חומש במדבר- פרשת קורח- תרבות של מחלוקת

Photo by Afif Ramdhasuma on Unsplash

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר, והיא עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, והיא מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו. במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. נראה כי קבוצות שונות חברו יחד במטרה להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו. משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.
לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר וההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל, מפרשים מסבירים כי נתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם?

מסביר הרב יובל שרלו,
"העיסוק בצדק חברתי מחייב לתת את הדעת לא רק לנכסיו החומריים של האדם. לא לחינם אמרו חכמינו הקדומים כי "טוב שם – משמן טוב", לאמור: לעתים שמו של אדם חשוב לו יותר מכל דבר אחר. בשל כך, חלק מהמאבק על הצדק החברתי מחייב לתת את הדעת לשמירת כבוד האדם, חירותו, שמו הטוב ומעמדו, ויכולתו לקיים חיים חברתיים ויצירתיים כאחד.
כיצד עושים זאת? בדיוק בשל כך התורה עוסקת לא רק בנכסיו החומריים של האדם, כי אם גם בשמירה על הדברים החשובים לו מכל. דוגמה לדבר היא המצווה "לא תלך רכיל בעמך", המהווה אבן פינה לכל הלכות לשון הרע, האוסרות על האדם להוציא את שמו הרע של אדם אחר (כמובן, מבלי פגיעה ביכולת לקיים מאבק נגד הרוע). דוגמה שניה היא הקביעה ההלכתית "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים", המעצימה את החשיבות העליונה של איסור הלבנת פנים…
פרשת השבוע שלנו מלמדת על פן נוסף של הצדק החברתי הנדרש, והוא ביכולת לקיים מחלוקת כהלכתה. מחד גיסא, אנו צריכים להתרגל לכך כי המילה "מחלוקת" אינה שייכת למילים המעוררות אסוציאציה של שלילה וביקורת. המחלוקת היא המנוע העיקרי של ההתפתחות האנושית, הנוצרת ממפגש דעות ועמדות, ומצמיחה עולם עשיר ומורכב. אחת הסכנות הגדולות ביותר לחברה היא החתירה לשפה אחת ודברים אחדים. להפך, הן ההלכה היהודית, המטפחת את המחלוקת כמאפיין המובהק של לימוד התורה וההתקדמות הרוחנית, והן התרבות הדמוקרטית, העושה כל שביכולתה, לפחות ברמה ההצהרתית, כדי לאפשר שיח חופשי ועשיר – מלמדים על הפוטנציאל העצום הטמון בעולמה של מחלוקת.
מאידך גיסא, המחלוקת היא מסוכנת. אין צורך להכביר מילים בדבר הסכנה העצומה למבנה החברתי, לסולידריות ולרוח המשותפת, ולאסונות שמחלוקות דרדרו את עולמנו. אין עם בעולם שמצולק כל כך מהמחלוקות הפנימיות שהביאו לחורבנות רבים בתוכו. אולם לעתים אין אנו נותנים את הדעת להיבט אחר של המחלוקת, והיא הפגיעה החמורה שהמחלוקת מאפשרת בעניינים הנוגעים לצדק החברתי. פגיעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: בתהליכי הדרה והשתקה, ומניעת הנגישות ההוגנת המאפשרת לכל אדם להביע את דעתו בצורה חופשית, וללא מורא…ועוד.
פרשת השבוע שלנו, פרשת קורח, העוסקת במקומות האפלים של המחלוקת, מלמדת כיצד טיעון שיש בו אמת (דברי קורח לא היו משוללים מן היסוד) עשוי להפוך להתקפה ושיסוי, ליצנות וציניות, חיבור לא ענייני של כל המתנגדים כדי להפיל את משה רבינו, סילוף הסיפור ההיסטורי ומניפולציות רבות. כאמור, הדעת ניתנת בדרך כלל להיבטים החברתיים של המחלוקת, ופרשת קורח מהווה דוגמה מופלאה לאן מחלוקת יכולה להתדרדר. בד בבד, נכון יהיה להתייחס גם לשיקולי הצדק בעולמה של מחלוקת, ולהקפיד על הדרכים ההוגנות לניהולה של המחלוקת, גם כדי למצות ממנה את הפרי הבשל שלה, וגם כדי לא להפוך אותה עצמה לפגיעה החמורה בצדק החברתי. התייחסות מכבדת וראויה כלפי השני, זהירות בהצגת עמדותיו שלו, הימנעות ממניפולציה, בריחה מן השקר, שמירה על אי-גלישה לפסים אישיים, התייחסות לעמדה ולא למניעים הנסתרים התיאורטיים שלו וכדו' – כל אלה מטפחים את הצדק החברתי בהיבטים של כבוד האדם, ומאפשרים להתברך מחברה רב גוונית שיש בה תרבות של מחלוקת."

נראה כי חלק מהצדק החברתי שקרח דרש כלל אחדות שמתבטאת באחידות, כולם שווים, כך מסביר הרב שניאור אשכנזי, קרח בא לדכא שונות. אך, אם אדם לא מצליח לבטא את עצמו, את הייחודיות, הגישה, והכישורים שלו זו למעשה המחלוקת הכי גדולה שיש. ההתעלמות מהשונות שלנו, והחשיבה שכולם יכולים להיות אותו הדבר, להאמין, לחשוב, ולעשות את אותו הדבר כי כולנו יהודים, איננה נכונה. העולם מורכב ממגוון עצום של אנשים, והאחדות איננה אחידות. להיפך, האחדות היא 'אחדות ההפכים', היכולת של אנשים הפוכים להביא את הייחודיות שלהם וליצור הרמוניה ממש כמו בתזמורת. דווקא השינוי והרבגוניות הזו היא שיוצרת את ההתאמה המושלמת, את השלום מלשון, השלמה. לא ניתן להתעלם מהשונות, ולכן, החכמה היא ליצור שלמות ממגוון הדעות, הקולות, והמחשבות.

 אנו חווים זאת ביתר שאת בתקופה זו, ולכן, זוהי תזכורת חשובה עבור כולנו, לנהל מחלוקת לשם שמים. לברר מה מניע ומנהל אותי בקונפליקט, והאם אני קשוב ופתוח גם לדעות ולגוונים האחרים?

שבת שלום💞

חומש שמות- פרשת משפטים- הרוב קובע, האומנם?

לאחר הסיפור העוצמתי והרגע המכונן של מעמד הר-סיני, מעמד מתן תורה, מגיעה השבוע פרשת משפטים, הפרשה השישית בספר שמות. הפרשה כוללת 53 ציווים ורשימת דינים שעוסקים בסדר החברתי ובהתנהלות שבין אדם לחברו.
הפרשה ממשיכה לפרט חוקים המאפשרים את קיומה של חברה בריאה. והיא מתחילה ב- "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. (ב) כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד; וּבַשְּׁבִעִת–יֵצֵא לַחָפְשִׁי, חִנָּם…"  (שמות, כא').
כלומר, הפרשה מתחילה בחוקים הקשורים לעבדים ומורה לנו איך לנהוג עם העבד העברי, במצבים שונים. כמו כן, הפרשה דנה במקרים של רשלנות, גניבה או מקרים בהם בכוונה תחילה הביאו לפגיעה בגוף או ברכוש. לאחר שהפרשה מסיימת לדון בדיני "נזיקין", כאלו שגורמים נזק לרכוש ולנפש, היא מתייחסת לחוקים חברתיים, שגורמים נזק לחברה כולה. למשל, לא להונות או לגזול את הגר (זר); עלינו לזכור איך התייחסו אלינו כשהיינו גרים בארץ מצרים. אנו מצווים לא לקחת שוחד, לא לענות יתומים ואלמנות, ובשורה התחתונה, אנו מצווים להתנהג באופן ראוי ומוסרי, ולהגן על החלשים בחברה. נראה כי הפרשה שלנו, כשמה כן היא, מלאה במשפטים, אשר רבים מהם הפכו במהלך הדורות לביסוס חלק מרכזי מיסודותיה של מערכת משפט עברי רחבה.

האיזון הדק – בין החתירה לצדק חברתי במסגרת המשפט לבין השמירה על "כללי משחק" הוגנים ממשיך להיות מונח לפתחנו גם היום. בפרט, לאור המתח בין מציאות החיים לבין האידאל המוסרי המנותק ממנה. בימים אלו מהדהד בחוזקה המאבק הציבורי נגד הרפורמה המשפטית שהממשלה החדשה מציעה. הציבור נאבק על קיום מערכת איזונים ובלמים ראויה שלא תאפשר ריכוז של כוח רב בידי הרשות המבצעת. ולאור הרפורמה המוצעת, נראה כי מידת עצמאות הרשות השופטת ומידת האפקטיביות שלה כגורם המגביל ומרסן את הרשות המבצעת- תפגע. ועל כך התווספו גם הגבלות על עיתונות חופשית ועצמאית.
כלומר, שינויים חוקתיים ומשפטים מהותיים כמו אלו שנשקלים כיום בישראל יש לבצע בזהירות יתרה וחרדת קודש. בעקבות זעקת ומחאת הציבור, יזם הנשיא מתווה לפשרה ברפורמה במערכת המשפט המצריכה את הצדדים להתכנס להידברות, ובכך בעצם, למנוע שימוש של הקואליציה מלהשתמש בכוח "הרוב".
ללא ספק, לאור המתחולל בימים אלו, והחששות האמיתיים שעולים יש צורך להתייחס ברצינות ממשית לקולות המחאה המושמעים, ולא לבטלם כלאחר יד.

השבוע בפרשה נאמר לנו כי- "(ב) לֹא-תִהְיֶה אַחֲרֵי-רַבִּים, לְרָעֹת; וְלֹא-תַעֲנֶה עַל-רִב, לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים–לְהַטֹּת". (שמות כג), מסתבר שהכלל כי "הרוב קובע" לא בהכרח תופס. נראה כי כל אחד ואחת מאתנו מצווה שלא להגרר בהכרח אחרי החלטת הרוב. לבטח כאשר מדובר בשופטים בבית משפט הפוסקים פסק דין לנאשם. זהו סוג של איתות לקלות שבה אנו נוטים, לעתים, להצטרף לרוב וללכת אחריו.
מדרש ההלכה מסביר כי קשה לפרט להביע עמדה שהיא בניגוד לעמדות שסביבו. הפסוק כאמור מזהיר אותנו מפני כוחו להרע של הרוב והקושי לעמוד בפרץ. וזה שייך לכולנו. כל אחד ואחת מאתנו עלול לקבל החלטה להתייחס לא יפה לאדם אחר בגלל שמועה ששמענו או בגלל ש"כולם יודעים שהוא…". הפרשה קוראת לנו לעצור ולבדוק. כי לא תמיד הרוב צודק.
מסביר הרב שניאור אשכנזי, כי ממעמד מתן תורה, מעמד רם ונעלה, ה-"אורות הגבוהים", פרשת משפטים מנחיתה אותנו לקרקע, ובעצם מדגישה לנו שבכל יום אנו מצווים "להיות אנשים טובים וערכיים", בכל רגע,  עלינו להתנהל כ- "ממלכת כוהנים" המתייחסת לכל אדם, באחריות, בכבוד, ורואה את הצלם האלוקי שבו. כל שכן, זו הציפייה מהשופטים שישפטו בצדק ויזכרו כי כל אדם נברא בצלם אלוקי.

למעשה, הפרשה מחזקת את הערך של הדעה השונה. ברשתות אנו נוטים לחפש אחר אנשים הדומים לנו. מבהיר הרב אשכנזי, כי דווקא החיפוש אחר השונה הוא שיפרה וירחיב את ההתבוננות שלנו, ויסייע לנו להפוך לגירסה טובה יותר של עצמנו. התפיסה היהודית מעודדת את "המחלוקת", את ההתדיינות והדיאלוג. יותר מזה, על פי ההלכה, כאשר דנים בדיני נפשות, דיון שמתחיל בהסכמה של כל השופטים, מתבטל הדיון ועובר לבית דין אחר, מדוע? כי חייב להיות וויכוח, ומחלוקת לשם שמיים הכוללים הקשבה, למידה וסיעור מוחות, כי רק אז אפשר לתת פסק דין. הנפש היא עשירה ומורכבת, ואדם אחד לא יכול לחשוב בראש של כולם. כאשר הסנהדרין פותח בהסכמה, משמעותו שמישהו בהכרח לא חשב, ויש רובד של חשיבה ותפיסה שלא מיוצג ומונע את האפשרות לגבש דעה אמיתית, וכוללת. המשמעות היא, שבסופו של דבר, מגוון הדעות מייצג מגוון צדדים וקולות של הסיפור, ורק כך ניתן להגיע לחקר האמת ועשיית צדק. רק לאחר ששקלנו את הצדדים השונים ובחנו את התמונה כולה בבהירות. לכן, גם הלימוד בבית המדרש, למשל, הוא בחברותא, כפי שנאמר במסכת תענית כג, א, "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא".
מוסיף הרב אשכנזי, ושואל האם אנו יכולים לתת מקום לשוני? ומדוע אנו אומרים "שלום בית" או "שבת שלום"? מדוע הבחירה היא דווקא בשלום? והתשובה היא ש"שלום" הינה הברכה הכי מרוממת על פי החסידות, כי משמעותה "שיתוף פעולה", שני כוחות סותרים שיכולים לעבוד יחדיו. שלום מלשום שלם. השלום מבטא הפרייה הדדית של אנשים שונים, כאשר כל אחד ואחת מביא/ה את עצמו/ה אל תוך הקשר כי יש מקום, והם מסוגלים להתמודד עם השוני, ולעיתים אף עם הקוטביות, ומצליחים לייצר יחד את המיטב. ממש כמו בתזמורת המשלבת כלים שונים בתכלית ועם זאת, מייצרת יצירה אחת הרמונית.

הברכה שלנו היא אחדות ולא אחידות. מחלוקת מלשון חלק. כלל החלקים מרכיבים את השלם, והם אשר יביאו שלום. כאשר מתאפשר לכל אחד להעניק את התרומה הייחודית לו, אזי מתאפשר לראות תמונה רחבה יותר וכאמור להפוך להיות גרסה טובה יותר של עצמנו. הרי, השלם גדול מסך כל חלקיו, ממש כמו גוף האדם. פאזל אנושי היוצר שלם אחד, עם אחד. מחלוקת לשם שמיים משמעותה ניהול דיאלוג תוך התייחסות עניינית ולא רגשית או אישית, ללא כותרות או האשמות, תוך הקשבה, שיקוף, כבוד, אמון והערכה לזולת. ואלו ממש ערכי הגישור, כלי נפלא ליישוב וניהול סכסוכים. הלוואי ונשכיל לאתר את הטוב, לנטות אליו, ולהיות אחריו גם כשאין זו הטיית הרבים. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

פרשת קורח- מחלוקת שהיא אוסף של חלקים

Image by Thomas Steiner from Pixabay

הרב שלמה וולבה, מגדולי המחנכים שקמו בדורנו, בספרו "עלי שור" נותן שיעור חשוב בהבנת נפש האדם והסיבות שבגללן האדם פועל ועושה כל מיני מעשים. כל מעשה שאדם עושה לא נוצר באופן רגעי ומיידי, אלא הוא בנוי על "רבדים" שונים בנפשו של האדם והמעשה הינו התוצר של כל ההליכים בנפשו של האדם.

משתפת מדבריו של הרב וולבה בשיחה עם תיכוניסטים בשנות השבעים – …"אם היו שואלים אותי מהו ה'אני מאמין' שלי, הייתי אומר: אני מאמין בגדלותו של האדם! ומתוך גדלות זו הוא יכול לתקן את עצמו, את סביבתו ואת העולם כולו. באלוקים – בני אדם רבים מאמינים. זה אינו דבר נדיר. אבל בגדלות האדם לא כולם מאמינים. אני מאמין. מאמין שהאדם יכול להגיע ליחס חי עם בוראו, שהאדם יכול לחולל מעשים גדולים ונוראים לא רק כלפי חוץ אלא גם כלפי פנים, שיש בו כוח נפשי אדיר לשלוט על עצמו". בכל אדם פוטנציאל עצום והבחירות שלו הן שיכריעו את מידת מימוש ההוצאה שלו מהכח אל הפועל.

השבוע בפרשה מסופר על חטא קורח ועדתו- מרידת קורח ב- מנהיגותו של משה, ובמינויים וחלוקת התפקידים בעבודת ה' שנעשו בתוך משפחתו של משה רבנו, כמו- העברת הכהונה לאהרון אחיו, והעדפת משפחות לוי לתפקידי קדושה בכירים. קורח, שהיה הבן דוד של משה, לא קיבל זאת, וערעורו על כך נשען על הטענה שכולנו שווים בפני ה', ולכן, ההיררכיה שבנה משה מיותרת. קורח מטיל ספק חמור שמא עצם מנהיגות משה היא על דעת עצמו ולא מאת ה'. בפרשה שלנו גם בני שבט ראובן – דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת הצטרפו לקורח ולעדתו, כשהנימוק הוא שמשה לא כיבד כראוי את שבט ראובן שהיה הבכור שבשבטים.

מעניין במקביל לעקוב אחר תגובותיו של משה- (במדבר ט"ז)-
 "(ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו."
 "(ה) וַיְדַבֵּר אֶל-קֹרַח וְאֶל-כָּל-עֲדָתוֹ, לֵאמֹר, בֹּקֶר…" (בואו נרגע ונחכה לבוקר, יום חדש)
"(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-קֹרַח:  שִׁמְעוּ-נָא, בְּנֵי לֵוִי."
"(יב)  וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה, לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב; וַיֹּאמְרוּ, לֹא נַעֲלֶה."
"(כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:"

נוסיף שעוד לפני כן, בפרשות האחרונות, "(ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד–מִכֹּל, הָאָדָם, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה." (במדבר יב) כך התורה מספרת לנו כשמרים ואהרון מדברים על משה מאחורי גבו. והנה בפרשה השבוי פונים עדת קורח ואומרים למשה ואהרון: "רב לכם, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'?" '(במדבר טז, ג). אלו כמעט אותם דברים שאמר משה רבנו קודם לכן במעשה אלדד ומידד ליהושע המבטאים את צניעותו ויכולת ההתבטלות שלו: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם (במדבר יא, כט.) משה מבין שהוא שליח ולנגד עיניו טובת הציבור ועם כל גדלותו משה מיד נותן מקום, מאפשר שיח ודיבור במטרה ליצר שלום, ויותר מכל חותר להוציא את האמת לאור ללא כל פחד.  

קורח ואנשיו מרדו במנהיגותו של משה רבנו, והטילו ספק בכך שהוא שליח נאמן, ולכן, משה רבנו צריך היה לבקש אות על אמיתת שליחותו.

תופעת המחלוקות בעם ישראל, החל ממחלוקת קרח ועדתו , ממשיכה במחלוקות בית-שמאי ובית-הלל ובעצם עד היום יש מחלוקות עצומות בתוך הציבור הישראלי. פעמים רבות, תופעת המחלוקות מובילה למשברים קשים ותולדות הרסניות במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. גם בימינו, אנו עדים וחווים מחלוקות קשות שגורמות לפילוג, לפירוד ולפעמים אף לשנאה מכלה בין הזרמים השונים בישראל. האם משתמע מכך שהמחלוקת היא תופעה שלילית או שהמחלוקות בעם ישראל מובילות אותנו בסופו של דבר למציאות טובה ושלמה יותר?
קורח דורש ממשה לקבל תפקיד חשוב במערכת המינויים בעם ישראל, ומתלונן בפני משה על חוסר צדק בעניין ההנהגה.

המשנה במסכת אבות, פרק ה' משנה י"ז, עוסקת בנושא המחלוקת-
"כל מחלוקת שהיא לשם שמים – אין סופה להתקיים ושאיננה לשם שמים – אין סופה להתקיים. איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמים – זו מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו".
מחלוקת מלשון "חלק". הכל בעולמנו מורכב מחלקים רבים ומגוונים, ולכל חלק יש אופי וייחודיות שלו. על כל חלק לממש את תפקידו. לכן, המחלוקת היא ביטוי של עולם החלקים, בתנאי אחד – שהמחלוקת היא, אכן, לשם שמים. מחילופי הדברים שבפשט לא משתמע שקורח ועדתו הגיעו למחלוקת לברר את האמת ממקום של אהבה וקרבה. מחלוקת לשם שמיים משמעותה שלכל חלק יש את המקום, החשיבות והייחודיות שלו, התפקיד הייחודי לו, כשכל החלקים משלימים זה את זה לפאזל אחד שלם, כי המגמה היא לברר את האמת ולא להכנס למחלוקת מתוך אינטרס אישי של כבוד או שררה כמו עם קורח ועדתו.
מחלוקת לשם שמים, שסופה להתקיים קיימת כשכל חלק מאותה מחלוקת מבין את מקומו ואת תפקידו ויודע לתת את החשיבות והמקום לשאר החלקים ובכך יוצר הרמוניה. ויותר מזה, כל חלק מבין שחלקו לא יהיה שלם אלא אם ידע לתת מקום לשאר החלקים המשלימים אותו, כל חלק לפי ערכו וחשיבותו ואז הכלל הגדול נבנה מסך כל החלקים גם יחד.

מסביר הרב אמיר אדרעי, "קורח לא מבין את חשיבות העניין של חיבור כל החלקים יחד. קורח נחוש שרק חלקו הוא החשוב והוא איננו רואה את חשיבות ונחיצות שאר החלקים. קרח איננו מבין, ששאר החלקים משלימים את חלקו שלו ונותנים לו מקום להתקיים. קורח לא נותן מקום למשה, המנהיג הנבחר של עם ישראל. משה במהותו ובהנהגתו מאמין, שצריך לחבר את כל הפרטים, כל אחד ואחד מעם ישראל לכלל האומה, כדי שהאומה תהיה אחת: " ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". על אף העובדה, שכל אחד ואחד מעם ישראל שונה מאחיו, באופיו, בדעותיו ובהנהגותיו, יש לדעת, כי לכל אחד יש מקום בפאזל הגדול וכל אחד מעם ישראל חייב לתת מקום ונחיצות וחשיבות לאחיו והן להבין ולדעת מהו בדיוק מקומו, באופן יחסי, לשאר חבריו.
נמצא לפי זה, שמחלוקת היא לכתחילה דבר מאוד חיובי (כאשר היא לשם שמים), כי מתוך כך, עולם החלקים מתברר כעולם אחד גדול ואחיד וכל אחד לומד מהו מקומו ותפקידו בעולם." בזכות מחלוקת שכזו, כל צד מחדד את שיטתו, מחדש סברות חדשות ותורם בכך לפיתוח העולם.

הדבר דומה לתזמורת, הרכב מוזיקלי, הכולל כלים בעלי מיומנויות שונות, וכולם יחד מפיקים יצירות הרמוניות, מה שנקרא, השלם גדול מסך כל חלקיו. מאחלת לכולנו להצליח להתנהל ולהנהיג ממקום של חיבורים וקרבה, ולהצליח לעשות מקום ולראות גם את הכלים האחרים שבתזמורת, כדי שיחד נצליח להשיג הרמוניה. אמכי"ר.

שבת מבורכת🌸

לרפואתו המלאה והשלמה של עמית אמנון חיים בן יעל בתוך שאר חולי ישראל.

פרשת קורח- תקציר

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, איך כל החכמה והעושר של קרח לא הספיקו לו ולכן, הוא וכל אשר היה לו אבדו. הפרשה מזהירה אותנו מאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו.
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. מחלוקת שהביאה לקבוצות שונות לחבור יחד ולנסות ולהדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
לשלוש קבוצות השתייכו משתתפי המרד:
• מנהיג המרד, בן לשבט לוי – קרח, בן דודם של משה ואהרון, שגם הוא היה נכדו של לוי וראה את עצמו מתאים לתפקיד הכהן הגדול.
• ממנהיגי שבט ראובן – דתן, אבירם ואון בן פלת, שע"פ המדרש ניצל בזכות אשתו מגורלם הנורא של קורח, עדתו ותומכיו, ולכן, הוא מוזכר רק בתחילתה של הפרשה.
• 250 איש נשיאי העדה, מחשובי בני ישראל, שגויסו ע"י קורח כנגד משה ואהרון.

משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.
לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר הופנמה ההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל. מפרשים אומרים שנתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.

"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים! ככתוב- "(ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו." (במדבר טז) וממשיכים דתן ואבירם בני אליאב בדבריהם, "(יג) הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: …". (במדבר טז) כלומר, לפתע מצריים הופכת להיות ארץ חלב ודבש שממנה הוצאו ע"י משה ואהרון בכדי למות במדבר.
משה איננו נרתע וכאמור מנסה בדרכי שלום לשכך את המהומה, הוא אפילו מדבר ועונה לקורח וכל עדתו- "בוקר"… והכוונה- בואו נרגע, בתקווה שעד הבוקר יירגעו הרוחות. משה מבהיר לקורח ועדתו כי כל המינויים נקבעו על ידי ה' בעצמו והוא גם יוכיח לעיני כולם כי ה' בחר באהרון ובבניו. ואכן, למחרת פוצה הארץ את פיה, וקורח, דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעים באדמה. לאחר מכן, יוצאת אש ובולעת את 250 האנשים שהצטרפו למרד.

למרות כל ההוכחות שנותן משה לעם, ההסתה נגדו נמשכת, כי הוא זה שהביא כביכול למותם של קורח, עדתו וכל אלו שהצטרפו למרד. ה' כועס ומצווה על משה להתנתק מהעם שלא מפסיק לחטוא, וגם מפיל עליהם מגיפה נוראה שמשתוללת ומפילה חללים. משה לא מאבד עשתונות ושולח את אהרון, אחיו, עם קטורת בידו בכדי לעצור את המגיפה. ואהרון אכן מצליח לעצור את המגיפה אומנם רק לאחר שגבתה מחיר של 14,700 איש מבני ישראל. בחירתו של ה' בשבט לוי ובאהרון לשרתו מובהקת, וכך גם בחירתו במשה כמנהיג של בני ישראל. לאחר אירועים אלו פחדו בני ישראל להתקרב למשכן שלא ימותו גם הם.
בהמשך מבהיר ה' לאהרון ומונה בפניו את התפקידים העיקריים של בני שבטו. בין היתר מחובתם של הכוהנים והלוויים לשמור על קדושת המשכן. עליהם מוטלת האחריות שמי שאינו כהן או לוי, לא יגע בקודש בכדי שלא יפגע. הכוהנים הם שליחי העם, וכדי שהם יהיו פנויים לעסוק בתפקידם ללא טרדות פרנסה וכד' הצטוו בני ישראל לדאוג למזונותיהם.
לאחר שכל אחד מישראל מפריש את התרומה לכהן, עליו להפריש עשירית מהיתרה ולתת גם ללוי. שהרי לשבט לוי אין חלק ונחלה באדמת הארץ, ולכן מביאים בני-ישראל ללווים מעשר מתבואתם ומעשר זה נקרא בשם "מעשר ראשון". והלוי עצמו גם הוא חייב במתן מעשר, מן המעשר שקיבל מבנ"י, לכהן.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

פרשת קורח-מה זה דתילוני?

Image by Gerd Altmann from Pixabay


יש הרבה מושגים בתחומים שונים שאנחנו לא ממש מבינים ואו מתחברים, ובכל זאת משתמשים בהם בשוטף. השבוע פרשת קורח, הנושא המרכזי הוא מחלוקת. אז מה החידוש? וויכוחים יש כל הזמן ובכל מקום, אז למה לא נוסיף את הגחלים שלנו למדורה? אש המחלוקת יכולה להיות כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי להגיע לשלום ופיוס. לכן, בשם מחלוקת לשם שמיים אשתף מהרהורי ליבי, ומקווה שאצליח לכוון לשם שמיים.
גיסתי ואני הגענו למפגש חברים, חברי ילדות של גיסתי, ישבתי בצד והקשבתי לשיחות, אנשים מקסימים ומעניינים. גיסתי גדלה בקריית ארבע, בסביבה המוגדרת דתית. מצאתי את עצמי קשובה לשיחה של שני חברים שכנראה לא התראו שנים, ובחילופי דברים נאמר,
הוא: אז אתם דתיים?
היא: כן, מה אתכם?
הוא: כן, ברור. אז אתם שומרים שבת, כן?!
היא: ברור
הוא: איזה יופי.
לא הצלחתי להתאפק אז שאלתי: מה לגבי מצוות אחרות שהופכות יהודי לדתי מבלי לפגוע חלילה במצוות השבת?
מרגע זה התפתחה שיחה שערערה את הגדרת המושג דתי כפי שאנו מכירים, והעלתה שאלות רבות באשר להגדרה של מה זה דתי בימינו ומה זה חילוני? באילו תבניות הם מצויים? והציפה את הפירוד שמושגים אלו יוצרים בחברה שלנו בעוד רבים מאתנו עמלים על קירוב לבבות ויצירת אחדות. מה שהזכיר לי הרצאה ששמעתי בנושא של איך ההלכה והמקורות שלנו מתייחסים למושג חילוני. המידע שניתן היה קשה לעיכול ורחוק מלקרב לבבות. ואני שואלת- האם המצב לא השתנה? האם חילוני של פעם זהה בהתנהלות ובאמונות שלו לחילוני של היום ואותו כנ"ל לגבי דתי??
ע"פ הלימוד שאני עוסקת בו בשנים האחרונות, לימוד יהדות ע"פ הקבלה וע"פ משנתו של בעל הסולם, וע"פ חז"ל שכבר אמרו ש"דרך ארץ קדמה לתורה", המצוות שבין אדם לחברו קודמות למצוות שבין אדם למקום. הרב אשלג הטיב לתאר זאת בהקדמה לספר הזוהר, "ודע שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום."
כלומר במקורות שלנו מוצהר ונאמר בבהירות שראשית אנו מחויבים לקיים את המצוות שבין אדם לרעהו והם שיובילו אותנו למצוות שבין אדם למקום, אז לא ערערתי אבל כן הרהרתי לעצמי, איך זה כשהמושג דתי עולה קיום מצוות שמירת השבת מספיק להגדרת אותו אדם כדתי. בעוד אדם שלא שומר או שומר חלקית את מצוות שמירת השבת מוגדר חילוני ללא התבוננות נוספת או התייחסות לשאר המצוות…
חכמים רבים אמרו וציינו שכל אחד ואחת מאתנו הוא יחיד ומיוחד ואין עוד כמוהו. וכפי שהרב שיינברגר שליטא מסביר, ה' לא מבזבז אישיויות, כל אישיות היא נזקקת בשל הייחודיות שלה; התמהיל של כל אחת ואחד הוא ייחודי, ה' עשה תבשיל מאוד מיוחד וכך יצר כל אחד ואחת מאתנו, וכל אחד מאתנו נצרך לפאזל הכולל של עם ישראל, כל אחד והתבלין שהוא מביא, אבל האם נשכיל לעשות מקום ולקבל באהבה את הקולות השונים עם הגדרות פתוחות ומזמינות יותר לחיבור? האם אנו מסוגלים לוותר על ההגדרות והתבניות מפעם? תבניות שלמעשה לא רלוונטיות ולא משרתות אותנו? אני מאמינה שהשינוי הזה ימקד את העיסוק שלנו יותר בתוכן, עומק הדברים, במהות ובתכלית ואז לדעתי גם נצליח יותר במימוש "ואהבת לרעך כמוך", נצליח לראות יותר את הדומה שבינינו, להטמיע בנו עין טובה, וליצור מקום לכולם בפאזל.
לעזרתנו בא בעל הסולם, הרב אשלג, שהשיב לנו את היכולת לראות דווקא בעידן מפותח זה, את הנאורות שיש לנו בלאומנו, כיהודים, כישראלים, לא משנה אם חילונים או דתיים. הסתכלות של אנשים פרטיים שרוצים לבוא ולגלות את המשמעות בחיים, ואת החלק החי והחושב שיש בדתנו, שהיטשטש עם הזמן ונדמה כמצוות דוממות שאין קשר בינן ובין הרגשתנו.
את ההתמודדות הזו שבין חילוניים לדתיים אנו חווים יום יום, וחוויתי בעוצמה מביתי הבכורה שבחרה לעשות שנת מכינה בחצבה שבערבה, מכינה מעורבת של חילוניים ודתיים. תהליך שנמשך 10 חודשים שבו הם חיו חיים משותפים; עם כל האתגרים, הם לגמרי השכילו והצליחו ליצור מרחב מפרה והרמוני, והלוואי על כל עם ישראל.
לסיום, חנן בן ארי וקרן פלס כתבו את השיר הנפלא 'ויקיפדיה'. חנן שר ומעז לקרוא תיגר; לזעוק את שעל ליבו עד לב השמיים. בשיריו הוא ידוע כאחד שנוקט עמדה; אחד שלא אומר את מה שכולם רוצים לשמוע. והשיר אולי אומר אמת לאמיתה ופורט על שלל פגמי עמנו, עם ישראל, אך חשוב להדגיש שכולנו ללא ספק נציגיו של ה', שהרי כולנו חלק אלוק ממעל. ובכל זאת, קל היה לי להזדהות עם-
"..לא ניתן למציאות להפריע לנו לראות….
אל תכלאוני בשום כלוב
אל תסכמו אותי בויקיפדיה
אני הכול, אני לא-כלום
אור אינסוף לבוש בגוף
אז אל תכלאוני בשום כלוב."
אנו מצווים ללכת תמיד בשני נתיבים מקבילים האחד אני "הכול", העולם כולו נברא עבורי, והשני אני "לא כלום", אני אפר ועפר, רק ככה נוצר איזון שפוי וראוי. אז מי ייתן ונשכיל גם אנחנו ללכת בנתיבים מקבילים אלו – האחד, נתיב החיצוניות כלומר הצורך שלנו להגדרות ולהכניסן למגירות, והנתיב השני, הפנימיות כלומר להתבונן פנימה ולזכור שכל אחד ואחת מאתנו יחיד ומיוחד; יש המתארים את עם ישראל כגוף אחד עם אברים רבים ושונים שכולם נצרכים. ולכן, כל אחד ואחת מאתנו הוא חלק אינטגרלי מהפאזל כולו.
שבת של שלום💐

פרשת קרח- איך להתווכח?

השבוע הנושא המרכזי הוא מחלוקת. אז מה החידוש? וויכוחים יש כל הזמן ובכל מקום, אנשים נקלעים לוויכוחים ולמריבות שתחילתם במחלוקת קטנה וסופם לצערנו לא פעם ביריבות של ממש. לעתים אנו שומעים על מריבה כזו או אחרת, ואנו מתפתים לקחת בה חלק. אחרי הכל, גם לנו יש מה לומר ובד"כ כמעט בכל נושא, אז למה לא נוסיף את הגחלים שלנו למדורה? אש המחלוקת יכולה להיות כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי להגיע לשלום ופיוס, בלי לשקול עד כמה המהלך הגיוני או מהם הסיכויים להצלחתו כדי להימנע מפירוד.
חכמינו כבר הטיבו להנחות אותנו 🤓-
"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:" (מסכת אבות פרק ה)
התורה מלמדת אותנו כמה חשוב להשתדל ולהימנע מלהיקלע לכל מריבה או ויכוח, ולהקדיש תשומת לב מיוחדת לחלקנו במחלוקת. אבל כיצד נדע האם המחלוקת היא אומנם לשם שמיים? האם זו מחלוקת הלל ושמאי או מחלוקת קרח שסחף ציבור גדול לעימות, והובילו לטרגדיה רק בגלל הכבוד והקנאה שמקורם ברצון לקבל לעצמנו?
ההמלצות שכדאי להטמיע-
1.) התווכחו על הנושא מבלי להזיק ואו לפגוע אחד בשני, מתוך ענווה ולא גאווה.
2.) בדקו האם המטרה משותפת ולא מבוססת על אינטרסים אישיים, אלא רצון להגיע לפתרון שמשרת את כל הצדדים. מה מניע אותנו במחלוקת? לנצח או לפתור בעיות?
3.) בכל מחלוקת בין הבתים (בית שמאי ובית הלל) כל צד היה קשוב לצד האחר ובמידה והוצגו ראיות מתאימות היו הצדדים מודים בטעותם. הקשיבו לצד השני בפתיחות והיו מוכנים להודות בטעויותיכם.
4.) יתכן באמת ששני הצדדים צודקים, למרות שדעותיהם הפוכות, מה שנקרא דברי אלוקים חיים, קחו בחשבון ששני הצדדים צודקים.