש לו ברירה, הגדולה שלו לזכור את תפקידו ולתת. אני מוסיפה על כך שהנתינה של "אדם עשיר" היא בתחומים שונים לא רק עושר בממון- כלכלי, אלא "עושר" גם בשמחה, במקצועיות וכישרון, בהקשבה וכו
המשכן היה אמנם מקום של פאר והדר, אבל למעשה שימש להרבה יותר מזה. פרשת השבוע שלנו נקראת 'פרשת תרומה', כפי שהזכרנו קודם לכן מלשון 'התרוממות'. הרעיון שנדע לרומם את עצמנו ואת כל "המתנות" היפות שקבלנו (כישרונות, רכוש, שכל) מעבר לשימושנו הפרטי ולתועלת האישית שלנו. שנממש ונשכיל לעשות בהן שימוש, המועיל גם לסביבה ובסופו של דבר גם לעולם כולו. רק אז נצליח להביא את המתנות שקיבלנו למימוש הפוטנציאל הטמון בהן. שנדע לתת עם כוונה מהלב ורצון להפוך את הסביבה שלנו לטובה יותר. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, חמדה בת זהבה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
פרשת בשלח- אל הלא נודע וקריעת ים סוף הפרטית שלנו!
- ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.
פרשת ויחי- ברכה או תוכחה?
בפרשת ויחי יעקב אבינו שזכה לראות בסוף ימיו באיחוד מחדש של המשפחה, סוקר מתוך התבוננות פנימית את בניו שבאו להיפרד ממנו. התבוננות יעקב בבניו מאפשרת לו לראות את הייחוד של כל אחד ואחד מהם, למרות ה"יחד" כשהתקבצו כולם סביבו, הוא ראה היטב את ההבדלים המהותיים הקיימים ביניהם. הבדלים באופי, בהתנהגות, בגדלות ובגורל. וכך מתואר-
" (א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." (בראשית פרק מט)
נשאלת השאלה האם יעקב אבינו ברך את בניו? אצל ראובן, שמעון ולוי אנו מוצאים דברי תוכחה ולא דברי ברכה, כתוב-
"(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, … כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה. (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. (ו) בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי… כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ… (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז…." (בראשית מט)
גם אצל שאר האחים אין ברכות מפורשות, אלא תיאור של ייחודיותם, והדברים המאפיינים את כל אחד מהשבטים, ולאו דווקא ברכות… יותר מזה, תמוה מדוע יעקב אבינו הזכיר לראובן, שמעון ולוי בעת פרידתו מהעולם את כעסו, הרי הוא גסס ומילותיו אלו היו בעת פרידה, אין זה זמן לחבק ולחזק ולא לתקוף או להעליב?
יעקב אבינו מצייד את בניו לקראת הדרך העתידית הארוכה שעליהם עוד לעבור. הוא מעניק לכל שבט את ברכתו הייחודית, ומלמד אותם להיות הם עצמם כשבט וכיחידים.
יעקב למעשה מברך את בניו להגיע לגדולות אבל הוא לא נותן לכולם את אותה ברכה, והוא לא מברך אותם בברכות השגרתיות והמוכרות לנו; יעקב בוחר בזהירות את מילותיו, ומברך כל אחד מהם על פי התכונות והיכולות הייחודיות שלו, ע"פ חזקותיהם וחולשותיהם.
העמדת האדם על כוחותיו ותכונותיו הייחודיות היא הברכה הגדולה ביותר. כלומר כדי להצליח עלינו לעבוד לפי התכונות והכישרונות הטבעיים שלנו. דבר זה נרמז בספר שמות, פרק י': "(כג)… וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם." כלומר כשאנו נמצאים במושבנו- במקומנו הטבעי, אזי אנו מאירים. לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל ייחודי לגדלות, שאליו נוכל להגיע אם נגלה את אותן תכונות מיוחדות והכישורים הייחודיים שמצויים בשורש נשמתנו – ויותר מזה אם נדע להשתמש בהם ולממשם.
כלומר, עולמנו הפרטי והייחודי נבנה לנו כפי כוחותינו וכישרונותינו. הברכה היא שנוכל לראות את עולמנו גודל ומתפתח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה. יעקב מבין שעליו להשמיע לבניו, לא את מה שהם היו רוצים לשמוע, אלא את מה שהם צריכים באמת. כפי שאמר החזון איש- "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" (החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')
בעצם, כל אחד צריך שיהיה לו יעקב פנימי כזה שיאמר לו מהן חזקותיו וחולשותיו, וידייק אותו לשליחותו ולמימוש ייעודו בעולם, כך שנוכל להבליט את התכונה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. כולנו לא פעם מקשיבים לאותה הרצאה או קוראים את אותו מאמר, ובכל זאת כל אחד לוקח, מבין ומפנים רק את מה שקרוב לשורש נשמתו. ככה אנחנו יוצרים ומקבלים גוונים, ניגונים, וסגנונות, מה שנקרא- זרמים שונים וייחודים. הרי כל אדם הוא פרט בתוך כלל, ולכן נכון שכל אחד יקבל ברכה שכזו באופן יחידי וייחודי, לא רק ברכה ברמה של חלוקה לשבטים, הכלל. כולנו נצרכים על ייחודנו כדי ליצור את האחדות המיוחלת. סיוון רהב מאיר מוסיפה שהאחדות היא סביב היהדות, סביב המיטה של יעקב אבינו אבל כל אחד קיבל פירוש ע"פ הפרטיות שלו, כל אחד מאתנו קיבל את חלקו בתורה, ולכן נאמר "ותן חלקנו בתורתך."
השוני שקיים הוא בגודל, בצורה, בגוון, בצליל, בדעה וכ"ד; שוני שנובע מתפקיד/ייעוד /שליחות שונה של כל אחד ואחת מאתנו, יחד עם זאת יש לנו את היכולת לבחור כיצד אנו מממשים את ייעודנו ואת עבודת המידות שלנו. ונכון להדגיש לעניות דעתי שהייעוד והתפקיד איננו אומדן לחשיבות גדולה ואו פחותה בדיוק כמו שאנו לא משווים בין חלקי הגוף לגבי חשיבותם. כולם חיוניים ונצרכים באותה המידה ליצירת הרמוניה ושלמות התפקוד.
שלמה המלך אומר בספר קהלת – "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" (פרק ט'), לא דורשים מאדם לעשות יותר מכוחו, דורשים מהאדם לעשות מה שבכוחו כעת…
מה שמזכיר לי את האמרה המפורסמת של הצדיק רבי זושא מאניפולי (1800- 1729) – "אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא? לא יהיה איכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?"
בסוף דברי יעקב לבניו מסכמת התורה את דבריו במילים:
"(כח) כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם." (בראשית מט)
כלומר, "איש כברכתו" – כל אחד קיבל את הברכה המיוחדת והייחודית עבורו.
ואסיים בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק- "כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו." (שמונה קבצים, א', תנ"ד.)
מאחלת ומברכת אותנו שנלמד ונכיר את חולשותינו וחוזקתינו, שיסייעו בידינו לממש את יעודנו בשמחה, בנחת, בבריאות ואהבה, ושנזכה לאחדות מתוך קיום מרחב לכל הזרמים השונים, המגוונים והיחודיים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך ❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל