תגית: אומץ

Image by krclown from Pixabay

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב-
"(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
בני ישראל מגיעים לסוף מסעם במדבר, לפניהם הרגע המרגש שלו חיכו מאז יציאתם ממצרים – הכניסה לארץ ישראל! ה' אומר למשה רבנו לשלוח אנשים לתור את הארץ, ארץ כנען, אותה הוא נותן לעם ישראל. בני ישראל מקבלים הזדמנות לבחון- איזו ארץ היא ארץ ישראל איכות האדמה, הפירות? האם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? ומי הם האנשים החיים בה? מה טיבם?
12 נציגים שהם ראשי בני ישראל (נציג מכל שבט) נשלחים למשימת הריגול הנמשכת 40 יום בארץ ישראל. אחד משנים-עשר הנציגים הוא תלמידו של משה, הושע בן נון. לפני היציאה לדרך מוסיף משה את האות יו"ד לשמו ומכאן ואילך הוא נקרא: יהושע. הנציגים תרים בכל חלקי הארץ לאורכה ולרוחבה. הם פוגשים ביושביה ופחד תוקף אותם למראה הענקים שיושבים בחברון. בדרכם חזרה הם לוקחים מפירותיה המובחרים והגדולים של הארץ ככתוב, "…(כג) וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד, וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט, בִּשְׁנָיִם; וּמִן-הָרִמֹּנִים, וּמִן-הַתְּאֵנִים". (במדבר יג')
לאחר 40 הימים שנים עשר הנציגים המכונים תיירים בפרשה שבים אל משה, וכל העם שחיכה בקוצר רוח מתכנס כדי לשמוע את התוצאות ומשוב הביקור הראשון בארץ. השליחים מספרים על המראות שראו, הם מתארים את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש. אולם, מיד לאחר מכן הם ממשיכים ואומרים, "(כח) אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…" (במדבר יג') ובהמשך, הם מוסיפים גם פרשנות משלהם, "(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא… (לג) וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג') 10 נציגים (מתוך 12 הנציגים) שתרו את הארץ טוענים שאין סיכוי לבני ישראל להצליח לכבוש את הארץ, בעוד כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון, היו שני המרגלים היחידים שמגלים אומץ ומביעים אמונה בטובה של הארץ וביכולתו של העם לכבוש אותה. והתוצאה- במחנה בני ישראל מתחילה מהומה גדולה, כולם מפוחדים, והעם מאבד את אמונתו כי יוכל להיכנס לארץ.
ובכל זאת,
 מדוע אנו כועסים על המודיעין שהביאו המרגלים? הם הרי לא מעלו בידיעות שהביאו עימם, הם דיווחו את מה שהם ראו באמת. יותר מזה, הם היו מועלים בשליחותם אם הם היו משקרים. הם תיארו את המציאות כפי שהיא: הארץ אכן זבת חלב ודבש, ויש בה פירות משובחים. הם אף הציגו את הפירות הגדולים שהביאו עימם כהוכחה לכך. ובמקביל, הם דיווחו גם על האתגרים: הערים בצורות ויושבי הארץ חזקים, כולל עמים ענקים. אז היכן שגו המרגלים? תשובה- המרגלים בחרו להוסיף באופן סובייקטיבי לדיווח תיאור שלילי והביעו חוסר אמון ביכולת העם לכבוש את הארץ. הם אמרו "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (במדבר י"ג, ל"א). הם הבעירו את המידע המודיעיני והצליפו אותו בעם. הם יצרו תחושת ייאוש ופחד בקרב העם. דבר שהוביל לתגובות קשות ולהבעת רצון לחזור למצרים. הבעיה הייתה באופן שבו המרגלים דיווחו את הממצאים ובמסקנות שהם הסיקו מהתצפיות שלהם.

 מסביר הרב שניאור אשכנזי, הם לא העבירו מידע מודיעיני כי אם סחרו במידע המודיעיני. הם מעדו ב-'איך' לומר את האמת, יש דרכים רבות להעביר ביקורת. לעומתם, מתארת הפרשה את המרגלים האמיצים, כלב ויהושע, שלא הכחישו את הדיווח העובדתי של שאר המרגלים, אך הם הציעו פרשנות שונה. הם הדגישו את האמונה בכוחו של ה' לעזור לעם לנצח את התושבים המקומיים. הם ניסו להרגיע את העם ולהחזיר להם את הביטחון: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (במדבר י"ג, ל').

למנהיגים ולתקשורת יש אחריות גדולה בפרשנות והצגת המידע בפני הציבור. הם יכולים לעצב את הלך הרוח של העם ולהשפיע על גורלו, ובתקופה מאתגרת זו אנו מרגישים זאת יותר מתמיד. הסיפור של פרשת המרגלים מדגיש את הצורך בשילוב בין דיווח אובייקטיבי, פרשנות אחראית ואמונה ביכולות להתמודד עם אתגרים, תוך הבנה של ההשפעה הרחבה שיש למילים ולמעשים על הציבור.
אז איך מגדירים אומץ?
 מסביר הרב שניאור אשכנזי, אומץ זה לא לפחד מהפחד כי יש הכרה בכך שערך המשימה גדול יותר מהפחד. זו בעצם היכולת להתמודד עם הבעיה ולא לברוח ממנה. אומץ איננו היעדר פחד, להיפך, זה להרגיש פחד – ולפעול בכל זאת. יהושע וכלב האמינו בכוחותיהם של בני ישראל ובכוחו של ה' לעזור להם. הם זיהו כוחות פנימיים ואפשרויות שלא היו ברורים לשאר העם.  המצבים הקשים והאתגרים הגדולים במדבר גרמו לבני ישראל לגלות בתוכם כוחות שלא ידעו שיש להם. האמונה בכך שיש בנו כוחות נסתרים היא מנוע רב עוצמה לצמיחה והתמודדות עם מצבים מורכבים. לכן, האתגר הגדול של הכניסה לארץ היה אמור לעורר בבני ישראל כוחות פנימיים ותחושת מסוגלות. אמונה בכך שהאתגר יכול לחשוף כוחות נסתרים היא מפתח להצלחה. כמו חיילנו היקרים שיוצאים לקרב ומבינים שהמשימה גדולה מהפחד, כך גם בני ישראל היו צריכים להבין שהמשימה של הכניסה לארץ גדולה מהחששות שלהם.

פרשת המרגלים מלמדת אותנו רבות על התמודדות עם פחדים ואתגרים, על גילוי כוחות פנימיים, ועל החשיבות של אמונה וביטחון עצמי. כאמור, האתגרים הגדולים בחיינו יכולים לחשוף בתוכנו כוחות שלא ידענו על קיומם, והבנת הערך של המשימה, ממש כמו בתקופה זו, משימת מלחמת הקיום, שהיא גדולה יותר מהפחד.

שבת של שלום ובשורות טובות

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

Photo by menachem weinreb on Unsplash

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לקראת הכניסה, ולהתחיל בהכנות הנדרשות. הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, בעוד מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה.
בהמשך מסופר על חמשת בנות צלפחד שבאו לתבוע את נחלת אביהן בארץ. אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה.
"אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר… וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ”. (במדבר כז, ג), חמש בנות צלפחד, מחלה, נועה, תרצה, מילכה וחגלה, פונות יחד למשה, ומסבירות כי בגלל שהחוק אומר שרק בנים יכולים להיות יורשים, הן לא יכולות לרשת את הנחלה שמגיעה להן, ולמשפחתן. וזה, לא הוגן!
בתגובה, משה פונה לה', בתור השופט העליון – שיחליט בנדון.
ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב ולבסוף קרובי המשפחה מצד האב.

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל,
כי למעשה "…אנו יורשים את מה שאנחנו אוהבים באמת. חז"ל קשרו לראשן של בנות צלפחד כתרים של שבח מופלג. הן היו, לדבריהם, חכמות מאוד ובחרו בזמן הנכון להצגת בקשתן. הן ידעו לפרש את הכתובים, והיו צדיקות גמורות. ובפרט: אהבתן לארץ ישראל עמדה בניגוד משווע לזו של הגברים. כשהמרגלים חזרו מהארץ עם הדו"ח המדכדך שלהם, העם אמר אִישׁ אֶל אָחִיו: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד) אבל בנות צלפחד חפצו בנחלה בארץ, והיו ראויות לה עד מאוד… כאשר איננו מוקירים דבר-מה כערכו, אנו עלולים להפסיד אוצר ואפילו לא לדעת מה הפסדנו.
…זהות אי אפשר למכור. אבל להפסיד אותה אפשר. ויהודים רבים מפסידים את זהותם. אבותינו נתנו לנו את מתנת העבר. אנו חבים להם עתיד שיהיה נאמן לעבר הזה. או לכל הפחות, חובתנו לא לוותר על העבר הזה לפני שעמדנו על ערכו.
הרעיון משנה-החיים הנלמד מכך הוא בהחלט פשוט, ובכל זאת הוא עמוק: אם אנו רוצים באמת להנחיל את המורשת שלנו לילדינו, עלינו ללמד אותם לאהוב אותה. הרכיב החשוב ביותר בחינוך, בכל חינוך שהוא, איננו לימוד העובדות או המיומנויות, אלא הלימוד מה לאהוב. כי את אשר נאהב – נירש. ואת אשר לא נדע לאהוב – נפסיד."

מוסיף הרב שניאור אשכנזי, כי בנות צלפחד מלמדות אותנו שזעקה כנה מעומק הלב היא איננה חוצפה, ולמעשה, רק היא יכולה לפרוץ את המציאות הלא הוגנת, את העוולה. חמש האחיות נלחמות על זכותן למקום ולנחלה בארץ ישראל. כאשר אנו חווים עוולה מחובותינו היא לקרוע שערי שמים. זעקתן הייתה ממקום נקי, המבקש צדק וקירבה, והתנהלותן היא ביטוי ל-"ויש אדם הקונה עולמו בשעה אחת." הפרשה משקפת לנו את אומץ ליבן ואמונתן בצדקתן. הצעקה שלהן איננה התרסה ולא המרדה וגם לא כפירה, אלא דרישה לעשיית צדק. ואכן, צעקתן קורעת את שערי שמים.
אנו חיים בעולם שכל הזמן מצוי בתנועה ובהתקדמות. מחדד הרב אשכנזי, כי לעולם יש פוטנציאל עצום של טוב, כאשר בכל רגע ורגע באפשרותנו לבחור בטוב ולממש את אותו פוטנציאל, וכך גם להציף את העולם בטוב.
לכן, הציפייה לטוב היא טבעית וריאלית, וכל שעלינו לעשות הוא להוסיף מעשים טובים, להרבות טוב. לרצות שיהיה טוב זה חשוב אבל לא מספיק. אנחנו צריכים להאמין שאנו יכולים לקיים חברה טובה המושתתת על צדק, יושרה ועוד ערכים מטיבים ומפיצי טוב. עלינו להאמין שניתן לצמצם את הפער בין המציאות ולאמונה שלנו ע"י מעשים ופעולות. בעצם, ההכרעה אם להרוס או להטיב עם העולם מצויה בידנו, בני האדם. הבחירה החופשית, שאילת שאלות, ערעור על הקיים וחיפוש תשובות יכולים להוביל אותנו למקומות טובים יותר כל עוד הם מונעים מטוהר ורצונות טובים להטיב.
בימים אלו, אנו מצויים בימי בין המצרים, והאמונה במציאות טובה יותר דומה לפעמים לזכייה בלוטו, כולנו רוצים לזכות, אבל מתקשים להאמין שאנו נהיה הזוכים… מה הסבירות? והשאלה איך מתעלים מעל מגבלות הספק, ופועלים, למשל, קונים כרטיס לוטו, פועלים באופן שלא פוגע באחרים, ויותר מזה, באופן שמטיב גם עם הסביבה.

חינוך לערכים מתחיל באופן בו אנו חיים את הערכים האלו. אנו יכולים לנאום לילדינו על ערכים חשובים אבל ילדים קולטים כל זיוף, ואם הערכים המדוברים והערכים שאותם חיים אינם בהלימה, החינוך לא יהיה אפקטיבי.  מצוות והגדת לבנך מכוונת אותנו לכל השנה, לבנות עם הילדים שלנו קשר שיש בו שיח ערכי והעברת המסורת מתוך אהבה, כבוד, איכפתיות והנאה. מה הדברים שחשובים לנו באמת, שאנו מוכנים להתאמץ כדי שהם ינכחו בחיינו? כשהערכים נוכחים בחיינו, בחיי המשפחה, יש לדבר עליהם בעין טובה ומתוך חיבור חיובי. כשהקשר קרוב וחם, ויש הקשבה, אהבה והכלה, הערכים נטמעים אצל בני המשפחה בקלות וביעילות יותר.

בימים אלו, כשהרוחות סביב עדיין סוערות, אנו מקבלים תזכורת חשובה מבנות צלפחד, ללמוד ולהכיר את הנתונים, להקשיב, להגיב בכבוד ובענייניות, ול"מודה על האמת" כאשר אנו לא יודעים ולא מבינים. ויותר מזה, בנות צלפחד מלמדות אותנו כי הרכיב החשוב ביותר בחינוך, בכל חינוך שהוא, איננו לימוד העובדות או המיומנויות, אלא הלימוד מה לאהוב, ואת מה שנאהב – נירש, בעוד את מה שלא נדע לאהוב – נפסיד.

שבת שלום❤️

ב-2018 כתבתי ביום השואה על סיפור גבורתה של לילי קשטיכר, ניצולת שואה מעוררת השראה. מוזמנים לקרוא, זה נמצא בבלוג תחת הכותרת- "יום השואה והגבורה- לילי אליס קשטיכר- כנגד כל הסיכויים."

כשנה מאוחר יותר קיבלתי שיחת טלפון מדניאלה סלה, בתה של לילי קשטיכר. היא חיפשה מידע באינטרנט על אמה וכך הגיעה לבלוג- "דנה בפרשה".  כמובן שהתרגשתי, מבחינתי זו הייתה זכות לשמוע על סיפור חייה של לילי ישירות מבתה, דור ההמשך שקם בארץ ישראל למרות ואף על פי התכנית הזדונית של הנאצים. דניאלה סיפרה לי רבות על פועלה ומאמציה לשמר ולהפיץ את סיפורה של אמה הגיבורה ברבים. עד היום דניאלה מצאה תשע נשים שהיו עם אמה לילי שהצילה את יצירות הכתיבה והציורים שלהן מהשואה.

בשבוע שעבר שאלתי את דניאלה אם היא רוצה לכתוב כמה מילים ליום השואה, והיא ללא שהיות הבטיחה מיד שתנסה ותשלח לנו. בינתיים, התברר לי שמשפחתה של דניאלה חוותה טראומה נוראית, באוקטובר האחרון, 2019 נרצחה בתה של דניאלה, מיכל סלה, טרגדיה עצומה. מיכל סלה, נכדתה של לילי קשטיכר, שע"פ התאריך העברי אומרת דניאלה, הן כנראה נולדו באותו היום.

לפניכם דבריה של לילי סלה, בתה הבכורה של דניאלה ואחותה של מיכל-

"סבתי לילי קשטיכר ז"ל שרדה את לאגר C באושוויץ בירקנאו. שם היא חיה כאסירה יהודיה, מורעבת, גלוחת ראש. כל רכושה היה סט אחד של מדים מפוספסים. אחרי ששרדה את הסלקציה של מנגלה בפעם השניה, קועקע מספר על זרועה. ביומנה היא כתבה על ריח המתים. גדרות התיל. על מרק האבנים האפורות שניתן להם כמזון – מזון שאפילו לחיות המשק לא נתנו. היא כתבה על לידה בתוך הלאגר ועל האחווה ההדדית- כיצד האסירות הסתירו יולדת בלאגר, כדי שהנאצים לא ישלחו אותה חיה למשרפות יחד עם הרך הנולד.
לילי היתה צעירה, חזקה, אמיצה, יצירתית ובעלת אמפתיה ותושיה. חברותיה ששרדו כתבו אודות גבורתה, כמי שסיכנה את חייה כדי להציל את נפשן ורוחן, באמצעות פעילות תרבותית שהיא הנהיגה בתוך התופת.

לילי קשטיכר נפטרה בישראל כשאמי היתה רק בת 15. כשאמי הייתה בת 21 היא ילדה אותי וקראה לי על שמה. משחר ילדותי ינקתי סיפורים מעוררי השראה אודותיה. אמי תמיד מהלה את הסיפורים בעצב מכמיר לב: מורשת מפוארת "אוצר בלום" המעלה אבק במחסני יד ושם.

בשנים האחרונות אמי פועלת בנמרצות ובזכותה ייצא לאור בקרוב מחקר מקיף וחשיפה מכובדת של הסיפור. גם אני, מצאתי עצמי נוברת בארכיוני יד ושם. חקרתי וכתבתי שתי עבודות סמינריונית, בניתי אתר אינטרנט לזכרה ואני מלמדת ומרצה עליה מדי שנה.

הנאצים רצחו 52 מקרובי משפחתה של אמי, ילידי יגוסלביה. בעבור סבתא לילי וסבא אברהם כהן ז"ל (שהיה פרטיזן) עצם הישרדותם היא ניצחון. לידת ילדיהם זה ניצחון על ניצחון. נצחון החיים על המוות.

לפני חצי שנה המוות גבר על החיים במשפחתי. אחותי מיכל סלה נשחטה בביתה באכזריות בלתי נתפסת. המחשבות מכרסמות: איך אפשר לשרוד זוועה כזו? איך הורי ישרדו? ילדיי? בתה של מיכל? משימת החיים היא להצליח לא ליפול. לשרוד גם את הזוועות שעוד לפנינו, כי הרוצח חי ואנחנו עדים במשפט. ברביעי הקרוב הרוצח היה אמור למסור לראשונה -סוף סוף- גרסתו על מה שארע שם בליל הזוועות. הבוקר נודע לנו שכל הדיונים בוטלו במצוות שר המשפטים ואין מועד חלופי. מדוע עינוי הדין?

לאחרונה הקמתי עמותה לזיכרה "פורום מיכל סלה" שפועלת להצלת חיים בכלים טכנולוגים. ההרגשה, בין הפגישות והעשייה ההתנדבותית הזו, היא גם תירפוייטית. סוג של התמודדות מרפאה עם האבל והקושי האישי. כל התקדמות מעוררת התרגשות ואף שמחה שמהולה במיכל. מהולה בטוב שמיכל היתה ובמהות חייה -כפי שהיא ראתה אותה- ראיית כל אדם. כי כל אדם הוא עולם ומלואו. הושטת יד תמיד ומתוך כבוד כנה ובגובה העיניים.

גם סבתא לילי היתה כזו. וגם היא אהבה לכתוב ולתעד את חייה ומחשבותיה ביומן אישי. לילי כתבה על אסירה יהודיה יפה ועצובה, שגבה שבור ממכות, מכווצת על רצפת הלאגר בבגד מרוט, כציפור קצוצת כנפיים. לילי ניגשה אליה ועודדה אותה. קראה לה בכף ידה, שקו חייה ארוך. שיום אחד המלחמה תגמר והיא תראה את אהוביה.

לילי אספה ניירות מהפח, הזמנות סורגים ושלטי סימון, שברי עפרונות – וכך ארגנה בקרב האסירות – מנחת תרבות. תחרות ציורים, סיפורים ושירים. הפרס תפוח אדמה שחסכה ממנתה. את היצירות של כולן לילי החביאה על גופה. כדי שאם הנאצים ימצאו, יוציאו להורג רק אותה.

לילי היתה נחושה לשרוד כדי להביא את הניירות, עדות נדירה לזוועות וגם למעשי החסד. לאחר השחרור עלתה ארצה, כשבידיה כ 300 ניירות אותנטיים אותם חילצה בעור שיניה מתוך המוות. פיסות נייר ועליהן יצירות חיות ומרגשות בכתב ידן של עשרות אסירות. צוואתה היתה לספר, לזכור ולא לשכוח.

"מי שיש לה למה, תשרוד כל איך" כתב ניטשה. המוות של מיכל הוא מיותר וחורך. מרפא לצקת לתוכו משמעות. הצלת חיים לא פחות. הצלת הנרצחת הבאה. כשהתינוקת של מיכל תתבגר, היא תכיר את המורשת שהותירו לה אמהות אמהותיה. והיא תחייה את מורשתה של מיכל בחייה ולאחר מותה. היא תחייה את סיפור חייה ותגדל להיות אשה חזקה ומחזקת."

-לקריאה ביומן הזכרונות מאשוויץ ומידע נוסף באתר האינטרנט "גבורתה של לילי קשטיכר".
https://sites.google.com/site/daniela13579asd/

-אתר לזכרה של מיכל סלה-
Michalsela.org.il

כתבה-
לילי בן עמי, נכדתה של לילי קשטיכר ז"ל וגם אחותה של מיכל סלה ז"ל

בפרשת שמות שפותחת את החומש השני, בולטת באופן מיוחד דמותן של נשים שנוטלות על עצמן את השליחות להמשך קיומם של בני ישראל. כפי שחז"ל אמרו- 'בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים.' גזרת פרעה- מיתת הבנים העבריים שנולדים, לא צלחה בזכות אותן נשים שהובילו מהלכים של מנהיגות ואחריות. הנשים המוזכרות בפרשה לקחו אחריות מתוך אומץ לב גדול ומעורר השראה.
הראשונות היו שפרה ופועה (מפרשים אומרים כי הכוונה ליוכבד ומרים)– מיילדות עבריות שהעזו לא לקיים את צו פרעה והחיו את התינוקות שנולדו למרות גזרת המלכות, ובכך הן סיכנו את חייהן.
כך גם בת פרעה, כמו יוכבד ומרים, מצילה את התינוק, משה, ואף לוקחת אותו לבית המלוכה של אביה, פרעה. ובכך מצמיחה במו ידיה בבית המלוכה המצרי ממש את מנהיג ישראל – משה רבנו.
והאחרונה שמככבת בפרשה היא ציפורה, בת יתרו ואשת משה. היא מחליטה למול את אליעזר בנם, ובכך היא מטביעה את המשך הברית בין ה' לבניו, עוד מימי אברהם אבינו, ומצילה גם את משה מפני המלאך שמבקש להמיתו.
4 נשים המהוות יתכן דמויות המשך ל-4 האימהות של ספר בראשית (מדבריו של אלכס גליקסברג, איש חינוך)
שבת מבורכת🌷

ונסיים- אז מה בין יוסף ליהודה?

בשתי הפרשות האחרונות, 'מקץ' 'ויגש', יוסף (אותיות פיוס) שמסמל את העולם הרוחני, ויהודה שמסמל את העולם הגשמי שלנו למעשה הם מגשרים על שני העולמות הללו. באופן טבעי בגלל ההבדלים והניגודים תהא התנגשות בין העולמות, וזה מה שקורה תחילה בין יהודה ליוסף, ולכן "ויגש" מלשון התנגשות. כשלאחר התוודעות לאחיו אותה התנגשות הופכת למפגש משפחתי מאחד, "(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה… (.טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן, דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ." (בראשית מה)

אחיו של יוסף עוברים ממצב קשה ונואש למצב מפתיע ומרומם רוח. מעבר שמתאפשר מתוך תהליך שהם עברו, תהליך של זיכוך המשולב בלקיחת יוזמה ועשייה. יהודה שמייצג את אחיו ואת העולם הגשמי שלנו יוזם מעשה שנראה נועז וחסר סיכוי.  יהודה, איש עברי בארץ זרה, רועה צאן, מעז לגשת לשליט האימפריה המצרית בנחישות, בדיפלומטיות, ברגישות ובחכמה ולשכנע אותו לשנות את גזר הדין, ולשחרר את בנימין שנמצא אשם מעל כל ספק. להזכירנו, יוסף הוא השליט שעל פיו יישק דבר, אז מה הסיכויים לשנות את החלטתו?

הפרשה מלמדת אותנו שגם בחיינו, בסיטואציות לא מעטות, אם ניזום וננהג בנחישות ובמלוא הרגש והעוצמה, מתוך אמונה מלאה במטרה שהצבנו לפנינו, נוכל להשפיע ולשנות מצבים לטובה, ולעיתים אפילו לעשות את הבלתי אפשרי. יהודה שהציע לאחיו למכור את יוסף, מקבל למעשה הזדמנות נוספת, הפעם עם אחיו בנימין, לתקן את התנהגותו, והפעם הוא מתמודד ונלחם למען האח הקטן, הוא ערב לו, מגייס תעצומות נפש, ומגלה מסירות נפש. עם כל הניגודים והשוני יוסף ואחיו מצליחים בסופו של דבר לגשר על הפערים ולהתקרב. המאבק בין האחים שהתחיל בשנאה, מסתיים בהשלמה ובאחדות. האחים מבינים שלכל אחד מהם יש תפקיד ומקום, ושהם יכולים לחיות יחד בשיתוף ובאחווה.

פרשת ויגש משקפת לנו את כח החיבור בין העולם הרוחני לעולם הגשמי, להשיג דברים הנראים בלתי ניתנים להשגה, או לפתרון, תמיד ישנן אפשרויות להפוך התנגשות להתמודדות מאוזנת ומטיבה, תלוי כמובן בכמות ובעוצמת ה"ויגש" שאנו מוכנים לעשות וליזום בכדי להשיג את מבוקשנו.

מי ייתן ונזכה לפתח ולאמץ "ויגש" שיקדם, יפרה, יחבר, ישפיע וישנה לטובה את כל אותן התנגשויות בחיינו. ושיהיה בידינו, האמונה והכח ליזום, לעשות, ולפעול בנחישות ובדבקות להשגת מבוקשנו לטובה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורכת

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל