חומש שמות- פרשת שמות- לכל איש_ ה יש שם

Image by Aritha from Pixabay

השבוע מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדה, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצריים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף, ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים.

מפרט הרב משה שיינפלד-
"חומש "שמות" כולל בתוכו אירועים מכוננים ומשמעותיים ביותר של העם היהודי, כמו גלות וגאולת מצרים, קריעת ים סוף, מעמד הר סיני ומתן תורה, ניסי המדבר ובניית משכן השם.
שם החומש נקבע על שם המילה השנייה הכתובה בו: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" (שמות א', א'), ושם זה מבטא את הנקודה המהותית ביותר של התוכן המובא בו. 
התפקיד הראשון שאלוקים הטיל על אדם הראשון הוא לקרוא שמות לבעלי החיים – "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ב', כ').
השם מבטא את המשמעות, התוכן והייחודיות של אותה בריאה ספציפית… קריאת השם מבטאת את הערך המיוחד והמשמעות האינדיבידואלית שיש לכל אחד מן הפרטים. המילה המסכמת של האירועים הכל כך חשובים שבספר שמות היא: "שמות"…
כשמשה נשלח לגאול את בני ישראל, שואל משה על עצמו: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם?" (שמות ג', י"א). "מי אנוכי"? מה הזהות שלי? מה הייחודיות שלי? והוא שואל את בורא עולם: "הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם" (שמות ג', י"ג). אם ישראל ירצו לדעת מה המהות המיוחדת של גאולת מצרים ומהי מטרתה, מה אענה להם?
כשהשם גלוי ומובן, זו התחלת הגאולה. כדי להיגאל יש לדעת מה הוא השם שמכוחו פועלים, מהי השליחות שהאדם ממלא…
במישור האישי, כאשר אדם מכיר את שמו, כלומר, כאשר הוא יודע מה מטרתו וייעודו בחייו, הוא במצב של גאולה…כל עניינו של ספר שמות הוא "מתן שמות" והענקת משמעות רוחנית ואמתית לבריאה ולבני האדם. על כל אדם לחשוב ולשאול את עצמו – האם אני מכיר את שמי? האם אני מתעסק בדברים חסרי משמעות או שאני "קורא שם" לכל דבר הנקרה בדרכי?"

לפני כשלושה חודשים מלחמת חרבות ברזל פרצה לאחר הטבח של מחבלי חמאס ביישובי ובבסיסי עוטף עזה. יותר מאלף ישראלים נרצחו ונהרגו בקרבות בעקבות מתקפת הפתע. השבוע אני מקדישה את הפרשה לנעדרים, לחטופים, לחיילים, לפצועים, ולכל אותם שמות ששילמו בחייהם, שכל שם הוא עולם ומלואו.

ביהדות מיחסים משמעות רבה לשמו של אדם. אומר ד"ר משה מאיר, "הפסוק הפותח את הספר, הוא הפסוק הפותח את הפרשה ועל שמו היא נקראת:
'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.' הפסוק הזה אומר דרשני, שהרי אפשר היה לנסח אותו באופן אחר: 'וְאֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ'. המילה שמות – מיותרת, שהרי דרכה של שפה שאנשים מסומנים על ידי השמות שלהם… קריאת השם היא שימת הגבול – 'זה אתה!' כשיש אתה, יש אני, ויש אחרים. הנפרדות מאפשרת את החיבורים."
השם מעניק זהות, מייחד את כל אחת ואחד מאתנו, מבחין בין פרטים שונים. בפרט בתורה, שם השמות ניתנים לאנשים ולמקומות בכדי לבטא את מאפייניהם הייחודיים ולאפשר זהות תפקידם ותכליתם. ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל מסביר, "קריאה מהודקת בפרק הראשון של ספר שמות מגלה לנו שהמאבק בין בני ישראל למצרים היה מאבק על צלם אנוש… "ואלה שמות…". לאנשים שבנו את מצרים, לעבדים שבניהם הומתו בלידתם, היו שמות. הקורא והקוראת בני דורנו, קוראים את פתיחת ספר שמות כדֵז'ווּ לאומי. "לכל איש יש שם"… "ואלה שמות".
…בני ישראל… מתעקשים על אנושיותם, על שמותם, על מורשתם, על המאבק בדמוניזציה של הדמות האנושית, צלם אנוש שהוא צלם אלוקים… שמו של האדם הוא מרכיב חשוב ומרכזי בחייו, מעבר לכך שזו אחת המילים שאנו שומעים הכי הרבה בחיינו, המילה ´שֵם´ מלשון- "לשם מה אתה עושה כך וכך", כלומר: לאיזו מטרה, לאיזו תכלית, כוונה. השם שלנו משפיע על מהותנו ותכונותינו ועל הסביבה כולה.
כל אחד מאתנו מרגיש משהו כשזוכרים אותנו בשם, הרגשת הקיום שלנו והנראות שלנו מתחזקת. וכשאנחנו הופכים למספר ברשימה ללא שמות, אנו חווים עולם קר, ענייני שאין בו פנים, אין בו אישיות, ואין בו תחושה של מחויבות ושייכות.

אין ספק שגם מרחיב את הלב שהספר שהופך את עם ישראל לאומה מאוסף של יחידים פותח דווקא ב"שמות", כלומר, ההתכללות של כולנו לא אמורה להעלים את המהות והזהות האישית של כל אחד ואחת מאתנו, להיפך.
ההחלטה על שמו של התינוק שילווה אותו במשך כל  חייו, משפיעה על מהותו ושליחותו. יש גם מי שטורח להחליף את שמו מסיבות- בריאותיות, כלכליות, או קושי במציאת זיווג וכו' בתקווה לייצר שינוי. השם מגלה את הכוח הטמון באדם שקשור לשליחותו ותפקידו שעליו לממש. השם הופך את הכללי לפרטי, כלומר, לא עוד אחד מאלו שירדו מצרימה, לא עוד אחד מששת המיליונים וגם לא עוד אחד מהרוגי צה"ל, אלא איש אחד, אישה אחת, עם שם שחובק סיפור, זהות וזיכרון.
הרב צבי אלון שיתף עדות של זרח טאוב, ניצול שואה מ"תאומי מנגלה", סיפור ששמע מהמסע שלו לפני שנים רבות לפולין. בטארנוב, בכיכר על במה ששרדה מבית הכנסת שחרב כמעט כליל, נשאל זרח "איך ממשיכים אחרי כל הזוועות הללו?" זרח במלוא עוצמתו הסביר שחייבים לסלוח כדי להמשיך הלאה אך יש סיפור שהוא איננו מצליח להשתחרר ממנו, ולסלוח… זרח הפשיל את השרוול וחשף את המספר שעל זרועו, ואז פנה אליהם ואמר- "אני מִסְפָּר? אני מִסְפָּר? אני לא מִסְפָּר, יש לי שם, קוראים לי זרח טאוב! ואני כל בוקר מתעורר ומסתכל על היד ואומר, אני לא מִסְפָּר!"
מסכם הרב צבי אלון כי זה כנראה מהותו של ספר שמות, האם האדם הוא מִסְפָּר או האדם הוא סיפור? האדם הוא מִסְפָּר או עולם ומלואו?! למה לא סופרים את עם ישראל? כי אנחנו לא מספרים אנחנו סיפורים, יש לנו זיכרון, יש לנו זהות, ויש לנו שמות. אנחנו לא מִסְפָּר על הזרוע.
מדינת ישראל ניחנה בזיכרון ארוך וייחודי של הנופלים במערכות ישראל, של הפצועים, הנעדרים והחטופים, הזיכרון חי בלבנו תמיד. זהו זיכרון יצוק של שותפות גורל, תחושת הזדהות והכרה בכאב. זיכרון שמבטא את הכבוד, ההוקרה והמחויבות שרוחשים המדינה ואזרחיה לכל מי שחייו נקטעו טרם עת והקריב את חייו, לפצועים ולחטופים, כולם.

משתפת במקצת השמות…
-על תושבת העוטף שנרצחה, מנוחה חולתי ז"ל, כותבת ליאת לוי: " מורתי הנצחית שבזכותה סיימתי בית ספר! תמיד תמכה, עזרה, חיבקה. יש אנשים בעולם הזה שישאירו בך חותם לכל החיים! מנוחה היא אחת כזו!"
-על החייל סמ"ר דביר חיים ז"ל, לוחם בגדוד 51 בחטיבת גולני, שנפל בקרב ב-7 לאוקטובר לאחר שעות של לחימה עם מחבלים בגבורה, וחברו לצוות של בני, משתפת רוית אימו של דביר: "דביר היה ילד שלימות, ילד נחת. בן בכור למשפחה, עם דורות של בנות. ילד מדהים, עדין, צנוע, מקסים ויפה תואר."
-מוריס אוחנה משתף על החיילת שיראל מור שנפלה במילוי תפקידה: "פסנתרנית מחוננת שרצתה להיות גולדה מאיר השניה ולעשות חוקים טובים – שרתה כבר שנה כתצפיתנית ובבוקר ה7 באוקטובר היתה במשמרת בחמ"ל של מוצב נחל עוז. אמא שלה, עדנה מור, קיבלה בחזרה שרשרת זהב חרוכה. נוחי בשלום ילדה יפה."
-יפעת משתפת על החייל אלכס שפיץ שנפל במילוי תפקידו: "הכי שפיץ שיש. כואבים את מות חברינו ושותפינו לאגף בעבודה מזה 14 שנים אלכס שפיץ שנפל בערב שבת בחאן יונס… אלכס היה צ'ארמר ,היהלום והעוגן שבחבורה: חזק וקשוח אבל ג'נטלמן הכי רך ולבבי שיש, אסרטיבי ובולט אבל גם ביישן וצנוע, מקצוען בכל דבר שנוגע בו גם בעבודה וגם בלחימה… על אף גילנו המתקדם התעקש אלכס לשרת בקו ראשון בחזית כי ככה זה אצל לוחמים… קשה לשחרר…"

גם מאחורי כל שם של חטוף וחטופה שאנו מתפללים לשלומם, יש סיפורי חיים, יש פנים, יש אישיות, ורצון עז להשיבם אלינו הביתה. וכך משתפת איילת לוי-שחר, אמה של נעמה לוי, שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר: "נעמה רק בת 19, אבל תמיד תהיה התינוקת שלי. ילדה שמאמינה בטוב הלב של כל בני האדם. נעמה אוהבת אתלטיקה וחולמת על קריירה בדיפלומטיה, והתשוקה הגדולה ביותר שלה היא לעזור לנזקקים. כילדה, היא הייתה חברה במשלחת 'ידי השלום', המפגישה צעירים אמריקאים, ישראלים ופלסטינים כדי לקדם שינוי חברתי עולמי…"

בסופו של דבר, מאחורי כל אחד ואחת מהנעדרים והחטופים שלנו בעזה, עומד סיפור על חיים שנעצרו במפתיע, משפחה מוטרפת מדאגה ועם שלם שמצפה בהקדם לשובם. במלחמת "חרבות ברזל", במקביל, מאחורי כל התושבים, כוחות הבטחון, הפצועים, ומאחורי כל הלוחמים שנפלו בהגנתם על המולדת, יש גם סיפור חיים, וסיפורי גבורה שעל הרבה מהם עדיין לא שמענו, פשוט מכיוון שהם רבים כל כך. עלינו לנצור ולזכור כי מאחורי כל שם יש סיפור חיים שלם מלא בגעגוע וכאב.
כל אדם, גם זה שמאריך ימים הוא כחרס הנשבר, (מהפיוט "ונתנה תוקף", "אָדָם – יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר…)  ודווקא משום כך מוטלת עלינו המשימה והאחריות להעביר את מורשתנו לדורות הבאים. אחרי הכל, יש לנו, לכל אחת ואחד שם ייחודי, וסיפור וייעוד משותפים.

שבת שלום ובשורות טובות❤️
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

חומש שמות- פרשת שמות- אדישות או פחד ?

Photo by Austin Kehmeier on Unsplash המחויבות שלנו להושיט יד

השבוע מתחילים לקרוא את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות. חומש שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצרים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים.
דור הולך ודור בא, הפרשה מספרת לנו על מלך מצרים, פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני התעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל עליהם גזרות קשות.
כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. ואכן, בת פרעה מבחינה בתינוק שבתיבה, ומאמצת אותו. בהמשך, בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, והוא מגלה נאמנות לאחיו ולערכיו, בנכונותו להגן על החלש, תוך סיכון עצמי. לאחר מכן, משה גם מנסה להשכין שלום בין שני עברים מתקוטטים, וכאשר הוא מוכיח אותם הם מקניטים אותו.
בימים אלו, נראה כי כוח, על כל גווניו, הפך לדרך פעולה כמעט אוטומטית. זה נכון בדיבור, וזה נכון במעשה. נדמה שהחל מהכנסת ועד לכביש, ולמוסדות השונים, הבחירה באלימות נמצאת כמוצא ראשון ויחיד לפתרון בעיות עם הזולת.

מרחיב הרב יוני לביא-
"נער בן 13 ניסה לתלות את עצמו לאחר שתלמידים מכיתתו עשו עליו חרם". "נערה בת 16 שמה קץ לחייה אחרי שתמונות חושפניות שלה הופצו בבית הספר" (מן העיתונות)
ידיעות מן הסוג הזה, לצערנו, אינן נדירות היום. מגפת השיימינג והחרמות נהייתה נפוצה וקטלנית והיא גובה קורבנות. התסכול במגפה הזו הוא שלא צריך הרבה כדי למנוע אותה. כדור השלג שלה אומנם מתחיל להתגלגל בגלל נער או שניים, אבל הוא מצליח הודות לסביבה שלמה שנותרת אדישה ושותקת או שלרוב עושה לייק ומשתפת הלאה. לעיתים מספיק היה בילד אחד בבית ספר שיסרב לשתף פעולה ויעצור את הסחף. ילד שיגיד מילה שתגרום לאנשים להתעורר פתאום או שישתף אדם מבוגר במה שמתרחש והעניין יטופל לפני שייגבה מחיר בחיי אדם.
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם דמות מעוררת השראה. התינוק שגדל כנסיך בבית פרעה נהיה נער, ויום אחד הוא יוצא מן הארמון ורואה מחזה נורא: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו" (שמות ב, יא) – נוגש מצרי מכה באכזריות עבד אומלל. משה לא יכול נשאר אדיש לנוכח המכות הרצחניות – "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שם יב) – הוא מתערב מיד ומציל את חייו של העבד האומלל מפני מכהו. התנ"ך משתמש בביטוי – "וירא כי אין איש" – מוזר מאוד. כיצד ייתכן שמלבדם לא היה שם אף אחד?! הרי בבניית הפירמידות עסקו עשרות אלפי עבדים. היו שם מנהלי עבודה רבים, אדריכלים ושוטרים. כיצד ייתכן שבאירוע המדובר לא היה עוד אדם מלבדם?!
כנראה כוונת התורה היא אחרת. בוודאי שהיו שם עוד אנשים רבים אלא שפירוש "אין איש" הוא שלא היה שם אפילו איש אחד שהיה מוכן לנקוף אצבע ולעשות משהו. רבים ראו היטב את מה שקורה, אבל הם המשיכו להסתכל ולא העלו בדעתם להתערב. אם אירוע כזה היה מתרחש במציאות ימינו מן הסתם היו רבים מן הנוכחים שולפים את הטלפונים הסלולריים שלהם, מצלמים, מתעדים, משתפים וגורפים לייקים, אך לא ברור מי מהם היה מוכן לסכן את עצמו ולזנק קדימה כדי להציל את העבד העברי.
התערבותו של משה רבנו לא נעצרת במקרה הזה אלא היא ממשיכה למוחרת כשהוא נחשף לריב נוסף, שהפעם מתרחש בין שני יהודים – "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" (שם יג). על ההתערבות הזו נסיך מצרים משלם מחיר גבוה. מישהו מלשין למלך על התנהגותו והוא מאבד בין רגע את מעמדו והופך לנרדף ונאלץ להימלט על נפשו מארץ מולדתו.
מתברר שמשה אינו "לומד את הלקח" וגם כשהוא מגיע לארץ מדין, הוא ממשיך ומתערב לטובת נערות מקומיות הסובלות מהצקה – "וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם יז).
התכונה הזו של משה השפיעה ללא ספק על הבחירה בו למנהיג שיוציא את ישראל ממצרים. אך היא גם מזמינה את כולנו למחשבה על העמדה שאנחנו בוחרים ב'סרט של חיינו'. בעולם שבו אנו מוקפים במסכים מכל עבר, העמדה הנפשית של 'צופה' או 'צלם' נפוצה מאוד. קל מאוד להישאר באזור הנוחות החמים והמרופד ולהשקיף משם בנחת על המתרחש בחוץ. הפעולה היחידה הנדרשת ממך היא ללחוץ על 'LIKE' או  'SHARE…"

יתכן, כי עצם הבחירה בעמדה של צופה או צלם תורמת לאלימות הקשה שחלחלה לשיח, וממשיכה לחלחל גם למרחב הפיזי. א_נשים כבר לא יכולים לדבר בנחת על חילוקי דעות, והתחושה היא שכל דבר הופך למלחמה. קטטה על חנייה מסתיימת בירי או דקירה, חציית מעבר חצייה מסתיימת בדקירה ומוות של הולך רגל וכו'. כיצד אנו אמורים לנהוג? כיצד אנו אמורים להגיב אם בכלל? האם הפכנו למפוחדים או אדישים?
שלשום הופיעה בעיתון הידיעה כי -"צעיר אוטיסט הותקף בירידה מהאוטובוס בפ"ת – ואיש לא עזר. ליאם, בן 22 על הרצף האוטיסטי, התכוון לרדת בתחנה הבאה – אך אדם זר שאינו מכיר תקף אותו, דחף אותו החוצה מהאוטובוס והמשיך להכות אותו. "ליאם ממש התחנן על חייו וזעק לעזרה", סיפרה אמו. אף אחד לא התערב – עד שאישה כבת 80 ירדה מביתה ועמדה חוצץ בינו לבין התוקף, שטרם נעצר." (Ynet). מסתבר שגם בבתי חולים יש אלימות נגד צוותי הרפואה. בנוסף, בבתי הספר, בעקבות ריבוי אירועי האלימות שקרו לאחרונה במוסדות החינוך, נעשים ניסיונות לקידום אקלים בטוח ומניעת אלימות.
האם הקיטוב הפנימי שלנו הוא הסיבה המרכזית להקצנה באלימות? ייתכן שחסרה לנו תחושה של סולידריות ואחדות המופיעות משום מה כאשר אנו בצרה כאומה. אז זה אומר שצריך לזמן לנו צרה כדי להתאחד?
נראה כי הטיפול הנדרש בתופעות האלימות רחב בהרבה מחלקם של גורמי אכיפת החוק. ללא ספק, לחינוך יש תפקיד מרכזי ודומיננטי, ונדרשת גם מעורבות של הרשויות המקומיות. כאשר הדרג הפוליטי הנבחר בממשלה, אמור לסמן גם כן את הדרך: הן בדיבור והן במעשה. יחד עם זאת, גם לנו כפרטים יש מחויבות אישית לפתח רגישות מוסרית, חוש צדק, ערבות הדדית ואמפתיה לחלשים. בסופו של יום, כולנו רוצים לחיות בסביבה נעימה שמעניקה ביטחון, ומאפשרת לחזור הביתה בשלום.

מסיים הרב יוני לביא, "משה מציג לפנינו מודל אחר לגמרי של התנהלות. לא להיות צלם אלא להיות שחקן! להאמין שבכל סיטואציה שאתה נמצא בה – יש לך תפקיד. לא רק כניצב סטטי או צלם חיצוני, אלא בתור שחקן פעיל ומשפיע. האם אנחנו נענה לאתגר?"

"ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ" (פרקי אבות פרק ב משנה ה)

שבת שלום💞

פרשת שמות- "אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ"

השבוע אנחנו מתחילים לקרוא את חומש, 'שמות', סיימנו את ספר 'בראשית' ונראה כי כל תקופת האבות עם כל גודלם, ועוצמתם אינם אלא הכנה והכשרת הדרך להופעת האומה הישראלית. בספר שמות מתגשמת בפועל תכלית ההבטחה לאברהם אבינו – נולד עם ישראל. הפכנו ממשפחה, לשבטים, לעם. לכן, רשימת בני ישראל החוזרת על עצמה איננה חזרה סתמית כי אם הגדרת מעמדם החדש של בני יעקב. מעמדם בספר שמות שונה באופן מהותי מזה שבספר בראשית. בני יעקב בספר שמות הם כבר חלקים של הווית חיים לאומית, כללית ושלמה שהיא עם ישראל. מעניין שהראשון שקלט את הוויתו של עם ישראל היה דווקא פרעה- "הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ." (בראשית א, ט).

הרבי מליובאוויטש מסביר על פי תורת החסידות "…"ואלה שמות בני-ישראל הבאים מצרימה". השם מצרים הוא ממשמעות מיצר והגבלה. רק ההארה של נשמות ישראל, ה'שמות', ירדה למצרים, למצרים ולהגבלות של העולם הזה, לגלות הקשה והאיומה; לא הנשמה עצמה במלוא כוחותיה… הנשמה עצמה לא הלכה לגלות. היא אינה מוגבלת על-ידי העולם הגשמי ותלאותיו. היא נשארת בת-חורין… בכוח זה יכלו בני-ישראל לעבור את כל קשיי גלות מצרים, ולהישאר נאמנים ליהדותם ואף לשמור על שמותיהם המקוריים… יש בכך משום הוראה נצחית: חלילה להירתע מפני הקשיים, חלילה להתייאש. עלינו לזכור שהנשמה עצמה מעולם לא הלכה לגלות. היא אינה כפופה למוראות הגלות, והיא המעניקה לנו כוח…" (הספר "שלחן שבת", לקוטי שיחות כרך ג, עמ 843)

מוסיפה ומסבירה על כך הרבנית נעמה מנוסי, "אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ." (שמות א, א), אכן על פי הפשט כל אחד מהבנים הצטרף ויצא עם כל בני ביתו, בגופו ובגופם. יחד עם זאת, בעומק הדברים, מצרים הינה מלשון מייצרים, הצרות והאתגרים של העולם הזה, החרדות, הלבטים, הפיתויים, המתח, הכאב, העצב וכל אותם הסחות דעת, זו הגלות שבה אנו מצויים, ובכדי לצאת ממנה עלינו להתחבר תחילה ל'שם' שלנו שמייחד אותנו לזהות ולשליחות שלנו. רק כשהאדם יראה את עצמו כפרט, מתוך חוויה אותנטית ואישית, מתוך מימד הדיבור האישי שלו/ה בעולם, ומתוך חיבור לנשמתו, הוא יוכל להתחבר באופן ראוי לכלל. השם שלנו מקנה הכרה ותוקף לנראות שלנו. מה שמתבטא גם עם המיילדות, שפרה, מלשון שיפור, ופועה מלשון 'פעייה' שפועה ומדברת, הן אותן נקודות טובות ופנימיות שבנו, שבנפשנו, שנותנות לנו את הכח, מעודדות ומחזקות אותנו.
במילים אחרות, לכולנו יש בית פנימי, "וּבֵיתוֹ", שיכול לעטוף ולהגן עלינו בנפשנו פנימה. בבית הפנימי הזה נרגיש הכי מוגנים והכי רצויים ואהובים, וכך גם נצליח לעבור את התלאות ביומיום, בשוטף. מעניין לראות שהקשרים שאנו יוצרים משקפים לנו כיצד אנו מרגישים כלפי עצמנו.

אז איך יוצאים מהמצרים?
החוקרת קריסטין נף מציעה את כלי "החמלה העצמית", פיתוח גישה סובלנית ביחס למצוקות, לחולשות ולפגמים שלנו. זה כולל את הנכונות לקבל, להכיל את רגשותינו, ולטפל בעצמנו, במקום “להיתקע” בהאשמה עצמית מופרזת במצבים של כאב, חולשה או כישלון. ללא שיפוט מחמיר וביקורתיות. הכרה בכך ש”כולנו בני אדם”, שכוחותינו אינם אינסופיים אלא מוגבלים, ושחוויות קשות הינן חלק בלתי נמנע מהיותנו אנושיים. המרכיב הזה של חמלה עצמית, מסבירה החוקרת קריסטין נף, כולל תחושת מחוברות ליתר האנושיות בשונה מחוויה של נבדלות, בידוד ונתק מיתר העולם. למשל, מילים טובות מייצרות קרבה וחיבור עם עצמנו, ועם הסביבה. היציאה שלנו מכל אותם מייצרים, קולות מחלישים וכד' מתאפשרת כשאנו עושים שינוי פנימי, מייצרים שמחה והכרה באמצעות האור הייחודי שכל אחד ואחת מאתנו מביא/ה לעולם. אחרי הכל, כשאנו משנים משהו מבפנים משתנה גם משהו בחוץ, החיבורים מתחזקים ומאפשרים ש"אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ." (שמות א, א)

לסיום, כולנו צאצאים של אברהם, יצחק ויעקב ועם זאת זה סיפור של אנשים פרטיים בתוך סיפור של דור המתמודד כאילו הוא/היא יצא/ה ממצרים. התכלית של המכות עליהם נלמד בפרשות הבאות ובכלל של ספר שמות הוא להעיר ולעורר אותנו לצאת ממצרים שאחרת לאן אנו יכולים להדרדר- לניתוקים ולעבדות. 'שמות' שולח אותנו לבנות את ביתנו פנימה והחוצה, ע"י השתקת כל אותם קולות מחלישים ומסיחים, ויותר מזה ע"י העצמת הכוחות הייחודים שבנו. כך יתאפשר לנו לראות את הטוב והשפע שמצוי בעולמנו ולהיות במוכנות ובמסוגלות ('עם סגולה') לממש אותו. ספר שמות שולח אותנו להגשים ולממש את ייעודנו כפרטים וכאומה ישראלית. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום💞

פרשת שמות- כוחן של נשים!

בפרשת שמות שפותחת את החומש השני, בולטת באופן מיוחד דמותן של נשים שנוטלות על עצמן את השליחות להמשך קיומם של בני ישראל. כפי שחז"ל אמרו- 'בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים.' גזרת פרעה- מיתת הבנים העבריים שנולדים, לא צלחה בזכות אותן נשים שהובילו מהלכים של מנהיגות ואחריות. הנשים המוזכרות בפרשה לקחו אחריות מתוך אומץ לב גדול ומעורר השראה.
הראשונות היו שפרה ופועה (מפרשים אומרים כי הכוונה ליוכבד ומרים)– מיילדות עבריות שהעזו לא לקיים את צו פרעה והחיו את התינוקות שנולדו למרות גזרת המלכות, ובכך הן סיכנו את חייהן.
כך גם בת פרעה, כמו יוכבד ומרים, מצילה את התינוק, משה, ואף לוקחת אותו לבית המלוכה של אביה, פרעה. ובכך מצמיחה במו ידיה בבית המלוכה המצרי ממש את מנהיג ישראל – משה רבנו.
והאחרונה שמככבת בפרשה היא ציפורה, בת יתרו ואשת משה. היא מחליטה למול את אליעזר בנם, ובכך היא מטביעה את המשך הברית בין ה' לבניו, עוד מימי אברהם אבינו, ומצילה גם את משה מפני המלאך שמבקש להמיתו.
4 נשים המהוות יתכן דמויות המשך ל-4 האימהות של ספר בראשית (מדבריו של אלכס גליקסברג, איש חינוך)
שבת מבורכת🌷

פרשת שמות- מנהיגות הרבים!

Photo by Joshua Hibbert on Unsplash

שמה של הפרשה והחומש, 'שמות', מסגיר את מהותם- 'רבים היוצרים אומה', וזאת לאחר חומש של יחידים, 'בראשית', המושתת על 'מחוללי האומה'.
מאתגר מאוד לשמר ובו בזמן לפתח דרך רוחנית-ערכית שיחידי סגולה סללו והעבירו אותה הלאה כדרך סלולה לרבים בעלי "שמות" שונים. יחיד סגולה סולל דרך לעצמו ולבני משפחתו אך בסלילת דרך לרבים, כבר נדרשת מנהיגות ציבורית שתדע להנהיג את כל ה"שמות". ואכן, בפרשה זו ה' מצמיח מנהיג לעם בהתהוות; לא עוד רק מנהיגות עצמאית. 5 מאפיינים ל'מנהיגות הרבים' עולים בפרשה:
"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם … " (שמות ב', י"א) – נרכש כבר בגיל צעיר, ומצריך מעורבות חברתית.
"ומשה היה רועה את צאן יתרו … וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוקים … " (שמות ג', א') – עשיה הכוללת מסירות ומחויבות, אמונה ושאר רוח.
"ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה … " (שמות, ג', י"א) – מנהיגות מתבקשת מפי אחרים ולא מפי המנהיג, כי היא מבוססת על ענווה גדולה.
"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם … " (שמות, ג', ט"ו) – שיתופיות ושותפות מתוך שיח ודיבור, ולא בהנחתות ובהחלטות יחידניות.
"ויאמר משה אל ה' … כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות, ד', י') – הכרה בחסרונות ובאי- שלמותה של המנהיגות המוצעת.
מוסיף אלכס גליקסברג, איש חינוך- "בימים אלו בהם מדינת ישראל חושבת ומתחבטת במי לבחור למנהיגותה, (מי היה מאמין אבל בפעם השלישית תוך זמן כה קצר) הפרשה מעירה אותנו ומאירה לנו מהם 5 המאפיינים הנדרשים למנהיגות של רבים. בל ניטעה. מנהיגות ציבורית כלל ישראלית מחויבת להיות גם מנהיגות חינוכית שתתמיד ותתנהל בשקיפות במאפיינים אלו. באופן מקצועי ולצד המחויבות הטבעית של חינוך ההורים את ילדיהם, מחנכי ישראל על שלל תפקידיהם מלמטה למעלה, עוסקים כל העת יותר מכל בחינוך ערכי של הדור הבא, המתבטא בראש ובראשונה בדוגמה אישית שאותה מקרין כל איש חינוך באשר הוא לכל הסובבים אותו… מנהיגות חינוכית ראויה נרקמת מתוך שליחות ודאגה לזולת ולחברה, והיא זו הרואה בטובת הכלל את עיקר יעודה ותכליתה."
מי ייתן ונצליח לבחור מנהיגות ראויה, מובילה וחינוכית שתמלא את שליחותה נאמנה ובמסירות לזולת ולחברה. אמכי"ר.
שבת שלום❤

פרשת שמות-לכל איש יש שם!

Photo by Mara Page on Unsplash

ביהדות מיחסים משמעות רבה לשמו של אדם. אומר ד"ר משה מאיר, "הפסוק הפותח את הספר, הוא הפסוק הפותח את הפרשה ועל שמו היא נקראת:
'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.' הפסוק הזה אומר דרשני, שהרי אפשר היה לנסח אותו באופן אחר: 'וְאֵלֶּה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה, אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ'. המילה שמות – מיותרת, שהרי דרכה של שפה שאנשים מסומנים על ידי השמות שלהם. הדגש על השמות, איננו מופע חד פעמי. הוא עובר כחוט השני בתורה כולה. המופע הראשון חושף את השקפת התורה בעניין השמות:
"וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה, הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ."
יש כאן שני נושאים, על פניו הם אינם קשורים זה לזה. האחד – מציאת העזר כנגדו, השני – קריאת השמות. בתמונת העולם של התורה – הם קשורים. אי אפשר לבחור בת זוג, ללא קריאת השמות. קריאת השמות איננה רק פעולה של סימון, אלא פעולה עמוקה של היכרות. ואכן, כאשר האדם זוכה ומוצא את בת הזוג המתאימה לו, הוא ממהר וקורא לה בשם… לחכמים, קריאת השם כרוכה בסימון הגבול… קריאת השם היא שימת הגבול – 'זה אתה!' כשיש אתה, יש אני, ויש אחרים. הנפרדות מאפשרת את החיבורים."
השם מעניק זהות, מייחד את כל אחת ואחד מאתנו, מבחין בין פרטים שונים. בפרט בתורה, שם השמות ניתנים לאנשים ולמקומות בכדי לבטא את מאפייניהם הייחודיים ולאפשר זהות תפקידם ותכליתם. ראובן ריבלין, נשיא מדינת ישראל מסביר, "קריאה מהודקת בפרק הראשון של ספר שמות מגלה לנו שהמאבק בין בני ישראל למצרים היה מאבק על צלם אנוש… "ואלה שמות…". לאנשים שבנו את מצרים, לעבדים שבניהם הומתו בלידתם, היו שמות. הקורא והקוראת בני דורנו, קוראים את פתיחת ספר שמות כדֵז'ווּ לאומי. "לכל איש יש שם"… "ואלה שמות".
ברגע אחד, השם, שמו של האדם, מקבל משנה חשיבות. כביכול באה התורה ואומרת: בגלל השם נגאלו אבותינו ממצרים. ויתור על השם הוא ויתור על הזיכרון, שכחת החירות והגאולה. קריאה מהודקת בפרק הראשון של ספר שמות מגלה לנו שהמאבק בין בני ישראל למצרים היה מאבק על צלם אנוש. המצרים ראו בבני ישראל חיות. 'שורצים ומתעצמים'. כמו שקצים ושרצים הם פורצים, מעוררים את תחושת הגועל והחרדה.
…בני ישראל… מתעקשים על אנושיותם, על שמותם, על מורשתם, על המאבק בדמוניזציה של הדמות האנושית, צלם אנוש שהוא צלם אלוקים. "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים" (א, יז).
שני לקחים… האחד הוא הלקח האנושי, הלקח של השם. המאבק על החירות מתחיל במאבק על השפה, במאבק על הזיכרון. רק אם נתעקש לשמור על שמו של האדם נצליח להבטיח את חירותו.
הלקח השני הוא שלא רק לבני האדם יש שמות. כפי שהוזכר קודם לכן, בפרק ב בבראשית מספר לנו על האדם הקורא שמות לכל חיות השדה… האדם שקורא בשם לא רק לבני האדם, אלא גם לבעלי החיים.
אנושיות מוסרית נבחנת ביחסה הכולל לבריאה על חלקיה וגווניה: "וכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ" (הושע ב, כ)."
שמו של האדם הוא מרכיב חשוב ומרכזי בחייו, מעבר לכך שזו אחת המילים שאנו שומעים הכי הרבה בחיינו, המילה ´שֵם´ מלשון- "לשם מה אתה עושה כך וכך", כלומר: לאיזו מטרה, לאיזו תכלית, כוונה. השם שלנו משפיע על מהותנו ותכונותינו ועל הסביבה כולה.
שבת שלום💞

פרשת שמות- תקציר!

השבוע מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.
ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של יחיד, לסיפורו של עם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצריים יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. וכעת, לאחר פטירת יעקב, יוסף, ואחיו, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרבים ומתעצמים במצרים. המשמעות היא שעם ישראל לא נולד בארצו; ראשית הוויתו היא למעשה במצריים.
דור הולך ודור בא, הפרשה מספרת לנו על מלך מצרים, פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני התעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל עליהם גזרות קשות. אחת הגזרות היא להמית את הבנים הנולדים להם "(טז) וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם: אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה. (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. " (שמות פרק א') המיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים.
כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. ואכן, בת פרעה מבחינה בתינוק שבתיבה, ומאמצת אותו.

בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. למחרת, הוא פוגש בשני עברים שמתקוטטים, וכשהוא מוכיח אותם הם מקניטים אותו, 'האם אתה עומד להרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי?' משה מבין שהרג המצרי הופץ ונודע גם לפרעה המלך, והוא בורח אל מדיין, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל, מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לה' ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם האבות, אברהם, יצחק ויעקב.

יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסנה הבוער, ושולח אותו להושיע את בני ישראל. כלומר, במעמד זה ה' מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל. ככתוב-
"(י) וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות פרק ג') משה שלא מאמין ביכולתו להנהיג מנסה להתחמק מהשליחות אך ללא הצלחה.
משה חוזר למצרים, ויחד עם אהרון אחיו הם מגיעים לפרעה בבקשה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרים. אך פרעה – מסרב! ויותר מזה, פרעה בתגובה לבקשה מקשה את הגזרות שלו וגורם לתסכול רב יותר בקרב בני ישראל בפרט כלפי משה ואהרון. בסיום הפרשה נראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, ולכן, פונה משה אל ה', אך ה' מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו. "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה: כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ." (שמות פרק ו')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת שמות- חינוך למה?


למה בעצם אנו שואפים לחנך? והתשובה- אנחנו מחנכים לערכים! כמובן שהשיח מגוון, וראוי שכך יהיה לגבי אלו ערכים אבל מה שברור ומשתמע שמנהיגות היא איננה ערך אלא אמצעי להטמיע ערכים שאנו מאמינים בהם. לשם מה אנו רוצים ומחפשים להיות מנהיגים ולהוביל אחרים? מה המטרה והמגמה? רק כדי שאהיה בהובלה? החינוך הכמעט אובססיבי למנהיגות יוצר מצב שקודם כל אנחנו מחפשים להנהיג ולהוביל ורק אחר כך אנחנו מחפשים את הערכים שייתנו את המענה למנהיגות שלנו.
למה שלא נחנך ישירות לאחריות, אכפתיות וראיית האחר, מתוך אמונה ורצון ליישם זאת גם ואולי בפרט כשקשה והסביבה לא תומכת ואו אפילו מאתגרת. המנהיגים מהתנ"ך שזכורים לנו גם אחרי אלפי שנים הוכיחו את המנהיגות שלהם דווקא בפשטותם, בצניעותם, ולא מתוך נאומים והצהרות אלא כפי שהלל הזקן הטיב לתאר- "…ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש." (במסכת אבות פרק ב משנה ה)
כשנחנך לערכים שאנו מאמינים בהם מתוך הזדהות וחיבור פנימי ועם התלהבות ובערה פנימית שתתבטא בעיקר במעשינו והתנהגותנו, אז כבר יצוצו המנהיגים מאליהם.
אחרי הכל, האומדן למנהיגות טובה זו העוצמה של אותו ערך בליבו ובמעשיו של אותו מנהיג שהחליט וידע בעיתוי הנכון לקחת אחריות ולהיות איש במקום בו לא היה איש אחר. כלומר, בפשטות בואו נלמד את עצמנו ואת ילדינו ונהווה דוגמא אישית ללקיחת אחריות, לא לעמוד מנגד אדישים כשפוגעים בערכים שאנו מאמינים בהם וליישם ולממש בעשייה, לא להותיר את הערכים בתיאוריה, ובמקביל לא לפגוע ולייצר עוולות אחרות. "כך, אולי יש סיכוי שנגדל בסופו של דבר מנהיגים ראויים שצומחים מעולם ערכי, ולא מנהיגים שקודם רוצים להנהיג ואחר כך בוחרים ערך בשמו יעלו לגדולה." (נתנאל אלינסון, ראש מכינת חצבה, איש יקר שעושה את שליחותו נאמנה בעבודתו עם ילדי המכינה)
אסיים בדבריו של מיכה גוטמן-
" הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים… באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה…
בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.
מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."
מי ייתן ונצליח להוות דוגמא אישית וללמד את ילדינו את הערכים שאנו מאמינים בהם הלכה למעשה תוך ראיית האחר ונצליח להצמיח מנהיגים ראויים מתוך העולם הערכי. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

הפטרת פרשת שמות- גלות או גאולה ?


השבוע לפרשת שמות יש שלוש הפטרות שונות לגמרי בשלושה ספרי נביאים שונים.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו- כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט)
ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א – ב' ג
וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד
הפיצול הזה בהפטרות, שלש עדות שקוראות בשלשה נביאים שונים, הוא די נדיר בשבתות השנה. יחד עם זאת, הוא עצמו ביטוי לתופעת הפירוד והפיזור, שזהו ביטוי מובהק לגלותו של עם ישראל, ופרשת שמות היא למעשה פרשת הגלות.

בכל ההפטרות מוזכרת תחילתו של עם ישראל במצרים באופן כלשהו. ע"פ מנהג הספרדים כאמור קוראים בתחילת ספר ירמיהו משום הדמיון שיש בין סירובו של משה רבינו לשליחות, לסירובו של ירמיהו הנביא, "אלא, אומר הרב יהודה שביב זצ"ל, שמשה סירב לשליחות של גאולה ואילו ירמיה סירב לשליחות נבואית על חורבן הארץ. ואולי עניין הפרשה מתבטא גם בפסוקי הסיום של ההפטרה: זכירת ה' את אהבת הנעורים של ישראל – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"… שני הדברים שהם בשלב של 'תכנון' בפרשתנו."
מנהגם של התימנים, להפטיר כאמור מנבואת יחזקאל (טז), ממשיך הרב שביב "בעקבות האמור ברמב"ם, המדברת על מצבו של העם בראשיתו ("ביום הולדת אותך"), ראשית שהיתה במצרים. שם התיאור הוא פיוטי נבואי, לעומת התיאור הפרוזאי שבפרשה."

בחרתי להתמקד השבוע בהפטרה ע"פ מנהג אשכנז, אבל ראשית ברצוני לשתף שבסוף שבוע שעבר נפטר הרב יהודה שביב בגיל 77. ספריו ומאמריו הרבים הינם תרומתו הגדולה שהעניק לכולנו, וכמו שהוא מלווה אותנו כל שבוע במאמריו על ההפטרות, כך הוא ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות כפי שכבר למדנו ב'פרשת ויחי', בשבוע שעבר, שצדיקים במיתתם קרויים חיים. אמש בצער רב נפטר גם המחנך והמורה האהוב ראובן (שפי) שפיגל.
פועליהם ומעשיהם של המחנך ראובן (שפי) שפיגל והרב יהודה שביב זצ"ל ימשיכו ללא ספק להשפיע גם הרבה לאחר מותם. יהי זכרם ברוך.

ההפטרה ע"פ מנהג אשכנז שבספר ישעיהו-
כבר בהתחלה אנו תוהים מדוע בפרשה שעוסקת בענייני הגלות בחרו להפטיר בנבואת ישעיהו שעוסקת בגאולה? הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר- "אין זאת, כי אם הגלות והגאולה כרוכים זה בזה. הגלות היא אמצעי לעיצוב העם לצורך גאולתו, אך גם דרך לפזר את העם בין הגויים כדי לאפשר את גאולת תבל כולה לעתיד לבוא… לאמר, אין גלות וגאולה חזיונות מנותקים זה מזה, אלא כרוכים זה בזה; הגאולה צומחת ועולה מתוך הגלות. אופי גלות מצרים עצמה, מעיד על עניין זה. שכן, לעומת גלויות אחרות מאותן 'המובטחות' בתורה, שלגביהן נאמן הכלל "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי גלות מצרים אינה בחינת עונש (ניכר הדבר שגזירה עליונה מלפני שנים רבות, היא שהביאה לגלות ולשעבוד, כמפורש לאברהם בברית בין הבתרים). על כרחך, אין היא אלא חלק מתוכנית בניית העם ועיצובו לקראת השלמתו. " הרב יהודה שביב זצ"ל מציע רעיון נוסף-
"בפרשה מודגש כמה וכמה פעמים עניין גאולת העם, אבל בתמונות גאולת העתיד, המצוירות ע"י הנביאים, ובעיקר בספר ישעיהו, יש גם קטעים של גאולת עולם; עם ישראל אינו נגאל לבדו, אלא העולם כולו עתיד להיגאל עימו. הזיקה שבין שתי הגאולות באה לידי ביטוי כבר בפסוק הראשון בהפטרה-
" (א) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי־תֵבֵל תְּנוּבָה׃" )ישעיהו פרק כז)
מהפרי הישראלי יימלאו פני תבל כ ו ל ה תנובה. גאולתם של ישראל תניב בשורת שחרור ופדות לעולם כולו. מסתבר, שהזיקה בין ישראל לדרי תבל כולה נוצרה בגלויות השונות. פיזורם של ישראל לבין האומות יש בו גם תועלת, שהרי זה יוצר קשר בלתי אמצעי בין בני ישראל לשאר גויי הארץ, ואף כשישובו בני ישראל לארצם, וישתרשו בה מחדש ויעלו ציץ ויעשו פרחים ופירות, לא יישמרו אלו רק לבני ישראל, אלא יביאו את ניחוחם לעולם כולו."

…למרות שרב היקפה של גאולת עתיד והיא חובקת עולמות, אין היא מתייחסת רק לכלל, אלא יש בה התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד – " (יב) … וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃" (ישעיהו כ"ז).

לסיכום, פסוקי הפתיחה ושני פסוקי החתימה נותנים לנו תמונת גאולה, גאולה שתתרחש ביום ההוא, כלומר, לעתיד לבוא. אבל אומר הרב שביב זצ"ל "פרשתנו פרשת גלות היא וקשה לראות כיצד יתאימו לה פסוקי גאולה?
אפשר ודווקא מזה הטעם נקבעה הנבואה כהפטרה לפרשתנו, כדי להתבונן ולראות אף בה תמונת גאולה. ואכן, מתוארת תמונת גאולה ע"י הקב"ה באוזניו של משה (בפרשת שמות) – " (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ " (שמות ג'); … "( יז) וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי–אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. " (שמות יז').

במילים אחרות, הגלות היא כנראה תחנה הכרחית בדרך לגאולה. ויתכן שזה גם ההסבר לסמיכות שיש לנו בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אנו מתחילים עם יום השואה, עוברים ליום הזיכרון ומסיימים בחגיגות עצמאות. אבל ושמחה חובקים יחד. מאז שהאדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע, הם משמשים בערבוביה בעולמנו. אי אפשר להתהלך בעולם מבלי לפגוש את שניהם… הטוב והרע, שני הפכים שהולכים יחד. למעשה, רק שני חלקים הפוכים יוצרים אחד שלם, יוצרים איזון, מאפשרים אחד את השני, ולכל חלק יש תפקיד משמעותי במשוואה הזו.
אסיים עם שיתוף של אורי אורבך-
" נסעתי אחרי מונית עם רמקול על גגה בשכונה ירושלמית, מאלו שמודיעים לציבור על הלוויה הקרובה או אוספים תרומה למישהו שצריך ניתוח דחוף בחו"ל. זה מה ששמעתי: "הלוויתה של מרת זאת וזאת תצא מבית הכנסת לב שמח…" הלוויה מבית כנסת לב שמח? חייכתי מתחת לשפמי ונסעתי מהורהר."
מי ייתן ונצליח למנף את הקושי בחיינו למדרגה גבוהה ומטיבה, ולהוות דוגמא אישית ומורי דרך בתחום הרוחני והמוסרי, לנו, לסביבתנו ולעולם כולו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של ראובן שפיגל ויהודה שביב זצ"ל.