תגית: גבורה

ב-2018 כתבתי ביום השואה על סיפור גבורתה של לילי קשטיכר, ניצולת שואה מעוררת השראה. מוזמנים לקרוא, זה נמצא בבלוג תחת הכותרת- "יום השואה והגבורה- לילי אליס קשטיכר- כנגד כל הסיכויים."

כשנה מאוחר יותר קיבלתי שיחת טלפון מדניאלה סלה, בתה של לילי קשטיכר. היא חיפשה מידע באינטרנט על אמה וכך הגיעה לבלוג- "דנה בפרשה".  כמובן שהתרגשתי, מבחינתי זו הייתה זכות לשמוע על סיפור חייה של לילי ישירות מבתה, דור ההמשך שקם בארץ ישראל למרות ואף על פי התכנית הזדונית של הנאצים. דניאלה סיפרה לי רבות על פועלה ומאמציה לשמר ולהפיץ את סיפורה של אמה הגיבורה ברבים. עד היום דניאלה מצאה תשע נשים שהיו עם אמה לילי שהצילה את יצירות הכתיבה והציורים שלהן מהשואה.

בשבוע שעבר שאלתי את דניאלה אם היא רוצה לכתוב כמה מילים ליום השואה, והיא ללא שהיות הבטיחה מיד שתנסה ותשלח לנו. בינתיים, התברר לי שמשפחתה של דניאלה חוותה טראומה נוראית, באוקטובר האחרון, 2019 נרצחה בתה של דניאלה, מיכל סלה, טרגדיה עצומה. מיכל סלה, נכדתה של לילי קשטיכר, שע"פ התאריך העברי אומרת דניאלה, הן כנראה נולדו באותו היום.

לפניכם דבריה של לילי סלה, בתה הבכורה של דניאלה ואחותה של מיכל-

"סבתי לילי קשטיכר ז"ל שרדה את לאגר C באושוויץ בירקנאו. שם היא חיה כאסירה יהודיה, מורעבת, גלוחת ראש. כל רכושה היה סט אחד של מדים מפוספסים. אחרי ששרדה את הסלקציה של מנגלה בפעם השניה, קועקע מספר על זרועה. ביומנה היא כתבה על ריח המתים. גדרות התיל. על מרק האבנים האפורות שניתן להם כמזון – מזון שאפילו לחיות המשק לא נתנו. היא כתבה על לידה בתוך הלאגר ועל האחווה ההדדית- כיצד האסירות הסתירו יולדת בלאגר, כדי שהנאצים לא ישלחו אותה חיה למשרפות יחד עם הרך הנולד.
לילי היתה צעירה, חזקה, אמיצה, יצירתית ובעלת אמפתיה ותושיה. חברותיה ששרדו כתבו אודות גבורתה, כמי שסיכנה את חייה כדי להציל את נפשן ורוחן, באמצעות פעילות תרבותית שהיא הנהיגה בתוך התופת.

לילי קשטיכר נפטרה בישראל כשאמי היתה רק בת 15. כשאמי הייתה בת 21 היא ילדה אותי וקראה לי על שמה. משחר ילדותי ינקתי סיפורים מעוררי השראה אודותיה. אמי תמיד מהלה את הסיפורים בעצב מכמיר לב: מורשת מפוארת "אוצר בלום" המעלה אבק במחסני יד ושם.

בשנים האחרונות אמי פועלת בנמרצות ובזכותה ייצא לאור בקרוב מחקר מקיף וחשיפה מכובדת של הסיפור. גם אני, מצאתי עצמי נוברת בארכיוני יד ושם. חקרתי וכתבתי שתי עבודות סמינריונית, בניתי אתר אינטרנט לזכרה ואני מלמדת ומרצה עליה מדי שנה.

הנאצים רצחו 52 מקרובי משפחתה של אמי, ילידי יגוסלביה. בעבור סבתא לילי וסבא אברהם כהן ז"ל (שהיה פרטיזן) עצם הישרדותם היא ניצחון. לידת ילדיהם זה ניצחון על ניצחון. נצחון החיים על המוות.

לפני חצי שנה המוות גבר על החיים במשפחתי. אחותי מיכל סלה נשחטה בביתה באכזריות בלתי נתפסת. המחשבות מכרסמות: איך אפשר לשרוד זוועה כזו? איך הורי ישרדו? ילדיי? בתה של מיכל? משימת החיים היא להצליח לא ליפול. לשרוד גם את הזוועות שעוד לפנינו, כי הרוצח חי ואנחנו עדים במשפט. ברביעי הקרוב הרוצח היה אמור למסור לראשונה -סוף סוף- גרסתו על מה שארע שם בליל הזוועות. הבוקר נודע לנו שכל הדיונים בוטלו במצוות שר המשפטים ואין מועד חלופי. מדוע עינוי הדין?

לאחרונה הקמתי עמותה לזיכרה "פורום מיכל סלה" שפועלת להצלת חיים בכלים טכנולוגים. ההרגשה, בין הפגישות והעשייה ההתנדבותית הזו, היא גם תירפוייטית. סוג של התמודדות מרפאה עם האבל והקושי האישי. כל התקדמות מעוררת התרגשות ואף שמחה שמהולה במיכל. מהולה בטוב שמיכל היתה ובמהות חייה -כפי שהיא ראתה אותה- ראיית כל אדם. כי כל אדם הוא עולם ומלואו. הושטת יד תמיד ומתוך כבוד כנה ובגובה העיניים.

גם סבתא לילי היתה כזו. וגם היא אהבה לכתוב ולתעד את חייה ומחשבותיה ביומן אישי. לילי כתבה על אסירה יהודיה יפה ועצובה, שגבה שבור ממכות, מכווצת על רצפת הלאגר בבגד מרוט, כציפור קצוצת כנפיים. לילי ניגשה אליה ועודדה אותה. קראה לה בכף ידה, שקו חייה ארוך. שיום אחד המלחמה תגמר והיא תראה את אהוביה.

לילי אספה ניירות מהפח, הזמנות סורגים ושלטי סימון, שברי עפרונות – וכך ארגנה בקרב האסירות – מנחת תרבות. תחרות ציורים, סיפורים ושירים. הפרס תפוח אדמה שחסכה ממנתה. את היצירות של כולן לילי החביאה על גופה. כדי שאם הנאצים ימצאו, יוציאו להורג רק אותה.

לילי היתה נחושה לשרוד כדי להביא את הניירות, עדות נדירה לזוועות וגם למעשי החסד. לאחר השחרור עלתה ארצה, כשבידיה כ 300 ניירות אותנטיים אותם חילצה בעור שיניה מתוך המוות. פיסות נייר ועליהן יצירות חיות ומרגשות בכתב ידן של עשרות אסירות. צוואתה היתה לספר, לזכור ולא לשכוח.

"מי שיש לה למה, תשרוד כל איך" כתב ניטשה. המוות של מיכל הוא מיותר וחורך. מרפא לצקת לתוכו משמעות. הצלת חיים לא פחות. הצלת הנרצחת הבאה. כשהתינוקת של מיכל תתבגר, היא תכיר את המורשת שהותירו לה אמהות אמהותיה. והיא תחייה את מורשתה של מיכל בחייה ולאחר מותה. היא תחייה את סיפור חייה ותגדל להיות אשה חזקה ומחזקת."

-לקריאה ביומן הזכרונות מאשוויץ ומידע נוסף באתר האינטרנט "גבורתה של לילי קשטיכר".
https://sites.google.com/site/daniela13579asd/

-אתר לזכרה של מיכל סלה-
Michalsela.org.il

כתבה-
לילי בן עמי, נכדתה של לילי קשטיכר ז"ל וגם אחותה של מיכל סלה ז"ל

פרשת קדושים ויום השואה- להיות אדם!
לפני 17 שנים בדיוק זכיתי ללדת את בני היקר, הזכייה לתת חיים ביום שבו אנו מזכירים את כל המיליונים שחייהם נלקחו מהם באכזריות רבה ובלתי נתפסת. השבוע בנוסף, בפרשת קדושים מוזכרות מצוות רבות שעלינו לקיים בכדי להיות 'קדושים', והן עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום- לא לרכל, לא לנטור, לא לנקום, אהבת חינם, קידוש השבת ועוד מצוות רבות וחשובות כשמנגד אנו כאמור שומעים השבוע סיפורים רבים על הזוועות שאירעו בשואה.
במפגשים של 'זיכרון בסלון' אנו עדיין זוכים לשמוע עדויות ממקור ראשון של ניצולי שואה שמשתפים אותנו וכואבים את הטראומות שחוו יחד עם האובדן העצום כאילו הם קרו רק אמש… מה שנקרא- המחשה איתנה ליצר הבהמי והיצר האלוקי שמצוי ושוכן באדם והבחירה שבידו. כיצד משמרים את האמון והאמונה? את התקווה? כיצד ממשיכים לקדש את האדם שבנו שלא נצטרך לחפש ולשאול היכן היה האדם בשואה? או מה זה אומר להיות אדם?
בשבת אנו קוראים את הפטרת "מחר חודש", אנו נעמוד בפתחה של תקופה חדשה, הזדמנות לפתיחת דף חדש. במילים אחרות, אנו הולכים לקראת נקודת ציון מחודשת במעגל השנה, סוג של נקודת אור, תקווה ואפשרות לייצר מציאות חדשה. השבת, ערב ראש חודש, היא למעשה זו שמחברת אותנו עם פרשת קדושים (איך להיות אדם?!) ויום השואה, אותה נקודת זמן שבה רבים, שראו עצמם כ-יהודי /גרמני, יהודי/פולני, יהודי/צרפתי וכו' לא האמינו לשינויים שהמשטר הנאצי איים, קיים והצליח בכפיית האידיאולוגיה הגזענית שלו ובאכזריות כה רבה, כי הם לא האמינו שבן אנוש מסוגל להפוך למפלצת שכזו, להפוך למכונת הרג משומנת להפחיד. יחד עם זאת בתוך כל הזוועות הללו אנו שומעים על סיפורי גבורה ואומץ, סיפורים של בחירה "להיות אדם", סיפורים אנושיים של הצלה, נתינה, סיכוני חיים שמתעצמים עוד יותר ברקע השואה. סיפורים של להיות "קדושים".

בנוסף, ערב ראש חודש בשבת הקרבה ובאה, מחבר אותנו גם עם יום הזיכרון בשבוע הבא. יום אבל לאומי שנועד לכל עם ישראל ללא קשר לשכול אישי, ומוקדש לכל חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, שנלחמו, נאבקו ושילמו בחייהם, כדי שנשוב להיות אומה במדינה משלה, מדינת ישראל, בריבונות עצמאית. מדהים לראות באיזו נקודה חשוכה היינו באירופה, במדינות רבות שהיהודים ראו את עצמם כאזרחיה השווים; נקודת זמן כה משמעותית שבה ניסו להכחיד אותנו, וההבנה שבעקבותיה נוצרה מציאות חדשה.

חגית ריין, אם שכולה, אמו של רב סרן בנייה ריין הי"ד, שנפל במלחמת לבנון השנייה, בראיון לערוץ 7 סיפרה, "הייתי אתמול ביד ושם, וניגש אלי אחד המדריכים וסיפר לי שהם כל הזמן קוראים בטקסים בפולין, את הדברים שבנייה כתב בביקור במחנות ההשמדה, דווקא שם הוא כתב ביומן האישי שלו, שהוא גאה להיות חייל בארץ ישראל, ושהמוות שלהם הקנה לנו את החיים. שם בתוך התופת, בנייה חשב על הזכות שלנו להמשיך את החיים." והיא מוסיפה- "…בזכות אלה שנהרגו אנחנו יכולים לחגוג אחר כך את יום העצמאות… ההתמודדות האמיתית היא למצוא את האיזון בין המוות לחיים בין השמחה לעצב."

מי ייתן ונצליח לשמור על צלם האלוקים שבנו, ולקדש את האדם שבנו. שנצליח לשמור על עצמאותנו, וחירותנו, ולהוות דוגמא אישית ולהשפיע טוב על הסביבה כולה. אמכי"ר.

השיעור מוקדש לעילוי נשמתם של כל אלו שנספו בשואה, נהרגו במערכות ישראל ונפגעי בפעולות האיבה.

שבת רגועה ומבורכת❤

הערב בטקס ממלכתי יוכרז יום הזיכרון לשואה ולגבורה-
יום השואה מתייחס להשמדתם של כ-6,000,000 יהודים בידי הנאצים ועוזריהם. מיום פלישתה של גרמניה לברית-המועצות, בקיץ 1941, ועד סוף מלחמת העולם השנייה, במאי 1945. בנוסף, מספר רב של קבוצות מיעוט שונות נפלו קרבן למדיניות הרצחנית של המשטר הנאצי בגלל סיבות פוליטיות, חברתיות או גזעיות.
בני, יונתן, שנולד ב-כז' בניסן, יום השואה, זכה להיוולד בתאריך עם משמעות עצומה; ביטוי לכך שעם ישראל חי וקיים. תאריך שבו אנו מנציחים את זכרם של שישה מיליון יהודים באמצעות החיים, למרות הניסיונות במהלך ההיסטוריה והשואה הנוראית במלחמת העולם השנייה הילודה ממשיכה, ואנו, עם ישראל, כיחידים וכאומה גדלים, מתפתחים וצומחים. השנה אני מזמינה את כולנו לבחור ולשתף לפחות סיפור חיים אחד שנזכור וננצור בליבנו את הזכות הלא מובנית מאליה של קדושת החיים.
מתוך האתר של יד ושם רשות לזיכרון לשואה ולגבורה. בחרתי לשתף את הסיפור חיים של לילי קשטיכר, ניצולת שואה שבכל הטירוף, האכזריות וחוסר השפיות ששררו סביב היא הייתה דוגמא למופת שמעוררת השראה לרצון העז לחיות תוך שמירה על הכבוד והתרבות האנושית שנותרה…

"לילי-אליס קשטיכר נולדה בפטרובאסלו (Petrovaselo) שביוגוסלביה ב-1923.
באפריל 1944 נלקחו לילי ודודתה בטרנספורט לאושוויץ–בירקנאו. דודתה ניסתה להסתיר בחיקה מעט תכשיטים ונורתה בידי חייל גרמני. לילי שרדה בסלקציה ויצרה קשר עם אחת מהקאפו. בנצלה מוניטין שיצאו לה כקוראת עתידות בכף היד, הצליחה לקבל עטים ועפרונות צבע ליצירה… באושוויץ כתבה יצירות שירה וחיבורים קצרים. כמו כן כתבה חיבור קצר בהונגרית ששמו "חוקי ההתנהגות", ובו ציינה שהדרך לשרוד היא על ידי שיתוף פעולה בין האסירות:
אין 'אני'. יש רק 'אנחנו'. ובתור 'אנחנו' נשרוד. נוכל לשמר את כבודנו האנושי רק אם נקריב את עצמנו למען חברותינו, נפגין רצון טוב, לא נתלונן ולא נדווח על חברותינו.

ביצירותיה במחנה תיארה לילי את הרעב, ההשפלה, המכות, עבודות הפרך, הצפיפות ופחד המוות המתמיד. בזכרונותיה מאושוויץ, אותם כתבה בישראל ב-1951, תארה ארוע בו ילדה אחת האסירות תינוק, והאסירות, לאחר לבטים קשים, החליטו לעטוף אותו ולהניחו בפתח הצריף כך שהוא אמנם לא ישרוד אך זהות האם לא תתגלה ולפחות היא תינצל.
בדצמבר 1944, לאחר שעברה מיון של ועדה רפואית, נשלחה לילי למחנה אובר-הוהנאלבה (Ober-Hohenelbe) בחבל הסודטים, תת-מחנה של גרוס רוזן, שם עבדה בבית החרושת "לורנץ". העבודה כללה ייצור מכשירים אלקטרוניים עדינים ורוב העובדות היו נשים צעירות. גם במחנה זה, תחת איום הסלקציות שבהן נבחרו החלשות להישלח לאושוויץ, המשיכה לילי בפעילותה האמנותית המחתרתית….
פעם בשבועיים, ביום ראשון, קיבלו הנשים זמן לניקיון אישי, כביסה וטיפול בכינמת. בזמן זה ארגנה לילי ארוע תרבות בו השתתפו כ־20 נשים שהתחרו בציור ובכתיבת שירים וסיפורים. הן בנו במה מארגזים, דקלמו, הציגו, יצרו פסלים מתפוחי אדמה, הלחינו מנגינות לשירים ושרו.
גם במחנה זה כתבה לילי וציירה על ניירות שלקחה מדלתות המפעל או ממכלי אשפה. היא ארגנה תחרויות כתיבה בהן היה הפרס חלק ממנת המזון האישית שלה. סיפרה רחל אבניאל, חברתה של לילי:
החלטנו שהרוצחים העלובים האלה לא יצמיתו מלבנו את הזיק האנושי, עלינו לעשות משהו כדי לתת מזון לרוחנו. עלינו לאזור כוח וליצור משהו יפה וטוב, וזה יעזור לנו לעבור את הזמנים הנוראים האלה. לילי פעלה נמרצות כדי לעודד את הבנות שיציירו, יכתבו, ילחינו ויעסקו בכל תחום אפשרי של פעילות יוצרת. כך נולדה אצלנו מנחת התרבות של יום ראשון אשר זכתה להצלחה רבה…

כדי לעודדן להתאמץ, הכריזה לילי על תחרות נושאת פרסים והעלתה על הכתב את כלליה:
כתבי, ציירי ותוכלי לזכות:
הפרסים:
1. קערת תפוחי אדמה.
2. מחט לתפירה.
3. קריאה בכף היד.
כרטיסי הגרלה חלופיים יוגרלו בין הטובים ביותר…
היצירות מוספרו כדי שלא לחשוף את זהות היוצרות. את דפי השירה והציור הסתירה לילי מתחת לחולצתה. חלק מהדפים שרדו עד השחרור. כאשר עלתה לילי ארצה בשנת 1948 הביאה איתה את הדפים שנותרו…. גם בארץ המשיכה לילי ליצור. היא כתבה שירה, פרוזה וזכרונות מתקופת השואה, ציירה ויצרה יצירות אמנות בבד.
לילי קשטיכר נפטרה ב-1973." יהי זכרה ברוך.