תגית: אחריות

"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו שירבו זכויותינו כרימון" 

חודש אלול חותם את השנה העברית. למעשה אין בחודש זה חגים או כל אירוע ייחודי. נראה כי סיום השנה מוקדש כולו להכנה שלנו לשנה הבאה. שנה חדשה זו הזדמנות עבורנו להתחיל מחדש, להציב יעדים חדשים להתקדמות ולצמיחה אישית. למה הכנה? בכדי להצליח במימוש היעדים החדשים עלינו להתכונן ולהיערך. אומרים שיש כל הזמן הזדמנויות, לכן, חיוני שכל הזדמנות תפגוש אצלנו מוכנות. אותה מוכנות ונחישות הן שיסייעו לנו כאשר יופיעו אתגרים בשגרת חיינו, אתגרים שינסו לשאוב אותנו חזרה להרגלים הישנים שלנו.
לכך נועד חודש אלול. בחודש זה מתחילים לומר סליחות. תכלית הסליחות איננה למלא את ליבנו בנקיפות מצפון לגבי המעידות שלנו, אלא להתמקד ולברר היכן טעינו, כך נוכל לממש את הרצון שלנו להיות גרסה טובה יותר של עצמנו.
מחר נחגוג את ראש השנה שהוא יום חג, ויחד עם זאת הוא גם יום דין. לכאורה פרדוקס, אדם שעומד למשפט בדרך כלל מתוח במיוחד, ואילו אנו חוגגים עם סעודות ואוירה חגיגית ומשפחתית. ההסבר לכך נעוץ בתכלית המשפט. מה הופך אדם לאדם? מה הופך אדם לצלם אלוקי? כשאנו נעמוד בקרוב לדין, המטרה היא להיטיב עמנו. ראש השנה נועד כדי לסייע לנו לעשות דין וחשבון, לבדוק את עצמנו, לשאת בתוצאות של מעשינו, ולבחון האם התקדמנו למקום טוב יותר? האם יש הבדל בין ה"אני" שבסוף שנה זו ל"אני" של תחילת השנה החדשה? הברור הזה מאפשר לנו לראות מה עשינו טוב ולשמר, וגם, היכן נתקענו, איפה החטאנו את המטרה, בכדי שנצליח לשפר ולקדם.
ורק אחרי שהתכוננו, ודייקנו את עצמנו ליעד מחודש ונכון, מגיע השלב של "החזרה בתשובה", השיבה אל עצמנו. וזה הזמן להדגיש- התשובה איננה הלקאה עצמית. אלא תשובה מלשון לשוב, ולחזור למקום הנכון, המקום המדויק, ולעלות על "דרך המלך".
מיד לאחר ראש השנה, השיא של ה"ימים הנוראים", עשרת ימי תשובה, והוא- יום כיפור. יום שבו ניתן להשיג כפרה, מחיקה, לוח נקי! אחרי שעברנו את התהליך המורכב של אלול, ראש השנה ועשרת ימי תשובה, מגיע יום כיפור כדי לחתום את התהליך באופן שהשינוי יתקבע בנפשנו. אנו צמים ומתנתקים מעולם החומר, ומתמקדים בתפילה, ברוח, רוב היום.

מסביר ראי"ה קוק,
"כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה מלהסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. והתשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלוקים, אל נשמת כל הנשמות, וילך ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה. ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההוויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה…" (אורות התשובה ט"ו, י').
הרב קוק ממשיך ומבהיר מהי יסודה של התשובה,
"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החפשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו…" (אורות התשובה טז, א)

לעמוד מול המראה ולהודות שנכשלנו זו לא משימה פשוטה. ועוד יותר מאתגר, להודות מול אחרים שמעדנו. תכלית הוידוי היא לאפשר התקדמות ושינוי. א_נשים רבים משכנעים את עצמם שזה מי שאנחנו ואין לנו כנראה שום סיכוי להשתנות. הרגע המכונן שבו אני עומד ולוקח אחריות הוא תחילת החופש. כך מתאפשרת יציאה מהשיעבוד לחסרונות שלי אל מרחבי התשובה האינסופיים.
במילים אחרות, דווקא האחריות מוציאה אותנו למרחבי חופש עצומים. כיצד אנו מתמודדים כשאנו טועים או נכשלים? הרב שניאור אשכנזי מבהיר כי לאדם יש יכולת רפלקטיבית להתבונן מבחוץ על עצמו, לקיים דיאלוג של פנים וחוץ. אחרי הכל, ההחלטות שלנו הן תוצר של הבחירות שלנו, ובכל רגע נתון אנו בוחרים. המשמעות- נטילת אחריות במקום האשמת אחרים בתוצאות של הבחירות שלנו. לכן, התשובה שלנו צריכה לבוא מבפנים, מהחלטה, מתחושת המיאוס שכשלנו ולא כי ננזפנו או נתפסנו. תשובה צריכה לבוא בזמן, מתוך התעוררות הלב ומהבחירה הפנימית שלנו, וההבנה שאנו לא מונחים במקום הנכון.

רי"ד סולובייצ'יק, על התשובה, (עמ' 45-44), 
"תשובה בעיני הרמב"ם היא מעין עבודה שבלב. זוהי מצווה שעיקרה אינו במעשים ובפעולות, אלא בתהליך הנמשך לעיתים על פני שנות חיים. תהליך שתחילתו בחרטה, ברגש אשמה… עד לתכלית שהיא התשובה עצמה. התשובה אינה קשורה במעשה אחד ומכריע, אלא צומחת וגדלה, צמיחה איטית וממושכת עד שמביאה את האדם למֶטָמוֹרְפוֹזָה, ואז לאחר שהשתנה ונעשה אדם אחר, מגיע מעשה התשובה. ומה מעשה התשובה? הווה אומר: הוידוי…
בהלכה, במעשה המצוות, הוא נותן את התשובה האובייקטיבית, המעשית, 'כיצד מתודין' וכו'. אך בכותרת, בהגדרת המצווה, הוא  מטעים את החוויה הפנימית שבתשובה… ואז, כאשר התשובה הבשילה די צרכה, כשיעשה תשובה – 'ויתודה'… התשובה עצמה  היא אפוא… כהרבה מצוות אחרות, כגון התפילה וכגון מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'; גם זו היא מצוה הכרוכה בשורה של מעשים של חסד, עזרה לריע וכו' – אך מהותה באהבה עצמה, ברגש בלבד. "

כבר בבראשית, האדם האשים את האישה, קין האשים את הבורא, וראובן היה בעצם הראשון שנטל אחריות על מעשיו מתוך בחירה אישית,  ולא בגלל שנתפס. ההבנה שאני חטאתי זה גם המפתח שישחרר אותי ויאפשר לי להשתנות. כשאני מאשימה אחרים אני תלויה בהם, כבולה בבחירות והחלטות שלהם, ולהיפך, כאשר אני נושאת באחריות אני תלויה בבחירות, בהחלטות ובשינויים שלי. תשובה אמיתית זה לעמוד באומץ מאחורי החטא, הכישלון, והטעויות שלי. להסתכל פנימה ולהבין שאם חטאתי כנראה שיש משהו אצלי פנימה מקולקל, להבין את שורש הקלקול, ויחד עם זאת, באפשרותי לתקן ללא הלקאה עצמית אלא ע"י נטילת אחריות אישית שהיא תוצר של הבחירה החופשית, יסוד של התשובה.

מוסיף הרב שג"ר, שובי נפשי, עמ' 132
"...אחרי שהאדם מקבל את עצמו, הוא עשוי לקבל מוטיבציה חזקה לפעולה."
העבודה שלנו בחודש אלול היא למחוק את ההרגלים הפחות מוצלחים שלנו, ולהתחיל מחדש לקראת השנה החדשה הבאה עלינו לטובה. הבחירה החופשית זו עסקת חבילה המגיעה יחד עם נטילת אחריות על תוצאות המעשים והפעולות שלנו. בראש השנה אנו מקבלים הזדמנות לחדש ולשדרג את התוכנה שלנו, תיקון מלשון התקן משדרג. זוהי תזכורת חשובה- אם אני מאמין שאפשר לקלקל- להאמין שאפשר גם לתקן.

שנחתם כולנו לשנה טובה ומתוקה, לשנה של צמיחה והתקדמות, שנה של בשורות טובות ושמחה,
חג שמח ושבת שלום❤️🍯🍎

הפרשה האחרונה בקריאת חמשת חומשי התורה היא- פרשת וזאת הברכה, והיא חותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. ובעצם, סיימנו קריאה נוספת של התורה.
בשמחת תורה, כדי להתחיל רשמית את סבב הקריאה החדש, מתחילים אותו מיד עם סיום קריאת הפרשה האחרונה, "וזאת הברכה".  הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו הולכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.
ואכן, משה רבנו מסיים את נאום הפרידה שלו מעם ישראל תוך האצלת סמכויות מלאה ליהושע המנהיג, ממשיך דרכו, ולבני ישראל. מסתבר שהנטייה שלנו, בני האדם, עוד מימים ימימה, לחפש אחראים "אחרים". זה פשוט, נוח ונעים יותר להטיל את האשמה על אחרים, על ה'… רק לא אנחנו. השאלה והברור שצריך להדהד לנו כאשר המצב איננו כשורה הוא- "היכן נמצא האדם?" "אייכה?" ומי באמת נושא באחריות?

ד"ר דניאל גוטליב מסביר,
״כמדי שנה אנו נדרשים בתקופה זו של ר"ה  ועשרת ימי תשובה למהותה של התשובה. תהליך של חשבון נפש הינו תהליך קשה וכואב. שלא כמו דברים אחרים – נעימים בחגי תשרי, כמו נוי הסוכה או הידור האתרוג הנראים כלפי חוץ, חשבון הנפש מתרחש עמוק בתוך הלב והוא נבחן, בסופו של דבר, רק על ידי בוחן כליות ולב.
אחד מאבני היסוד של תהליך של חשבון הנפש והחזרה בתשובה היא אחריות אישית. אנחנו אמנם מדברים רבות על החשיבות של אחריות אישית, על ערכה בחיי היומיום ועל חיוניותה אצל המנהיגות, אולם אחריות זו אינה תמיד בהישג יד. לא בכדי מספרת לנו התורה כי חטאו השני של האדם הראשון – לאחר שאכל מפרי עץ הדעת, היה אי לקיחת אחריות על מעשיו וניסיון לגלגל אותה על אשתו. גם אם האישה, נשאה חלק באשמה, עדיין היה על האדם לבחור האם לחטוא, ובוודאי לא להאשים לאחר מעשה, את חוה.
האחריות האישית שלנו מתחילה בכך שאין אנחנו מתחמקים ממה שאנחנו אמורים לדעת. בדיוק לעניין הזה מכוונת התורה בתחילת פרשת "האזינו" שם השמיים והארץ הנצחיים נקראים להיות עדים נאמנים על אשר צוו בני ישראל לבל יבוא מי מהם – גם אחרי 10 דורות – ויגיד "לא שמעתי, לא ידעתי, לא הייתי שם…"
 אבל אין די בכך שאנחנו יודעים. נוח לנו לעיתים להתעלם מהאמת או להמציא לעצמנו הצדקות גם כשמדובר במעידה. זהו חלק מהטבע האנושי המהווה מכשול. אנחנו אוהבים את עצמנו ולכן נוח לנו לעשות לעצמנו הקלות בחיים. נעים ונוח הרבה יותר להטיל את האשמה על אחרים. הדבר חוסך מבוכות, בושות ואת הצורך לשאת באחריות. בציבוריות הישראלית אנו עדים, לא פעם, לאירועים חמורים שבהם מנהיגים מגלגלים את האשמה האחד לפתחו של האחר. ביפן, לצורך ההשוואה, תרבות שכזו איננה קיימת. אין חזרה בתשובה של ממש ללא לקיחת אחריות. האדם לא יכול באמת להתחרט על משהו שהוא אינו באמת מאמין שהוא עשה.
הסגולה של לקיחת אחריות והיכולת להודות בטעות, ועוד בפומבי, מוצאת לעצמה ביטוי גם בפרשת "וזאת הברכה" שם מסביר רש"י את קדימות יהודה על פני ראובן בקבלת הברכה בכך שהודה בפומבי על חטאו, לעומת ראובן שעשה כן בצנעה.
האדם נדרש לקחת אחריות על מעשיו ולא לסמוך על זכות אבות או זכות בנים. העבודה שבלב של הימים הנוראים ותהליך החזרה בתשובה העומד במרכזו, מתחילה עם ההכרה ולקיחת אחריות ורק משם מגיעה לחרטה ולקבלה לעתיד. וזאת האמת."

משה רבנו קורא לנו ליטול אחריות. כפי שמסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, הרי כשלא נותר לנו את מי להאשים תמיד אפשר להאשים את אלוהים. מצד אחד אנו רוצים שתהיה לנו בחירה חופשית, מצד שני ההשלכות לבחירה חופשית לא תמיד משרתות אותנו. משה רבנו מזכיר לנו שהבחירה החופשית מגיעה יחד עם לקיחת אחריות אנושית.

מרחיב על כך הרב ד"ר יונתן זקס,
"ה' נתן לנו את ארץ ישראל, אבל אנו נצטרך לכבוש אותה בעצמנו. הוא נתן לנו את האדמה הטובה, אבל אנו צריכים לקום ולעשות מעשים: לחרוש, לזרוע ולקצור. הוא נתן לנו גוף, אבל אנו צריכים לקיים אותו ולרפא אותו. ה' הוא אבינו; הוא ברא אותנו והעמיד אותנו על מכוננו. אבל הורים אינם יכולים לחיות את חיי ילדיהם. הם יכולים רק להראות להם, בחינוך ובאהבה, איך נכון לחיות. ועל כן, אם יום אחד הדברים לא יהיו כשורה, אל תאשימו את ה'. לא הוא שהשחית דרכו, אלא אתם… זוהי אתיקת האחריות של התורה. מעולם לא הושמעה הערכה מחמיאה יותר למהותו של האדם. מעולם לא הואצל תפקיד נכבד יותר על בני תמותה בשר ודם. יש דתות הרואות את בני האדם כמושחתים עד העצם, כמוכתמים בחטא קדמון, כמי שבלי ברכת הא־ל לא יהיה בידם להגיע אל הטוּב. לא כן סבורה היהדות. היא גם איננה רואה את הדת ככניעה עיוורת לרצון הא־ל. יש אמונות הגורסות כך. לא אמונתנו… אנחנו מאמינים שהננו עשויים בצלם אלוהים, חופשיים כשם שאלוהים חופשי, יצירתיים כשם שהוא יצירתי; אמנם בקנה מידה קטן לאין סוף, ובמידה מוגבלת — ועדיין: בכל מרחביו המהדהדים של היקום, האדם הוא הנקודה היחידה שבה ההוויה מודעת לעצמה, צורת החיים היחידה שבכוחה לעצב את גורלה: בוחר, ועל כן חופשי, ועל כן אחראי. היהדות היא קריאתו של אלוהים לאחריות. ..
אנו מאמינים כי אנו מוגדרים לא באמצעות האירועים הפוקדים אותנו, אלא על פי תגובתנו להם; ותגובה זו, מצדה, נקבעת על פי הפרשנות שאנחנו נותנים למה שקורה לנו. אם נשנה את צורת החשיבה שלנו — ובכוחנו לעשות זאת, בזכות הגמישות של המוח — נוכל לשנות את הרגשתנו ואת אופן פעולתנו. הגורל אף פעם איננו סופי. גזרות רעות עלולות להיות, אבל תשובה, תפילה וצדקה מעבירות אותן. ומה שאיננו יכולים לעשות לבדנו בכוחנו לעשות ביחד, שכן אנו מאמינים כי "לא טוב היות האדם לבדו". מתוך כך פיתחו היהודים את מוסר האשְמה— המנוגד למוסר היווני, מוסר הבושה. מוסר של אשמה מבחין בחדות בין האדם לבין המעשה, בין החוטא לבין החטא. היות שמעשינו אינם מגדירים אותנו לגמרי, יש בתוכנו גרעין שנשאר זך — "אלוהיי, נשמה שנתת בי טהורה היא" — ועל כן, יהיו מעשינו רעים כאשר יהיו, תמיד נוכל לחזור בתשובה ולהיטהר… כוח זה של תקווה, הצומח בכל מקום שאהבתו של ה' וכפרתו מעמידים חופש ואחריות אצל האדם, הוא אשר הפך את היהדות לכוח מוסרי בעיני כל מי שלבו פתוח ועיניו בראשו.
אבל תקווה זו, אומר משה בלהט הצורב בנו בכל פעם שאנו חוזרים אל דבריו, תקווה זו איננה נולדת מעצמה. דרוש עמל כדי לזכות בה. הדרך היחידה להשיגה היא לא להאשים את אלוהים. הוא איננו מושחת. הפגם מצוי בנו, ילדיו. אם אנו שואפים לעולם טוב יותר, אנחנו צריכים ליצור עולם זה. ה' מלמד אותנו, מראה לנו את הדרך, סולח לנו כשאנו כושלים ומרים אותנו כשאנו נופלים, אבל את העולם הטוב יותר עלינו לבנות בכוחות עצמנו… בני האדם הראשונים איבדו את גן העדן כאשר ניסו לברוח מאחריות. עולמנו ישוב להיות כגן עדן מקֶדם רק אם נישא באחריות ונעשה לאומה של מנהיגים, שכל אחד מהם מכבד את השונים ממנו ומפַנה להם מקום…
התעלומה הגדולה מכולן איננה אמונתנו באלוהים אלא אמונתו של אלוהים בנו. ולוואי ותנסוך בנו אמונה זו כוחות להישמע לקריאתו של ה' לאחריות, ולהיחלץ לרפא אחדים מפצעיו של עולמנו: עולם כואב ובכל זאת עולם מופלא" אמן כן יהי רצון.

ואכן, בכל בוקר, אנו מקבלים תזכורת בתפילה הראשונה כאשר אנו רק מתעוררים, תפילת "מודה אני", ”מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃” המסיימת עם "רבה אמונתך", והכוונה- אמונה בנו, ובכל אחד ואחת מאתנו.

 שבוע טוב וחג שמח🥰

משה משאיר הנחיות ליהושע, המנהיג הממשיך, באמצעות זקני ישראל. לאחר שיחצו את הירדן, עליהם לקיים טקס בהר עיבל ובהר גריזים אשר מצהיר על מחויבותו של עם ישראל בברית וקיום מצוות ה'. מה משמעות הברכה והקללה? עוד כשבוע וקצת תחל עלינו, לטובה ולברכה, שנה חדשה, ואנו קרבים לסיום מחזור קריאת חמשת חומשי התורה. מחזוריותו – התחלה-המשך-סוף – מזכירה לנו את מחזוריותם של החיים, היינו, כמו הלימוד השנתי, השנה תמיד ניזונה ממה שהיה ומוסיפה עליו תוך מתן הזדמנות להתבוננות בשנה שחלפה.

מסביר הרב יואל בן נון – "הברית היא הברכה והקללה אליה מכוון ספר דברים מתחילתו – ממעמד הר חורב ועשרת הדברים אל מעמד הברית בהר עיבל. מימי נעורי הטרידה אותי השאלה: מדוע 'הקללה' (עיבל) היא מקום המזבח והברית? מדוע הקללות תופסות בהמשך מקום מרכזי, ואילו הברכות מופיעות בקיצור?
עד שנתקלתי בחוזי שכירות וקניית בית ונחלה – החלק הטוב והישר קצר ביותר. החלק הרע הוא ארוך, מתיש, מרגיז – קשה לקבל, שאני נחשד בכל המזימות הכתובות בחוזה – ואני שאלתי: 'על כל 'הקללות' האלה אני צריך לחתום?
אתה לא חייב, אבל אם לא תחתום לא תקבל בית ונחלה.
זאת ברית הכניסה לארץ האבות."

על מנת שהחיים בארץ ישראל יהפכו לברכה אנו מחויבים לקדש את עצמנו כפרטים וכחברה, מוסיף הרב אלכס גליקסברג,
"…בעיון לעומק נראה שהאזהרות כולן תוקפות את התחלואים החברתיים שנמצאים בהתמודדות מתמדת לאורך כל הדורות, מהכניסה לארץ ועד לדורנו אנו. יצריו של הטבע האנושי מקדמת דנא בועטים ומאתגרים כל העת: מתי החברה היהודית הפסיקה לדון בנושאים הנוגעים למהות קדושת החיים, כגון: כיבוד הורים והיחס הבין דורי, אלימות, יצר העריות, שוחד, משפט צדק, הסגת גבול והונאה בהטעיית הזולת ?!?…"

אכן, החברה היהודית לא חדלה לדון בנושאים אלו ואחרים. יתכן, וזה גם ההסבר מדוע פותחת הפרשה במצוות הביכורים. מוסיף הרב גליקסברג,
"מדוע מצוות ביכורים כל כך חשובה שהיא מוזכרת ראשונה מבין כל המצוות שקשורות לכניסה לארץ-ישראל, ומעמדה שווה למצוות המשמעותיות המוזכרות בפרשת "שופטים", הקשורות לשלטון וההנהגה, הרי מצוות ביכורים עוסקת, בסך הכל, בהבאתן של פירות ביכורים לכהנים בבית המקדש?!
יש מסר משמעותי שהתורה רוצה להעביר אלינו בכל מה שקשור לאידיאל החברתי בארץ-ישראל. מצוות מינוי מלך, שופטים ושוטרים, דיני מלחמה ועוד, הן מאד חשובות. הנהגה ראויה ומוסרית היא אכן מצפן האומה. אבל, יש תחום יותר חשוב כדי לבנות חברה ראויה ובריאה בא"י: היכולת של החברה לפתח תרבות של הכרת הטוב והכרת תודה, בין אדם לאדם ובין אדם לבוראו. זה מתקשר גם לכל תנועת "המחאה החברתית"… שצריך לדון בה גם על משמעותה החינוכית-דתית. מצוות ביכורים מגלמת בתוכה את האידיאל הנשגב של הכרת הטוב והכרת תודה. סוף סוף אחרי הליכה במדבר במשך 40 שנה של אתגרים וחישול ללא מזון ומים משלנו הגענו לא"י בהנהגת יהושע, ויש נטייה טבעית של לקבל "כדי לעשות לביתנו", ופחות לתת ולתרום כי הרי הגענו אל המנוחה והנחלה. אבל לא ! – הדבר הראשון שעושים לאחר שנכנסים לא"י זה לתת את הפירות הראשונים לכהן בבית המקדש כהכרת הטוב והכרת תודה על מה שזכינו. זה מבחן אמיתי של מלחמה באנוכיות, כי אני כל כך רוצה לאכול את פירות מעשי-ידי, השקעתי בהם עמל רב עד שזכיתי לראות את הפירות הראשונים, אבל לא ! – פירות הביכורים יגיעו למישהו אחר, עוד לא הגיע הזמן "לעשות לביתך" – – -"

נראה כי כל אחד ואחת מאתנו יכול להשפיע בחינוך ועיצוב דמותו הערכית והמוסרית של הדור הבא אשר זוכה לגדול פה, בארץ ישראל, ולו באמצעות הדוגמא האישית וההתנהלות של כל אחת ואחד מאתנו בעולם. בפרשה השבוע אנו מקבלים אזהרות חוזרות לא לשכוח להיות בן אדם בפרט כאשר החטא כל כך זמין. לא לחפש אחר כוחות חיצוניים ואלילים שונים אלא לזכור שהאלוקות מצויה בנו פנימה.
התורה היא לא אקדמיה אומר הרב בני לאו אלא עשיית הדברים, ואם מישהו נפגע על ידנו אז אנו אלו שמביאים על עצמנו, חס ושלום, את הקללה הזו, "(כו) אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת–לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן." (דברים כז). הפרשה מחדדת לנו כי הבחירה היא בידנו כיצד נפעל בעולם כפרטים וכחברה. יש הרבה הסחות דעת ורעשי רקע המאתגרים אותנו בהקשבה לקולות הפנימיים שלנו, ובבחירת הכוחות אשר יניעו אותנו לפעול בעולם ולממש את ייעודנו. הבחירה- משמעותה לקיחת אחריות על איך אנו פועלים בעולמנו, לכן אומר לנו משה, תכנסו לארץ הזו אבל באחריות ומתוך ערבות הדדית.

שבת שלום💞

ה' מטיל על משה את השליחות לבשר לבני ישראל על שחררום ממצרים, על יציאתם מעבדות לחירות, ובה בעת משה נשלח גם לשכנע את פרעה לשחרר אותם. שתי משימות לכאורה, חסרות סיכוי.

ד"ר חיותה דויטש מבהירה- "רעיונות החירות ועבודת ה' במדבר מקשיחים את עמדות שני הצדדים: פרעה רק נהיה אכזרי יותר, בני ישראל רק מתייאשים יותר. לכן מפתיע איך, על אף התנאים האובייקטיבים הקשים הללו, שב ונוטל משה את האשמה על עצמו: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (פסוק יב). ושוב, בהמשך –"הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה" (פסוק ל). ערל שפתים? זאת הבעיה שלך? הכתוב עצמו הרי ציין במפורש את הסיבה לסרבנותם של ישראל: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". שנים רבות אחר כך יטען הפסיכולוג אברהם מאסלו כי יש היררכייה של צרכים: מים, מזון, שינה, קודמים לשייכות, כבוד ומימוש עצמי. מי שהישרדותו היום יומית מאוימת, לא יכול לחשוב על גאולה ועל חירות. למה אם כן מתעקש משה שהבעיה אצלו? הסיבה כנראה פשוטה, ואופיינית למנהיגים מסוג מסוים. נטילת אשמה היא תוצאה טבעית של קבלת אחריות. משה הוא מהמנהיגים הנוטלים על שכמם את הכול… לימים יאבחן חותנו יתרו את אותה הבעיה וימליץ לו לחלוק באחריות עם אנשים נוספים. את עודף האחריות הנדיר הזה ה' מזהה כבר בהתחלה, מטיל על שכמו של משה את המשימה הבלתי אפשרית המתוארת לעיל, אבל גם ממליץ להרפות מדי פעם: "מי ישום פה לאדם", יאמר לו ה' אחרי שיטען כי אינו "איש דברים" (שמות פרק ד'). סמוך, שחרר. אתה נושא באחריות, אבל אתה לא לבד, אני פה. כשחושבים על זה, זה רעיון נפלא מאוד: אינך יכול לשחרר אחרים מעול זרים, כל עוד אינך יודע לשחרר את עצמך ממשא שאינו שלך." כלומר, משה רבנו אכן עושה כמיטב יכולתו אבל עליו לשחרר את המרחב של התוצאה כי היא איננה בידיו.

הכוונות שלנו כהורים טובות, אבל לעיתים אנו נוטים להגזים: יותר מדי עוזרים, מגוננים, מכוונים, מתערבים, שולטים, שומרים, מחליטים, ומנווטים עבורם. למעשה אנו מנהלים את האינטראקציה של ילדנו עם העולם וזה נכון בכל גיל- התערבות בריבים בגן, בניהול בית הספר, וויכוח עם מורה על ציון, מרחיקים לכת עד התקשרות למפקד בצבא, בחירת הקורסים לאוניברסיטה, ניהול חשבון הבנק, והכל רק כדי לעזור ולהקל. אכן, אנו חיים בעולם תחרותי שבו ילדנו נדרשים ליותר, חרדים מפני כל סכנה, או כאב המאיימים על ילדנו. אבל חוקרים מובילים כבר חשפו שהרצון הטוב הזה מוביל לנזק גדול: אנו למעשה מטפחים צעירים נרקיסיסטים, תבוסתנים ותלותיים, פוגמים בכישורים החברתיים שלהם, בכושר ההסתגלות שלהם, מפתחים את תחושת הקורבנות שלהם, והם מתקשים לקבל החלטות בעצמם, לחשוב בצורה יצירתית או לעשות משהו בלי הנחיות מדויקות מההורים, המורים או הבוסים שלהם. בקיצור, הרצון הטוב שלנו וההשתדלות להעניק לילדנו את המיטב לא בהכרח יניבו תוצאות שהן בהלימה עם הציפיות שלנו. לכן, למען בריאות הנפש והרווח הנקי של כולם, בשנים האחרונות החלטתי לאמץ את הפסוק מתהילים פרק מו', "(יא) הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים ", אני עדיין בהשתדלות לעשות את המיטב, כי זו האחריות שלי, ויחד עם זאת אני משחררת מתוך ההבנה והידיעה כי התוצאה איננה בידי.
שבת מבורכת❤

השבוע הפרשה אומרת לנו שאם אנו רוצים ליצור לעצמנו עולם טוב יותר, עולם אחר, אנחנו צריכים לעשות "לך לך". לעזוב ולהשאיר מאחור את מה שאנחנו מכירים ורגילים בכדי להתנסות ולאמץ דברים חדשים. 

אברהם אבינו עזב את העולם האלילי לטובת המונותאיזם. האמונה באל אחד, האחדות. אברהם אבינו לקח אחריות, מרד במורשת ממושכת של משפחתו ושל סביבתו שהאמינו באלילים, באל השמש והירח וכו'.

אברהם אבינו לא חיפש אצבע מאשימה, אלא לקחת אחריות על אמונתו, דרכו, התנהלותו, על חייו וחיי משפחתו. גם אם המשמעות היא להתחיל משהו חדש לגמרי. אברהם אבינו חי שנים רבות כאדם עם זהות אוניברסלית ללא כל ייחוד לאומי או דתי. אבל כשהוא מקבל את הציווי "לך לך" מסביר השפת אמת- אברהם מצווה ללכת אל עצמו, כלומר אל הייעוד והשליחות שלו, אל המטרה שלשמה הגיע לעולם. בסופו של דבר האדם צריך להיות כל חייו במסע מתמיד כלפי מעלה, כי עצירה משמעותה תחילתה של נפילה רוחנית.

הרב אייל ורד מסביר את דבריו של השפת אמת-

 "הליכה- היא בעצם כל תכליתו של אברהם אבינו…. הליכה היא פעולה של אמונה. האדם ההולך נדרש לשחרר את הארציות שלו, את האחיזה בארץ, את המשקל היציב והבטוח, ולתת אמון בצעד הבא. בעצם מדובר בשבירת ההרגל, שמושך אותנו לעמוד במקום ולהסתגל למוכר הבטוח והידוע. "לך לך מארצך – כי אדם נקרא מהלך, השפת אמת מבין שבמילים הראשונות שבהם פונה הקב"ה לאברהם, יש משמעות שבעצם מגדירה את ייחודו כאדם. אומר השפת אמת- "וצריך לעולם לילך ממדרגה למדרגה." פעולת ההליכה היא לא רק כדי להגיע למקום מסוים, היא מיועדת גם להתקדמות פנימית.

האויב הכי גדול של ההתקדמות הזאת הוא ההרגל. כל דבר טוב, מרגש, משמעותי, עלול להפוך להרגל, אם הוא נעשה פעמים רבות מדי. ולכן, מופיעה כאן קריאה רדיקלית להתחדשות, לשינוי, לחיפוש מתמיד אחר דרכים חדשות.

הגנב הכי גדול של היום הוא המחר. אך מי שמכיר את סוד ההליכה מתקדם בכל יום, אמנם מעט, אך מתקדם, מחדש בכל פעם משהו. לא מהפכה, אבל חידוש. והחידושים הללו מצטרפים אחד לאחר, ובסופו של דבר יוצרים את מה שאנחנו מבקשים למצוא: אדם. אדם מהלך. אדם מהלך חדש. אדם מהלך מחדש, מאמין."

מי ייתן ונצליח לחדש, להתקדם, לצמוח ולממש את שליחותנו נאמנה. אמכי"ר.

שבת מבורכת 🚶 💞

האם ההטפות, המאמרים, האמירות החוזרות שלנו באמת עובדות? האם הם משפיעות על הבחירות ועל הדרך שבה אנחנו ואו אחרים חיים את חייהם? מישהו בכלל קורא את מה שאני שולחת, או מייחס לכך חשיבות? האם ילדיי מפנימים ומושפעים ברמת הבחירות שהם עושים מהאמירות שלי?
הרב יוסי גולדמן תיאר זאת פעם- "…הרב סידני כץ ז"ל השווה פעם את סיכויי ההצלחה של דרשה לסיכוייו של אדם העומד על בניין מגדל עזריאלי וזורק למטה כדור אקמול, שמישהו למטה ברחוב שבדיוק יש לו כאב ראש יתפוס אותו! ובכל זאת, אנו ממשיכים לנסות."

הרב גולדמן ממשיך- "בהפטרה השבוע, הנביא ישעיהו קורא למבול עליו מסופר בפרשת השבוע בשם "מי נוח". ע"פ חכמנו, הסיבה לכך היא בחלקו של נח בגזירת המבול. מדוע הייתה זו אשמתו? הרי נאמר לנו שנח- האיש הצדיק בדורו?" כנראה, יש אומרים, שהמבול נקרא על שמו כיוון שלכאורה הוא לא טרח והתאמץ, לפחות ע"פ הפשט, להפך את גזירת המבול, ע"י השפעה וגרימת מהפך של סגנון החיים המושחת של בני דורו. הוא אכן בנה את התיבה, אך האם נוח פנה לאלו שמעולם לא ראו את התיבה שלו? האם הוא זעק לבני דורו כי יום הדין מתקרב ובא?" על פניו, נראה כי נוח הסתפק בבנייה הממושכת של התיבה (120 שנה).
מסביר הרב יוסי גולדמן- "חז"ל חלוקים בדעותיהם ביחס למידת צדיקותו של נוח. אמנם התנ"ך קורא לו צדיק, אך הכינוי הזה מוגבל על ידי המלה הבאה שבכינויו, "בדורותיו". החכמים נחלקו האם הוא אכן היה צדיק באופן אובייקטיבי, או רק בהשוואה לבני דורו הרעים. לכמה צדיק היה נחשב אילו היו משווים אותו לאדם צדיק באמת, כמו אברהם? …האם אנו תוצרים של סביבתנו?״

נח הוא זה שמתחיל בתיקון עולם, ב'התקנת' תוכנה משודרגת יותר. בעצם בניית התיבה, כל ההכנות המתוארות ולבסוף השהייה בה. ואכן, לאחר המבול נוצר עולם חדש ומתוקן, אלא שמאחר ולאדם יש בחירה, בכוחו של הטבע האנושי להמשיך ולהשחית. כלומר, בכל רגע נתון אנו בוחרים ויכולים להשפיע.

משתמע שמאז ימיו של נוח, זוהי שליחותו ומשימתו של כל אדם להשפיע טוב, גם במקומות שנדמה לנו שאנו איננו נשמעים. מוסר, מצפון, ההבחנה בין טוב ורע- כשאנו מבססים אותם על המערכת הערכית של התורה והמצוות שקיבלנו ברור לנו שיש לכל אחת ואחד מאתנו מחויבות כלפי הזולת ולא רק כלפי עצמנו. לא ניתן להתחמק מהאחריות המוסרית שלנו לפעול למען הדבר הנכון והטוב – ולהצביע על מה ששגוי ואין לעשותו.

פרשת נוח מחזקת אותי להמשיך להעביר את המסרים בהם אני מאמינה, בין באמירה, בכתיבה או כל עשייה אחרת. אני מאמינה שהם נשמעים גם אם הם לעיתים נטמעים באיטיות…  אחרי הכל, התקשורת הזו היא שתוביל למעורבות קהילתית ערכית וחברתית, היא שיכולה להעניק תחושת ערך ומשמעות, תחושת שייכות לקהילה, לחברה ולמדינה ואחריות כלפיהן. כך גם נזכה להיות שותפים בעיצובה ובבנייתה של החברה. אמכי״ר.

שבת שלום❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, סיגלית חיה בת רבקה, עמית אמנון בן יעל, גפן בת הדס, הילי בת יעל, אביעד משה בן רחל שמחה ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

  השבוע בכיתה של ביתי היה ארוע שהתסיס את הכיתה, המחנכת ואת ההורים.  עלה נושא חשוב לשיח והתייחסות. הנושא- המרחב הציבורי, הפיזי והוירטואלי. הועלתה תמונה ברשת, תמונה פרטית שהפכה לנחלת הכלל לפחות לפרק זמן מה עד שהוסרה… ברוך השם שהסביבה הייתה אוהדת, חברים, הורים… בקיצור, סביבה עוטפת דואגת ואוהבת. אבל הסביבה יכולה מהר מאוד להשתנות, אנחנו נמצאים בעידן שכולנו חשופים במרחב הוירטואלי בפרט, הרבה מעבר למה שאנו חושבים ויודעים… וברוח עשרת הדברות והפנייה ללקיחת אחריות אישית, נחוץ שכל אחד ואחת מאתנו נדע להיות שם! להיות יותר 'קנאים' לפרטיות שלנו, ובמקביל לדעת לכבד את הפרטיות של הזולת. יותר מ- 50% מהילדים בכיתות ד-ט חווים הצקות במרחבים הווירטואליים, פרופ' רולידר אומר ש- "יכולת ההורה לדעת מה עובר על ילדו מאוד מוגבלת" ילדינו חיים בתוך עולם שפחות מוכר לנו המבוגרים, עולם שיש בו שפע אפשרויות, הזדמנויות, פיתויים וסכנות. המסכים (מה שאני קוראת 'עבודה זרה') הולכים ומשתלטים על תחומי חיינו – ילדים, בני נוער ומבוגרים כאחד- וכמעט לא ניתן לחשוב על תחום שלא חדרו לתוכו. האחריות היא לא רק של הפוגע ברשת אלא של כולנו! מה שמצריך אותנו, להבין שיש אחריות אישית של כל אחד ואחת באירועי הפגיעות ברשת. עלינו לעודד את ילדינו לשתף בשאלות שצצות להם בגלישה, בדילמות, בהתמודדויות. חשוב להסביר להם את המשמעות של היקף החשיפה של הדברים שהם כותבים, של תמונות שהם מעלים וכו' את חוסר השליטה שלהם על התפוצה שלהם, ואת העובדה שלא ניתן להכחיש דברים שנכתבו…

הרב שמואל ריינר מלמד אותנו שעשרת הדיברות הינם כאמנה חברתית. מצד אחד הם הופכים למצע קולקטיבי שפונה לאנושות כולה, ומצד שני עשרת הדיברות הינם אמנה שמדברת לכל אחד ואחת בפנייה אישית. כך אנו למדים כיצד להיות מחויבים לשני הצדדים הללו, הכלל והפרט, באמצעות עשרת הדברות.

בפרשת "יתרו" קוראים על אחד מרגעי השיא של התורה: מעמד הר סיני ומתן עשרת הדברות. בדרך כלל השימוש הוא בלשון רבים "דבר אל בני ישראל", כלומר, הפניה היא אל העם אל הציבור כולו. אך עשרת הדברות נאמרות בלשון יחיד, דווקא הם נאמרים בלשון יחיד. לאחר עשרת הדברות חוזרת ההתייחסות אל העם.

 "(ב) … לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. (ג) לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה… (ד) לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם.. (ו) לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לַשָּׁוְא:.. (ז) זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. (ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ. (ט) וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי–שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ:  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  (יא) כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ… ( יב) לֹא תִרְצָח,  {ס}  לֹא תִנְאָף;  {ס}  לֹא תִגְנֹב,  {ס}  לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.  {ס}  יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ;  {ס}  לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל, אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.  {פ}
(יד) וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם, וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר, וְאֶת-הָהָר, עָשֵׁן; וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ, וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק." (שמות כ')

מפרשים רבים שעסקו בדיבור שאינו מופנה רק לעם, ראו בכך הוכחה שעשרת הדברות אינן נאמרות רק לעם ישראל אלא יש להם משמעות אוניברסלית. אומנם מדובר על אירוע שבו נוכחים רק בני ישראל, אבל עשרת הדברות נאמרות למעשה לאנושות כולה, לאדם באשר הוא אדם.

הפרשנות הנוספת היא שעשרת הדברות פונות אל כל אחד ואחת מאתנו ומזמינות אותנו לשמוע דיבור אישי, פנייה אישית. לכל אחד מאתנו יש סיפור יציאת מצרים משלו ומשמעות עמוקה לאיסור עבודה זרה. במילים אחרות, ה' פונה לאנושות, לעם וגם ליחיד. ה' מצווה את האדם לחיים מוסריים ומשמעותיים. חיים של אמת, חיים שיש בהם שבת (פסק זמן, מנוחה, שובתים), חיים של כיבוד אב ואם, וכו'.

ד"ר אברהם גוטליב מסביר-

"…השאיפה לאחדות עם ישראל והדגשה שעל כל אחד ואחד בנפרד לתקן ולשפר דרכיו. המסקנה היא שעל האדם החכם והנבון לחפש ולמצוא את כישלונותיו וחסרונותיו אצלו ולא אצל זולתו, כדרך מאמרי חז"ל המכירים את האדם לנִבכי נפשו: "מוּם שבך אל תאמר לחברך" (בבא מציעא נט ע"ב), או: "קשוט (= דוּן דין אמת) עצמך ואחר כך קשוט (= תדוּן) אחרים" ( בבא מציעא קז ע"ב ) ועוד. היסוד החינוכי-ערכי הבסיסי הוא: "אל תדין (= תדוּן) את חברך עד שתגיע למקומו", כפי שאמר הלל הזקן (אבות ב, ד), ומשמעות דבריו – לא לשפוט את הזולת ולא לחדור לנפשו, לפרטיותו, שהרי אין אנו יודעים עליו הכול וגם לא צריכים לדעת הכול. עלינו אך ורק לנסות ולהתעסק עם עצמנו, לתקן ולשפר את דרכינו."

ובתקווה שחשבון הנפש ותיקון המידות שלנו, לקיחת האחריות והחיבור לנעשה סביבנו, יהיו המענה הראוי לשוב למסלול תקין של התנהגות מוסרית- ערכית ראויה ושאז ממילא תתוקן החברה כולה… אמכי"ר.

שבת מבורכת

הפטרת פרשת בשלח עוסקת בסיפור מלחמת ברק ודבורה בסיסרא ומסתיימת בשירת דבורה, ספר שופטים פרקים ד'- ה', והיא מקבילה לשירת הים בפרשה שלנו השבוע, פרשת בשלח, שמות פרקים יג'-יז', (ע"פ מנהג ספרד קוראים רק את השירה וע"פ מנהג אשכנז קוראים גם את סיפור המלחמה עצמו). השירה היא מרכז הפרשה וההפטרה אבל יש גם קווי דמיון בין סיפור קריעת ים סוף לבין סיפור המלחמה בסיסרא, שמחבר ומקשר בין הפרשה להפטרה.
סיפור דבורה וברק נפתח בשופטים פרק ד' בשלושה פסוקים שחיוניים להבנת הסיפור:
"וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וְאֵהוּד מֵת: וַיִּמְכְּרֵם ה' בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחָצוֹר וְשַׂר-צְבָאוֹ סִיסְרָא וְהוּא יוֹשֵׁב בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם: וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה' כִּי תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב-בַּרְזֶל לוֹ וְהוּא לָחַץ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחָזְקָה עֶשְׂרִים שָׁנָה"
בשני הסיפורים בני ישראל משועבדים לעם אחר, בסיפור ההפטרה מדובר באמצעות כוח צבאי לא גדול במיוחד אבל עדיין מרשים בעוצמתו. בכדי לשחרר את בני ישראל יש צורך בהתערבות אלוקית. בספר שמות ההתערבות מתחילה כבר בפרשת שמות, העם דיי פסיבי, מתלונן וזועק לעזרה, ה' שולח את משה ואחיו אהרון לשחרר את בני ישראל מהשעבוד. בהפטרה אנו מבחינים בהתערבות אלוקית אך גם במאפייני זירוז ונסיון ההימנעות:
דבורה מזרזת את ברק והוא מנסה להימנע (פסוקים ו'-ח'):
וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא-צִוָּה ה' אֱלֹקי-יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן: וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין וְאֶת-רִכְבּוֹ וְאֶת-הֲמוֹנוֹ וּנְתַתִּיהוּ בְּיָדֶךָ. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ".

הרב משה ליכטנשטיין מסביר- "המוקד בסיפור מלחמת דבורה וברק בסיסרא הוא לקיחת האחריות של המעטים הפורצים את האדישות ומחליטים לעשות מעשה.
סיפורה של יעל הוא סיפור היחיד המתנדב ושומע את הקול הפנימי הקורא לו לפרוץ את האדישות הסביבתית וחוסר היוזמה הטבוע באדם מעצם טבעו, ולעשות מעשה. סיסרא מגיע אל האהל שלה מתוך הנחה ברורה שהמקום אמור להיות מקלט בטוח, ואף בזה יש ללמדנו עד כמה יעל יוצאת מתוך הגדר הצפוי לכיוון התעוזה האישית. בזה היא מהווה מופת חיובי להתנדבות והקרבה ונהפכת לגיבורת העלילה.
בזה קביעתה של דבורה לברק בתחילת ההפטרה- "(ט) כִּי בְיַד־אִשָּׁה יִמְכֹּר יְהוָה אֶת־סִיסְרָא"(שופטים ד') מתקיימת, אך דרך יעל ולא דרכה. שלא כמו ברק שהיה מהוסס וסירב לפעול לבדו, פעלה יעל בניגוד לסביבתה בנחישות מרשימה ועל כן היא זוכה בקרדיט על מות סיסרא.
במציאות המתוארת ע"י דבורה בעת שהקב"ה יצא משעיר וצעד משדה אדום, כל עולם הטבע וההיסטוריה נמוגו מפניו ולא היה צורך ביזמה אנושית ובהתנדבות. ואולם, עם המעבר להנהגה של טבע והשוני שחל עם כניסתם של ישראל לארץ וחטאיהם בתקופת השופטים, לא ניתן עוד לסמוך על נס אלוקי והאדם נדרש ליוזמה. תגובותיהם השונות של הנפשות הפועלות היא נושא השירה, כשדבורה מרוממת את המתנדבים המבורכים ומשתלחת במתחמקים למיניהם."
בני ישראל יוצאים ממצרים, עם משועבד ופסיבי באמצעות התערבות אלוקית ניסית, ובהנהגתם של משה ואהרון. עתה בפתח מסעם במדבר, מסע שימשך 40 שנה, בני ישראל מתגבשים לעם עם מערכת חוקים, ערכים ואמונה ברורה באל אחד, תהליך ממושך ללימוד לקיחת אחריות על חייהם והתנהלותם, ללא הסתמכות על הנס האלוקי. מסר חשוב עבור כל אחד ואחת מאתנו.

רבי עקיבא במסכת אבות: אמר- "הכל צפוי והרשות נתונה".
ופרופסור יורם יובל שואל "הכל צפוי או הרשות נתונה? איזה בחירה חופשית באמת יש לנו, בעולם שבו הכל קבוע וידוע מראש?
האם מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה של ההחלטות שלנו, או שהדברים נקבעים ביד המקרה, או מלמעלה, על ידי גורמים שאין לנו שליטה עליהם, רוב האנשים עונים שזה גם וגם: יש לנו מידה מסוימת של השפעה על מה שיקרה לנו בחיים, אבל היא לא מלאה, כי יש גם גורמים שהם מעבר לשליטתנו. אבל כמה תלוי בנו? הרבה או מעט? אנשים שחושבים שרוב מה שקורה להם תלוי בהם ובבחירות שלהם נקראים אנשים עם "מוקד שליטה פנימי". לעומתם, אנשים שחושבים שרוב מה שקורה להם נקבע על ידי הגורל, או המזל, או אלוהים, הם אנשים בעלי "מוקד שליטה חיצוני"… אנשים עם מוקד שליטה פנימי הם אלה שלרוב יצליחו יותר בחיים – יצליחו להגשים את החלומות שלהם, ולגרום לדברים לקרות בעולם. מדוע? כי הם אלה שחושבים שיש טעם להתאמץ ולהשתדל, ושעם הרבה עבודה קשה ורצון טוב אפשר להפוך גורל רע לגורל טוב.
ולכן, לסיום… ההמלצה החמה שלי היא לנהוג על פי עצתו של מאמין גדול ופילוסוף גדול… שנולד וגדל באלג'יריה לפני יותר מ-1600 שנים, אוגוסטינוס…: "התפלל כאילו הכל תלוי באלוהים; פעל כאילו הכל תלוי בך"."

למעשים ולבחירות שלנו יש השפעה על חיינו וסביבתנו. מי ייתן ונצליח כמו משה ואהרון, דבורה ויעל באמונה מלאה להוציא מהכח אל הפועל את האחריות שלנו על החיים שקיבלנו במתנה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת מקץ מתארת את חלומות פרעה על שבע הפרות, ועל שבע השיבולים, ועל יוסף היחיד שמצליח לפתור אותם. אנו רואים כיצד גלגלה ההשגחה האלוקית את יוסף ממעמד של אסיר בבית – הסוהר אל פסגת השלטון במצרים, האיש השני אחרי פרעה, מלך מצרים!מסביר הרב ד"ר יונתן זקס-"הסיפור מלמד אותנו דבר יסודי על היחס בין חלומות להישגים. יוסף היה החולם הגדול של התורה, וחלומותיו בדרך כלל התגשמו. אבל לא בדרך שהוא או מי ממכריו יכלו לצפות.אין הישג בלי מאמץ. זהו העיקרון הראשון. אלוקים הציל את נוח מהמבול, אבל תחילה נדרש נוח לבנות תיבה. ה' הבטיח לאברהם את הארץ, אך אברהם צריך היה לקנות ביוקר את מערת המכפלה לקבור בה את שרה. ה' הבטיח לבני ישראל את הארץ, אך הם נחלו אותה רק במלחמות רבות. יוסף נעשה מנהיג, כפי שחלם – אך תחילה היה עליו ללטש את כישוריו המעשיים והמנהליים, קודם בבית פוטיפר ואז בבית הסוהר. אפילו כשה' מבטיח לנו שדבר מה יקרה, הוא אינו קורה בלי מאמץ מצדנו. הבטחה אלוקית איננה תחליף לאחריות אנושית. נהפוך הוא: ההבטחה היא קריאה לאחריות.אך במאמץ לבדו אין די…  אנחנו צריכים את הענווה להודות שאנו תלויים בכוחות שאינם בשליטתנו… לרבים מהאישים שהגיעו להישגים דגולים היה שילוב נדיר זה של תכונות. מצד אחד, הם עבדו קשה. הם התייגעו, הם התאמנו, הם שאפו. מצד שני, הם ידעו שלא רק היד שלהם כותבת את תסריט חייהם…"ברוח חג החנוכה אסיים עם משמעות ששמעתי למילה סופגניה -לפי אחת מהמסורות העתיקות שלנו הסופגנייה ניתנה לאדם וחווה לאחר שגורשו מגן העדן ומכאן שמה: סוף–גן–יה.הסופגנייה מסמלת את המעבר אל העולם שמחוץ לגן העדן. העולם הזה הוא כמו הסופגניה: עגול, יש קו אמצע המשווה אותו לשניים, צריך לדעת לאכול אותו בלי להתלכלך והחוכמה הכי גדולה היא להגיע לריבה שבתוכו. לתוכן הפנימי שהוא עיקר מהותו של העולם, ואני מוסיפה עיקר מהותו של האדם.מאחלת לכולנו בחג החנוכה הזה שנדע ליהנות מהמעטפת החיצונית של החיים, אבל שגם נמצא את הדרך למיצוי המתיקות הפנימית של העולם, של הסביבה שלנו, ושל עצמנו. ושבמימוש חלומותינו נצליח לשלב בין המאמץ, וההשתדלות שלנו לענווה בהתנהלותנו. אמכי"ר.חג חנוכה שמח ומאיר ושבת שלום