פרשת האזינו- תקציר!

 


השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבינו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, פרשת וילך, להיות שירה שתהא עדות ואזכור לעם ישראל. ואכן במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.
השירה משבחת את הנהגת ה' ואת הבחירה שלו בעם ישראל; יש בשירה אזהרות, זיכרונות ותיאור עתידם של עם ישראל בדורות הבאים ע"י תיאור של נחלת ארץ ישראל, החטא, הגלות והגאולה. מטרת השירה היא להזכיר לעם ישראל את התורה, קיום המצוות, והאמונה, בפרט לאור התיאור שבעתיד בני ישראל יבגדו יעזבו את תורת האל ויפנו לה עורף.
הפרשה גם מתארת כיצד קורא משה את השירה לבני ישראל ומזהיר אותם פעם נוספת להקפיד לקיים את התורה. יהושע, המנהיג שמחליף את משה רבינו, נמצא יחד עם משה, והם מופיעים כמנהיגים בחפיפה.
בסוף הפרשה מצווה ה' את משה לעלות להר העברים, הר נבו, ולהשקיף על ארץ ישראל. לאחר מכן, מודיע ה' למשה ששם הוא ימות בגיל 120 שנה ומבטיח לו מיתה דומה לזו של אהרון אחיו. בנוסף ה' אומר למשה כי הוא לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת בעקבות חטאו במי המריבה.

פרשת שופטים- מי הנהג?

השבוע- שופטים, שוטרים, מלך ונביאי אמת- מרכיבים הכרחיים להנהגה ראויה של עם ישראל בכניסתו לארץ; מרכיבים המצויים גם בהנהגה הפנימית שבנו והמאפשרים לנו לממש את המצווה- "צדק צדק תרדוף…" סביבנו ובתוכנו.
הרב דוד אגמון מסביר ש"הפרשה תמיד נקראת בתחילת חודש אלול, חודש התשובה, חודש של בדק בית אישי, מה מניע אותי? מה מנהיג אותי בחיים?…  האריז"ל אומר שהעולם הוא אדם גדול והאדם הוא עולם קטן. זה מכיל את זה וזה נמצא בתוך זה. כאשר אנו נגשים ללימוד הפרשה, חייבים להבין שלא מדובר רק על החברה ככלל, אלא מדובר גם על ההנהגה הפנימית של כל אחד מאיתנו. כל אדם מכיל בתוכו חברה שלמה וחובתו ללמוד כיצד להנהיג אותה בצורה בריאה ונכונה המשרתת את תכלית הבריאה. האדם עצמו הוא השופט, הוא השוטר, הוא המלך, הוא אפילו הנביא של עצמו, קיימים בו כל הכוחות הללו, ועליו להנהיג את כל ענייניו בהם על פי דרכה של תורה."
ועל כך אומר הרב שיינברגר שליט"א, "הפרשה מורה לנו שצריך למנות שופטי צדק והמינוי צריך להיות כזה שהם ידעו היטב שהם צריכים להיות שופטי צדק. במציאות המוכרת לנו, מינויים הם בדר"כ תוצאה של מהלכים אינטרסנטים. אנשים מגיעים למינויים מתוך רצונות אישיים לכבוד, מעמד וכסף. אנשים עושים מינויים לחברים שלהם שלא לפי הכישורים ולא לפי המידות הטובות של אותו אדם.
התורה אומרת שהשופט צריך להיות בעל מידות טובות יותר מכל אדם אחר בחברה. כדי שכאשר ישב לשפוט בדין, לא יפעל מתוך מניע אישי, נקמה, שנאה, או חוסר נשיאת חן. על מנת לא ללכת וליפול בדברים האלה, צריך להיות אדם אמיתי שיכול להתעלם מכל רגשותיו האישיים ולדון את המשפט כפי שצריך לדון אותו, על פי דרכה של תורה." ולכן, תורה היא גם מלשון הוראה.

פרשת פנחס- השבוע קנאות, מנהיגות וסובלנות –

 

הפרשה פותחת במעשהו של פנחס, מעשה קנאות שפנחס מקבל עליו שבח ושכר. הרב עמיהוד סלומון מתאר-
" מעשהו של פנחס היה מעשה חריג. על פי התורה, אסור לאדם "לקחת את החוק לידיים", ולהרוג יהודי אחר, אפילו אם הוא חייב מיתה. רק בית דין, המורכב מעשרים ושלושה דיינים לפחות, מוסמך לכך, ובלבד שנתקיימו בו כל התנאים, כגון: עדים, התראה, חקירה ועוד. למעשה, זמרי לא היה חייב מיתה בבית דין, אלא שבאופן יוצא דופן, הותרה הריגתו משום "הבועל ארמית – קנאים פוגעים בו", ודווקא "בשעת מעשה". אך במקרה כזה, ההורג צריך לעמוד בתנאי מחמיר במיוחד: המניע מוכרח להיות – לשם שמים בלבד, וללא שום מניע נוסף. אם מעורב במעשה שיקול נוסף, הוא הופך לרצח מדרגה ראשונה."
בעם ישראל פרצה מגפה שגבתה את חייהם של 24,000 איש ונראה היה כאילו כולם עמדו פעורי פה, במבוכה כוללת, הייתה תחושה של שיתוק מה -"(ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל: הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו, הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. (ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל; וְהֵמָּה בֹכִים, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ז) וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" (במדבר כה). כשהחטא כבר נעשה ע"י נשיא שבט, לעיני כל ובהתרסה עם מדיינית, פנחס מחליט לעשות מעשה. שימו לב, פנחס נמצא עם העדה, לא בחיפזון של ריצה ומחטף אלא הוא נוכח, רואה, קם ולוקח את הרומח… פנחס לא עשה את המעשה בפזיזות או בחופזה ומתוך פרץ של חימה- קנאות מחושבת. ואכן אותו מעשה קנאות עוצר את המגפה ומחזיר את הסדר.
הרב סלומון עמיהוד מבהיר-
"קנאות היא כלי מסוכן, ולא כל הרוצה ליטול אותה ראוי לכך. היא אינה מותרת לכל צדיק, אלא רק לקנאי. ומי שאין בו את תכונות הנפש הללו, ומערב במעשה כזה שיקול נוסף, ואפילו הוא כמעט בלתי-מורגש, הרי הוא רוצח."
הרהרתי לאן אנשים יכולים לקחת את הקנאות, ומיד עלה לי השם יגאל עמיר, בויקיפדיה הוא מתואר כך-
" יגאל עמיר – נולד ב1970…והוא רוצחו של ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. עמיר רצח את רבין ב- 4 בנובמבר, 1995, בתום עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו. הוא נלכד במקום הרצח, ונידון למאסר עולם."
עורך דינם של בני המשפחה, ארי שמאי, תועד…: "יגאל עמיר רצח את רבין כי הוא חשב שאם הוא לא יעשה את זה, מדינת ישראל תלך קפוט". יגאל עמיר כנראה חשב שהוא עושה מעשה פנחס ומציל את מדינת ישראל.
לעומת זאת,
נועה רוטמן, נכדתו של ראש הממשלה יצחק רבין, אמרה בתגובה: "דעתי כנכדתו של הנרצח, היא ברורה ולא אובייקטיבית. לעשות מהרוצח של סבא שלי סלב? דמות לסיקור? מעניין אותי מה ראש הממשלה חושב על זה, מה חושבים על זה אנשים שמגדלים פה ילדים. מי שרוצה לחיות במקום בו מאדירים רוצחים, שיבין שזה לא בלי מחיר".
חלילה מלחשוב שאני עושה השוואה, פנחס ביצע מעשה קנאות חריג, ובטח בהתחשב בתקופה המדוברת על כל הנסיבות המתוארות, אבל אנחנו כפרטים, חברה וכעם חייבים לבחון לאן אנו לוקחים את התובנות ובכל המרחבים (פשט, רמז, דרש וסוד) שהתורה בטובה מעניקה לנו?
הרב ישראל אריאל – ראש 'מכון המקדש' מסביר-
" קנאות היא יציאה מן הכללים הרגילים… תפקידה של הקנאות היא להחזיר את העם למוטב. פעמים שיש לעשות מעשה קיצוני כנגד תופעה קיצונית, ותפקיד הקנאות הוא לתת כעין מכת מנע, כדי לבלום את ההידרדרות של הציבור ולהחזיר את הסדר ואווירת הקדושה למקומם. ואכן, לאחר שפנחס פועל, המעשה נקלט בציבור, ההפקרות הסתיימה והמגפה נעצרה.
יש רגעים בהם הכללים הרגילים בטלים, וצריכים לפעול בצורה יוצאת מן הכלל,
ברגע שרואים את העם ברעו, כאשר רואים התנהגות פרועה. כך עשה משה עצמו, אשר שבר את הלוחות! מעשה זה הוא שפקח את עיני העם משיכרון עגל הזהב…חז"ל אומרים שפנחס למד את הקנאה ממעשה שבירת הלוחות על ידי משה."
עלינו לזכור שקנאות זו פעולה שעוקפת את המערכת המשפטית המוסדרת, ולכן עלינו להיזהר מלקיחת החוק לידיים. צריך לזכור שמעשהו של פנחס הוא לא הוראה לכלל. זה מעשה חד פעמי לאנשים מיוחדים, אנשים שנקיים מכל אינטרסים אישיים .
אומר הרב ישי סמואל- "לצערנו, גם בדורנו אנו יש אנשים המחליטים לנקוט מעשה פנחס, להיות קנאים לאיזה דבר, זוהי קנאות שמביאה אותם לעשות מעשים שפוגעים בעם ישראל, פוגעים בציבור שאותו בעצם הם באים לייצג, ואם זה אנשי תורה אז הם פוגעים בתורת ישראל, וכל זה מתוך ' קידוש שם שמיים ", חייבים לעשות מעשה'!…
אבל מה הפיתרון? האם הפיתרון הוא קנאות? האם הפיתרון הוא לעשות מעשים שיראו את קנאותנו וכעסנו? למחות צריך, לזעוק צריך, כשכואב צריך לצעוק. אבל הכל צריך לעשות בשכל, בהבנה, בצורה ממלכתית, בצורה ציבורית, בהבנת שורש הבעיה. אם אנחנו מבינים את שורש הבעיה נוכל גם לטפל בה."
מי ייתן ונצליח להנהיג את עצמנו ואת הסביבה שלנו מתוך מקום מחבר, ערכי, בונה ומקדם. אמכי"ר.
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

פרשת במדבר- מדוע ניתנה התורה במדבר?

מדוע ניתנה התורה במדבר?
פרשת במדבר נקראת בשבת האחרונה לפני חג השבועות. האם בכלל יש משמעות וסיבה לכך שדווקא במדבר ניתנה לנו התורה?
הרב דר יונתן זקס מסביר- "המדבר הוא מקום של דממה. אין בו מראות המסיחים את העין, ואין בו רעש סביבתי הממסך את הקולות. נכון, בעת מתן תורה היו בהר חורב ברקים ורעמים וקול שופר ומוסדי הארץ רעדו; אבל כעבור שנים רבות, כשאליהו הנביא הגיע לאותו הר חורב, לאחר העימות שלו עם נביאי הבעל, הוא מצא את ה' לא ברעש ולא באש ולא בסופה אלא ב"קוֹל דְּמָמָה דַקָּה". ודוק: לא דממה סתם, לא אין־קול, אלא קולה של הדממה, קול קטן ודק ודומם. נראה לי כי קול הדממה הדקה הוא הקול שאפשר לשמוע רק כאשר מקשיבים. בדממת המִדְבָּר אפשר לשמוע את המְדַבֵּר ואת המְדֻבָּר. כדי לשמוע את קול האלוקים דרושה לאדם דממת־קשב בנפש.
הדממה שהיהדות רואה בה ערך היא הדממה הקשובה; וההקשבה היא האמנות העילאית של האמונה. הקשבה פירושה פינוי מקום לאחרים לדבר ולהישמע. …  שפע המשמעויות שיש לפועל "שמע" בעברית המקראית מעבר לשמיעה כפשוטה כולל גם הקשבה, האזנה, שימת לב, הבנה, הפנמה, היענות ומילוי הוראות. הזכרנו אז כי סביב מתן תורה אמרו בני ישראל פעמיים "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" ו"כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה" ופעם נוספת "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". לתוספת "נשמע" חשיבות רבה במעשה הדתי. היהדות איננה רק דת של עשייה־ואמירה; היא גם דת של הקשבה. האמונה היא היכולת לשמוע את המוזיקה שמתחת לשכבת הרעש…
מרתק לראות שזיגמונד פרויד, למרות יחסו הביקורתי ליהדות, יצר צורת ריפוי יהודית עד לשַד עצמותיה, הלא היא הפסיכואנליזה. הוא קרא לה "ריפוי בדיבור", אך נכון יותר לומר שזהו ריפוי בהקשבה. כמעט כל שיטות הפסיכותרפיה האפקטיביות כרוכות בהקשבה עמוקה.
האם די הקשבה בעולם היהודי של ימינו? האם אנו, בחיי הנישואים שלנו, מקשיבים באמת לבני זוגנו? וכהורים, האם אנחנו מקשיבים באמת לילדינו? והמנהיגים שבינינו, האם אנו כורים אוזן לפחדים הבלתי־מדוברים של אלו שאנו רוצים להנהיגם? האם אנו מפנימים את כאבם של האנשים המרגישים מודָרים מן הקהילה? ואם איננו מצליחים להקשיב לקולותיהם של בני אדם אחרים – האם אנו יכולים לטעון ברצינות שאנו מקשיבים לקולו של אלוקים?"