תגית: תורה

Image by Nino Souza Nino from Pixabay

השבוע פרשת נשא, הפרשה השנייה בספר במדבר, והיא הארוכה ביותר בתורה (חוץ מפרשיות מחוברות); יש בה 176 פסוקים. בפרשה נמשכות ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מהמדבר אל ארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה לעסוק בתהליך הספירה, הפעם ספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו. מוזכרת חלוקת התפקידים בין משפחות בני לוי- גרשון, קהת ומררי.  בעוד בסופה של הפרשה הקודמת, פרשת במדבר, התורה מתארת את תפקידי בני קהת, עתה בפרשה מוזכרות שתי המשפחות האחרות, גרשון ומררי. בהמשך מסופר על מקרים שונים בהם זקוקים בני ישראל לעזרת הכוהנים והמשכן, למשל, במצבים של- דיני מעילה, כאשר אדם גנב אדם אחר או הזיק לרכושו, קנאה המעכירה את עולמם ומערערת את ביתם של בני זוג, ברכת הכוהנים, הציווי לברך את בני ישראל, ועוד.
וכך פותחת הפרשה- "(כא) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כב) נָשֹׂא, אֶת-רֹאשׁ…" (במדבר ד). 

מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, זצ"ל,
"הפועל נשא, שפרשתנו נושאת את שמו, הוא בעל מגוון משמעויות רחב במיוחד. בין היתר פירושו להרים, לסחוב ולסלוח. אבל אצלנו, ובעוד פרשיות המתרחשות בשנות הנדודים במדבר, הוא מצטרף למושא "ראש", ויחד הם יוצרים את הצירוף "לשאת ראש" שפירושו לִמְנות. צורת התבטאות זו אינה מובנת מאליה, שכן לעברית המקראית יש די פעלים שזה מובנם: למנות, לספור, לפקוד ולחשוב. למה לא השתמשה התורה באחת האפשרויות הפשוטות הללו, ונדרשה לביטוי ציורי כל כך?
התשובה מביאה אותנו אל אחד היסודות המהפכניים ביותר באמונת ישראל. אם כולנו נבראנו בצלם אלוקים, כי אז לכל אחד מאיתנו יש ערך אינסופי. כל אחד מאיתנו יחיד במינו. גם תאומים זהים מפתחים קווי שוני רבים. איש מאיתנו אינו תחליף למישהו אחר. תפיסה זו היא אולי היישום החשוב ביותר של המונותיאיזם. כשאבותינו גילו את אלוקים, היחיד והייחודי, הם גילו גם את האינדיבידואל האנושי, יחיד וייחודי אף הוא.
בעולם העתיק, ערך זה לא היה מוכר כלל. גם בחברות רודניות וטוטליטריות בימינו אין הוא קיים. השליט עשוי להיחשב בעל ערך מוחלט; כך גם אולי כמה מאנשי חוגו; אך ההמונים ודאי לא – כמשתמע מעצם המילה המונים. רוב האנשים נחשבו פשוט חלק מהמון: צבא, כוח עבודה או קהל עבדים. משמעות הייתה רק למספרם הכולל. לא לחייהם כפרטים, ודאי לא לתקוות ולפחדים שלהם, לאהבותיהם ולחלומותיהם…
על משטרים כגון אלה אנו רגילים לומר שהאנשים נעשים בהם "רק מִספּרים". ואת התופעה הזאת התורה דוחה – דחייה שהיא עיקרון דתי עילאי. כאשר הפיתוי לראות באנשים מספרים בלבד גדול במיוחד – כלומר כאשר נערך מפקד, כגון בפרשתנו – מצטווים בני ישראל לשאת את ראשי האנשים, דהיינו לרומם את רוחם, לגרום להם להרגיש שהם נספרים כאנשים שכל אחד מהם הוא עולם… התורה מאותתת לנו כך-… אנחנו עצמאיים, אבל גם תלויים זה בזה. המחשבות והרגשות שלנו שייכים ל"אני", אבל חלק נכבד מעצם קיומנו תלוי בהיותנו חלק מ"אנחנו". היהדות, המייחסת כאמור ערך חסר תקדים ליחיד, היא באותה עת גם דת שבלי הקהילתיות אין לה קיום. אין "אני" בלי "אנחנו..".
אבל עלינו לחדד את מה שהתורה באה להשמיענו כאן. העניין איננו האופן שאנו רואים בו את עצמנו, אלא האופן שאנו רואים בו אחרים ונוהגים בהם. לא חסרים בעולם אנשים בעלי חשיבות עצמית. אבל חסרים בו אלה היודעים לגרום לזולת להרגיש חשוב: לשאת את ראשו…
עומק מימרתו של בן זומא "איזהו מכובד? המכבד את הבריות", מלמדת אותנו השבוע הפרשה מתבטאת ב- "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ", "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מבקש מאיתנו חומש במדבר בתחילתו וגם בסופו, בשתי פרשיות־מפקד נוספות (ב, א; כו, ב). שאו את ראשי האנשים שסביבכם. אף פעם אל תיתנו להם להרגיש סתם מספרים. תנו לאנשים שאתם פוגשים להרגיש חשובים – ובייחוד לאנשים שאחרים נוטים לראות אותם כמובנים מאליהם…
מהי מידת חשיבותנו? כמידה שאנו גורמים לזולתנו להרגיש חשוב. זהו הלקח משנה־החיים לשבוע הזה."

השבוע אנו חוגגים את חג השבועות, חג מתן תורה. ועל פי המסורת, קיבלנו את התורה כאשר כולנו, יחד, "כאיש אחד בלב אחד", עמדנו לרגלי הר סיני. מה אימצנו והטמענו, מה היינו רוצים להוסיף ולחזק? התורה שלנו היא תורת חיים, תורה שאיננה מנותקת מחיי היום יום. הלימוד השבועי של פרשות השבוע וההפטרות במשך שנים, כל שנה מחדש, הוא לימוד אינסופי שאחד ממטרותיו הוא לחבר אותנו לרלוונטיות של מסריה וערכיה של התורה, ולהטמיעם בחיינו. זהו לימוד, אם בחברותא, או לבד, שמשפיע עמוקות על הנפש. לימוד שבאמצעותו אנו מגלים דעות, פרשנויות, גישות מגוונות, ורעיונות חדשים, בזכות נתינת מקום לאחרים.

חכמינו כבר הדגימו עבורנו כיצד הלימוד יכול לייצר מפגש פתוח, רחב, מאפשר ומכיל של קולות ודעות מרובים מהם ניתן לצמוח ולהשתדרג. מי ייתן ונצליח לייצר מפגשים אמיתיים, המאפשרים את ראיית האחר (ולא רק "האני"), מתוך רצון ואמונה כי יש לנו עוד דברים לגלות וללמוד על עצמנו, על האחר ובכלל. תכלס, עוצמתנו מצויה ביכולת שלנו לשאת את ראשי האנשים שסביבנו, כאשר בתודעתנו כל פרט הוא עולם ומלואו.

חג שבועות שמח🌾 ושבת שלום💞

כבר בראשית הסיפור כל הגברים במשפחה מתים ונשארות שלוש נשים. נעמי, ערפה ורות. בהמשך, נעמי מחליטה לקום ולחזור לבית לחם. נדמה כי המתבקש הוא שבשלב זה תיפרדנה הנשים, נעמי תחזור לבית לחם והכלות הצעירות ישארו במואב ויקימו משפחה חדשה. אך הכלות מבקשות להתלוות אל נעמי למולדתה. נעמי מודה להן על החסד שעשו עמה ומבקשת שיחזרו לביתם ויקימו שם משפחה. ערפה לבסוף מתרצה ונפרדת מנעמי, ורות לעומתה מתעקשת ודבקה בה.
שתי נשים עניות מגיעות לעיר. האחת נוכרייה, רות, מואביה, מעם שנוא ומוחרם. האחרת, חמותה, נעמי, המוכרת מרקע ומעמד מכובד, שאיבדה את כל מה שהיה לה, בעלה, שני בניה, וכל רכושה, שבה לעירה חסרת כל. "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים". הן מגיעות משדות- מואב, מהשדה- מקום פתוח ולא מוגן, לבית-לחם, לבית- שבפוטנציאל מבטא מוגנות, שייכות, ואינטימיות.
בני העיר מזהים מיד את נעמי – " וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי"? כל העיר שם. גישתם של אנשי העיר לנעמי לא ממש ברורה. אי אפשר לדעת מתוך קריאה בטקסט האם שאלה זו נשאלה בתמיהה, בלעג, בהתרגשות, באימה, בסקרנות, בחיבה או בכעס? יתכן זיק של מרירות וכעס על נעמי ומשפחתה האמידה שנטשו את העיר בעת של בצורת ורעב במקום להישאר לתמוך ולסייע. אנשי העיר לא מגיבים לנאום הכואב ושובר הלב של נעמי. נדמה כאילו הם בוהים בה בדממה, ואינם מגיבים. סוג של נטישת נעמי וכלתה לגורלם. הם לא מקבלים את פניהן עם עוגות, מזון, או הצעות לסיוע, גם לא בהמשך למרות העובדה שהם יודעים כי אין לנעמי בעל או בנים, ואו כל אמצעי קיום. למעשה, אף מלה נוספת לא מוחלפת בין נעמי לבין שכניה לשעבר, בני עירה, עד לרגע שבו בעז נושא את רות לאישה באופן גלוי, ומאפשר בכך את קבלתה מחדש.
נעמי, בצניעותה, בגילוי לב ואצילות מעוררת השראה, לא מסתירה מנשות העיר את האסון שפקד אותה- היותה אם שכולה, אלמנה, חסרת-כל. "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי", שמעשיי אינם נעימים, סוג של לקיחת אחריות על מה שארע לה. היא אומרת להן- "קְרֶאןָ לִי מָרָא" שאחד מהפירושים- שמעשיי מרים, סוג של ביטוי חרטה על שנטשה יחד עם אלימלך בעלה למואב בימי הרעב. נעמי יחד עם כלתה הצעירה שדבקה בה, רות, שהופכת להיות כל עולמה וכל תקוותה, מתמודדת עם "כל העיר" תוך שמירה על כבודה העצמי, ולא מאבדת מעוצמתה. נעמי נחושה לשאת את ההשלכות לבחירה שעשתה משפחתה כשהיא מכוונת מטרה, אמונה וסובלנות; היא לא בורחת ולא מתחבאת. נדמה שנעמי מתמודדת יותר מתמיד עם זהותה.
רוח החסד הנשי, שורה על העלילה כולה במגילה. רות, כלתה, אומרת לנעמי כבר בתחילה-
"כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א, טז).
מסביר הרב יובל שרלו- …הגיורת הידועה ביותר, רות המואביה, שאת מגילתה אנו קוראים בחג השבועות, "הגדירה היטב את הגיור: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". בכך לימדה כי שתי זהויות לאומה – זהות לאומית ("עמך עמי") וזהות דתית ("ואלוקיך אלוקי"). ובכך גם סימנה לדורות את נתיב הגיור הרצוי."
רות עוברת מעמד הר סיני פרטי והיא מפיקה מכך את המיטב, דווקא מתוך השבר הגמור, הפרידה המוחלטת שלה מעמה, מואב, אלמנותה, ללא כל רכוש, היא בונה את זהותה שממנה נבנה בהמשך שושלת מלכות בית דוד.
תתארו לכם לרגע עולם כמו עולמן של רות ונעמי, עולם שתוכו רצוף אהבה וחסד, איך היה העולם נראה אילו נשים כמותן היו מנהיגות את העולם? מחשבה שמלווה אותי זמן מה, בפרט בימים אלו כשיש הרבה משפחות שנפגעו כלכלית, איך הייתה נראית הקהילה שלנו אם כל אחד מאתנו היה מרים את ראשו לרגע ובוחן למי הוא יכול לסייע? מאמץ 2-3 משפחות בקהילה, ומעניק להם תשומת לב, נניח בחגים- טלפון, עוגה, כל דבר שמעניק תחושה של נראות. בתקופה זו גם חברים, שכנים ומשפחות שאנו מכירים ייתכן וזקוקים לתמיכה, לפרגון ומילה טובה. חג שבועות זו הזדמנות נהדרת לחבק, להעניק תשומת לב, ולהביע איכפתיות.
למרות האבל על הקרובים ביותר במגילת רות, תהפוכות הגורל, העוני והדלות, המתח, הדאגה לעתיד והתלות בגברים – אין נעמי ורות מאבדות לרגע את איכותן האנושית. זוהי מגילה שכולה אהבה, חסד והכרת הטוב. רות ונעמי, כלה וחמותה, דואגות זו לזו, אוהבות זו את זו, ומהוות השראה לבחירה בחיים, ובכך הן מקיימות את התכלית שלשמה קיבלנו את התורה.

חג שבועות שמח🌾💓

הפטרת פרשת וזאת הברכה, ושמחת תורה הינה בפרק א' בספר יהושע, שהוא הספר הראשון בנביאים. כך גם בשמחת תורה כשאנו מסיימים את קריאת התורה בפרשת וזאת הברכה, אנו מתחילים מיד מחזור חדש בקריאת הפרק הראשון מספר בראשית. פרשת וזאת הברכה מסיימת במותו של משה רבנו וספר יהושע הינו המשך ישיר ומיידי. (מנהג ספרד קוראים בפרק הראשון עד פסוק ט' ולמנהג אשכנז קוראים את כל הפרק.)

במהלך פרק א' ביהושע הביטוי 'חזק ואמץ' מופיע פעמים רבות. שהרי יהושע ראה ונכח בכל 40 שנות נדודי העם במדבר, ובכל רגעי המשבר: מלחמת עמלק, שבירת הלוחות, חטא המרגלים וכו'. יהושע יודע ומבין את הקושי בהנהגת העם, ואם במדבר היו אתגרים מרובים, לבטח כיבוש וירושת הארץ הינם אתגר ממשי. בפרק זה, הפרק הראשון ביהושע, מורגש לכמה אומץ והשראה יהושע נזקק. יהושע זקוק לכל החיזוקים, העידוד והתמיכה שניתן לקבל, ויהושע אכן מקבל את ברכת הדרך.

בהמשך, ברוח חג שמחת תורה, והריקודים עם ספר התורה נאמר- "(ח) לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל." (יהושע א') ההפטרה מדגישה כי ההצלחה תלויה בשמירת התורה כפי שנמסרה לעם וליהושע ממשה רבנו.
מיד לאחר מכן, יש הנחיות למנהיג להנהגה מעשית יותר; "(ט)…חֲזַק וֶאֱמָץ אַל־תַּעֲרֹץ וְאַל־תֵּחָת…" מצד אחד אל תהיה שליט עריץ ורודן אך מצד שני אל תפחד מהעם ואל תפחד למשול בו. האיזון בהנהגה הוא חשוב וחיוני. יהושע צריך להרגיש כי עתה הוא הסמכות, הוא מנהיג ראוי. לכן, בשלב ראשון יש דיאלוג בינו לבין ה', אך ברור כי גם אם שאלת הסמכות תיפתר אצל יהושע מבפנים, עדיין תתקיים השאלה של קבלת הסמכות מהעם.

"(א) וַיְהִי, אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה–עֶבֶד ה'; וַיֹּאמֶר ה' אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר."

בתחילת ההפטרה משה מתואר כעבד ה' ויהושע כמשרת משה. יהושע עדיין לא מוגדר כמנהיג עם ישראל. יחד עם זאת, האמירה של ה' ליהושע היא ישירה ללא מתווכים. כלומר, יהושע זוכה להתגלות ישירה מאת ה' (רק בסוף ספר יהושע, התואר של יהושע משתנה וכמו משה רבנו אף הוא מכונה עבד ה'). ובסוף הפרק, העם כבר מכיר באופן פורמלי בסמכותו של יהושע כממשיך דרכו של משה רבנו- "(טז) וַיַּעֲנוּ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר־צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל־כָּל־אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ׃ (יז) כְּכֹל אֲשֶׁר־שָׁמַעְנוּ אֶל־מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ…"
משה רבנו אמנם מת, אולם תורתו, היא זו שתישאר ותמשיך עם יהושע, ועם כל עם ישראל ותאפשר את ההנהגה וההמשכיות. אמירה זו של משה, ברכה שהיא למעשה ציווי, נאמרת ליהושע שוב במפורש על ידי ה' וגם על ידי העם.
האם יהושע, זה שנבחר להנהיג את עם ישראל בכניסתו לארץ המובטחת, יוכל להצליח להשיג את הארץ המובטחת ולהפוך אותה לארץ ללא עריצות, כפייה, או חשש, ללא פולחן שלטון? ׳אל תערוץ ואל תחת׳ כך שתהא הארץ המובטחת ארץ זבת חלב ודבש אנושית. מתואר בהפטרה תהליך עקבי שעושה את העם לעם באמצעות לימוד התורה, מתוך שותפות רצונית בין האזרחים הלומדים יחד, ולא כדרך ליצירת היררכיה וכוח. מי ייתן ונצליח להעניק תשתית חברתית של דיאלוג ולימוד מפרה ומחבר. אמכי"ר.

אחרי הכל, הההפטרה הזו, לפרשה האחרונה בחומש, ׳וזאת הברכה׳, ולשמחת תורה-
היא ביטוי להמשכיות והמעבר מהתורה לנביאים ועד לימינו, הבהרה לכך שכל הנהגת עם ישראל וכל קיומו וזהותו של עם ישראל קשור ומחובר בלימוד התורה.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- " …קריאת פרק זה כהפטרת שמחת תורה משמעותית אף עבורנו, והיא באה לומר לנו ששמחת תורה איננה שמחתם הפרטית של המומחים, הלמדנים והידענים המבלים את רוב עתותיהם ברכישת ידע תורני, אלא היא חגו של כלל עם ישראל, הטרוד בפרנסתו ועיסוקיו, ובא להורות על זיקת כלל העם לתורה…כמנהיג לא יהיה ליהושע זמן להגביר את ידיעת התורה אך הוא מצווה לשמור על קשר קיומי לתורה ע"י לימוד יום-יומי קצר. כך גם שמחת תורה אינה שמחתם של המומחים בתורה אלא של כל העם השותף בקריאה בכל שבת."

חג שמח ורגוע, ובשורות טובות🌻

השבוע פרשת האזינו שהיא הפרשה העשירית בספר דברים. הפרשה ממשיכה את נאום משה לעם ישראל וההכנות למותו של משה רבנו. רוב פרשת האזינו היא שירה שנכתבה ונאמרה ע"י משה לעם ישראל. השירה עתידה, כפי שנאמר למשה בפרשה הקודמת, פרשת 'וילך', להיות שירה שהיא עדות ואזכור לאמונתו ותורתו של עם ישראל. ואכן, במקום שורות ארוכות ופסקאות מלאות, אנו מוצאים שני טורים ארוכים של מילים קצרות.

השירה משבחת את הנהגת ה' ואת הבחירה שלו בעם ישראל; יש בשירה אזהרות, זיכרונות ותיאור עתידם של עם ישראל בדורות הבאים ע"י תיאור נחלת ארץ ישראל, החטא, הגלות והגאולה. מטרת השירה היא להזכיר לעם ישראל את התורה, קיום המצוות, והאמונה, בפרט לאור התיאור שבעתיד בני ישראל יבגדו, יעזבו את תורת ה' ויפנו לה עורף.

הפרשה גם מתארת כיצד קורא משה את השירה לבני ישראל ומזהיר אותם פעם נוספת להקפיד לקיים את התורה. יהושע, המנהיג שמחליף את משה רבנו, נמצא יחד עם משה, והם מופיעים כמנהיגים בחפיפה.

בסוף הפרשה מצווה ה' את משה לעלות להר העברים, הר נבו, ולהשקיף על ארץ ישראל. לאחר מכן, אומר ה' למשה ששם הוא ימות בגיל 120 שנה, ומבטיח לו מיתה דומה לזו של אהרון אחיו. בנוסף, ה' אומר למשה כי הוא לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת בעקבות חטאו במי המריבה.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת האזינו זהה להפטרת שביעי של פסח והיא שירת דוד בספר שמואל ב' פרק כ"ב.

לקראת סופו של ספר שמואל מתקיים שיח של דוד עם אלוהיו שעיקרו שירת תודה. שירת דוד בפרק כ"ב מופיעה גם בספר תהלים פרק י"ח בשינויים קלים, והיא גם ההפטרה של פרשת האזינו. 

זוהי שירה על ההצלה ועל הישועה בעקבות כיבוש יבוס והפיכתה לעיר דוד, בעת השחרור הראשון של ירושלים. בחלק הראשון של השירה דוד חסר אונים בבריחתו משאול, וה' מצילו. בחלק השני זוהי שירה משיחית, ה' נתן לדוד כוח להילחם ולנצח, לדוד יש כבר גדודי צבא לוחמים.

 השיר הזה, של דוד המלך מצא את מקומו גם בספר תהלים כי הינו שיר הראוי להיאמר על ידי כל אדם החש עצמו ניצל מצרותיו. בשורה התחתונה, לא במקרה כותב משה רבינו את דבריו לעם ישראל בשירה, וכך גם דוד בשירת התודה, אחרי הכל, טקסט המתנגן במוסיקה קל יותר לזכור אותו ולהטמיע אותו בתוך הנשמה, פשוט כי זה מרגש ונוגע. קל לנו יותר לזכור שירים מאשר נאומים. השירים נטמעים ונחרטים לנו בזיכרון לזמן ממושך, לרוב המנגינה וגם המילים. אז איפה השירה בחיינו?

ועל כך כתב יורם טהרלב-

"ידוע כי בני האדם זוכרים שירים בקלות רבה והם נחרתים בזיכרון לשנים רבות, בעוד שדברי פרוזה ונאומים הופכים לאבק פורח. והוסיף על כך רבי לוי יצחק מברדיטשב: השירים והפזמונים נכתבו על ידי אנשים בעלי לשון ומליצה, אבל אחר כך הורטבו יפה יפה בדמעותיהם של ישראל ונעשו סליחות. ואכן, גם השירה של משה הפכה לתורה." ומשה רבנו אכן מלמד את העם לשיר את התורה:  "(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". (דברים לא')

ממשיך טהרלב- "ומאז למדו בני בניהם של ישראל כי יש לשיר את התורה ולא לקראה! ועשו את טעמי המקרא שאינם אלא תווי הנגינה ההופכים את התורה לשירה, ומבטיחים כי גם הבורים ועמי הארצות יידעו לשיר את התורה אפילו כאשר אינם מבינים את מילותיה."
משה רבנו העניק לנו שתי שירות גדולות –שירת הים ואת שירת האזינו, את נאומו האחרון לעם ישראל הוא מסיים בשירה.

 הרב אמנון בזק מסכם- " כוחה של שירה הוא הצד החווייתי הטבוע בה, שיש בו כדי לשוב ולהזכיר לאדם נשכחות, בייחוד בשעות משבר. צירופה של ה'שירה' ל'תורה' היא הערבות לכך שאכן "לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ", ודברי ה' לא ימושו מפי זרענו וזרע זרענו עד עולם."

שבת שלום❤

רש"י מסביר שאין זה מספיק, אנו צריכים גם להבין את ההיגיון שמאחורי כל הלכה. כי רק כשאנו מבינים קל לנו יותר לזכור, להפנים ולהטמיע את פסקי ההלכה.
לכל העמים יש חוקים ומשפטים, אז מה כל כך ייחודי בחוקים ובמשפטים שמקבלים בני ישראל בפרשת משפטים?
אומנם לשכל וההיגיון האנושי יש יתרונות ומעלות רבים אך עלינו לזכור שהוא גם גמיש. על כל הסבר שכלי, ניתן למצוא לו גם הסבר הפוך. קשה להתבסס על שכל האדם שמושפע ומונע מאינטרסים אישיים, מלחצים סביבתיים, מטבעו ועוד. כמובן שגם הזמן משפיע על החשיבה שלנו.
הדוגמה הכי חזקה לדעתי למוגבלות השכל היא השואה הנוראית שהתחוללה במלחמת העולם השנייה. העם הגרמני שהיה ידוע כעם נאור ומשכיל המבוסס על חכמה והיגיון, הגיע לשפל מוסרי בל יתואר, בחסות השכל. הם ידעו להסביר באופן הגיוני שרצח יהודים הוא הדבר הנכון ביותר, ולגמרי בשם ה"מחקר המדעי", שהרי הם פיתחו את תורת הגזע… רק שהכיוונים היו אכזריים ומפלצתיים.
משתמע שלא ניתן להסתפק רק בשכל, אלא צריך גם אמונה בה', בשלמות, במוסר, בטוהר המידות, ובאידיאל. האמונה היא למעשה חומת ביטחון השומרת על השכל, שלא יתעה במקומות מסוכנים, מפתים, ולא יגיע או יסטה למסקנות שגויות.
מסביר הרב חיים הבר, "זו המעלה של דינים המבוססים על חוקי התורה. דיין פועל מתוך שני קווים מקבילים: שכל ישר ויראת שמים. השכל עוזר להגיע למסקנה מתבקשת והגיונית על פי דעת התורה, ויראת שמים מרחיקה אינטרס אישי או השקפה אנושית שגויה. מסיבה זו, כותב רש"י בתחילת הפרשה כי חברי הסנהדרין (בית הדין הגדול בזמן הבית) צריכים לשבת סמוך לבית המקדש. שכן הסנהדרין מייצגים את החכמה ובית המקדש מייצג את הקדושה, והחיבור ביניהם הוא החיבור נכון בין חכמה ויראת שמים."
המשפט העברי בסופו של דבר, ולמען הדיוק בראשיתו, הוא צינור של הרצון האלוקי (מה שמעבר לחושים שלנו…) בעולמם של בני האדם. האמונה בה׳ מחייבת אותנו, בני האדם, לנהוג ע״פ אותו קוד אלוקי ובאופן עקבי ובכך מסייעת לנו בעבודת הזיכוך ועבודת המידות שלנו.
שבת מבורכת🌸