תגית: ראיית האחר

Photo by GreenForce Staffing on Unsplash

השבוע הפרשה האחת עשרה והאחרונה בספר שמות, פרשת פקודי שמסכמת את מלאכת המשכן, בנייתו בפועל, ההכנות לחנוכת המשכן ומסתיימת כשהשכינה שורה על המשכן.
כמו בפרשה הקודמת, פרשת ויקהל, לכאורה הפרשה חוזרת על העניינים שנאמרו כבר בפרשות תרומה ותצווה אך בפרשת פקודי מופיעים דגשים מיוחדים.
התורה מעריכה ומפרטת על בגדי הכהונה וחשיבותם, כך גם לגבי כלי בית המקדש, מה עניין הפירוט? הרי תמיד השיח והדגש הוא על פנימיות האדם, "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו". בשבוע שעבר עסקנו בכל פרטי המשכן ובית המקדש, והשבוע אנחנו בפרטי פרטים של הבגדים, בגדי הכהן. מדוע יש עיסוק כה רב בעניינים חיצוניים?
פרשנים רבים מסבירים שהבגד עושה את האדם – לבוש מכובד גורם לסביבה לכבד את האדם, וגם משפיע על היחס שלנו כלפיו וכלפי עצמנו. ב"ספר החינוך" מוסבר כי הלבוש המיוחד השפיע לא רק על הסביבה אלא גם על הכוהנים עצמם, כי הלבוש הוא למעשה תזכורת לתפקידנו וייעודנו.

 מרחיב הרב יגאל ינאי,
"…נתבונן בעניינו המיוחד של המעיל אותו לבש הכהן הגדול וננסה דרכו לחשוף טפח ממהותם של בגדי קודש אלו. 
אימרה מפורסמת הבאה לבטא שאין העיקר בבגדיו החיצונייים של האדם, אומרת: המעיל לא מועיל, הכובע לא קובע, בגד מלשון בגידה, חליפה מלשון חולף. מנגד בפרשיות המשכן התורה מצווה על בגדי הכהונה "ועשית בגדי קודש לאהרון אחיך" ומגדירה אותם "לכבוד ותפארת". ארבעה לכהן הדיוט ושמונה לכהן גדול. מחייבת אותם ללובשם בעת העבודה במקדש וחלילה אם יעבוד בלי אחד הבגדים חייב מיתה. הרש"ר הירש, מבאר שהכהן הוא נציג העם כולו, בגדיו ניתנים לו מהקופה הציבורית ומסמלים את התכונות המוסריות, אותן יש לכהן לייצג ומבטא בכך את השאיפה שכל העם ירכוש אותן וינהג על פיהן.
הבגד במקורו ניתן לאדם הראשון לאחר החטא הקדמון בגן עדן. הוא מבדילו מבעלי החיים ומזכיר לאדם את ייעודו וייחודו…"  

בתקופה מאתגרת זו, רבים חווים עצב עמוק כעס ותסכול, בפרט אלו שניצלו מהתופת בנובה, ובכלל בישובי העוטף, כלל החטופים החטופות ומשפחתן, המשפחות האבלות שאיבדו את יקיריהן, החיילים שנפצעו ושעדיין נלחמים, וכל אותן משפחות שנאלצו לפנות את ביתם. איך מחזירים את הטעם בחיים? מה החיים יכולים עוד להבטיח לנו? ומה הקשר לביגוד?

הרב זאב קרוב מבהיר,
"הבגדים הם גם ביטוי לעולמו הפנימי של האדם. כל מה שלמד האדם בחייו, כל התכונות שבנה לעצמו, גורמים לאדם להתלבש כפי שהוא מתלבש. אם אדם "חינך" את עצמו להיגרר אחרי אחרים, הוא יקנה בגדים שהם "באופנה" גם אם אינם מתאימים לו. אך הבגדים גם משפיעים על אופיו והתנהגותו של האדם.
בשעת אבלו של אדם הוא קורע את בגדיו. מחד, קריעה זו היא ביטוי לעולם פנימי קרוע וכואב. מאידך, העובדה שבגדו קרוע מזכירה לאדם כי הוא באבל, ומצב זה מעורר אותו להרגיש את חסרון המת ולהתאבל עליו.
הבגדים המיוחדים שהכהנים מצווים ללבוש בעבודתם באים לחנך אותם למעמדם ותפקידם."

לכולנו יש את היכולת לזהות את הקול הפנימי, הקול שמזהה את התכלית והתפקיד שלנו בעולם. ומרגע הגילוי, אומר הרב שניאור אשכנזי, אנו הופכים חדורי מטרה, לשמר ולמנף את אותו ניצוץ, אותו גרעין של טוב שגילינו בנו.

אכן, יש את החיים לפני ה7 באוקטובר ויש את החיים אחרי ה-7 באוקטובר… ללא ספק, החיים של כולנו השתנו. אין פיצוי על האובדן ו/או על החוויות הקשות. ממשיך הרב שניאור אשכנזי, לכן, בעל התניא מנחה אותנו לשאול מה אני יכול לעשות כדי להטיב? להתמקד ב-מה המשימה והיעוד שלי. ההבנה הזו משיבה את הטעם לחיים. העיסוק במה אני צריך או מה חסר לי ו/או מה חסר ולא טוב באחר, שואבות אותנו מטה לבור שחור ואינסופי.
נכון, זו הנטייה הטבעית שלנו- ההתבוננות בחסר, בליקויים כי זה חלק מיצר ההישרדות שלנו. לכן, בכדי להצטייד בכוחות מקדמים ומחזקים עלינו לגלות את הגרעין השלם והטוב שבנו, המהות שלנו. זה שפועל בטבעיות ובאמיתות ללא מסכות מתוך רצון אמיתי לתת ולהפוך את העולם שלנו למקום טוב יותר. העיסוק בחיצוניות ובביגוד הוא הזמנה לשנות את ההתבוננות שלנו על החיים.
כל אותם לבושים חיצוניים של אגו, חומר, כוחניות ותחרות גובים מאתנו מחיר יקר. השבוע הפרשה שולחת אותנו לחפור פנימה, ולהוציא לאור את אותו גרעין טהור שמצוי בנו. גרעין שרוצה להשפיע טוב. ומסתבר (כל היוזמות המרובות המבורכות והאינסופיות סביבנו עדות חיה לכך), כי הנתינה הפשוטה היא שמעניקה לנו תחושת מלאות וסיפוק שאנחנו שותפים לתכלית של להרבות טוב, זהו החלק האלוקי שבנו. הפרשה קוראת לנו לבחון את הלבושים שלנו, מה הם מייצגים עבורנו, והאם יש להם הלימה עם הגרעין הפנימי הטוב שבנו.

מוסיף הרב אשכנזי- ״דווקא המכה דווקא ההשפלה דווקא הדאגה שאנו חיים בה, והעובדה שאיננו יודעים לאן המלחמה הולכת ו/או מתי תסתיים… הם שגילו לנו את החיבור בעם, גבורת החיילים והחיילות, ההתנדבות וההתגייסות של העם כולו. גילינו קול פנימי עוצמתי כפרטים וכאומה, שאסור לתת לו לחלוף גם אחרי שהמלחמה בע״ה תסתיים.
הביטחון העצמי המזויף, העיסוק האובססיבי של כל אחד ואחת עם מה אנחנו צריכים, ואיך לשנות את האחר, זו חשיבה וצורך ריק מתוכן. דווקא החשיבה והעיסוק בנתינה לאחר, יוצקת תוכן ערכי משמעותי, התבוננות חיובית, ופיתוח הרגש לזולת שהופכים אותנו לשותפים של ממש בבריאה, ולכן, גם מעניקים לנו כוחות ועוצמות.  
נבראנו עם עיניים שמסתכלות החוצה כל הזמן, ביכולתנו להרכיב משקפיים שמתבוננות פנימה, זהו שריר שכל יום יש לאמן ולחזק. כפי שאמרה איריס חיים, אמו של יותם החטוף ז"ל, שנהרג בשוגג מאש צה"ל, "אני בוחרת באור ולא בבור." אין לנו שליטה על התוצאה אבל ביכולתנו להוסיף טוב ולהפיץ אותו, וברוח חודש אדר, עד שיפרוץ האור ויתהפך הכל לטובה. אמן כן יהי רצון.

בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

השבוע בפרשת וירא אירועים מרובים. היא פותחת ב- נראות ה' אל אברהם ללא אזכור מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. הוא מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לאברהם שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. המלאך הראשון מבשר על לידתו של יצחק, המלאך השני מרפא את אברהם מכאביו, והמלאך השלישי מבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי – הפיכת סדום ועמורה. בסדום יש שחיתות מוסרית, אטימות, רוע ועוולות חברתיות.

התבוננות באירועים אלו מעוררת תהייה מה המסר שמדגישה התורה?

הכנסת אורחים– למרות חשיבות וקדושת נראות ה' בפני אברהם, ואף נראה כי מתנהלת שיחה ביניהם גם אם תוכנה לא מוזכר, כאשר נגלים לעיניו של אברהם שלושת עוברי האורח הוא עוזב הכל ורץ לקראתם. חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א) לומדים מפעולה זו של אברהם: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה".

לימוד זכות– גם באירוע שלאחר מכן, בניגוד לנח בסיפור המבול שלא לימד סנגוריה על האנושות, אברהם מפגין תעוזה ומנהל משא ומתן מול ה'. נח שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, בעוד אברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת, סדום, השופעת כל טוב ובו בזמן עם חוסר רגישות חברתית משוועת. אברהם מעלה בפני ה' טיעונים הקשורים בצדקה ומשפט במטרה שה' ימנע מענישה קולקטיבית של רשע יחד עם צדיק. יותר מזה, אברהם מציע הבעת רחמים בהצלת כל תושבי סדום בזכות הצדיקים. אברהם פונה אל ה' בתהיה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?!". אך בסדום אין אפילו עשרה צדיקים. אנשים רבים זועקים בסדום, בעוד שאר אנשי העיר מתעלמים מזעקתם ועסוקים רק בעצמם, ודווקא המוטיב הזה שכל כך חסר בסדום הוא כה מרכזי באברהם אבינו.

הדאגה לכלל– הפרשה רוצה להעביר לנו מסר כי במקום בו אדם מוגן וחבוי בביתו, ודואג רק לקיומו הכלכלי ולעתידו הפרטי, "לא רואה אף אחד", וודאי שאינו  עוזר לזולת, עלולה להיות הידרדרות מוסרית בכל התחומים. וכמו שמציע הרב יגאל ינאי, יתכן שהגיע הזמן לקחת את הביטוי המוכר "חיה ותן לחיות" ? ולשדרג את הסיסמה הזו ל-"חייה ועזור גם לאחרים לחיות"?! יש פה כמה סימנים מעוררי מחשבה על התנהלות חיינו. גם קודם לכן, בימיו של נח, האנושות כולה נענשה ע"י המבול כי "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". המסר החוזר שוב ושוב הינו הדאגה לכלל, הרגשת הערבות ההדדית והאחריות, ובעיקר מידת החסד שכל כך מאפיינת את אברהם אבינו.

פרשה זו מסתיימת בעקידת יצחק. ונראה כי אף בסיפור העקידה, למרות צייתנותו ואמונתו המלאה של אברהם בה', יש מסר חד משמעי והוא- ה' איננו רוצה קרבנות אדם. "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה", התורה שוללת באופן מוחלט את קרבן האדם. להדגיש כי באותה עת, היהדות הייתה היחידה ששללה זאת.
שוב, הפרשה מבהירה לנו כי משפט וצדק, סולידריות חברתית, מניעת "אטימות" הם ארגז כלים הכרחי לחברה בריאה. והציפייה מאתנו, בני האדם, שהאמונה שלנו לא תהייה עיוורת. כחוט השני רעיון זה מוזכר בתנ"ך, "ה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו יא, כ), הוא "אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת" ( תהילים סח, ו).במקרא  יש קריאה ברורה להענקת תשומת לב ראויה לחוליות החלשות בחברה, המשוועות לצדק.

צדק- מחדד השופט אליקים רובינשטיין, "…מדינה יהודית מצווה על הצדק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים טז, כ)… הרמב"ן מסביר את כפל הלשון ("צדק צדק") כי "הדיינים צריכין שישפטו את העם משפט צדק", קרי, הם שליחי הקדוש ברוך הוא להוציא צדק לאור… אכן, רבים מעמיתיי השופטות והשופטים בבתי המשפט לדרגותיהם רואים את התנך כמקור השראה למאמץ לעשיית צדק ונותנים לכך ביטוי בפסיקתם. משכבר הימים נכח התנך פיזית באולם בית המשפט, שכן עדים יהודים נשבעו על התנך לומר אמת – אך השבועה בוטלה. ובוודאי מטעמים דתיים יהודיים אין להצטער על ביטולה והמרתה באזהרה, אך חבל סמלית שפגה נוכחותו של התנך באולם. כך או אחרת, שופטים בני אנוש מצווים לדבוק במידותיו של שוכן שחקים ולנהוג כציווי המקרא, (משלי לא, ט) "פְּתַח-פִּיךָ שְׁפָט-צֶדֶק, וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן."

האידיאולוגיה חשובה אך התורה קוראת לנו לפקוח עיניים, לשאול שאלות, לברר, ולא להיות אטומים. לפתח רגש לזולת. ההכרה היא שאני לא חי לבד בעולם הזה ומחובתי לדאוג גם לזולת. נראה שיש בדברים אלה מסר גדול לכל אחד ואחת מאתנו – לצרף למחשבות שלנו על עצמנו גם מחשבות על הזולת, על האחר, על הכלל. הרב אשלג זצ"ל הבהיר בהקדמה לספר הזוהר, יט: "ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום." וכך כתוב בפרשה שלנו השבוע בציווי האלוהי לצאצאיו של אברהם- "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). מצווה חשובה ביהדות היא מצוות מתן הצדקה. בתנ"ך מופיעה המילה "צדקה" במשמעות של התנהגות התואמת את המוסר והחוק. יחד עם זאת, בתקופות מאוחרות יותר נוספה למילה משמעות נוספת- מתן עזרה לנזקקים, בעיקר במזון או כסף. בתורה מצויה יסודה של חובת ראיית האחר, והענקת סיוע ותמיכה במידת הצורך.

שבת שלום💞

בשבוע שעבר התחלנו בקריאת חומש שמות- "ואלה שמות…" פגשנו בבני ישראל שמתעקשים על אנושיותם, על שמותם, ועל מורשתם, והשבוע בפרשת וארא, מתגלה הסוד במלואו מאחורי שם הספר – 'שמות'. מסבירה יערה ענבר, "לאחר כל הדרך הארוכה שנעשתה בספר בראשית, מגלה אלוהים את שמו הפרטי, את השם שהוא לא גילה לא לאברהם, לא ליצחק ולא ליעקב:
"וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה'. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב-ג).
השיחה בין האל לעמו הופכת לשיחה בשמות פרטיים, הדדית ומתייחדת. עד כה קרא הוא להם בשמותיהם, מעתה יוכלו גם הם לקרוא לו בשמו. ספר שמות מלא בשמות, שוב ושוב ננקבים, מפורטים, אחד לאחד. דרך מניית השמות הספציפיים מנסה האל גם לקרב את משה אל שליחותו ולהתחזק בתוכה. ברגע שיפעל מתוך ראיית היחיד – יגיב לבבו אחרת, לא יוכל להתחמק עוד. הרבה יותר פשוט להסב את המבט מרעיון כולל מאשר להסיטו מזוג עיניים המופנות אליך בשוועה. לכן הוא נוקב בשמות ראובן ובניו – אחד לאחד, שמעון ובניו – אחד לאחד, לוי ובניו – אחד לאחד. כל אחד מהם – בן משפחתו של משה הוא, שאותו לא הכיר מספיק מפאת נסיבות חייו. הם אלה שקדמו לו בשושלת, מהם הוא הגיע ואליהם הוא משתייך.
אט אט מטופטפת אל משה העין בעין – הן אל מול העדר שהוא עומד לרעות והן אל מול אלוהיו – העומד להוביל אותו עצמו. אפשר היה לומר כי דווקא עכשיו, בשעת ההפיכה לעם, מוכרחים לזכור כי עם עשוי מיחידים, לא לתת לכלליות ולהתכללות להאפיל על האחד."
שנצליח ליצר קרבה מתוך היותנו אומה שרואה ומרגישה את הפרטים שבה. אמכי"ר.
שבת שלום🌷

בהשראתו של נתנאל אלינסון, ראש מכינת חצבה, מכינה קדם צבאית מעוררת השראה שביתי לקחה בה חלק בשנה שעברה, ובהשראתו של מיכה גוטמן, ראש מדרשת עין פרת, ודוקטור למחשבת ישראל כתבתי את חלקי בפרשת השבוע, פרשת שמות.

המושג ’מנהיגות‘ שב בשנים האחרונות בעוצמה רבה לשיח הציבורי שלנו. בכל מקום קמות מדרשות/מכינות למנהיגות, באינטרנט יש אינסוף תכניות של מנהיגות שמוצעות: פיתוח תכניות מנהיגות טכנולוגית, לימוד מנהיגות ומשאבי אנוש, תכנית מנהיגות של הסוכנות היהודית, חוגים לילדים בנושאים שונים, כמו ספורט, יצירה, טבע וכד' המשלבים תכנית מנהיגות, בקיצור שפע ומגוון עצום ללימוד מנהיגות מהי?! במקביל ניתן למצוא שפע של מאמרים וספרים בנושא המנהיגות.

נראה שלרוב המכנה המשותף לתפיסתנו מהי מנהיגות מושפע ממודל המנהיגות הכריזמטית, הכוח להשפיע, למגנט, להניע לפעולה, עשייה ולאמונה וכד'. כשאנו מדברים על מנהיגות אנו מדמיינים את דמויותיהם של בן-גוריון, מרתין לותר קינג, בגין ועוד. בעוד דמותו של משה משקפת מנהיגות של האנטי-כריזמטי שלא הניע את דורו, אך ממשיך להניע את הדורות כולם, מסתבר ואין חידוש בכך שיש סגנונות שונים של מנהיגות.

אז איפה החידוש  בכל מה שקשור למנהיגות?

בימינו מנהיגות הפכה בעצם לערך, וכבר לא בהכרח לאמצעי, לכלי עזר בכדי לממש את הערכים שאנו מאמינים בהם. לכן נראה לי חשוב שנקדיש לנושא מזמננו בפרט שבפרשה זו מקבל משה רבינו, גדול המנהיגים, את המשימה החשובה של להנהיג את עמנו ולהוציאו ממצרים ולהביאו לארץ ישראל. מנהיגות שנראה שמשה נקרא אליה בלית ברירה, למרות ניסיונותיו להתחמק מהמינוי הוא מקדיש את חייו לשליחותו כמנהיג.

השיח הציבורי השכיח הוא לחנך את כולנו להיות מנהיגים. ומשום מה מנהיגות חוברת כיום, יותר מתמיד, לפרסום, ראליטי, להיות כוכב מוכר וידוע, להיות חזק ובעל השפעה… ואלו לכאורה הופכים אותנו בהכרח למשמעותיים. לעניות דעתי, רבים מאתנו עברו תכניות מנהיגות כאלו ואחרות, כך שנותרו ממש מעטים שיצטרכו ויאלצו להיות מונהגים. המעניין שדווקא בעידן הנוכחי שלנו יש משבר מנהיגות חמור וכאוב, הכיצד? יש לזכור שהמילה מנהיג מצריכה שיהיו גם מונהגים שיילכו אחריו, והלכה למעשה רוב המנהיגים שאנו מכירים מההיסטוריה הגיעו מהעם, עם אמונה וכח פנימי והכי חשוב עם רצון לשנות, ולא מבתי ספר למנהיגות.

כיום, כשאנו רוצים להנחיל ערכים כמו מעורבות חברתית, משפחתיות, אהבת חינם, סובלנות, וכו' אנו נוהגים להצמיד אותם למילה מנהיגות כי לבד זה לא מוכר, זה לא מספיק.

יתכן שמאחר ומושג המנהיגות שהתפצל לשניים, מנהיגות ברמת הפרט, אני עצמי, וברמת הכלל, הנהגת הציבור, נוצר בלבול, ואותה מגפה של קורסים/תכניות/הכשרות למנהיגות מדגישה את ההבחנה הזו-

להנהיג את עצמי בשוטף, שיש בידי את הבחירה בכל רגע נתון להחליט, לפעול, לעשות ולעצב את חיי ואת הסביבה בה אני חי חשוב ביותר אבל האם לשם מכוונת התרבות שלנו בתקשורת, ובמסרים שאנו שומעים וחווים בהקשר למנהיגות, ובטח בהתייחס למנהיגים שלנו כיום?

בואו ניזכר לרגע למה בעצם אנו שואפים לחנך? והתשובה לדעתי פשוטה, חינוך לערכים! כמובן שהשיח יהיה מגוון, וראוי שכך יהיה לגבי אלו ערכים אבל מה שברור ומשתמע שמנהיגות היא איננה ערך אלא אמצעי להטמיע ערכים שאנו מאמינים בהם. לשם מה אנו רוצים ומחפשים להיות מנהיגים ולהוביל אחרים? מה המטרה והמגמה? רק כדי שאהיה בהובלה? החינוך הכמעט אובססיבי למנהיגות יוצר מצב שקודם כל אנו מחפשים להנהיג ולהוביל ורק לאחר מכן אנו מחפשים את הערכים שייתנו מענה למנהיגות שלנו.

מדוע שלא נחנך ישירות לאחריות, אכפתיות וראיית האחר, מתוך אמונה ורצון ליישם זאת גם ואולי בפרט כשקשה והסביבה לא תומכת ואו אפילו מקשה. המנהיגים מהתנ"ך שזכורים לנו גם אחרי אלפי שנים הוכיחו את המנהיגות שלהם דווקא בפשטותם, בצניעותם, ולא מתוך נאומים והצהרות אלא כפי שחז"ל הטיבו לתאר, "…ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש."

כשנחנך לערכים שאנו מאמינים בהם מתוך הזדהות וחיבור פנימי ועם התלהבות ובערה פנימית שתתבטא בעיקר במעשינו והתנהגותנו, אז יצוצו המנהיגים מאליהם.

אחרי הכל, האומדן למנהיגות טובה זה העוצמה של אותו ערך בליבו ובמעשיו של אותו מנהיג שהחליט וידע בעיתוי הנכון לקחת אחריות ולהיות איש במקום בו לא היה איש אחר. כלומר, בפשטות בואו נלמד את ילדינו ונהווה דוגמא אישית ללקיחת אחריות, לא לעמוד מנגד אדישים כשפוגעים בערכים שאנו מאמינים בהם וליישם ולממש בעשייה, לא להותיר את הערכים בתיאוריה, ובמקביל לא לפגוע ולייצר עוולות אחרות. "כך, אולי יש סיכוי שנגדל בסופו של דבר מנהיגים ראויים שצומחים מעולם ערכי, ולא מנהיגים שקודם רוצים להנהיג ואחר כך בוחרים ערך בשמו יעלו לגדולה."    (נתנאל אלינסון)

נסיים בדבריו של מיכה גוטמן-

" הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים… באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה. ..

בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.

מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."

מי ייתן ונצליח להוות דוגמא אישית וללמד את ילדינו את הערכים שאנו מאמינים בהם הלכה למעשה תוך ראיית האחר ונצליח להצמיח מנהיגים ראויים מתוך העולם הערכי. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤