תגית: ישראל

פרשת וישלח, הפרשה השמינית בספר בראשית, מציבה אותנו בעומק המפגש האנושי המורכב ביותר: עמידה מול פחד ישן, מול אדם שפגענו בו או שפגע בנו, מול עבר שלא נותן מנוחה. יעקב, לאחר עשרים שנות גלות ובניית חיים חדשים, מבין שלרגע אחד הכול יכול לשוב ולעלות: האח שהרגיש מרומה, הברכה שנלקחה בתחבולה, החשש שהשנים לא ריפאו אלא העמיקו את השבר. זהו רגע שבו אדם נדרש לשוב לא רק למולדתו- אלא גם לעצמו.
כדברי הבעש״ט, טרם הגאולה ה"כללית" יש מפגש עם "הגאולה הפרטית" שהיא מן המצרים האישיים של כל אדם, צרותיו ופחדיו; בכל דבר שאדם פוגש- את עצמו הוא פוגש.
במילים אחרות, פרשת וישלח היא פרשה של מפגשים: עם עבר, עם פחד, עם כאב, ובעומק- מפגש עם מהותנו. בחזרתו לארץ כנען עומד יעקב מול שני אירועים דרמטיים: הפגישה עם עשו והפגיעה בדינה. שני הסיפורים נוגעים בשתי נקודות על־זמניות: אומץ להתמודד עם מה שמאיים עלינו, והיכולת להציב גבולות ברורים מול עוול ופגיעה.

לקראת המפגש עם עשו, יעקב נוקט בכל הדרכים שיש בידיו: הכנה לוגיסטית, תפילה, מתנות- ובעיקר הכרה כנה בפחד. הוא אומר: “הצילני נא… כי ירא אנכי”. זו אמת פסיכולוגית עמוקה: אי־אפשר להתפייס עם הזולת לפני שמתפייסים עם הפחד שבתוכנו. הרב קוק כתב "כי אין לאדם לפחד כלל- כי אם להיזהר", ולמעשה, הפחד עצמו- כשמכירים בו- נעשה אף מקור לגבורה.  וכך גם כאן: דווקא ההודאה בפחד מאפשרת ליעקב לנוע קדימה.
בלילה שלפני המפגש, כשיעקב נותר לבדו, מתרחש המאבק המסתורי עם אותו “איש”. אפשר לראות בו מלאך, תודעה פנימית או צל עמוק שהוא נושא. במאבק הזה לומד יעקב שההתמודדות האמיתית היא פנימית: לפני שהוא פוגש את עשו- עליו לפגוש את עצמו. כשהוא מעז להיאבק ולא לברוח, הוא מקבל שם חדש- ישראל- שם שמבטא כנות, עמידה, ויכולת לגעת באמת הפנימית. מעתה הוא ניגש למפגש לא מתוך תחבולה, אלא מתוך יציבות של זהות.
כך גם בחיינו: לכל אחד מאיתנו יש “עשו”- שיחה דחויה, כאב שלא טופל, טעות שלא הודינו בה. החופש מתחיל ברגע שבו אנו מפסיקים לברוח ומתייצבים מול מה שכואב. ופעמים רבות, מפגש שנדמה כמאיים- הופך לשער של ריפוי.

ואכן, המפגש עצמו מתרחש באופן הפוך מחשש יעקב. עשו אינו מפלצת מהעבר, אלא אדם שמגיע עם לב פתוח. החיבוק אינו מוחק את העבר, אך הוא מלמד שפצעים עמוקים יכולים להתרכך כשהלבבות מסכימים לראות זה את זה, ולא את הזיכרונות הקפואים. עשו מציע ליעקב להתקדם יחד, אך יעקב בוחר בקצב שלו- תמונה עדינה של פיוס שלא דורש אחידות, אלא כבוד להבדלים.

אבל הפרשה אינה עוסקת רק ביכולת להתפייס, אלא גם במקום שבו הפיוס איננו אפשרי. הסיפור על דינה מטלטל גם היום: הוא מציב שאלות על גבולות, על תגובה לפגיעה מינית, על צדק ועל אחריות. בני יעקב מגיבים בזעם ובזעקת צדק: "הכזונה יעשה את אחותנו-?" זעקה שאינה רק משפחתית, אלא קול של כל חברה שמבקשת להגן על פגיעה בכבוד ובגוף האדם, ולהשיב כוח למי שנפגעה.
יעקב, מנגד, חושש מתגובה חסרת־רסן- לא מתוך זלזול בחומרת הפגיעה, אלא מפני שהוא רואה שהזעם עלול חלילה לגלוש למעגל נקמה שיביא לפגיעה רחבה יותר במשפחה כולה.
הצורך להגיב בתקיפות לעוול שנעשה- אל מול האחריות שלא לאבד שליטה עד שהתגובה עצמה תהפוך לפגיעה נוספת.
בעוד שבסיפור הראשון יעקב מגן על עצמו מפני סכנה פוטנציאלית- כאן הוא מנסה למנוע הידרדרות לאחר שדינה כבר נפגעה. אלה שני מצבים נפשיים שונים לחלוטין – ומצריכים תגובות שונות לחלוטין.
הפרשה אינה פוסקת מי צודק, אלא מציבה אותנו בתוך המתח האנושי: בין זעקת הצדק של הבנים לבין האחריות הרחבה שחש יעקב. בין הצורך להגן בכל הכוח לבין ההבנה שתגובה בלתי־מרוסנת עלולה להחריב. המתח הזה חי וקיים גם אצלנו כיום.

לאחר השבר, יעקב ממשיך לבית־אל, שם אלוקים מאשר שוב את שמו- ישראל. הזהות החדשה אינה מוחקת את הכאב, אלא מלמדת תנועה בין פצע לריפוי, בין ירידה לעלייה. גם הדרך לבית־אל רצופה כאב- מות רחל, קבורתה בדרך, אובדן שאינו נעלם אלא מלווה את יעקב. זו תזכורת לכך שגם חיים מלאי משמעות וייעוד כוללים שברים שלא נפתרים אלא נישאים.

באורות הקודש, חלק ג’, עמ' רצ"ו, כותב הרב קוק על כך שהאדם השלם אינו מי שחי ללא פגמים, אלא מי שמעלה את החסרונות ל"שירת חיים גבוהה". הוא מדבר על הפיכת השבר למנוף רוחני ולא על הדחקתו. בנוסף, באורות התשובה פרק ה’-ז’ הרב קוק מדגיש שוב ושוב שהתשובה האמיתית איננה מחיקה של העבר אלא הפיכתו לאור. וכך כותב הרב קוק גם בשמונה קבצים, קובץ א’, קנ"ח-קנ"ט, שהניסיונות, הכאבים והירידות הם חלק מתהליך של גדילה רוחנית וש"הקדושה מתגלה מתוך המאבק. כלומר, השלמות האנושית והלאומית נוצרת לא מהיעדר השבר, אלא מהיכולת להאיר אותו מבפנים ולהתרומם עליו."

הפרשה מסתיימת בחזרתו של יעקב אל יצחק ובקבורתו על ידי שני בניו. רגע שסוגר מעגל- לא רק משפחתי, אלא גם נפשי: המפגש הזה מלמד שאפשר לבנות מערכת יחסים מחודשת גם אחרי היסטוריה טעונה, אך גם מדגיש שהפיוס האמיתי לוקח זמן. שני אחים שהיו שקועים בעוינות, עומדים כעת זה לצד זה ומלמדים אותנו כי פיוס אמיתי מתרחש ברצף של בחירות עדינות, אחראיות ומתמשכות.
יעקב מלמד אותנו בנוסף, שני יסודות משלימים:
האחד- אומץ להתעמת עם מה שפחדנו ממנו; בלעדיו אין שינוי ואין קומה של “ישראל”.
השני- הצבת גבולות המגינים על היקר לנו, גם כשזה דורש עמידה תקיפה מול עוול.

במציאות הישראלית של היום- רוויית מתחים, פחדים ומשברים- פרשת וישלח מבקשת מאיתנו לבחון כיצד אנו ניגשים למפגשים גורליים: מתוך פחד או מתוך זהות שלמה? האם נלחמים בעצמנו לפני שאנו דורשים מהאחר להשתנות? האם אנו יודעים להבחין בין מקום של חיבוק לבין מקום המחייב גבול חד וברור?
בסופו של דבר, יעקב מזכיר לנו שכאשר אנו חוזרים “הביתה”- אל שורשינו, אל האמת שלנו, אל מערכות יחסים שנשחקו- הדרך חייבת לכלול אומץ, יראה, אחריות וכנות. שם, במקום שבו מפסיקים לברוח ומתחילים לפגוש, נולדת האפשרות להיות לא רק יעקב- אלא ישראל.

פרשת וישלח מהדהדת באופן כמעט מצמרר את המציאות הישראלית העכשווית: פחדים, כעסים לא מטופלים, שאלות של צדק והגנה. היא מזכירה לנו שגם כשעולם רועד- אין פירושו שאנחנו צריכים להתרסק. יש בנו כוחות של שינוי, ובה בעת חובה להגן על קדושת החיים. כדברי הבעש״ט ורבנו בחיי: "מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.”
ובין אם אנו ניצבים מול אדם, מול פצע, מול חשש- או מול מציאות לא פשוטה- הדרך הישראלית איננה לברוח. היא לעמוד. לבחון. לעבד. ולהתחזק. לעבור מן העקביות של יעקב- אל העמידה הזקופה של ישראל.

שבת של שלום  💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת כל השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס מנשקו ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה השביעית בספר בראשית, והיא מתארת את קורותיו של יעקב אבינו ב- דרכו לחרן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.

פרשת ויצא מציגה את דרכו של יעקב לא כמרחב של שבר, אלא כתהליך של בנייה והתעצמות. הוא עוזב את ביתו מתוך פחד, אך ההתרחקות הופכת עבורו להזדמנות להתפתח. כל קושי שהוא פוגש בדרך- ניתוק, בדידות, חוסר ודאות- הופך למפתח שמרחיב את המבט ואת היכולת לצמוח. כמו הסולם שבחלום, המסע שלו יוצר חיבור בין מה שמכביד עליו עכשיו לבין הדמות שהוא יכול להפוך להיות. אומר על כך הכתב סופר: "נראה לי, כי האדם פרא אדם יולד, ויש בידו להשלים נפשו, הולך ממדרגה למדרגה עד שמגביה עצמו יותר ממלאכי השרת…", גם כשהחיים מבלבלים או מכבידים, הסיפור מזכיר את מה שלפעמים שוכחים: שבתוכנו יש מנוע התאוששות טבעי- כוח לקום מחדש, להתגבר על ירידות, ולגלות עוצמות שלא ידענו שהן חלק מאתנו.

לאורך הדרך יעקב נושא איתו בחירה מורכבת- רכישת הבכורה ולקיחת הברכה בדרכי מרמה. גם אם האידיאל שעמד מאחורי מעשיו היה גבוה, הדרך הייתה בעייתית, וכשהוא נאלץ לברוח מפני עשו, המציאות מחזירה לו מראה. המפגש עם לבן, הדוד שהופך למעסיק, מציב אותו בדיוק במרחב שבו הוא העמיד את אחיו: בין רצון כן לבין מניפולציה, ביטוי של רצון אמיתי שמתערבב בתחבולות, והצורך לנווט בין כוונות טובות לבין התערערות מוסרית בדרך. מה שיעקב עשה לאחיו, עשו, הופך לשיעור שעליו לעבור בעצמו.

בבית לבן המרמה הופכת לשגרה- החלפת רחל בלאה, שינויי הסכמות, תנאי עבודה מתערערים. אלה לא רגעים חד־פעמיים אלא מציאות מתמשכת שמערערת ביטחון וגבולות. אבל דווקא שם, במקום שבו הוא יכול היה להתייאש, מתחיל להתעצב בו משהו חדש. הוא לומד התמדה ללא תחבולות, עבודת עומק, בניית גבולות ויכולת לומר "עד כאן". מה שבעבר התבטא בעקמומיות הופך לתהליך של דיוק עצמי: הבנה מי הוא, מה חשוב לו, וכיצד הוא רוצה להתנהל גם מול אחרים.
לבן מייצג את אותם כוחות בעולם- פנימיים וחיצוניים- שמנסים לשאוב מאדם את זהותו, לטשטש גבולות, או לגרור אותו לוויתורים. ויעקב, במשך עשרים שנה, לומד לעמוד מולם. לא בבריחה אלא בעמידה. לא בתחבולה אלא בבחירה מודעת. זהו מסע שמעמיק בו הבנה אנושית בסיסית: מה שקורה לנו בחיים לא רק מאתגר אותנו- הוא גם מחנך אותנו, מפתח ומעצב אותנו, ולבסוף, גם מחייב אותנו לדייק את עצמנו.
שנות לבן מתגלות לא כעונש אלא כתהליך תיקון. הן מאפשרות ליעקב להבין את הכאב של מי שנפגע ממנו, את המשמעות של אמון שנשבר ואת האחריות הכבדה של מי שמבקש להוביל. מתוך השנים הללו יעקב יוצא אדם אחר- אב, בן זוג, עובד, מנהיג- שמתחיל לפעול לא מתוך מה שקיבל, אלא מתוך מה שיצר במו ידיו.

כאשר יעקב חוזר למולדתו ומתמודד שוב עם עשו, מתברר עד כמה השתנה- המאבק הלילי, שינוי שמו לישראל, והמפגש המחודש עם אחיו, עשו, כל האירועים הללו משלימים תהליך שבו אדם, בתחילת דרכו, קיבל את הברכה והבכורה במרמה, ומצליח לסגור מעגל ולהפוך את חייו למסלול של אחריות, יושרה וחוסן אישי.

בסופו של דבר, הסיפור של יעקב הוא סיפור אנושי. דווקא בתוך השנים הללו, שבהן הוא נושא בעול, מתעקש, נאבק ונשאר נאמן לאמת הפנימית שלו, נבנה בו הכוח שמכשיר אותו להפוך מ"יעקב"- זה שאוחז בעקב- ל"ישראל", ישר-אל, מנהיג בעל יושרה, עומק וחוסן רוחני.
כולנו יוצאים למסעות שלא בהכרח בחרנו, נופלים בהחלטות שלא תמיד היו מדויקות, ומתמודדים עם אתגרים וקשיים בחיינו. אבל כמו יעקב, גם אנחנו יכולים להפוך רגעי בלבול למסלול צמיחה, לבנות עמוד שדרה מתוך אתגר, ולהפוך את הדרך- על כל עיקוליה – למסע שמשדרג אותנו, והופך אותנו שלמים ויציבים יותר; ובעיקר: מסע שמלמד אותנו מהי גדילה, מהי אחריות, ומהו כוחו של תיקון פנימי.

שבת של שלום  💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת כל השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס מנשקו ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.

פרשת וישלח היא הפרשה השמינית בספר בראשית. השבוע, בפרשת וישלח מסופר על מסעו של יעקב בחזרה הביתה, לארץ כנען.
הפרשה פותחת בתיאור המפגש הגורלי בין יעקב לאחיו, עשיו, לאחר ניתוק של יותר מ-20 שנה. יעקב חושש מאוד מהפגישה עם אחיו שתכנן להורגו על שגזל ממנו את ברכת אביהם, יצחק, "(יב) הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו:  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי…" (בראשית לב')
בלילה שלפני המפגש נאבק יעקב עם דמות לא מזוהה, כנראה מלאך שמיימי, ויעקב שגובר עליו דורש ממנו ברכה. אותה דמות מסתורית מברכת ומעניקה ליעקב את שמו החדש- ישראל. לאחר מכן, עשיו מגיע ולהפתעתו ולשמחתו של יעקב, עשיו רץ לעברו, נופל על צווארו, והשניים מתחבקים ומתפייסים.
פרשת וישלח מדגישה את ההיבטים האישיים והפנימיים של המפגש עם המציאות, וממחישה את האמת העמוקה שאין דבר כזה מבט אובייקטיבי על החיים. כאשר יעקב נאבק עם המלאך בלילה, המאבק הוא לא רק פיזי אלא גם פנימי – עימות עם עצמו, עם פחדיו, ועם תודעתו. יעקב יוצא מהמאבק הזה עם שינוי שמו ל"ישראל," עדות לכך שההבנה והחוויה שלו את המציאות השתנו, כפי שהשתנתה תודעתו.

בהקשר הזה, ניתן להבין שכל אדם חווה את המציאות דרך פרשנותו האישית, שהיא תוצאה של הרקע, החוויות והנטיות הפנימיות שלו. כפי ששני אנשים יכולים לעמוד באותו מקום ולראות דברים שונים לחלוטין, כך גם יעקב ועשיו, שנפגשו לאחר שנים של נתק ומאבק. כל אחד מהם פירש את המפגש הזה דרך עיניו – עשיו אולי ראה פיוס או סיום מאבק, בעוד יעקב ראה צורך בזהירות והתגוננות.

כמגשרת, אני נפגשת פעמים רבות בתהליכי גישור במצבים שבהם הפרשנות האישית והפחדים של כל צד יוצרים חומות בלתי נראות, המונעות מהם הקשבה, הכלה, הבנה ואי יישוב הסכסוך. אנשים מגיעים לעימות כשהם נאחזים בפרשנויותיהם הנוקבות, לעיתים מתוך תחושת איום, פחד או פגיעות, אך דווקא המפגש עם נקודות מבט אחרות מאפשר פתח לשינוי ולצמיחה.

הסופרת מריאן ויליאמסון מזמינה אותנו להתבוננות מעצימה על פחד,
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, איזה זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?
למען האמת, איזה זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוהים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו.
הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו, כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים."

זו גם החוויה שלי במפגשי הגישור שיוצרים הזדמנות להתעלות מעל הפרשנויות המגבילות ולאמץ התבוננות במציאות בעיניים חדשות, מתוך הבנה שהמציאות אינה מוחלטת אלא מורכבת מפרשנויות אישיות של שני הצדדים. ההבנה הזו היא שפותחת חלון הזדמנויות ליישוב הסכסוך ולעיתים אף לפיוס. כאשר אנו מתגברים על הפחדים שמנהלים אותנו, אנו משחררים את עצמנו ואת האחרים מהכבלים של פרשנות חד-ממדית. כך אנו יוצרים לא רק פתרון לסכסוך, אלא גם דרך חדשה לחוות את המציאות מתוך חמלה, הבנה ורצון להתקדם יחד לעבר עתיד טוב יותר.

מחדד הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
"…רובנו חווים מפעם לפעם את הפחד הזה, הפחד שאינני ראוי.
הפחד הזה הוא שגיאה – ולא מפני שאינו אמתי, אלא מפני שאינו רלבנטי. מובן שאנו מרגישים לא ראויים למשימות גדולות לפני שאנחנו מקבלים אותן על עצמנו. האומץ לקבל על עצמנו את המשימה הוא העושה אותנו לגדולים דיינו. מנהיגים צומחים מתוך כך שהם מנהיגים. סופרים צומחים באמצעות הכתיבה. מורים צומחים על ידי כך שהם מלמדים. רק משאנו מתגברים על תחושת הקַטנוּת והבלתי-ראויוּת, וקופצים למים הקרים של המשימה, אנו מגלים שהתרוממנו וגדלנו: העשייה היא שהִגדילה אותנו. כלשונה של כותרת ספר פופולרי – "הַרגישו את הפחד, ועֲשו את זה בכל זאת".
…אין זו משימה קלה; אך ממתי משימה ראויה לשמה היא משימה קלה? אנחנו גדולים כגודֶל האתגרים שיש לנו אומץ לקבל על עצמנו. ואם לפעמים אנו מרגישים רצון לברוח, איננו צריכים להרגיש רע; זה קרה גם לגדולים ביותר. להרגיש פחד – זה בסדר גמור. להיכנע לפחד הזה – לא."

המסר של פרשת וישלח הוא קריאה לפתח את הכלים הפנימיים שלנו – רמת התודעה, המידות האישיות והיכולת לפרש את המציאות מתוך עולמנו הפנימי. הכלים הללו הם שמעצבים את האופן שבו אנו מתבוננים בעולם, וההשקעה בשיפורם מאפשרת לנו לראות את המציאות באור רחב ומאיר יותר. כמו יעקב, שהשתנה והתפתח מתוך התמודדויותיו, גם אנו מוזמנים לייצר שינוי ולהבין שהמציאות החיצונית היא שיקוף של עולמנו הפנימי.
בתקופה זו, כאשר אנו ניצבים מול מציאות קשה שממלאת אותנו בפחדים ואי-ודאות, כאשר הפחד משתק, יש בידינו עדיין את הכוח להיאבק ולפעול. אם נראה את התקווה ונאמין בכוחנו לפעול, נוכל לטפס מתוך הכאב ולהפוך את המציאות למקום טוב יותר. יעקב לא נשאר פסיבי, ההתבוננות שלו קבעה את דרכו, כך גם היום, אם נראה רק פחד, נישאר כלואים בתוכו. יעקב מלמד אותנו שאפילו במצבים של פחד וחוסר ודאות, הכוח להיאבק ולפעול טמון בנו. בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל, שבה אנו מתמודדים עם אובדן, חטופים שעדיין לא שבו הביתה ופצועים רבים בגוף ובנפש, המסר של הפרשה הופך לרלוונטי מתמיד. ההתמודדות עם הפחדים, העמידה לצד המשפחות השכולות והתמיכה בפצועים הם עדות ליכולת המופלאה של העם שלנו להמשיך קדימה, גם במצבים הקשים ביותר.

יהי רצון שנזכה לראות את כל החטופים שבים הביתה לשלום, שנשקם את החברה ונבנה עתיד מלא אמונה, תקווה ועשייה. בדומה לדבריה של מריאן ויליאמסון, עלינו להאמין בכוחותינו – ביכולת שלנו להחזיר את החטופים, לשקם את הפצועים ולהביא מזור לחברה שלנו. המאבק של יעקב עם המלאך מזכיר לנו שגם בלילה חשוך – סמל לזמנים של קושי ובלבול – אפשר לצאת מחוזקים. לאמונה ולעשייה יש כוח להאיר את הדרך ולהוביל לשינוי אמיתי במציאות. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום   
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

עשרים ושתים שנים חלפו מאז המשבר הגדול בין שני האחים. יעקב בורח לחרן, לאחר גניבת הברכות מעשיו, ושם מקים משפחה ענפה, ארבע נשים ו-שלושה עשר ילדים. עתה, הוא חוזר לכנען והוא יוזם במהלך המסע מפגש עם עשיו. האם עשיו סלח ליעקב? מה יהיה טיב המפגש ביניהם?
יעקב חושש מאוד מהמפגש, מסיכון חייו וחיי משפחתו המורחבת, והוא מתארגן אסטרטגית לקראת המפגש. תחילה הוא שולח לו מתנות, בניסיון לפייס, לאחר מכן, הוא מתפלל, ולבסוף, יעקב לא סומך על הנס ולא על טוב ליבו של עשיו, הוא נערך גם למצב של מלחמה. יעקב בהשתדלות והכנה מיטבית לקראת הפגישה, בתקווה להצליח להתפייס עם אחיו.  

מסביר הרב אוריאל גנזל  –
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ" (בראשית לב, כה ). בודד, בלא איש עימו, מוצא יעקב את עצמו בחשכת הלילה. הוריו, נשיו וילדיו – העבר, ההווה והעתיד – נמצאים מעברו האחד של נהר היבוק. הוא נותר לבדו, חרד מהמפגש הגורלי עם עשיו. "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ" (שם , ח). בתום יום מלא בפעילות הכנה ובניסיונות הצלה באמצעות דורון, תפילה ומלחמה, יעקב נותר לבדו כדי להתמודד.
…ברגעים מיוחדים אלו, לאחר שכבר נאמר כל מה שניתן היה להאמר, לא נותר למנהיג אלא להתבונן אל תוכו פנימה ולברר מחדש את ערכיו הפנימיים ומשמעותם…
"וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (שם כה). ההיאבקות של יעקב התנהלה במשך לילה שלם. היא מתנהלת כך ללא הכרעה. קרב שכזה איננו יכול להתרחש במציאות ריאלית. קרב יכול להימשך דקות ארוכות, אך הוא איננו ממשיך עד עלות השחר. מכאן שאין מנוס מההבנה כי מדובר במאבק רוחני עם מלאך, או שמא מאבק המתנהל בליבו פנימה של יעקב: "כתלמיד חכם נדמה לו" (חולין צא, א).
המאבק הצמוד, שכמעט ואינו מוכרע, מסתיים בשינוי שמו של יעקב: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם כט). שינוי שמו של אדם הוא מדרכי התשובה ומשמעותו: "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" (רמב"ם הלכות תשובה ב, ד). מהו השינוי שמתחולל אצל יעקב אבינו?…
ההכרזה "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל" (שם לב, כט), מסמלת מעבר לעידן חדש שבו דמותו של יעקב הופכת לעצמאית ומקורית הבוחנת את עצמה ביחס לאמת הא-לוהית, ולא ביחס לסביבה. "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱ-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם). עם בוקר, בניגוד לתוכניתו המקורית לפצל את משפחתו לשני מחנות, כדי ש"אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה", (שם לב, ט) עומד ישראל בעוז בראש המחנה המאוחד כשהוא מוכן למפגש עם עשו. לאחר שהוכרע המאבק הלילי על דמותו של יעקב, המפגש המפחיד עם עשו מוכרע באופן מפתיע עוד לפני שהחל. לא רק שאין קרב, המפגש אף מסתיים בחיבוקים ונשיקות…
רגעי משבר המתרחשים בחיי כל אדם, משפחה קהילה ועם, מזמנים רגעים מקודשים, העשויים להוביל להתמודדות ערכית שתסייע בגיבוש זהות מובחנת ובוטחת…"

במילים אחרות, מפרשים רבים מסבירים כי מאבק יעקב במלאך ה', הוא למעשה מאבק בכוחותיו הפנימיים. יעקב עובר מסע משנה חיים. בתחילת מסעו, לאחר חלום 'סולם יעקב', הוא היה חסר כל. יעקב ניצב מפוחד וחושש לחייו, ולמרות הבטחת ה' להיות לצידו, "(טו) וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ…" (בראשית כח), יעקב מסיים בנדר מותנה, " (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר:  אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה …"(בראשית כח). כלומר, יעקב חושש וביטחונו עדיין מעורער. לעומת זאת, במסעו חזרה לכנען, לאחר 22 שנה, וזמן קצר לפני המפגש המחודש עם אחיו, עשיו, נאבק יעקב ממושכות עם המלאך, ודורש את ברכתו של ה' כהתנייה לשחרור אותו מלאך. הוא כבר לא עוד אדם מפוחד וחסר ביטחון. יעקב הופך להיות 'ישראל'. הוא מצליח להשאיר מאחוריו פחדים וחרטות ולצאת לדרך חדשה כאשר הוא נחוש יותר, כראש משפחה מורחבת ובעל רכוש.

מוסיף הרב איתמר אלדר,
" דבר ידוע הוא כי יעקב לא היה היחיד ששמו השתנה. אברם הפך לאברהם ושרי הפכה לשרה, אולם בניגוד אליהם, שאצלם לאחר שינוי השם בוטל השם הקודם לחלוטין, הרי שיעקב ממשיך גם אחרי שינוי שמו להקרא בתורה לעתים יעקב ולעתים ישראל.
בכך אולי מבקשת התורה ללמדנו כי בחיינו אנו ניצבים בפני חוויות של כשלון וגם בפני חוויות של הצלחה. ישנן חוויות שבהן אנו מובילים אולם מנגד ישנן גם חוויות שבהן אנו מובלים ומסתגלים ל'הכתבות'.
לכל אחת מן הסיטואציות והעמידות הרוחניות הללו – של יעקב מחד ושל ישראל מאידך – יש ערך. ושתיהן בונות ומכוננות את קומתו של האדם השלם ושל האומה השלמה. התורה מלמדת אותנו כי לעתים יש להיות יעקב, וכך לשרוד גם בימים קשים, כשכולם נגדי. לעיתים צריך לדעת להוריד את הראש ולקבל את רוע הגזירה, את תקופת השפל. זהוי סגולה קריטית לעם כעם וגם ליחיד כיחיד.
מאידך, לעתים צריך להניח מאחור את ה'יעקביות' ולהיות ישראל – תוך אמון עצמי גדול, תוך ידיעה שאצליח ותוך חוסר נכונות להשלים עם כשלון או עם אכזבה. יעקב וישראל, שני שמות, שתי מעמדות ושתי עמדות נפשיות, לכל יחיד ולאומה כאומה – מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל."

סיפור המאבק מגלה ביעקב את עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. הכוח שעליו מדובר הוא איננו רק כוח גופני אלא גם כוח רצון, כוח הרוח.
שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו של יעקב- מאבק. במהלך אלפיים השנים שהיינו בגלות נאבקנו לשרוד, לשמור על אמונתנו ועל מורשת אבותינו. יחד עם זאת, זכינו לחזור לארצנו, אבל כמו יעקב, גילינו שגם כאן לא פסק האיום על עצם קיומנו. היכולת לצמוח מתוך הקשיים ולהפוך קללה לברכה היא מתנה, וכך אמר שמעון פרס ז"ל, "אתה תמיד גדול כגודל העיניין שאתה משרת, ואתה נהייה קטן אם אתה משרת רק את עצמך." הפרשה קוראת לנו להאמין בעצמנו, ביכולתנו להצליח, להעיז ולהגשים את ייעודנו תוך ראיית צרכייו של האחר, וזוהי תכונתו של ישראל.

שבת שלום💞

השבוע בפרשה מסתבר שלפעמים אנחנו יעקב, ולפעמים ישראל. השם הראשוני של יעקב ממשיך להתקיים. בשונה מהמקרה של אברהם (אברם) ושרה (שרי). וכבר בפרק הבא נשוב להתנהלות היעקובית המוכרת. יעקב מתכנן בקפידה את המפגש עם עשיו שמגיע עם צבא גדול ומרתיע. הוא שולח לו בעוד מועד מתנות במטרה לפייס אותו. בנוסף, יעקב מפצל את המחנה שלו לשניים, טקטיקה צבאית למיזעור נזקים. והוא גם נושא תפילה לה' שיציל אותו מכוונותיו של עשיו.
בלילה שלפני המפגש מגיח אותו איש מסתורי שמכריח את יעקב להתמודד באופן חזיתי, ולהיאבק. לא במטרה לנצח ניצחון מזהיר אבל גם לא להיכנע. מהלך זה של  שינוי אישי כל כך מהותי, מביא בעקבותיו גם שינוי השם של יעקב. האיש שנולד כשהוא אוחז בעקבו של אחיו הופך להיות ישראל.

ידוע שביהדות בכלל ובתורת הקבלה בפרט מייחסים משמעות עמוקה וחשובה לשם האדם. לשם יכולת השפעה על המזל שמלווה את האדם במהלך חייו. האותיות המרכיבות את השם מחברות בין העולם הגשמי לרוחני. לדרך כתיבת השם, ההגייה ובתדר שבו האדם נקרא יש השפעה. השם, כך מסבירים, מעביר את האנרגיה ומגשר בין העולם הגשמי לעולם המטאפיסי.

מסביר הרב יעקב נגן,
"…סיפור יעקב והמלאך מאיר באור חדש את  דמותו של יעקב. במבט ראשון נראה שעשו הצייד ואיש השדה החי על חרבו הוא החזק במשפחה, ואילו יעקב "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (בראשית כה, כז) הוא הפסיבי והחלש יותר, ה'ילד של אימא' (שם, כח).
אולם סיפור המאבק מציג לנו תמונה שונה בתכלית ומגלה ביעקב את עוצמתו ויכולתו להיאבק במכשולים שלפניו ולהתגבר עליהם. ואכן, בעקבות אותו מאבק, יעקב מקבל את שמו החדש, המבטא יכולת זו: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (שם, כט). הכוח שעליו מדובר כאן אינו רק כוח גופני אלא גם כוח רצון, כוח הרוח.
לאמיתו של דבר, גם משמו המקורי של יעקב שנתנה לו אמו בשל אותו מעשה שהספיק לעשות טרם צאתו מהרחם, עולה דמות שנמצאת במאבק והמנסה לגבור על הגורל: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב" (בראשית כה, כו).
שני השמות של יעקב מרמזים על תנועת חייו של יעקב: מאבק. נראה שהמציאות נוטה כמעט תמיד נגד יעקב וכדי להתגבר עליה אין לו מנוס מלהילחם. משום שהוא נולד שני, הוא נאלץ לקנות את הבכורה, ומפני שאביו העדיף את עשו על פניו היה עליו לקחת את הברכות במרמה. בשל כל זאת, הוא נאלץ לגלות מביתו לחרן ולחזור לביתו רק אחרי עשרים שנה. גם בחרן הוא נאלץ להיאבק כדי להתחתן עם רחל וכדי להתפרנס.  בשובו סוף-סוף לארץ כנען הוא מגלה שגם כעבור עשרים שנה ויותר לא פסק ממנו איום הרצח, והוא נאלץ להתמודד עם עשו שבא לקראתו עם ארבע מאות איש.
את השם השני שקיבל יעקב מהמלאך נושאים אנו, צאצאיו. בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. יש קללה סינית שמאחלת 'שיהיו לך חיים מעניינים' וחוששני שאצל עם ישראל קללה זו התממשה. רק  לעיתים רחוקות זכינו לרוגע ולשלווה. שום דבר לא בא לנו בקלות ועל כל דבר אנחנו נאלצים להילחם. במהלך אלפיים השנים שהיינו בגלות נאבקנו לשרוד, לשמור על אמונתנו ועל מורשת אבותינו. והנה סוף-סוף זכינו לחזור לארצנו, אבל כמו יעקב, גם אנו גילינו שגם כאן לא פסק האיום על עצם קיומנו ונגזר עלינו מאבק בלתי פוסק כדי לשרוד. למרות כל המכות והקשיים במהלך ההיסטוריה, לא נעלמנו.  אדרבה, יצרנו יצירה רוחנית ענפה, הרבה חיים, שמחה ואהבה. היכולת לצמוח מתוך הקשיים ולהפוך קללה לברכה היא אפיינה את סיפורי ההישרדות של עם ישראל והיא הפכה אותנו למי שאנחנו."

 לא פעם אנחנו שומעים א.נשים תוהים- מה משמעות השם שנתנו לנו ההורים, האם השם הזה הוא "טוב" או "רע", האם הוא עוצר אותנו מלהשיג את כל מה שאנו רוצים או דווקא עוזר לנו – יש אפילו שמחליפים את השם במקרים מסוימים, בהם למשל, הם חווים שהם תקועים והם זקוקים לשינוי משנה חיים.

מעבר יעקב לתפילה להצלחה לפני המפגש עם עשיו, הינה אחת מהמאפיינים של המנהיגות יהודית-ישראלית, כך גם המאבק הפיזי הקשה של יעקב עם המלאך בלילה שלפני המפגש. הפסד במאבק הזה משמעותו לוותר על ההצלה והמשכו של עם ישראל. עמידתו של יעקב בניסיון הינה לדורות- אמונה וביטחון בצדקת הדרך, כמו גם דבקות במטרה מעניקים חוסן נפשי פנימי. נראה כי מאבק בחושך עד עלות השחר, מביא בסופו של דבר להפצת האור- כפי שמתואר בפרק לב, פסוק "(לב) וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ", כלומר, אפילו שקשה וצולעים על הירך לא מוותרים על חלומות ומימושם.

לבסוף, בפרט בעידן העכשווי של תקשורת אלקטרונית, השם שלנו אכן הולך לפנינו, עוד הרבה יותר מבעבר. הוא מגיע ראשון, ולפעמים השם שלנו מייצג אותנו במקום הנוכחות הפיזית שלנו במפגש עם הצד השני. השם שלנו הינו מילים ואותיות, שנושאות איתן מגוון רחב של משמעויות, ולא לכולן אנחנו מודעים. המעבר מ"יעקב"- ל"ישראל" הינו ביטוי למנהיגות היהודית-ישראלית שהצליחה ותמשיך להצליח כל עוד יש את הערכים המוספים של אמונה בצדקת הדרך והדבקות למימושה, והיא ביטוי לשליחות האישית של כל אחת ואחד מאתנו.

שבת מבורכת💞

מוקדש ללידה קלה בריאה ומוצלחת של דנה בת אורלי, בהשראת לידתו של השם ישראל שהוענק ליעקב אבינו.

השבוע בפרשה יעקב מתכנן את המפגש עם עשו באופן אסטרטגי שמסתדר עם חוקי המשחק שאחרים קבעו, במקרה זה, עשו. יעקב שומע כי עשו הולך לקראתו עם ארבע מאות אנשים שמלווים אותו, והוא ירא ממלחמה במפגש עימו, למרות שה' הבטיח לו שיחזור בשלום. מסבירים חז"ל שיעקב יזם שלוש פעולות עיקריות: דורון (המנחות, המתנות, שנשלחו לעשו), תפילה (לה' א-לוהי אבותיו), ופיצול המחנה (הכנה למלחמה). על המלחמה אומרים רוב המפרשים, שכוונת יעקב הייתה למצוא תחבולות לברוח. גם רשב"ם פירש את מאמציו העצומים של יעקב לעבור את מעבר יַבּוֹק ברגע האחרון לפני שעשו יגיע – כניסיון לברוח. רק רש"י פירש שיעקב התכונן גם למלחמה חזיתית אם לא תהיה לו בררה אחרת. יתכן ויעקב חשש מגודל שליחותו ולכן גם אמר לה' בתפילתו- "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת".

מסביר הרב אמנון דוקוב –
"…לתוך זה מגיח אותו איש מסתורי ומכריח את יעקב לעשות דבר שעוד לא עשה עד היום – להתמודד באופן חזיתי. להיאבק. לא לנצח ניצחון מזהיר אבל גם לא להיכנע. זה שינוי אישי כל כך דרסטי שהוא גורר בעקבותיו גם שינוי של השם. האיש שנולד כשהוא אוחז בעקבו של אחיו הופך להיות ישראל… אבל השינוי הוא לא חד כיווני. בשונה מהמקרה של אברהם ושרה, השם הישן לא נדחה, וגם יעקב עדיין קיים. כבר הפרק הבא יחזיר אותנו אל ההתנהגות היעקובית המוכרת.
לא תמיד המאבק החזיתי הוא הנכון. אלו שתי צורות קיום אפשריות ולכל אחת זמן אחר. רוב ההיסטוריה של צאצאיו של יעקב היא היסטוריה יעקובית, מתקיימת בצילן של אימפריות ענק ומנסה להפיק את המיטב. אולם מדינת ישראל קשורה להחלטה שלהם להיות ישראל ולקום ולהיאבק על שלהם. אם נלמד מן הפרק שלנו, אזי אין להשליך את היעקוביות אחר גבינו. אז מתי נכון להיות יעקב ומתי להיות ישראל?"

שינוי שמו של יעקב קשור לאישיותו ולאופיו המוסרי. שינוי שמו מעיד על מעבר פנימי-רוחני כביטוי לתוצאת המאבק. יש שמציעים שהשם "יַבֹּק" – (ממעבר יבוק) שבו נאבק יעקב עם האיש המסתורי, הינו גם מלשון "מאבק": מעבר יבק – מעבר מאבק… חייו של יעקב, אבי האומה הישראלית, היו מעבר ממאבק למאבק, ממשבר למשבר. בשינוי השם על ידי האיש שאתו נאבק נאמר: "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱ‑לֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית ל"ב, כ"ט), זוהי אמירה המבהירה כי ביכולתו של יעקב להתגבר. מאבקים רבים בחייו של יעקב היו מאבקים פנימיים, וניכר שעליו לעבוד ולהשקיע בכדי לזכות בברכות המובטחות לו.

אומר ד"ר רפאל ישפה-  "…אם כן, המאבק האמיתי הוא פנימי-רוחני: יעקב מול ישראל. לפי חז"ל (אבות פ"ד מ"א), הגיבור אינו מי שיש לו חיים קלים, שלא עבר מימיו משבר פנימי. הגיבור הוא הכובש את יצרו, המושל בנפשו (וראו משלי טז:לב).
אותו יעקב, איש תם, מאחד באופיו פנים שונות: מצד אחד הוא מפחד אף כשמובטחות לו ברכות ה', ומצד אחר אותו איש תם יושב אהלים בהגיעו לחרן, כראותו את רחל, גולל בעצמו את האבן מעל פי הבאר, אבן שכמה רועים יחד לא יכלו להזיזה (כט:יא). בסופו של דבר צריך יעקב (ישראל) להיאבק עם עצמו – ביעקב, והברכה היא" וַתּוּכָל." לכן נשנית הברכה ומתאשררת על ידי הקב"ה בעצמו. "שמך יעקב" – אתה נשאר יעקב, אך גם "ישראל יהיה שמך" – אתה יעקב יכול להתגבר על עצמך ולהיות ישראל. לכן אין גם לאותו האיש הנאבק עמו שֵם, ואין הוא משיב לשאלת יעקב. אין זה משנה מי הוא, אלא חשוב מי אתה: יעקב או ישראל?"

המאבק שנכפה על יעקב עם 'האיש', (מפרשים- שרו של עשו), הוא צעד נוסף להבשלת יעקב במימוש שליחותו וההתמודדות שלו על מקומו כאבי האומה. בהקשר לפחדים שעלו ליעקב והאתגרים שחווה יעקב, מהדהדים לי דבריה של הסופרת מריאן וילאמסון-
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, הוא שמפחיד אותנו יותר מכול. אנחנו שואלים את עצמנו, "איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב?"
למען האמת, איזו זכות יש לכם לא להיות? אתם ילדיו של אלוקים. כשאתם בוחרים לשחק בקטן, אתם לא משרתים את העולם. אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון. נולדנו כדי לממש את הקסם האלוהי הגלום בנו. הוא לא גלום רק בחלק מאיתנו; כל אחד מאתנו נושא את הקסם הזה בתוכו. כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו. כשאנחנו משתחררים מהפחדים שלנו, הנוכחות שלנו משחררת אחרים".

הפרשה מלמדת אותנו לבחון מתי נכון לנהוג כמנהג יעקב ומתי כמנהג ישראל. במילים אחרות, הפרשה מדגישה לנו שיש עיתים שבהם אנו נדרשים להיות יותר מאחורי הקלעים, ויש עיתים שבהם אנו נדרשים לגייס את האומץ, למרות הפחד, ולעבור לקדמת הבמה בכדי שנוכל לממש את המשימה בהצלחה. למעשה, כמנהיגים אנו זקוקים לשני הכישורים הללו, יעקב וישראל.
מאחלת לכולנו שנדע ונצליח לשחק בגדול, באופן ראוי, ערכי ומכבד גם כפרטים וגם כאומה עצמאית. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לרפואתה המלאה של מזל בת עליזה, בתוך שאר חולי ישראל

פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". פרשת 'וזאת הברכה', מתארת את יומו האחרון של משה רבנו.

בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.

המחנך אלכס גליקסברג מפרט, " פרשה זו מזכירה לנו את פרשת "ויחי" החותמת את החומש הראשון "בראשית". החומש הראשון והאחרון נחתמים בברכות לשבטי ישראל: בבראשית – ברכותיו של יעקב, ובדברים – ברכותיו של משה. אלא, שמשמעותם וייעודם של שתי המערכות של הברכות שונות.
המערכת הראשונה של הברכות נאמרת לשבטים מפיו של יעקב אבינו וייעודה הוא לקראת היציאה מגלות מצרים מבית עבדים. מערכת ברכות זו מסתיימת עם מותו של יעקב במצרים בסוף הפרשה והחומש הראשון. המערכה האחרונה של הברכות נאמרת לשבטים מפיו של משה וייעודה הכניסה לארץ ישראל. מערכת ברכות זו מסתיימת בסוף הפרשה והחומש האחרון עם מותו של משה רבנו במדבר.  
בתווך שבין שתי מערכות של ברכות אלו, בין חתימת תקופת האבות ועד חתימת תקופת משה, צומח ומתפתח לו עם. לכן, עורכי ההשוואה בין שתי המערכות, אינם יכולים להתעלם מהאופי של הברכות. יעקב מברך כשההיבט האישי-תכונתי הוא הבולט בברכה כיאה לאב המברך את בניו, לעומת ברכותיו של משה שההיבט הכללי-ציבורי דומיננטי בברכה, מכיוון שהוא מברך שבטים של עם, ולא בנים, עם העומד להיכנס לארץ ישראל ולכונן את ממלכתו."

לאחר הברכות, משה עולה להר נבו ורואה מרחוק את כל הארץ. שם, על ההר במקום לא ידוע, משה מת ונקבר. בני ישראל בוכים ומתאבלים על משה שלושים יום, ויהושע בן נון מקבל את ההנהגה כממשיך דרכו של משה. התורה מסתיימת באמירה שמשה היה גדול הנביאים של עם ישראל, האדם האחרון עלי אדמות שהתראה עם ה', וראה אותו פנים אל פנים. וכך נאמר: "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, כְּמֹשֶׁה, אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה', פָּנִים אֶל-פָּנִים" (פרק לד' פסוק י).

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב.
הן בפרשה והן בהפטרה עוסקים בצוואות. ההפטרה פותחת ב- "(א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת־שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר׃…" ובפרשה כתוב- "(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת…" (בראשית מט)
מתאר הרב יהודה שביב-
"ימיהם של שני חותמי תקופות קרבים לקיצם; יעקב חותם את תקופת האבות, ודוד חותם את תקופת הבנים הכובשים ומתנחלים. דוד חותם תקופה שראשיתה בימי יהושע – ימי ראשית הכיבוש, הנשלם ע"י דוד. מכאן ואילך מתחילה תקופה חדשה – תקופת הבית… אצל אבות האומה – יעקב ודוד, יש עניין לדורות גם בחלק האישי שבצוואה. גם יעקב וגם דוד מבקשים מהבן הקם תחתם, לעשות את שאין ביכולתם הם לעשות. כך משביע יעקב את בנו יוסף שידאג להעלות את גופתו לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בארץ ישראל, וכך גם מצווה דוד את בנו שלמה לגמול ליואב ושמעי כרעתם ולברזילי כטובתו. אותו גמול שנבצר, כנראה, מדוד לגמול להם."
מטרת שתי הצוואות היא לקבוע ולייצב את ההנהגה בידו של מי שראוי לה. שניהם אומר הרב שביב-"- יעקב ודוד – שוזרים בדבריהם פרק מן הקורות אותם, פרק שיש עימו גם חשבון נפש מסוים. יעקב מספר ליוסף "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען… ואקברה שם בדרך אפרת…" (מ"ח, ז). ודוד מספר על מעשיהם של יואב, ברזילי ושמעי."
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שימיו קרבים. הוא אוסף את בניו סביב מיטתו ונפרד מכל אחד ואחד מהם בנימה ופנייה אישית. יעקב בדבריו אליהם קובע את סדרי העם שעומד לקום מזרעו. בניו, הינם המשפחה המצומצמת אך בעתיד לבוא, הם יהיו לבני ישראל, בקרוב הם יהיו לראשי שבטים של עם ישראל. לכן, צוואתו של יעקב איננה עניין אישי בינו לבין משפחתו, אלא אמירה וקביעה מה יהיה תפקידם העתידי כראשי השבטים, מאחר ולכל אחד תפקיד ייחודי בעם ישראל. למעשה, יעקב אבינו מגדיר לבניו, לכל אחד ואחד מהם את התכונות המיוחדות שיקבעו את התפקיד שיקבלו השבטים שיצאו מהם. ליעקב בנים רבים שימשיכו את מפעל חייו. כולם מתאספים ושומעים תוכחה, ברכה, את כל הדברים הקשורים בייעודם. כל הבנים נמצאים יחד, ויעקב, שחייו היו קשים, זוכה למות בשלווה.
אצל דוד תלויה כל התקווה להמשך שושלת ביתו, בבן אחד. בן אחד שימשיך את מפעלו של אביו. דוד, מלך ישראל, בצוואתו וברגעי חייו האחרונים מנחה את בנו לגבי המורדים במלכות שלא באו על עונשם ולהכיר טובה לאלו שסייעו לו במלכות. זהו נטל כבד על מצפונו כי הוא יודע ששלטון שיקיים את המלכות מחייב צדק ומשפט. במילים אחרות, דוד לא זוכה לשלווה בזקנתו, ובאחרית ימיו עליו להדריך את בנו בהנהגת המדינה.
יעקב אבינו ודוד המלך, שניהם צדיקים שבמיתתם קרויים חיים ושמעשיהם והשפעתם ממשיכה הרבה לאחר מותם. יעקב הוא ישראל שכולנו, עם ישראל, קרויים על שמו, ודוד מלך ישראל ששושלתו שושלת המלוכה היא משבט יהודה – והרי אנו נקראים יהודים.
אז מה המסר?
ברוח דברים אלה ובהשלכה לימינו, מדובר פה על פרידת אב מבנו, ועל פרידת הורים בכלל מילדיהם ועל מעבר דורות. בעצם, אנו נפרדים מהעולם בדרך זהה לדרך שבה חיינו בעולם הזה. כלומר, אם בחיינו ננהג כמנהיגים ראויים וטובים, ובהתאם גם ננתב את הכוח והסמכויות שיש בידנו, ובמקביל נדאג גם להיות נוכחים אז ניתן יהיה גם לצפות שתהא לנו מורשת ראויה להעביר הלאה לילדנו. מי ייתן ונזכה כולנו לחיים טובים, ארוכים ומניבים, חיי ברכה ומימוש, ושנשכיל ונבחר לנווט את מפת הדרכים של חיינו בחכמה ועם רגש לזולת. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפטרת פרשת וישב היא בספר עמוס (פרק ב' פסוק ו ועד פרק ג' פסוק ח), והיא פותחת ב: " (ו) כֹּה, אָמַר יְהוָה…  עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם." (עמוס ב')

האירוע המרכזי בפרשת וישב הוא מכירת יוסף, אירוע שמניע את כל שאר אירועי הפרשה. כך גם בהפטרה, המפרשים דורשים פסוק זה בקשר למכירת יוסף, שהרי נזכר לדורות: " מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק ", אנו שומעים הד ברור לאשר אירע בדותן כשהאחים מכרו את יוסף אחיהם עבור עשרים כסף. הפסוק מדבר על מכירת אנשים לעבדות. רמיסת הדלים והחלשים, עיוות של יַשְרוּת מוסרית בסיסית.

למעשה ההפטרה השבוע מספרת לנו שחברת שפע שיוצרת עוותים חברתיים-כלכליים, ופוגעת בשכבות חלשות בעצם מביאה על עצמה כלייה.

כמובן שעמוס לא מוכיח את אנשי דורו על אירוע מכירת יוסף שהיה זמן רב לפני תקופתם, אלא עמוס מוכיח את התנהלות העם, שפוגעים בצדיקים וישרי דרך, ובחלשים שבחברה, וכל זאת בכדי להפיק רווחים שוליים או מפוקפקים.

עמוס פעל כנביא באחת מתקופות השיא של מלכויות ישראל ויהודה, לאחר פילוג המלוכה – ימי עוזיהו מלך יהודה וימי ירבעם בן יואש מלך ישראל. שניהם זכו לממלכות רחבות וחזקות, ועם שפע חומרי.

אומר הרב דוד נתיב, מרצה לתנך-

"קורה ונוצרת מציאות מעוותת.. גם אם קשה היא – יש דרך להתמודד ולתקן: למזער עיוותים ותוצאות קשות. זה היעד בתיקון ותשובה. תנאי בסיסי לכל תיקון: התבוננות אמיצה במציאות ומוכנות לצאת לדרך של תיקון. התעלמות מן המציאות המעוותת והכחשתה, היא התנהלות שתנציח אותה ותוביל להתרסקות. בסדרה של שבע שאלות רטוריות מסתיימת ההפטרה. כולן מציגות קישור הכרחי בין סיבה לתוצאה. מי שלא מבין מה הקשר בין המצב בו מצויה החברה ובין התנהלותה, לא מוכן להתבונן במציאות באומץ…"

בישראל בימינו נשפטו ונאסרו ראש ממשלה, נשיא מדינה ומשרתי ציבור רבים שנחשפו כנטולי אמת מידה מוסרית,  אומר עו"ד דני זמיר, מייסד מכינת רבין- "גם אם לא כולם עומדים לדין פלילי על כך, ראויה קריאת הנביא שתהדהד כקריאת אזהרה: כי מי שמתעקש לחזור ולתת יד למעל ולניצול בני האדם – בסופו של יום אין לו תשובה והוא שותף ממשי, הרבה יותר משונאינו ואויבינו המרים, לסיכון קיומו של הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל."

יחד עם זאת, בהתבוננות פנימית של כל אחד ואחת מאתנו אומר הרב אשלג, עלינו לעשות את התיקון הפרטי שממילא יביא כבר לתיקון הכללי. בהסתכלות אמיתית נמצא שבפרשת וישב מדובר על משפחה (עדיין לא עם) ועל ההשלכות הקריטיות למערכת היחסים המשפחתיים, אם ברמת הפרט ואם ברמת הקשרים שבין האחים, בין האחים לאביהם יעקב, ובין האחים לסביבה. ההתנהלות ואופן ההתמודדות בתוך התא המשפחתי, ביטויי יחסי שנאה- אהבה, התקשורת, הציפיות וכו' מתבטאים בסופו של דבר גם במעגלים הרחבים יותר, ויכולים להביא להרס של ממש. ניכר פער עצום בין הפרשנות של האחים לבין הפרשנות של יוסף והפרשנות של אביהם, יעקב, למעשים והאירועים השונים, כמו במקרה הכותונת פסים שהכין יעקב ליוסף. הפרשנות הסובייקטיבית הובילה למתחים, קונפליקטים ומריבות ויצרה פירוד. ולכן, עלינו לזכור שהרגשות והמחשבות שלנו הם תוצר ישיר של הפרשנות הסובייקטיבית שלנו, וככל שנצליח לראות, לתקשר, להבין, ולהרגיש את האחר כך נוכל לאמץ פרשנות סלחנית, חיובית מפרגנת ומקדמת יותר.

מי ייתן ונצליח להתבונן ולהירתם לתיקון אמיץ פנימי של עצמנו שיביא לשגשוג ופריחה של החברה כולה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך,

השיעור מוקדש לשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה, לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.