הקשר בין יום כיפור לסוכות: מהנשגב אל היומיומי

שני חגים מרכזיים בראשית השנה (כמובן, לאחר חג ראש השנה)- יום כיפור וסוכות שמחוברים בחוט עדין ועמוק.
יום כיפור הוא יום של התכנסות פנימה, של חשבון נפש, טיהור וניקיון רגשי.
סוכות, לעומתו, הוא חג של יציאה החוצה- בנייה, מפגש, חיים פשוטים תחת סכך דק ופתוח לשמיים.

ביום כיפור אנחנו מפסיקים לרגע את מרוץ החיים, מתבוננים פנימה ושואלים מי אנחנו באמת, ומי נרצה להיות. זהו זמן של אמת ושל התחלה חדשה.
ואז, ימים אחדים לאחר מכן, מגיע חג הסוכות ומחזיר אותנו אל היומיום.
הוא מזכיר לנו שהחיים הרוחניים לא אמורים להישאר רק בשיאים, אלא להתממש בתוך השגרה- בארוחות, בשיחות, במפגש האנושי, בבית, במשפחה ובקהילה.
הקדושה, אומר חג הסוכות, אינה נמצאת רק בבית הכנסת- היא חיה בתוכנו, בתוך החולין, בתוך הפשטות.

הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל כתב על כך דברים חכמים ונפלאים:
"עמים אחרים סיפרו סיפורים על כוחם ועוצם ידם. הם בנו ארמונות וטירות כביטוי לעמידותם. עם ישראל היה אחר. הוא נשא עמו סיפור על האי-ודאות והסכנות שבהיסטוריה. היהודים סיפרו על מסעם של קדמוניהם במדבר, בלי בתים שיחסו עליהם מפני פגעי הדרך. זהו סיפור על עוצמה רוחנית, לא רק על עוצמה צבאית.
חג הסוכות הוא עדות לשרידותו של עם ישראל. גם אם יאבד את אדמתו ויוטל שוב אל הישימון, הוא לא יאבד לא את השמחה ולא את התקווה. הוא יזכור כי את שנות ילדותו הלאומית בילה בסוכה רעועה. הוא ידע כי במדבר שום חנייה איננה קבע, והוא ימשיך לנסוע עד שובו אל הארץ המובטחת, אל ישראל ביתו.
אין זה מקרה שעם ישראל הוא היחיד ששמר על זהותו לאורך אלפיים שנות גלות ופיזור. הוא העם היחיד המסוגל לגור בצריפון שגגו עשוי עלים אך להרגיש מוקף בענני כבוד. הוא העם היחיד היכול לשכון במגורי עראי ובכל זאת לשמוח.
חג הסוכות הוא סיפור על אי-ודאות. הוא מלמד אותנו שגם אם רכשנו דעת לאין קץ, לעולם איננו יודעים מה יביא עמו המחר. חיינו בזמן הם מסע במדבר. בראש השנה וביום כיפור אנו מתפללים להיכתב בספר החיים, ובסוכות אנו שמחים כי אנו מאמינים שתפילתנו נענתה. אך בהביטנו קדימה, אנו מודים כבר מן ההתחלה כי החיים שבריריים וחשופים לפגעים. איננו יכולים לנוס מן החשיפה לסכנה- אלה הם החיים… בלב האי-ודאות נגלה שאנו מסוגלים לשמוח. איננו צריכים טירות לשם הגנה, ולא ארמונות לשם ולתהילה. די לנו בסוכה צנועה.
אני מאמין כי חוויית היציאה מן הבית והכניסה לסוכה החשופה היא דרך לביית את פחדנו מפני הלא-נודע. היא אומרת: כבר היינו כאן פעם. כולנו במסע. השכינה שורה בקרבנו. אל לנו לפחד. זהו מצבר של חוסן שאנו זקוקים לו בעולמנו המתוקשר, המסוכן, נטול הוודאות."

דבריו של הרב זקס נשמעים עוצמתיים במיוחד דווקא בימים אלה.
אנחנו חיים בין שיא לשפל- בין אחדות מרגשת וכאב עמוק, בין תקווה ואתגר.
אך השאלה האמיתית היא לא מה קורה ברגעי השיא, אלא מה קורה אחריהם:
איך ממשיכים לחיות עם האור שהתגלה, איך מתרגמים את ההתעלות לכוח מעשי פרקטי, לשותפות, לאופטימיות ולחוסן פנימי ולאומי.
גם בחיינו האישיים זה כך. יש רגעים של תובנות חדשות, החלטות גדולות או תפילות מהלב. אבל האתגר האמיתי הוא “היום שאחרי”- איך להוריד את ההתחדשות אל השגרה, איך לחיות אותה בתוך הבית, עם האנשים הקרובים, בעבודה, בחברה.
סוכות מלמד אותנו שהקדושה לא נועדה להישאר בשמיים- היא צריכה להתגלם בחיים עצמם.

בימים אלה, כשהאתגרים הביטחוניים, החברתיים והאישיים נוכחים כל כך, המסר הזה חיוני מתמיד:
לקחת את רוח יום כיפור- את הסליחה, האחדות והאמונה- ולהכניס אותה לתוך היומיום, למעגלים הקטנים של החיים, אל הקהילה ואל העם כולו. מי ייתן ונזכה להפוך את האור של יום כיפור לבסיס לחיים של משמעות-
סוכה של ערבות הדדית, אהבה, אמון ותקווה.
ומתוך הלב, כולנו זועקים:
שישובו כל יקירינו הביתה לשלום, אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, בריאות הגוף והנפש, ושנזכה לשבת כולנו יחד- תחת סוכה אחת של שלום, חוסן, אחדות ובביטחון🌿 אמן כן יהי רצון.

גמר חתימה טובה וחג סוכות שמח 🇮🇱 🍎🍯 💞

לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.

חומש ויקרא- פרשת ויקרא- "הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה"

Image by Kim Shaftner from Pixabay

השבוע התחלנו את חומש ויקרא, הספר השלישי בחמשת חומשי התורה. חומש ויקרא ידוע בכינויו "תורת כהנים", מאחר והוא עוסק בעיקר בהלכות הקרבת הקורבנות, בכוהנים המשרתים במשכן, ושאר דיני המקדש. המשכן כאמור בסוף פרשת פקודי בספר שמות, כבר עומד, ומתואר כיצד הענן שורה על המשכן, "וְלֹא-יָכֹל משֶׁה לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד…". לכן, פתיחת הספר עתה הוא במילה "ויקרא" מילה המציינת שהפעולה נקשרת למה שהיה לפניה (וו החיבור). במילים אחרות, משה שנותר בחוץ, במרחב האנושי, עתה, מוזמן על ידי ה' להיכנס פנימה למשכן, אל הקודש.

מסביר אייל חסאן, מנהל בי"ס-
" …עד לדורות האחרונים בעצם רובנו הקרבנו עופות בטקס הכפרות של יום כיפור. לאחרונה הכפרה עברה לצדקה. מיום ליום יש יותר צמחונים ויותר טבעונים, כי החברה המודרנית אכזרית פחות כלפי בעלי החיים, ובפרשת השבוע יש רמז פשוט שהקורבן יכול להיות צמחוני. כן. צמחוני. לא מנגל או ריח בשר שרוף, אלא מנחת סולת שנתנה (אז) אפשרות לעניים להקריב קורבן ולנו את ההבנה שקורבן יכול להיות גם לא מן החי (מאפה ולא כבש).
…גם נביאי ישראל התריעו על הסכנה שבמחשבה שקורבן הוא תחליף לתשובה אמיתית ולתיקון אישי. שמואל הנביא נזף בשאול – “החפץ ה’ בעולות וזבחים?!", ונביאי בית ראשון ירמיה וישעיה זעקו שהמוסר קודם לפולחן – “שבעתי עולות אילים ודם פרים וחלב מריאים וכבשים לא חפצתי…"
היום אין לנו קורבנות, ואת מקום הקורבנות מחליפות התפילות. התיאוריות שראו בקורבנות מערכת יחסים שבה האדם מספק את רצונו של האל, קיבעו את הקורבנות בעולם העתיק והפרימיטיבי שאיננו מתאים לעולם המודרני. לכן, ההסברים כמו של הרב הירש והמהר"ל, הרואים בקורבנות סמל להקרבה עצמית במסגרת תהליך ההתקדשות של האדם, מאפשרים גם לנו, בעולמנו כיום להזדהות עם הקורבנות, וללמוד מהם לקחים חיוניים לחיינו."

אז מה ההקשר שמעורר חומש ויקרא לגבי המלחמה שאנו חווים כבר חמישה חודשים והיד עוד נטויה? כל נושא הקרבנות הוא עניין עדין שמעורר שאלות רבות. נראה כי קורבנות הינן מלשון קרב, מאבק ומלחמה, והן מלשון קירבה, כשאנו מקריבים משהו למען מישהו, אנו מתקרבים אליו.

מחדד הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"קורבנות הם ביטוי של אהבה- חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה, והדבר נכון בתחומי חיים רבים: בזוגיות, בהורות – ובמלחמה למען הכלל. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש"
הרב זקס ממשיך –
"הקרבתם של בעלי חיים הוא אחד היסודות הקשים ביותר בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. עוד בימי הבית הראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקורבנות, ובפרט – כלפי אלה שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים.
בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקב״ה, בשמו הם דיברו – התפיסה כאילו הקורבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוהים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.
הקורבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקורבנות. מפליא לראות באיזו קלות הצליחו חכמינו למצוא להם תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה.
אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עקרון הקורבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה הקרבנות מייצגים… כל תופעה דתית ותרבותית, כל מנהג ואורח חיים, צריכים להיבחן לאור האמונות של התרבות שהם מתקיימים בה… לאהוב פירושו לרצות להביא מנחה לָאהוּב. לאהוֹב פירושו לתת. הקורבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.
הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קורבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קורבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם." מוסיף הרב זקס- "כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קורבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא דבק המגע של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.
זו הסיבה שבימי התנ״ך היו הקורבנות חשובים כל כך. לא משום שכך היה בכל הדתות, אלא משום שלִבה הפועם של היהדות היא האהבה: ״וְאָהַבְתָּ אֵת ה׳ אֱלהֶֹיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאדֶֹךָ״ (דברים ו', ה').
בדתות אחרות הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד – מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות הדחף היה אהבה. שם העצם ״קורבן״ והפועל ״להקריב״ מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר״ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות."

מסיים הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"אני מאמין שלאהוב את השם הוא לאהוב את בני האדם זולתנו. שלכבד את ה' הוא לכבד את בני האדם זולתנו. אם איננו מוכנים להקשיב לזולת – אַל נבקש מהשם להקשיב לנו. אם איננו נכונים לסלוח לזולת – בַּל נבקש מהאל לסלוח לנו. לדעת את השם הוא לשאוף לחקותו; ופירוש הדבר הוא לנהוג בחסד, במשפט ובצדקה בארץ. "

חומש ויקרא מזמין אותנו לבדוק את יחסי הקִרבה והקורבנות שלנו בקרב משפחתנו, חברינו, מעסיקנו, ילדינו, ארצנו ואפילו עולמנו. יש קרבנות שהם: מנחה, עולה, חטאת, ויש קרבנות שהם אש זרה. והאתגר הוא להבדיל ביניהם ולהבין את מהותם ותכליתם.
בימים אלו, בצל המלחמה המתמשכת כולנו חווים את הדרישה להקריב מהנוחות והשגרה המוכרת לנו; המלחמה איננה חיצונית לנו, העורף הפך חלק אינטגרלי וקריטי בהכרעתה.
מאז ה-7 באוקטובר הקריבו את חייהם אזרחים ולוחמים רבים, כאשר 134 חטופים עדיין מוחזקים בידיהם של המרצחים. מאז קום המדינה לא נאלצנו להקריב כל כך הרבה קורבנות במלחמה בטרור ובקרב בינינו לבין אויבנו. במקביל, זהו מאבק שיצר קירבה ואחדות שמתבטאות בתפילות, במאמצים, בהתגייסות הכלל, ובדאגה לכל הפצועים והלוחמים בחזית תוך זעקה רמה לשחרור החטופים.
הקורבנות שאנו מקריבים היום, מייצרים קירבה, מלמדים אותנו מהי הקרבה של ממש שבתקווה גם נהיה ראויים לה. יהי רצון שננצח בקרב בקרוב, שהחטופים כבר ישובו הביתה ושנזכה לקירבה גם בימים של שלום. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞
בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

הפטרת במדבר- קשר נצחי וקיומי!

הפטרת במדבר- קשר נצחי וקיומי!

הפטרת פרשת במדבר היא בספר הושע פרק ב' (א'- כ"ב) והיא פותחת ב-
"(א) וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא־יִמַּד וְלֹא יִסָּפֵר וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר־יֵאָמֵר לָהֶם לֹא־עַמִּי אַתֶּם יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל־חָי׃" (הושע ב') הקשר שבין פרשת במדבר להפטרתה נמצא כבר בפסוק הפתיחה העוסק במפקד בני ישראל ובפסוקי הסיום המזכירים את המדבר כמקום של תקווה וחידוש הזיקה הקיומית והנצחית שבין ישראל ל-ה' . ההפטרה השבוע היא בפרק ב', תגובה לפרק א' שהוא נבואת תוכחה של הנביא הושע.
בפרשת במדבר, מתואר כיצד עם ישראל צריך להתנהל בעולם אידיאלי, העם חונה מסביב למשכן אהל מועד, מוגדרים מיקומם ותפקידם של כל שבט ושבט במחנה, כשכל המחנה מאורגן על טהרת הקודש. המשכן נוסע אתם ושוכן בקרבם. בעוד בהפטרה הנביא מגלה לנו שמשהו בדרך השתבש, הבחירות שעשו בני ישראל הביאו להתפוררות מערכות היחסים האישיים ומערכת היחסים עם ה', כשמעילה ובגידה מחליפים את האמון וההדדיות, וקדושת עם ישראל נפגמת.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "בעקבות נבואה זו מגיעה הנבואה של פרק ב': כדי למנוע מהעם יאוש נדרשת נבואת נחמה שתעיד על הקשר הנצחי שבין ישראל לאביהם שבשמים. בכך דומים דברי הנביא למהלך הרוחני השזור לאורך ספר במדבר וחיי ישראל במדבר. ישנם חטאים חמורים כמו חטא המרגלים אולם יש מצוות המעידות על האפשרות לכפרה ועל כך שעם ישראל יגיעו לארץ ישראל. המדבר מסמל התחלה מחדש ללא עברו של האדם. סיפוק היצרים והתאוות, הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש חטא המרגלים. המדבר הוא הפניית עורף לדברים אלו."
כלומר, יש צורך לנחם את העם, ולכן, מבהיר הנביא הושע שכל זה עדיין בר-תיקון ובהמשך גם ניתנות המצוות המתייחסות לכך ומצביעות שיש לעם ישראל עתיד; המדבר הוא מקום של התחלות חדשות, במדבר יש הקשבה לדיבור, זהו המהלך הנדרש לתיקון, יציאה ממסלול החיים הרגיל והליכה למדבר, מקום בו האדם נוטה להסתפק במועט, והוא מנצל את הטבע לצרכיו הבסיסיים והנחוצים ואיננו מתאווה אחר קסמי שווא של אופנה והנאה אלא הוא דואג רק לקיומו באופן ראוי.
מוסיף הרב ליכטנשטיין, " משמעות המדבר כמקום התשובה קשורה אף לנקודה נוספת שהנביא מעלה והיא יסוד החטא. שני חטאים מרכזיים חטאו ישראל במדבר, בעגל ובמרגלים… חטא העגל הינו חטא של עבודה זרה הנגרם כתוצאה מאיבוד עשתונות והצורך להרגיש את נוכחותו של כוח על-טבעי הנמצא במגע עמם. יסוד חטא המרגלים, לעומת זאת, איננו עבודה רוחנית מוטעית ומעוותת אלא סיפוק היצרים והתאוות. הנהנתנות והרצון לחיים ללא מאמץ עומדים בשורש החטא… שתי התבניות הללו של חטא חוזרות על עצמן לאורך התנ"ך. פעמים רבות הנביאים יוכיחו את ישראל על עבודה זרה ובהרבה מקרים אחרים יתלוננו על נהנתנות חסרת מעצורים. תוכחתו של הושע בהפטרה שייכת לקבוצה השניה, כשההליכה אחרי עבודה זרה נעשית למטרות הנאה ורווח ולא מתוך שכנוע רוחני או דתי… מסר שהתחלה זו תתמקד בדברים הראויים לקיום האדם ולא ברדיפה אחר דברים המסיטים אותו מחיים ראויים. הבעיות הללו הטרידו את דורו של הושע ואת דור המדבר, ומן הראוי שאף אנו ניקח אותם בחשבון."
בהפטרה מציין הנביא את החלפת הכינוי "בעלי" בכינוי "אישי" שמסמלת את התחלת חידוש הברית בין ה' לעם ישראל, "(יח) וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי." (הושע ב') המילה בעל, מציינת בעלות אבל גם את שם העבודה הזרה המרכזית באותה תקופה. בעוד המילה אישי מציינת קשר אינטימי חזק ושונה לחלוטין. אולי נכון לאמץ את הכינוי גם כיום ולאו דווקא מסיבות פמיניסטיות, אלא מסיבות מהותיות.
לסיום- שני הפסוקים האחרונים, כא' ו-כב' מדברים על חידוש הברית ואירוסין/נישואים מחודשים. הפסוקים הללו נאמרים מדי יום בתפילה בשעת הנחת התפילין.
אותה ברית אירוסין חדשה היא נצחית ומושתתת על אהבה, חסד ונאמנות – "(כא) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: " (הושע ב'). קשר שלא ניתן לנתק.
במילים אחרות, אומר לנו הנביא שעלינו לחתור להבנה, לקרבה, לדבקות ולאינטימיות כי זה טבעו של עומק הקשר המחודש "(כב) וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-ה: " (הושע ב'). אמכי"ר.
שבת מבורכת💞