תגית: ישראל

עשרים ושתים שנים חלפו מאז המשבר הגדול בין שני האחים. יעקב בורח לחרן, לאחר גניבת הברכות מעשיו, ושם מקים משפחה ענפה, ארבע נשים ו-שלושה עשר ילדים. עתה, הוא חוזר לכנען והוא יוזם במהלך המסע מפגש עם עשיו. האם עשיו סלח ליעקב? מה יהיה טיב המפגש ביניהם?
יעקב חושש מאוד מהמפגש, מסיכון חייו וחיי משפחתו המורחבת, והוא מתארגן אסטרטגית לקראת המפגש. תחילה הוא שולח לו מתנות, בניסיון לפייס, לאחר מכן, הוא מתפלל, ולבסוף, יעקב לא סומך על הנס ולא על טוב ליבו של עשיו, הוא נערך גם למצב של מלחמה. יעקב בהשתדלות והכנה מיטבית לקראת הפגישה, בתקווה להצליח להתפייס עם אחיו.  

מסביר הרב אוריאל גנזל  –
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה ). בודד, בלא איש עימו, מוצא יעקב את עצמו בחשכת הלילה. הוריו, נשיו וילדיו – העבר, ההווה והעתיד – נמצאים מעברו האחד של נהר היבוק. הוא נותר לבדו, חרד מהמפגש הגורלי עם עשיו. "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ" (שם , ח). בתום יום מלא בפעילות הכנה ובניסיונות הצלה באמצעות דורון, תפילה ומלחמה, יעקב נותר לבדו כדי להתמודד.
…ברגעים מיוחדים אלו, לאחר שכבר נאמר כל מה שניתן היה להאמר, לא נותר למנהיג אלא להתבונן אל תוכו פנימה ולברר מחדש את ערכיו הפנימיים ומשמעותם…
"וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם כה). ההיאבקות של יעקב התנהלה במשך לילה שלם. היא מתנהלת כך ללא הכרעה. קרב שכזה איננו יכול להתרחש במציאות ריאלית. קרב יכול להימשך דקות ארוכות, אך הוא איננו ממשיך עד עלות השחר. מכאן שאין מנוס מההבנה כי מדובר במאבק רוחני עם מלאך, או שמא מאבק המתנהל בליבו פנימה של יעקב: "כתלמיד חכם נדמה לו" (חולין צא, א).
המאבק הצמוד, שכמעט ואינו מוכרע, מסתיים בשינוי שמו של יעקב: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם כט). שינוי שמו של אדם הוא מדרכי התשובה ומשמעותו: "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" (רמב"ם הלכות תשובה ב, ד). מהו השינוי שמתחולל אצל יעקב אבינו?…
ההכרזה "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (שם לב, כט), מסמלת מעבר לעידן חדש שבו דמותו של יעקב הופכת לעצמאית ומקורית הבוחנת את עצמה ביחס לאמת הא-לוהית, ולא ביחס לסביבה. "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם). עם בוקר, בניגוד לתוכניתו המקורית לפצל את משפחתו לשני מחנות, כדי ש"אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה", (שם לב, ט) עומד ישראל בעוז בראש המחנה המאוחד כשהוא מוכן למפגש עם עשו. לאחר שהוכרע המאבק הלילי על דמותו של יעקב, המפגש המפחיד עם עשו מוכרע באופן מפתיע עוד לפני שהחל. לא רק שאין קרב, המפגש אף מסתיים בחיבוקים ונשיקות…
רגעי משבר המתרחשים בחיי כל אדם, משפחה קהילה ועם, מזמנים רגעים מקודשים, העשויים להוביל להתמודדות ערכית שתסייע בגיבוש זהות מובחנת ובוטחת…"

במילים אחרות, מפרשים רבים מסבירים כי מאבק יעקב במלאך ה', הוא למעשה מאבק בכוחותיו הפנימיים. יעקב עובר מסע משנה חיים. בתחילת מסעו, לאחר חלום 'סולם יעקב', הוא היה חסר כל. יעקב ניצב מפוחד וחושש לחייו, ולמרות הבטחת ה' להיות לצידו, "(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ…" (בראשית כח), יעקב מסיים בנדר מותנה, " (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה …"(בראשית כח). כלומר, יעקב חושש וביטחונו עדיין מעורער. לעומת זאת, במסעו חזרה לכנען, לאחר 22 שנה, וזמן קצר לפני המפגש המחודש עם אחיו, עשיו, נאבק יעקב ממושכות עם המלאך, ודורש את ברכתו של ה' כהתנייה לשחרור אותו מלאך. הוא כבר לא עוד אדם מפוחד וחסר ביטחון. יעקב הופך להיות 'ישראל'. הוא מצליח להשאיר מאחוריו פחדים וחרטות ולצאת לדרך חדשה כאשר הוא נחוש יותר, כראש משפחה מורחבת ובעל רכוש.

מוסיף הרב איתמר אלדר,
" דבר ידוע הוא כי יעקב לא היה היחיד ששמו השתנה. אברם הפך לאברהם ושרי הפכה לשרה, אולם בניגוד אליהם, שאצלם לאחר שינוי השם בוטל השם הקודם לחלוטין, הרי שיעקב ממשיך גם אחרי שינוי שמו להקרא בתורה לעתים יעקב ולעתים ישראל.
בכך אולי מבקשת התורה ללמדנו כי בחיינו אנו ניצבים בפני חוויות של כשלון וגם בפני חוויות של הצלחה. ישנן חוויות שבהן אנו מובילים אולם מנגד ישנן גם חוויות שבהן אנו מובלים ומסתגלים ל'הכתבות'.
לכל אחת מן הסיטואציות והעמידות הרוחניות הללו – של יעקב מחד ושל ישראל מאידך – יש ערך. ושתיהן בונות ומכוננות את קומתו של האדם השלם ושל האומה השלמה. התורה מלמדת אותנו כי לעתים יש להיות יעקב, וכך לשרוד גם בימים קשים, כשכולם נגדי. לעיתים צריך לדעת להוריד את הראש ולקבל את רוע הגזירה, את תקופת השפל. זהוי סגולה קריטית לעם כעם וגם ליחיד כיחיד.
מאידך, לעתים צריך להניח מאחור את ה'יעקביות' ולהיות ישראל – תוך אמון עצמי גדול, תוך ידיעה שאצליח ותוך חוסר נכונות להשלים עם כשלון או עם אכזבה. יעקב וישראל, שני שמות, שתי מעמדות ושתי עמדות נפשיות, לכל יחיד ולאומה כאומה – מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל."

סיפור המאבק מגלה ביעקב את עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. הכוח שעליו מדובר הוא איננו רק כוח גופני אלא גם כוח רצון, כוח הרוח.
שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו של יעקב- מאבק. במהלך אלפיים השנים שהיינו בגלות נאבקנו לשרוד, לשמור על אמונתנו ועל מורשת אבותינו. יחד עם זאת, זכינו לחזור לארצנו, אבל כמו יעקב, גילינו שגם כאן לא פסק האיום על עצם קיומנו. היכולת לצמוח מתוך הקשיים ולהפוך קללה לברכה היא מתנה, וכך אמר שמעון פרס ז"ל, "אתה תמיד גדול כגודל העיניין שאתה משרת, ואתה נהייה קטן אם אתה משרת רק את עצמך." הפרשה קוראת לנו להאמין בעצמנו, ביכולתנו להצליח, להעיז ולהגשים את ייעודנו תוך ראיית צרכייו של האחר, וזוהי תכונתו של ישראל.

שבת שלום💞

השבוע בפרשה מסתבר שלפעמים אנחנו יעקב, ולפעמים ישראל. השם הראשוני של יעקב ממשיך להתקיים. בשונה מהמקרה של אברהם (אברם) ושרה (שרי). וכבר בפרק הבא נשוב להתנהלות היעקובית המוכרת. יעקב מתכנן בקפידה את המפגש עם עשיו שמגיע עם צבא גדול ומרתיע. הוא שולח לו בעוד מועד מתנות במטרה לפייס אותו. בנוסף, יעקב מפצל את המחנה שלו לשניים, טקטיקה צבאית למיזעור נזקים. והוא גם נושא תפילה לה' שיציל אותו מכוונותיו של עשיו.
בלילה שלפני המפגש מגיח אותו איש מסתורי שמכריח את יעקב להתמודד באופן חזיתי, ולהיאבק. לא במטרה לנצח ניצחון מזהיר אבל גם לא להיכנע. מהלך זה של  שינוי אישי כל כך מהותי, מביא בעקבותיו גם שינוי השם של יעקב. האיש שנולד כשהוא אוחז בעקבו של אחיו הופך להיות ישראל.

ידוע שביהדות בכלל ובתורת הקבלה בפרט מייחסים משמעות עמוקה וחשובה לשם האדם. לשם יכולת השפעה על המזל שמלווה את האדם במהלך חייו. האותיות המרכיבות את השם מחברות בין העולם הגשמי לרוחני. לדרך כתיבת השם, ההגייה ובתדר שבו האדם נקרא יש השפעה. השם, כך מסבירים, מעביר את האנרגיה ומגשר בין העולם הגשמי לעולם המטאפיסי.

מסביר הרב יעקב נגן,
"…סיפור יעקב והמלאך מאיר באור חדש את  דמותו של יעקב. במבט ראשון נראה שעשו הצייד ואיש השדה החי על חרבו הוא החזק במשפחה, ואילו יעקב "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) הוא הפסיבי והחלש יותר, ה'ילד של אימא' (שם, כח).
אולם סיפור המאבק מציג לנו תמונה שונה בתכלית ומגלה ביעקב את עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. ואכן, בעקבות אותו מאבק, יעקב מקבל את שמו החדש, המבטא יכולת זו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם, כט). הכוח שעליו מדובר כאן אינו רק כוח גופני אלא גם כוח רצון, כוח הרוח.
לאמיתו של דבר, גם משמו המקורי של יעקב שנתנה לו אמו בשל אותו מעשה שהספיק לעשות טרם צאתו מהרחם, עולה דמות שנמצאת במאבק והמנסה לגבור על הגורל: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, כו).
שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו של יעקב: מאבק. נראה שהמציאות נוטה כמעט תמיד נגד יעקב וכדי להתגבר עליה אין לו מנוס מלהילחם. משום שהוא נולד שני, הוא נאלץ לקנות את הבכורה, ומפני שאביו העדיף את עשו על פניו היה עליו לקחת את הברכות במרמה. בשל כל זאת, הוא נאלץ לגלות מביתו לחרן ולחזור לביתו רק אחרי עשרים שנה. גם בחרן הוא נאלץ להיאבק כדי להתחתן עם רחל וכדי להתפרנס.  בשובו סוף-סוף לארץ כנען הוא מגלה שגם כעבור עשרים שנה ויותר לא פסק ממנו איום הרצח, והוא נאלץ להתמודד עם עשו שבא לקראתו עם ארבע מאות איש.
את השם השני שקיבל יעקב מהמלאך נושאים אנו, צאצאיו. בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. יש קללה סינית שמאחלת 'שיהיו לך חיים מעניינים' וחוששני שאצל עם ישראל קללה זו התממשה. רק  לעיתים רחוקות זכינו לרוגע ולשלווה. שום דבר לא בא לנו בקלות ועל כל דבר אנחנו נאלצים להילחם. במהלך אלפיים השנים שהיינו בגלות נאבקנו לשרוד, לשמור על אמונתנו ועל מורשת אבותינו. והנה סוף-סוף זכינו לחזור לארצנו, אבל כמו יעקב, גם אנו גילינו שגם כאן לא פסק האיום על עצם קיומנו ונגזר עלינו מאבק בלתי פוסק כדי לשרוד. למרות כל המכות והקשיים במהלך ההיסטוריה, לא נעלמנו.  אדרבה, יצרנו יצירה רוחנית ענפה, הרבה חיים, שמחה ואהבה. היכולת לצמוח מתוך הקשיים ולהפוך קללה לברכה היא אפיינה את סיפורי ההישרדות של עם ישראל והיא הפכה אותנו למי שאנחנו."

 לא פעם אנחנו שומעים א.נשים תוהים- מה משמעות השם שנתנו לנו ההורים, האם השם הזה הוא "טוב" או "רע", האם הוא עוצר אותנו מלהשיג את כל מה שאנו רוצים או דווקא עוזר לנו – יש אפילו שמחליפים את השם במקרים מסוימים, בהם למשל, הם חווים שהם תקועים והם זקוקים לשינוי משנה חיים.

מעבר יעקב לתפילה להצלחה לפני המפגש עם עשיו, הינה אחת מהמאפיינים של המנהיגות יהודית-ישראלית, כך גם המאבק הפיזי הקשה של יעקב עם המלאך בלילה שלפני המפגש. הפסד במאבק הזה משמעותו לוותר על ההצלה והמשכו של עם ישראל. עמידתו של יעקב בניסיון הינה לדורות- אמונה וביטחון בצדקת הדרך, כמו גם דבקות במטרה מעניקים חוסן נפשי פנימי. נראה כי מאבק בחושך עד עלות השחר, מביא בסופו של דבר להפצת האור- כפי שמתואר בפרק לב, פסוק "(לב) וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ", כלומר, אפילו שקשה וצולעים על הירך לא מוותרים על חלומות ומימושם.

לבסוף, בפרט בעידן העכשווי של תקשורת אלקטרונית, השם שלנו אכן הולך לפנינו, עוד הרבה יותר מבעבר. הוא מגיע ראשון, ולפעמים השם שלנו מייצג אותנו במקום הנוכחות הפיזית שלנו במפגש עם הצד השני. השם שלנו הינו מילים ואותיות, שנושאות איתן מגוון רחב של משמעויות, ולא לכולן אנחנו מודעים. המעבר מ"יעקב"- ל"ישראל" הינו ביטוי למנהיגות היהודית-ישראלית שהצליחה ותמשיך להצליח כל עוד יש את הערכים המוספים של אמונה בצדקת הדרך והדבקות למימושה, והיא ביטוי לשליחות האישית של כל אחת ואחד מאתנו.

שבת מבורכת💞

מוקדש ללידה קלה בריאה ומוצלחת של דנה בת אורלי, בהשראת לידתו של השם ישראל שהוענק ליעקב אבינו.

השבוע בפרשה יעקב מתכנן את המפגש עם עשו באופן אסטרטגי שמסתדר עם חוקי המשחק שאחרים קבעו, במקרה זה, עשו. יעקב שומע כי עשו הולך לקראתו עם ארבע מאות אנשים שמלווים אותו, והוא ירא ממלחמה במפגש עימו, למרות שה' הבטיח לו שיחזור בשלום. מסבירים חז"ל שיעקב יזם שלוש פעולות עיקריות: דורון (המנחות, המתנות, שנשלחו לעשו), תפילה (לה' א-לוהי אבותיו), ופיצול המחנה (הכנה למלחמה). על המלחמה אומרים רוב המפרשים, שכוונת יעקב הייתה למצוא תחבולות לברוח. גם רשב"ם פירש את מאמציו העצומים של יעקב לעבור את מעבר יַבּוֹק ברגע האחרון לפני שעשו יגיע – כניסיון לברוח. רק רש"י פירש שיעקב התכונן גם למלחמה חזיתית אם לא תהיה לו בררה אחרת. יתכן ויעקב חשש מגודל שליחותו ולכן גם אמר לה' בתפילתו- "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת".

מסביר הרב אמנון דוקוב –
"…לתוך זה מגיח אותו איש מסתורי ומכריח את יעקב לעשות דבר שעוד לא עשה עד היום – להתמודד באופן חזיתי. להיאבק. לא לנצח ניצחון מזהיר אבל גם לא להיכנע. זה שינוי אישי כל כך דרסטי שהוא גורר בעקבותיו גם שינוי של השם. האיש שנולד כשהוא אוחז בעקבו של אחיו הופך להיות ישראל… אבל השינוי הוא לא חד כיווני. בשונה מהמקרה של אברהם ושרה, השם הישן לא נדחה, וגם יעקב עדיין קיים. כבר הפרק הבא יחזיר אותנו אל ההתנהגות היעקובית המוכרת.
לא תמיד המאבק החזיתי הוא הנכון. אלו שתי צורות קיום אפשריות ולכל אחת זמן אחר. רוב ההיסטוריה של צאצאיו של יעקב היא היסטוריה יעקובית, מתקיימת בצילן של אימפריות ענק ומנסה להפיק את המיטב. אולם מדינת ישראל קשורה להחלטה שלהם להיות ישראל ולקום ולהיאבק על שלהם. אם נלמד מן הפרק שלנו, אזי אין להשליך את היעקוביות אחר גבינו. אז מתי נכון להיות יעקב ומתי להיות ישראל?"

שינוי שמו של יעקב קשור לאישיותו ולאופיו המוסרי. שינוי שמו מעיד על מעבר פנימי-רוחני כביטוי לתוצאת המאבק. יש שמציעים שהשם "יַבֹּק" – (ממעבר יבוק) שבו נאבק יעקב עם האיש המסתורי, הינו גם מלשון "מאבק": מעבר יבק – מעבר מאבק… חייו של יעקב, אבי האומה הישראלית, היו מעבר ממאבק למאבק, ממשבר למשבר. בשינוי השם על ידי האיש שאתו נאבק נאמר: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱ‑לֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט), זוהי אמירה המבהירה כי ביכולתו של יעקב להתגבר. מאבקים רבים בחייו של יעקב היו מאבקים פנימיים, וניכר שעליו לעבוד ולהשקיע בכדי לזכות בברכות המובטחות לו.

אומר ד"ר רפאל ישפה-  "…אם כן, המאבק האמיתי הוא פנימי-רוחני: יעקב מול ישראל. לפי חז"ל (אבות פ"ד מ"א), הגיבור אינו מי שיש לו חיים קלים, שלא עבר מימיו משבר פנימי. הגיבור הוא הכובש את יצרו, המושל בנפשו (וראו משלי טז:לב).
אותו יעקב, איש תם, מאחד באופיו פנים שונות: מצד אחד הוא מפחד אף כשמובטחות לו ברכות ה', ומצד אחר אותו איש תם יושב אהלים בהגיעו לחרן, כראותו את רחל, גולל בעצמו את האבן מעל פי הבאר, אבן שכמה רועים יחד לא יכלו להזיזה (כט:יא). בסופו של דבר צריך יעקב (ישראל) להיאבק עם עצמו – ביעקב, והברכה היא" וַתּוּכָל." לכן נשנית הברכה ומתאשררת על ידי הקב"ה בעצמו. "שמך יעקב" – אתה נשאר יעקב, אך גם "ישראל יהיה שמך" – אתה יעקב יכול להתגבר על עצמך ולהיות ישראל. לכן אין גם לאותו האיש הנאבק עמו שֵם, ואין הוא משיב לשאלת יעקב. אין זה משנה מי הוא, אלא חשוב מי אתה: יעקב או ישראל?"

המאבק שנכפה על יעקב עם 'האיש', (מפרשים- שרו של עשו), הוא צעד נוסף להבשלת יעקב במימוש שליחותו וההתמודדות שלו על מקומו כאבי האומה. בהקשר לפחדים שעלו ליעקב והאתגרים שחווה יעקב, מהדהדים לי דבריה של הסופרת מריאן וילאמסון-
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, הוא שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, "איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?"
למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוקים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן, אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו; כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".

הפרשה מלמדת אותנו לבחון מתי נכון לנהוג כמנהג יעקב ומתי כמנהג ישראל. במילים אחרות, הפרשה מדגישה לנו שיש עיתים שבהם אנו נדרשים להיות יותר מאחורי הקלעים, ויש עיתים שבהם אנו נדרשים לגייס את האומץ, למרות הפחד, ולעבור לקדמת הבמה בכדי שנוכל לממש את המשימה בהצלחה. למעשה, כמנהיגים אנו זקוקים לשני הכישורים הללו, יעקב וישראל.
מאחלת לכולנו שנדע ונצליח לשחק בגדול, באופן ראוי, ערכי ומכבד גם כפרטים וגם כאומה עצמאית. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לרפואתה המלאה של מזל בת עליזה, בתוך שאר חולי ישראל

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". פרשת 'וזאת הברכה', מתארת את יומו האחרון של משה רבנו.

בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.

המחנך אלכס גליקסברג מפרט, " פרשה זו מזכירה לנו את פרשת "ויחי" החותמת את החומש הראשון "בראשית". החומש הראשון והאחרון נחתמים בברכות לשבטי ישראל: בבראשית – ברכותיו של יעקב, ובדברים – ברכותיו של משה. אלא, שמשמעותם וייעודם של שתי המערכות של הברכות שונות.
המערכת הראשונה של הברכות נאמרת לשבטים מפיו של יעקב אבינו וייעודה הוא לקראת היציאה מגלות מצרים מבית עבדים. מערכת ברכות זו מסתיימת עם מותו של יעקב במצרים בסוף הפרשה והחומש הראשון. המערכה האחרונה של הברכות נאמרת לשבטים מפיו של משה וייעודה הכניסה לארץ ישראל. מערכת ברכות זו מסתיימת בסוף הפרשה והחומש האחרון עם מותו של משה רבנו במדבר.  
בתווך שבין שתי מערכות של ברכות אלו, בין חתימת תקופת האבות ועד חתימת תקופת משה, צומח ומתפתח לו עם. לכן, עורכי ההשוואה בין שתי המערכות, אינם יכולים להתעלם מהאופי של הברכות. יעקב מברך כשההיבט האישי-תכונתי הוא הבולט בברכה כיאה לאב המברך את בניו, לעומת ברכותיו של משה שההיבט הכללי-ציבורי דומיננטי בברכה, מכיוון שהוא מברך שבטים של עם, ולא בנים, עם העומד להיכנס לארץ ישראל ולכונן את ממלכתו."

לאחר הברכות, משה עולה להר נבו ורואה מרחוק את כל הארץ. שם, על ההר במקום לא ידוע, משה מת ונקבר. בני ישראל בוכים ומתאבלים על משה שלושים יום, ויהושע בן נון מקבל את ההנהגה כממשיך דרכו של משה. התורה מסתיימת באמירה שמשה היה גדול הנביאים של עם ישראל, האדם האחרון עלי אדמות שהתראה עם ה', וראה אותו פנים אל פנים. וכך נאמר: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים" (פרק לד' פסוק י).

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב.
הן בפרשה והן בהפטרה עוסקים בצוואות. ההפטרה פותחת ב- "(א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת־שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר׃…" ובפרשה כתוב- "(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת…" (בראשית מט)
מתאר הרב יהודה שביב-
"ימיהם של שני חותמי תקופות קרבים לקיצם; יעקב חותם את תקופת האבות, ודוד חותם את תקופת הבנים הכובשים ומתנחלים. דוד חותם תקופה שראשיתה בימי יהושע – ימי ראשית הכיבוש, הנשלם ע"י דוד. מכאן ואילך מתחילה תקופה חדשה – תקופת הבית… אצל אבות האומה – יעקב ודוד, יש עניין לדורות גם בחלק האישי שבצוואה. גם יעקב וגם דוד מבקשים מהבן הקם תחתם, לעשות את שאין ביכולתם הם לעשות. כך משביע יעקב את בנו יוסף שידאג להעלות את גופתו לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בארץ ישראל, וכך גם מצווה דוד את בנו שלמה לגמול ליואב ושמעי כרעתם ולברזילי כטובתו. אותו גמול שנבצר, כנראה, מדוד לגמול להם."
מטרת שתי הצוואות היא לקבוע ולייצב את ההנהגה בידו של מי שראוי לה. שניהם אומר הרב שביב-"- יעקב ודוד – שוזרים בדבריהם פרק מן הקורות אותם, פרק שיש עימו גם חשבון נפש מסוים. יעקב מספר ליוסף "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען… ואקברה שם בדרך אפרת…" (מ"ח, ז). ודוד מספר על מעשיהם של יואב, ברזילי ושמעי."
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שימיו קרבים. הוא אוסף את בניו סביב מיטתו ונפרד מכל אחד ואחד מהם בנימה ופנייה אישית. יעקב בדבריו אליהם קובע את סדרי העם שעומד לקום מזרעו. בניו, הינם המשפחה המצומצמת אך בעתיד לבוא, הם יהיו לבני ישראל, בקרוב הם יהיו לראשי שבטים של עם ישראל. לכן, צוואתו של יעקב איננה עניין אישי בינו לבין משפחתו, אלא אמירה וקביעה מה יהיה תפקידם העתידי כראשי השבטים, מאחר ולכל אחד תפקיד ייחודי בעם ישראל. למעשה, יעקב אבינו מגדיר לבניו, לכל אחד ואחד מהם את התכונות המיוחדות שיקבעו את התפקיד שיקבלו השבטים שיצאו מהם. ליעקב בנים רבים שימשיכו את מפעל חייו. כולם מתאספים ושומעים תוכחה, ברכה, את כל הדברים הקשורים בייעודם. כל הבנים נמצאים יחד, ויעקב, שחייו היו קשים, זוכה למות בשלווה.
אצל דוד תלויה כל התקווה להמשך שושלת ביתו, בבן אחד. בן אחד שימשיך את מפעלו של אביו. דוד, מלך ישראל, בצוואתו וברגעי חייו האחרונים מנחה את בנו לגבי המורדים במלכות שלא באו על עונשם ולהכיר טובה לאלו שסייעו לו במלכות. זהו נטל כבד על מצפונו כי הוא יודע ששלטון שיקיים את המלכות מחייב צדק ומשפט. במילים אחרות, דוד לא זוכה לשלווה בזקנתו, ובאחרית ימיו עליו להדריך את בנו בהנהגת המדינה.
יעקב אבינו ודוד המלך, שניהם צדיקים שבמיתתם קרויים חיים ושמעשיהם והשפעתם ממשיכה הרבה לאחר מותם. יעקב הוא ישראל שכולנו, עם ישראל, קרויים על שמו, ודוד מלך ישראל ששושלתו שושלת המלוכה היא משבט יהודה – והרי אנו נקראים יהודים.
אז מה המסר?
ברוח דברים אלה ובהשלכה לימינו, מדובר פה על פרידת אב מבנו, ועל פרידת הורים בכלל מילדיהם ועל מעבר דורות. בעצם, אנו נפרדים מהעולם בדרך זהה לדרך שבה חיינו בעולם הזה. כלומר, אם בחיינו ננהג כמנהיגים ראויים וטובים, ובהתאם גם ננתב את הכוח והסמכויות שיש בידנו, ובמקביל נדאג גם להיות נוכחים אז ניתן יהיה גם לצפות שתהא לנו מורשת ראויה להעביר הלאה לילדנו. מי ייתן ונזכה כולנו לחיים טובים, ארוכים ומניבים, חיי ברכה ומימוש, ושנשכיל ונבחר לנווט את מפת הדרכים של חיינו בחכמה ועם רגש לזולת. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפטרת פרשת וישב היא בספר עמוס (פרק ב' פסוק ו ועד פרק ג' פסוק ח), והיא פותחת ב: " (ו) כֹּה, אָמַר יְהוָה…  עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם." (עמוס ב')

האירוע המרכזי בפרשת וישב הוא מכירת יוסף, אירוע שמניע את כל שאר אירועי הפרשה. כך גם בהפטרה, המפרשים דורשים פסוק זה בקשר למכירת יוסף, שהרי נזכר לדורות: " מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק ", אנו שומעים הד ברור לאשר אירע בדותן כשהאחים מכרו את יוסף אחיהם עבור עשרים כסף. הפסוק מדבר על מכירת אנשים לעבדות. רמיסת הדלים והחלשים, עיוות של יַשְרוּת מוסרית בסיסית.

למעשה ההפטרה השבוע מספרת לנו שחברת שפע שיוצרת עוותים חברתיים-כלכליים, ופוגעת בשכבות חלשות בעצם מביאה על עצמה כלייה.

כמובן שעמוס לא מוכיח את אנשי דורו על אירוע מכירת יוסף שהיה זמן רב לפני תקופתם, אלא עמוס מוכיח את התנהלות העם, שפוגעים בצדיקים וישרי דרך, ובחלשים שבחברה, וכל זאת בכדי להפיק רווחים שוליים או מפוקפקים.

עמוס פעל כנביא באחת מתקופות השיא של מלכויות ישראל ויהודה, לאחר פילוג המלוכה – ימי עוזיהו מלך יהודה וימי ירבעם בן יואש מלך ישראל. שניהם זכו לממלכות רחבות וחזקות, ועם שפע חומרי.

אומר הרב דוד נתיב, מרצה לתנך-

"קורה ונוצרת מציאות מעוותת.. גם אם קשה היא – יש דרך להתמודד ולתקן: למזער עיוותים ותוצאות קשות. זה היעד בתיקון ותשובה. תנאי בסיסי לכל תיקון: התבוננות אמיצה במציאות ומוכנות לצאת לדרך של תיקון. התעלמות מן המציאות המעוותת והכחשתה, היא התנהלות שתנציח אותה ותוביל להתרסקות. בסדרה של שבע שאלות רטוריות מסתיימת ההפטרה. כולן מציגות קישור הכרחי בין סיבה לתוצאה. מי שלא מבין מה הקשר בין המצב בו מצויה החברה ובין התנהלותה, לא מוכן להתבונן במציאות באומץ…"

בישראל בימינו נשפטו ונאסרו ראש ממשלה, נשיא מדינה ומשרתי ציבור רבים שנחשפו כנטולי אמת מידה מוסרית,  אומר עו"ד דני זמיר, מייסד מכינת רבין- "גם אם לא כולם עומדים לדין פלילי על כך, ראויה קריאת הנביא שתהדהד כקריאת אזהרה: כי מי שמתעקש לחזור ולתת יד למעל ולניצול בני האדם – בסופו של יום אין לו תשובה והוא שותף ממשי, הרבה יותר משונאינו ואויבינו המרים, לסיכון קיומו של הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל."

יחד עם זאת, בהתבוננות פנימית של כל אחד ואחת מאתנו אומר הרב אשלג, עלינו לעשות את התיקון הפרטי שממילא יביא כבר לתיקון הכללי. בהסתכלות אמיתית נמצא שבפרשת וישב מדובר על משפחה (עדיין לא עם) ועל ההשלכות הקריטיות למערכת היחסים המשפחתיים, אם ברמת הפרט ואם ברמת הקשרים שבין האחים, בין האחים לאביהם יעקב, ובין האחים לסביבה. ההתנהלות ואופן ההתמודדות בתוך התא המשפחתי, ביטויי יחסי שנאה- אהבה, התקשורת, הציפיות וכו' מתבטאים בסופו של דבר גם במעגלים הרחבים יותר, ויכולים להביא להרס של ממש. ניכר פער עצום בין הפרשנות של האחים לבין הפרשנות של יוסף והפרשנות של אביהם, יעקב, למעשים והאירועים השונים, כמו במקרה הכותונת פסים שהכין יעקב ליוסף. הפרשנות הסובייקטיבית הובילה למתחים, קונפליקטים ומריבות ויצרה פירוד. ולכן, עלינו לזכור שהרגשות והמחשבות שלנו הם תוצר ישיר של הפרשנות הסובייקטיבית שלנו, וככל שנצליח לראות, לתקשר, להבין, ולהרגיש את האחר כך נוכל לאמץ פרשנות סלחנית, חיובית מפרגנת ומקדמת יותר.

מי ייתן ונצליח להתבונן ולהירתם לתיקון אמיץ פנימי של עצמנו שיביא לשגשוג ופריחה של החברה כולה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך,

השיעור מוקדש לשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה, לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

קשה להבין למה נותן ומאפשר ה' לְרֶשַע כזה, כמו בלק ובלעם, להתקיים בעולם. מזעזע יותר שלא רק שה' מאפשר לבלעם להמשיך בדרכו לקלל את עם ישראל, הוא אפילו עוזר לו להגיע לשם! המדרש אומר "מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (במדבר רבה כ, יב). בקביעה זו טמון ההסבר, מדוע בפעם השנייה שהגיעו השליחים לבלעם כביכול 'התחרט' ה' מהאיסור שהטיל על בלעם בפעם הראשונה, והסכים שייצא לדרך עם המשלחת השנייה? יש מפרשים המסבירים שהסיבה שהניעה את בלעם לצאת לשליחותו של בלק (לקלל את ישראל) בפעם הראשונה הייתה- שנאתו העצומה לעם ישראל, מבחינתו זה או הוא או עם ישראל, לעומת זאת, בפעם השנייה הייתה זו תאוות הבצע, הכסף שהניע אותו לקלל את עם ישראל, ומזה אין חשש, כי זו שנאה שפשוט לבטלה ע"י המרבה במחיר. פירוש נוסף מסביר את נושא הבחירה החופשית לאדם. ה' לא מתערב במעשי האדם. חוק הבחירה החופשית המשאירה את ההכרעה כולה בידי האדם לטוב ולרע. ולכן, אפשר ה' לבלעם ללכת בפעם השנייה.
אז מה השיעור פה? החיים הם לא המאבק בין רצון הקב"ה לרצון האדם. בעצם, המאבק הוא רצונו של האדם הנאבק לא פעם עם עצמו בלקיחת החלטות, במחשבות, בהתלבטויות וכו'. לרוב, הבעיות בחיינו הן תוצר של ההחלטות שעשינו מתוך הבחירות האישיות שלנו.
כל החיים הם החלטות. אם אדם רוצה למשל לבחור במשמעות עמוקה יותר בחיים, זה ילווה כל דבר שיקרה לו. אם הוא חפץ שיהיו לו יותר נכסים, אז זה מה שיניע את הלך חייו.
הבעיה היא שהרבה מאתנו לא לגמרי הבהרנו לעצמנו מה אנחנו רוצים מחיינו, ומה המוכנות שלנו כדי לממש את הרצונות שלנו. ייתכן שאנו אומרים שאנו רוצים "הצלחה" אבל אנחנו לא מעוניינים לוותר על ה"נוחיות" שלנו ולשלם את המחיר הנלווה… רבים מאתנו מאמינים שמשפחה וחברים מצויים בסדר עדיפות עליונה, אבל הבחירה שלנו בפועל יכולה להיות בעצם כסף, כבוד, קידום, וכו'. במילים אחרות, עלינו לעשות בירור לאן אנחנו הולכים? והאם זה המקום שאליו אנו רוצים להגיע באמת. בסופו של דבר, אנחנו לא בוחרים איך לחיות, אנחנו חיים את מה שבחרנו.
הרב יהונתן גפן מסביר "איך להגיע לבירור אמיתי על מטרות האמת בחיינו?
"איך היסוד הזה משתייך אלינו? הרב נוח ויינברג זצ"ל היה אומר שכל אדם צריך לשאול את עצמו שאלה אחת יסודית: "לשם מה אני חי בעולם הזה, מהי מטרת חיי?" ממש לא פשוט לענות תשובה אמיתית לשאלה הזאת – … הרב ויינברג מציע דרך שתוכל להקל מעט על התהליך: לחשוב תחילה עבור מה היינו מוכנים למסור את נפשנו ולמות למענו, ואז לומר לעצמנו: 'למען המטרה הזאת אני רוצה לחיות'.
דוגמא טובה לכך היא חינוך הילדים. כולנו מוכנים למסור את נפשנו (פשוטו כמשמעו) עבור ילדינו, למרות זאת – האם אנו מקדישים מספיק זמן וכוחות כדי לחיות למענם? האם אנחנו שמים לב לניסיונותיהם לזכות בתשומת הלב שלנו? או שמרוב טרדותינו (המוצדקות) אנחנו מזניחים את העיקר?
דוגמא נוספת לכך היא יחסנו לכלל ישראל. רובנו, אם לא כולנו, היינו מסכימים למסור את נפשנו עבור עם ישראל במצב של איום רוחני או גשמי חלילה. אולם האם אנו מוכנים לחיות עבור כלל ישראל? האם אנו משקיעים מעט מזמננו כדי לעזור לאחינו היהודים שזקוקים לכך? לרבבות יהודים אין לחם לאכול ובגד ללבוש, ולמיליונים אין כל מושג מהי משמעות יהדותם. האם אנו מוצאים זמן בסדר יומנו העמוס כדי לסייע להם?
אנו חיים בתקופה בה כלל ישראל זקוק לנו, אולם לא כדי שנמות על קידוש ה', אלא כדי שנחיה למען קדושת שמו. בלעם נחשב רשע למרות השגותיו הנעלות. הוא ידע בדיוק מה אלוקים רוצה ממנו, אולם הוא לא היה מוכן לחיות למען רצון ה'… אנחנו יודעים טוב יותר מבלעם, אנחנו רוצים ומוכנים לחיות למען ה', אולם לפעמים גם אנחנו עלולים לשקוע בעניינים שונים, ולשכוח את מטרתנו האמיתית. אם נחשוב ונתעמק שוב ושוב בשאלה 'עבור מה היינו מוכנים למות', נוכל להזכיר לעצמנו עבור מה עלינו לחיות."

מדבריו של הרב שניאור אשכנזי-
לכל אחד מאתנו יש בלק, מלשון בלוקים, הפרעות, אתגרים או קשיים בחיים. מה שמעורר תמיהה, כי הרי הקב"ה רוצה שנתקדם, נצליח אז מדוע הוא, האלקות, מציב לנו סלעים ואתגרים בדרך? כביכול כיצד הוא איננו מגן עלינו? מדוע עלינו להתמודד כל הזמן עם בלוקים בגלגלים שלא מאפשרים לנו להיות יותר מצליחים, יותר טובים. לא מעט אנשים טוענים שככה זה בחיים, "מה לעשות", "זה מה יש" וכד'. למעשה, הקב"ה שולח את בלעם לא בכדי שיקלל את עם ישראל אלא בשביל שנתגבר על הקושי ונזכה להפיק מכך ברכות, שנזכה להתחזק. כלומר, רוע יכול ליצור טוב, ורוע גדול יכול ליצור טוב גדול. כשאנו מתגברים על הקושי, הצרה הופכת לצוהר, ואנו הופכים להיות יותר חזקים ממקודם, ולכן נקראת הפרשה בלק, כי בזכות בלק הגיעו הברכות הכי גדולות. אם אנו נבין מה הקושי צופן לנו נבין שאחרי שנתגבר על הקושי נהיה משודרגים יותר. הכל שאלה של התבוננות שלנו בדברים, באירועים, באנשים וכו' לא לראות בלק, בלוקים, אלא לראות קדימה, לראות ולהבין את הקושי שבעצם אומר "אנו מסוגלים ליותר". מטרתם של הבלוקים וההפרעות בחיינו להעיר בנו כוחות רדומים כדי שנתעלה מעליהם ובזכותם נקבל את הברכות. אם רק נדע לנצל את האתגר הזה ולהיבנות על גביו ולגייס את כל הכוחות הנדרשים נזכה בצמיחה ובגדילה שלנו. בכל בוקר בתפילת שחרית אנו מצטטים את בלעם, מילים שבלעם אמר בהשראה עליונה. הדרך הכי טובה לאפשר לאדם לגלות את העוצמות שבנו ולממש את היכולות שלנו זה כשאנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו, מה שנוטה לקרות כשאנו במשבר; גורם לנו לצאת, להשקיע ולהתאמץ. מדוע? כי מול התנגדות אנו מפעילים כוח, מאמץ שהופך להיות שריר ובסופו של דבר הופך להיות חלק מאתנו. החושך עוזר לנו לגלות את האור, את כל הטוב שיש. חישול ובנייה מגיע לא פעם דווקא מתוך החושך.
פרופסור יורם יובל מסביר שהאתון מסמלת את המטפל שמנסה לעזור למטופל, במקרה זה בלעם, להרחיב את התודעה והמודעות שלו כדי שיפקחו עיניו ויצליח להיחשף לתת מודע שלו. בלעם, המטופל, פיזית מתואר גם כסתום עין, ובנוסף אינו רואה את מלאך ה' החוסם את דרכו, ולכן מכה את אתונו, המטפל. לפתע יש ירידה של אסימונים, רגע של הארה, שאתה קולט ורואה דברים שקודם לכן לא נראו כלל.
הרב שניאור אשכנזי מסביר מדוע נקראה הפרשה על שמו של בלק שרצה להרע ולהזיק לישראל-
"…אצל בלק אנו מוצאים כי לא רק שמחשבתו הרעה התבטלה, אלא יותר מכך: קריאתו לבלעם גרמה להוספה אצל עם ישראל – והם התברכו בברכות נעלות יותר על ידי בלעם. כך שהזכרת השם "בלק" מבליטה את היתרון וההוספה שנעשה אצל עם ישראל."

מי ייתן ונצליח לגלות את העוצמות שבנו, לצאת מאזור הנוחות, ולזכור עבור מה עלינו לחיות. שנצליח לממש אהבת חינם ולדייק את הוויז שלנו. אמכי"ר.

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

תקציר- השבוע אנחנו מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.

ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של  יחיד, לסיפורו של עַם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצרימה יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. כעת, לאחר פטירת יעקב ויוסף, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרַבִּים ומתעצמים במצרַים. עם ישראל למעשה לא נולד בארצו, וראשית הוויתו היא למעשה במצריים.

מסופר לנו על מֶלֶך פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני היווצרותו והתעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל גזֵרות קשות על ישראל. אחת הגזֵרות – להמית את הבנים הנולדים להם "(טז) וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.  (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. " (שמות פרק א') המיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים.

כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מֵי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. בת פרעה מבחִינה בתינוק שבתיבה, ומְאַמֶּצֶת אותו.

בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. בהמשך בורח משה אל מדיָן, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לקב"ה ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם אברהם, יצחק ויעקב.

יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסְנֶה הבוער, ושולח אותו להושיע את ישראל. כלומר, במעמד זה הקב"ה מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. "(י) וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות פרק ג') משה שלא מאמין ביכולתו להנהיג מנסה להתחמק מהשליחות אך ללא הצלחה.

משה חוזר למצרַים, ויחד עם אהרון אחיו מגיע לפרעה בבקשה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרַים. אך פרעה – מסרב! פרעה בתגובה מקשה את הגזרות שלו וגורם למירמור רב בקרב בני ישראל כלפי משה ואהרון. הפרשה מסתיימת ונראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, אך הקב"ה מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו. "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ." (שמות פרק ו')