תגית: פרשת קרח

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. היא מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, איך כל החכמה והעושר של קרח לא הספיקו לו ולכן, הוא וכל אשר היה לו אבדו. הפרשה מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו.
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. קבוצות שונות שחברו יחדיו וניסו להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם. לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר יש הבנה כי כל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל. מפרשים אומרים שנתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות ישראל המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים!

משה איננו נרתע וכאמור מנסה בדרכי שלום לשכך את המהומה, הוא אפילו אומר "בוקר", והכוונה- בואו נרגע, בתקווה שעד הבוקר יירגעו הרוחות. קרח ועדתו עוררו מחלוקת קשה מול משה ואהרון, והפרשה מלמדת אותנו על התמודדות עם מחלוקות ועל החשיבות של גישה מאוזנת וענווה בעת ויכוחים וקונפליקטים. כמו כן, פרשת קרח והפילוג בעם מספקים תובנות משמעותיות שניתן להחיל גם היום ברקע המלחמה הממושכת, מלחמת חרבות ברזל.
יותר מתמיד, כחברה וכפרטים, מורגש הצימאון ל- אחדות, הידברות, הקשבה לדעות ולתחושות השונות בתוך החברה ,ניסיון למצוא דרכים לגישור ולפיוס. הידברות פתוחה וכנה יכולה למנוע הסלמה של קונפליקטים ולהוביל לפתרונות משותפים שמקובלים על כולם.
משה ואהרון הפגינו מנהיגות אחראית ומוסרית במהלך המחלוקת עם קרח. כיום, המשבר החברתי והמלחמה מחדדים את הצורך העז במנהיגות שתוביל באחריות ובשיקול דעת, כזו שפועלת לטובת הכלל ולא למען אינטרסים אישיים או פוליטיים. בנוסף, יש צורך בחיזוק המורל והחוסן הלאומי והחברתי כדי להתמודד עם הקונפליקטים הפנימיים ולחזק את העם. עלינו לשאוף לפעול מתוך אחדות ואחריות קולקטיבית כדי לעמוד בפני האתגרים ולחזק את החברה כולה.

מעניין שדווקא השבוע, אם לדייק,  אמש, התקיים כנס גישורים ה-16 באוניברסיטת בר אילן, כנס מרתק שנושאו היה- "נלחמים על שלום הבית, גישור ודיאלוג לקידום לכידות בחברה הישראלית". היה כנס מרתק וחשוב ממש. ויחד עם חברי, בועז, זכינו להציג ולחשוף את יוזמת "גשר ישראלי". יוזמה חברתית שאנו שותפים לה, ליצירת מעגלי שיח גישורים לקרוב הלבבות ולהפצת והנגשת השפה הגישורית במטרה לרפא את השסע החברתי הכואב שכולנו חווים כבר תקופה ממושכת.  ממש צו השעה. אנו מאמינים שיוזמה זו יכולה לשמש ככלי רב עוצמה לחיזוק האחדות הלאומית, להידברות ולפתרון סכסוכים בדרכי שלום.
יוזמת "גשר ישראלי" למעגלי שיח גישורים היא דרך חשובה ואפקטיבית לקידום האחדות והפיוס בחברה הישראלית. באמצעות מעגלי שיח, הדרכות, רשת מגשרים, אירועים ארציים, שיתוף פעולה עם מוסדות חינוך, קהילתיים, פרטיים וקמפיינים ציבוריים, ניתן להפיץ את השפה הגישורית ולבנות תרבות של הידברות ופתרון סכסוכים בדרכי שלום. כאמור, ענווה וכבוד הדדי הם עקרונות חשובים בהתמודדות עם מחלוקות, שמאפשרים שיח מכבד ומקדם.

משה לא דחה את טענות קרח על הסף אלא ניסה להבין את נקודת מבטו וקרא לדיאלוג. הקשבה אמיתית ופתיחות לשמוע את הדעות של הצד השני הם עקרונות חשובים בניהול מחלוקת. כך ניתן למצוא פתרונות משותפים ולמנוע הסלמה של הסכסוך. בעת מחלוקת, חשוב להתמקד בעקרונות וערכים מוסריים ובחיפוש אחר המשותף ופתרונות יצירתיים, ולא רק בשיקולים אישיים או אינטרסים פרטיים.
משה ניסה למנוע את הסלמת המחלוקת ופעל בשיקול דעת על מנת להרגיע את הרוחות. גם כאשר המחלוקת הסלימה, הוא לא נקט צעדים אלימים אלא ניסה להרגיע ולהשקיט את הצדדים המעורבים. שמירה על שלום ומניעת הסלמה הן מטרות מרכזיות בכל מחלוקת. הסיפור של קרח מלמד אותנו שמחלוקת לשם מחלוקת עלולה להוביל לתוצאות הרסניות. וכי חשוב להבין מהיכן אנו מונעים, מה ההשלכות של מעשינו, ולפעול מתוך אחריות ושיקול דעת. מחלוקת הינה רק "חלק" מהשלם (שלום), לכן, המשימה שלנו היא השלמת אותם חלקים חסרים ולזכור כפי שאמר הרב קוק, " כָּל מָה שֶׁאָדָם מִתְגַּדֵּל – מִתְגַּדֵּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִמּו".

שבת של שלום ובשורות טובות

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון.

Photo by Afif Ramdhasuma on Unsplash

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר, והיא עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, והיא מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו. במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. נראה כי קבוצות שונות חברו יחד במטרה להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו. משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.
לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר וההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל, מפרשים מסבירים כי נתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם?

מסביר הרב יובל שרלו,
"העיסוק בצדק חברתי מחייב לתת את הדעת לא רק לנכסיו החומריים של האדם. לא לחינם אמרו חכמינו הקדומים כי "טוב שם – משמן טוב", לאמור: לעתים שמו של אדם חשוב לו יותר מכל דבר אחר. בשל כך, חלק מהמאבק על הצדק החברתי מחייב לתת את הדעת לשמירת כבוד האדם, חירותו, שמו הטוב ומעמדו, ויכולתו לקיים חיים חברתיים ויצירתיים כאחד.
כיצד עושים זאת? בדיוק בשל כך התורה עוסקת לא רק בנכסיו החומריים של האדם, כי אם גם בשמירה על הדברים החשובים לו מכל. דוגמה לדבר היא המצווה "לא תלך רכיל בעמך", המהווה אבן פינה לכל הלכות לשון הרע, האוסרות על האדם להוציא את שמו הרע של אדם אחר (כמובן, מבלי פגיעה ביכולת לקיים מאבק נגד הרוע). דוגמה שניה היא הקביעה ההלכתית "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים", המעצימה את החשיבות העליונה של איסור הלבנת פנים…
פרשת השבוע שלנו מלמדת על פן נוסף של הצדק החברתי הנדרש, והוא ביכולת לקיים מחלוקת כהלכתה. מחד גיסא, אנו צריכים להתרגל לכך כי המילה "מחלוקת" אינה שייכת למילים המעוררות אסוציאציה של שלילה וביקורת. המחלוקת היא המנוע העיקרי של ההתפתחות האנושית, הנוצרת ממפגש דעות ועמדות, ומצמיחה עולם עשיר ומורכב. אחת הסכנות הגדולות ביותר לחברה היא החתירה לשפה אחת ודברים אחדים. להפך, הן ההלכה היהודית, המטפחת את המחלוקת כמאפיין המובהק של לימוד התורה וההתקדמות הרוחנית, והן התרבות הדמוקרטית, העושה כל שביכולתה, לפחות ברמה ההצהרתית, כדי לאפשר שיח חופשי ועשיר – מלמדים על הפוטנציאל העצום הטמון בעולמה של מחלוקת.
מאידך גיסא, המחלוקת היא מסוכנת. אין צורך להכביר מילים בדבר הסכנה העצומה למבנה החברתי, לסולידריות ולרוח המשותפת, ולאסונות שמחלוקות דרדרו את עולמנו. אין עם בעולם שמצולק כל כך מהמחלוקות הפנימיות שהביאו לחורבנות רבים בתוכו. אולם לעתים אין אנו נותנים את הדעת להיבט אחר של המחלוקת, והיא הפגיעה החמורה שהמחלוקת מאפשרת בעניינים הנוגעים לצדק החברתי. פגיעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: בתהליכי הדרה והשתקה, ומניעת הנגישות ההוגנת המאפשרת לכל אדם להביע את דעתו בצורה חופשית, וללא מורא…ועוד.
פרשת השבוע שלנו, פרשת קורח, העוסקת במקומות האפלים של המחלוקת, מלמדת כיצד טיעון שיש בו אמת (דברי קורח לא היו משוללים מן היסוד) עשוי להפוך להתקפה ושיסוי, ליצנות וציניות, חיבור לא ענייני של כל המתנגדים כדי להפיל את משה רבינו, סילוף הסיפור ההיסטורי ומניפולציות רבות. כאמור, הדעת ניתנת בדרך כלל להיבטים החברתיים של המחלוקת, ופרשת קורח מהווה דוגמה מופלאה לאן מחלוקת יכולה להתדרדר. בד בבד, נכון יהיה להתייחס גם לשיקולי הצדק בעולמה של מחלוקת, ולהקפיד על הדרכים ההוגנות לניהולה של המחלוקת, גם כדי למצות ממנה את הפרי הבשל שלה, וגם כדי לא להפוך אותה עצמה לפגיעה החמורה בצדק החברתי. התייחסות מכבדת וראויה כלפי השני, זהירות בהצגת עמדותיו שלו, הימנעות ממניפולציה, בריחה מן השקר, שמירה על אי-גלישה לפסים אישיים, התייחסות לעמדה ולא למניעים הנסתרים התיאורטיים שלו וכדו' – כל אלה מטפחים את הצדק החברתי בהיבטים של כבוד האדם, ומאפשרים להתברך מחברה רב גוונית שיש בה תרבות של מחלוקת."

נראה כי חלק מהצדק החברתי שקרח דרש כלל אחדות שמתבטאת באחידות, כולם שווים, כך מסביר הרב שניאור אשכנזי, קרח בא לדכא שונות. אך, אם אדם לא מצליח לבטא את עצמו, את הייחודיות, הגישה, והכישורים שלו זו למעשה המחלוקת הכי גדולה שיש. ההתעלמות מהשונות שלנו, והחשיבה שכולם יכולים להיות אותו הדבר, להאמין, לחשוב, ולעשות את אותו הדבר כי כולנו יהודים, איננה נכונה. העולם מורכב ממגוון עצום של אנשים, והאחדות איננה אחידות. להיפך, האחדות היא 'אחדות ההפכים', היכולת של אנשים הפוכים להביא את הייחודיות שלהם וליצור הרמוניה ממש כמו בתזמורת. דווקא השינוי והרבגוניות הזו היא שיוצרת את ההתאמה המושלמת, את השלום מלשון, השלמה. לא ניתן להתעלם מהשונות, ולכן, החכמה היא ליצור שלמות ממגוון הדעות, הקולות, והמחשבות.

 אנו חווים זאת ביתר שאת בתקופה זו, ולכן, זוהי תזכורת חשובה עבור כולנו, לנהל מחלוקת לשם שמים. לברר מה מניע ומנהל אותי בקונפליקט, והאם אני קשוב ופתוח גם לדעות ולגוונים האחרים?

שבת שלום💞

השבוע בדיוק הסתיימו לימודי ניהול ויישוב סכסוכים לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן. תכנית נפלאה ומרתקת המעשירה את ארגז הכלים להתמודדות מטיבה עם קונפליקטים וסכסוכים. ממש ברוח הפרשה השבוע- אמרו חכמינו ז"ל (פרקי אבות ה', יז)"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:"
סיפור קרח, דותן ואבירם יחד עם 250 איש מהעדה, הינו הסיפור הרביעי בסיפורי שנות נדודיו של עם ישראל. היה לנו את סיפור קברות התאווה, אהרון ומרים, סיפור המרגלים, ועתה, סיפור מרד קרח בשם הצדק החברתי. נראה כי כל ארבעת הסיפורים קשורים ביניהם- בכולם יש סוג של מחאה שהחלה בדיבור, תלונה או השמצה. אלא שעתה, לראשונה יש ממש התקוממות שמסיתה את העם כולו כנגד מנהיגותם של משה ואהרון.

מסביר הרב יובל שרלו- 
"… פרשת השבוע שלנו מלמדת על פן נוסף של הצדק החברתי הנדרש, והוא ביכולת לקיים מחלוקת כהלכתה. מחד גיסא, אנו צריכים להתרגל לכך כי המילה "מחלוקת" אינה שייכת למילים המעוררות אסוציאציה של שלילה וביקורת. המחלוקת היא המנוע העיקרי של ההתפתחות האנושית, הנוצרת ממפגש דעות ועמדות, ומצמיחה עולם עשיר ומורכב. אחת הסכנות הגדולות ביותר לחברה היא החתירה לשפה אחת ודברים אחדים. להפך, הן ההלכה היהודית, המטפחת את המחלוקת כמאפיין המובהק של לימוד התורה וההתקדמות הרוחנית, והן התרבות הדמוקרטית, העושה כל שביכולתה, לפחות ברמה ההצהרתית, כדאי לאפשר שיח חופשי ועשיר – מלמדים על הפוטנציאל העצום הטמון בעולמה של מחלוקת.
מאידך גיסא, המחלוקת היא מסוכנת. אין צורך להכביר מילים בדבר הסכנה העצומה למבנה החברתי, לסולידריות ולרוח המשותפת, ולאסונות שמחלוקות דרדרו את עולמנו. אין עם בעולם שמצולק כל כך מהמחלוקות הפנימיות שהביאו לחורבנות רבים בתוכו. אולם לעתים אין אנו נותנים את הדעת להיבט אחר של המחלוקת, והיא הפגיעה החמורה שהמחלוקת מאפשרת בעניינים הנוגעים לצדק החברתי. פגיעה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות: בתהליכי הדרה והשתקה, ומניעת הנגישות ההוגנת המאפשרת לכל אדם להביע את דעתו בצורה חופשית, וללא מורא; בתהליכי הכפשה וזלזול, המלווים את המחלוקת לא אחת, וגובים מחיר יקר מהצדדים היותר חלשים או היותר הוגנים בעולמה של המחלוקת; בהצגת עמדות הצד השני בצורה מניפולטיבית, כדי שיהיה נוח לתקוף אותן, ובכל לעקור את הזכות היסודית של התייחסות לכל אדם באשר הוא אדם, לא רק לקיומו הפיזי, אלא גם לעולמו הפנימי ולעולמו המוסרי; בגלישת המחלוקת מהפן העקרוני על הפן האישי, ובכך הופכת המחלוקת לכלי דיכוי עוצמתי, וזאת כאשר הופכת העמדה השנייה ללא לגיטימית; בשימוש באמצעים פסולים של הכרעה במחלוקת, וזאת בשל חוסר השוויון בנגישות לאמצעים, ועוד ועוד.
 פרשת השבוע שלנו, פרשת קורח, העוסקת במקומות האפלים של המחלוקת, מלמדת כיצד טיעון שיש בו אמת (דברי קורח לא היו משוללים מן היסוד) עשוי להפוך להתקפה ושיסוי, ליצנות וציניות, חיבור לא ענייני של כל המתנגדים כדי להפיל את משה רבינו, סילוף הסיפור ההיסטורי ומניפולציות רבות. כאמור, הדעת ניתנת בדרך כלל להיבטים החברתיים של המחלוקת, ופרשת קורח מהווה דוגמה מופלאה לאן מחלוקת יכולה להתדרדר. בד בבד, נכון יהיה להתייחס גם לשיקולי הצדק בעולמה של מחלוקת, ולהקפיד על הדרכים ההוגנות לניהולה של המחלוקת, גם כדי למצות ממנה את הפרי הבשל שלה, וגם כדי לא להפוך אותה עצמה לפגיעה החמורה בצדק החברתי. התייחסות מכבדת וראויה כלפי השני, זהירות בהצגת עמדותיו שלו, הימנעות ממניפולציה, בריחה מן השקר, שמירה על אי-גלישה לפסים אישיים, התייחסות לעמדה ולא למניעים הנסתרים התיאורטיים שלו וכדו' – כל אלה מטפחים את הצדק החברתי בהיבטים של כבוד האדם, ומאפשרים להתברך מחברה רב גוונית שיש בה תרבות של מחלוקת."

 אז איך מבררים את הצדק החברתי? איך מתמודדים עם עוולות ואפילו מונעים אותם? כמגשרת אני נפגשת עם קונפליקטים רבים ומגוונים, ובכל פעם אני מזכירה לעצמי את החשיבות של השחקנים הנוספים בחדר, האגו, מראית עין, פרשנויות, נטיית הלב האנושית של כל אחד ואחת מאתנו, ועוד… שחקנים משפיעים וקריטים ביישוב הסכסוך. למעשה, אם נשכיל להבין ש""אמת מארץ תצמח" (תהילים פה) נטמיע גם את ההבנה שהתמונות, הסיטואציות בחיים, הן קצת יותר מורכבות וטעונות. וכך כתב הרב קוק- "כי השלום האמתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא ע"י הערך של ריבוי השלום… שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו." (עולת ראי"ה ח"א של'). ה"לשם שמים" מחייב שנכיר בערך דעתו וגישתו של האחר, לא פחות מבערכה של דעתנו. כולנו מחוייבים בבירור האמת  כך שיתקיים בנו "האמת והשלום אהבו" כלומר, שיתקיים מצב בו שני צדדים בוויכוח או בסכסוך עדיין מכבדים את זולתם ושומרים על יחסי שלום, אהבה וידידות, למרות חילוקי הדעות, כבית שמאי ובית הלל.
בסופו של דבר, כולנו חווים קונפליקטים. אלו צמתים שמגיעים אליהם עם הקונפליקט אך גם עם מערכות יחסים עדינות ומורכבות. צמתים שרבה בהם הבחירה. באפשרותנו לברר את האינטרסים והרצונות של הצדדים לקונפליקט, להקשיב ולראות את האחר, לגלות יצירתיות ונכונות לשתף פעולה כך שנצליח להרחיב את היריעה ולהשיג פתרונות מיטביים לצדדים.

כך גם המהפכה של קורח, בסופו של יום, יוצאת אל האור בספר שמואל, ומה שאנחנו זוכרים מקורח, היא אותה דמות הנזכרת בספר תהלים פרק פ"ה– "למנצח לבני קרח". קורח לא נכחד, והרעיון לא נבלע, אבל הוא מלמד אותנו ששלום הינו מלשון "שלמות", ומחלוקת הינה רק "חלק" מהשלם, לכן, המשימה שלנו היא השלמת אותם חלקים חסרים ולזכור כפי שאמר הרב קוק, " כָּל מָה שֶׁאָדָם מִתְגַּדֵּל – מִתְגַּדֵּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עִמּו".

שבת שלום💞

פרשת חקת מעוררת מחשבה ובחינה מחודשת לגבי האמונה וההתנהלות שלנו בחיינו. כולנו מנהיגים ומנהיגות, כל אחד ואחת מאתנו בסביבה שבה אנו חיים, וצריך לזכור שלפני הכל אנו מנהיגים את עצמנו, וההנהגה מחייבת אמונה- בנו, בילדנו, בחברנו, בסביבה בה אנו חיים, וכו.' פעמים רבות האמונות שלנו, בין אם מדובר על אמונות מגבילות או מעצימות לגבי עצמינו, לגבי אנשים אחרים או על הסביבה, מכתיבות לנו איך לחיות ואיך לפעול או במקרים מסוימים להימנע מפעולה.
האמונות שאימצנו מהוות בסיס להתנהלות שלנו ולרוב ההחלטות שאנו לוקחים, מתוך אמונה או חוסר אמונה במשהו או על משהו. התת מודע שלנו חופשי מביקורת ושיפוטיות, ולכן יפעל בהתאם לאמונות שלנו לטוב ולרע. הנרי פורד אמר: "שבין אם אתה חושב שתצליח או תיכשל – אתה צודק". משפט שמתמצת את דרך הפעולה של תת המודע שלנו.
לאמונות שלנו יש כוח והשפעה עצומה, והיכולת להאמין ולשחרר את החלק שלי כהורה הוא חיוני לצמיחת הילד. בנוסף, חייב להיות סנכרון מלא בין התחושה הפנימית שלנו, שהוא המסר הלא מילולי, לבין המסר המילולי. מיותר לבטא משפטים שאין להם אחיזה בתחושה הפנימית שלנו. לעומת זאת, אם התחושה שלנו ברורה, אותנטית ומהלב, היא עוברת הלאה גם ללא מילים. אבל כמו בפרשה שלנו כח הדיבור הוא חיוני בתקשורת ועם ילדינו בפרט. כלומר, למרות התחושה הפנימית ילדינו זקוקים לחיזוק ותגבור מילולי, עידוד והעצמה מאתנו המבוגרים.
הפרשה אומרת לנו למעשה- שהבחירה איך לפרש את התנהגותו של העם (ילדינו, חברנו וכו'), איך להגיב לה ואיך דווקא מהמקום החלש לצאת למסע של צמיחה- הוא לגמרי בידנו!!!
בכל תחום, כל אחד מאתנו יכול לתת הרבה יותר כשנקבל מסר- אמון ביכולותינו, ולרוב גם ננהג בדיוק כפי שמצופה מאתנו.
עכשיו כדאי להיזכר, האם ומתי מישהו אמר לנו אי פעם את המשפט "אני מאמין בך"? האם אי פעם הרגשנו שיש מישהו שמאמין בנו במיוחד?
כולנו זקוקים לתחושה שמאמינים בנו, שרואים את הטוב שבנו. האמון בנו נותן לנו כוח להמשיך ולעשות טוב.
כשאנו משדרים לילד, לחבר (וגם לעצמנו..), שאנו מאמינים בו, שאנו יודעים שהטוב שבו- זה הוא באמת, אנחנו מחזקים את הדימוי העצמי החיובי שבו, ואת הרצון שלו לממש את הכוחות שיש בו.
האמון מאפשר פתיחות וקבלה. האמון מאפשר לנו לכבד ולהשפיע ממקום מקדם ומצמיח. כך גם עם ילדינו. כשאנו מאמינים בהם, האמון חוזר אלינו ומאפשר פתיחות, קבלה, אהבה, שיח וכבוד הדדי.
הרב שלמה קרליבך הטיב לנסח זאת- "כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו"
מי ייתן ונצליח לפתח אמון בנו ובסביבתנו בתהליך מימוש שליחותנו האישית והסביבתית, אחרי הכל, יש לנו אחריות למקום שבו אנו חיים, ובידנו האפשרות והבחירה לעשות את ההבדל. אמכי"ר

שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

משה ואהרון לא זוכים להיכנס לא"י, מדוע אלפי שנים מנסים חכמים להבין את הסיפור הזה, שבעקבותיו משה ואהרון מתבשרים שהם לא ייכנסו לארץ ישראל? למה עונש כה חמור, מה בדיוק קרה שם ומה הייתה הטעות הקריטית? פרשנים רבים מסבירים שיש בסיפור זה מסר על הנהגה, ועל השפעה על הכלל.
מפרשים רבים נתנו הסברים שונים כיצד משה רבינו שהוציא את עם ישראל ממצרים וליווה אותם 39 שנה במדבר (כמעט 40) עם כל המשתמע ממש רגע לפני לא זוכה להיכנס לא"י, אפילו לא בארון קבורה, מדוע?! הייתכן שהסיבה לכך היא רק בגלל שהיכה על הסלע ולא דיבר אליו? ומדוע אפילו לאחר מותו, הוא לא זוכה כמו יוסף שיילקח לקבורה בא"י?
שימו לב שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זוכה להיכנס לארץ ישראל. תחילה מתה מרים (באר המים מסתלקת) ואחריה אהרון אחיה (ענני הכבוד שהגנו על בני ישראל מחום השמש, בלמו את רוחות המדבר ויישרו את הדרכים, גם כן מסתלקים), ולבסוף משה רבינו (המנהיג הגדול שעמד בגבורה מול פרעה מלך מצרים, שהביא על מצרים את עשר המכות, שבקע את ים סוף לשניים, שהוריד לבני ישראל את לוחות הברית בהר סיני, ושהגן עליהם בכל הניסיונות והקשיים שעמדו בדרכם במדבר) גם הוא עתיד למות במדבר ממש לפני כניסתו של עם ישראל לארץ ישראל. מפרשים רבים הסבירו שהיה צורך בשינוי מהותי של אופי ההנהגה. הכניסה לא"י חייבה את העם לקחת אחריות ולפעול לא רק רוחנית אבל גם ארצית, מעשית, להוציא מהכח אל הפועל, וצוות ההנהגה המופלא הזה של האחים, מרים, אהרון ומשה השלים וסיים את שליחותו, תזכורת שגם האנשים הגדולים והצדיקים- בסופו של יום בני אדם שנשלחו לעולם כדי לקיים ולממש את שליחותם.
ובכל זאת, חטא מי המריבה כסיבה לעונשו של משה לא להיכנס לא"י נראה כחסר פרופורציות. ע"פ הרב קוק זצ"ל הכאת הסלע, כצעד קרוב לטבע, משתלבת במהלך הכללי של השתנות ההנהגה. אז מדוע גדול חטא החלפת הדיבור בהכאה?
מהפסוק הבא – "(י) …שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים–הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם…." (במדבר כ)
ישנם המפרשים שבגלל שמשה כינה את בני ישראל "מורים", כלומר, מורדים וסרבנים, למרות שהוא אהב מאוד את עם ישראל באומרו "המורים…" נחשף את מה שבליבו של משה. מסבירים האבן עזרא ואור החיים, שמשה איבד את אמונו בעם ישראל, וכשמנהיג מאבד את האמונה במסירות וביכולת של העם אין הוא יכול להמשיך בהנהגה. במהלך המסע הארוך שעשה משה עם בני ישראל, הוא הגן עליהם בחירוף נפש, והיה שם עבורם בכל המובנים, לא היה מסור כמשה לבני ישראל, הוא פרש מאשתו וילדיו; משה נתן את כל מה שהיה לו לעם ישראל. אבל בנקודה הזו של מי המריבה מהמקום הכי אנושי אמונו של משה בעם התערער.
הרמב"ם אומר במורה נבוכים, שחטאו של משה היה חטא הכעס. הכעס לוקח לנו את המנגנון של האנושיות, את שיקול הדעת את כושר השיפוט והיכולת לקחת החלטות ראויות. משה רבינו אמור להיות מודל לחיקוי אבל הוא מאבד שליטה בעקבות הכעס, מה שעלול להעביר מסר שמתיר לכולנו לכעוס ולוותר על מנגנון האנושיות ושיקול הדעת. כלומר, הבעיה היא לא בהכאה אלא בכעס שסבב את האירוע.
המהר"ל מוסיף על כך כי לימוד והעברת המצוות בדרך של כעס ולא בדרך של דיבור יש בזה ביטוי של חוסר אמונה, כי הכעס הוא ניסיון של התערבות ישירה להחדיר את הדברים לליבות בני-אדם בכוח ובלי דעת, בעוד הדיבור פונה אל הדעת, השכל ואל הלב. צריך לזכור שהדיבור הוא כוחו העיקרי של האדם, ויש להבין ולהאמין בכוח השפעתו ובעצמת התפשטותו. חטא מי המריבה ועונשו בא להודיע לנו אחת ולתמיד, שלא מחנכים בכח.
לדעת רש"י, חטאו של משה היה האופן שבו בוצע הנס- משה נענש על שלא הקפיד לבצע את ההוראה האלוקית כפי שניתנה. ושי פירון מטיב להסביר- "פירוש רש"י מוביל אותנו לשתי מסקנות חשובות: האחת – עלינו לבחון את סגנון המנהיגות ולהתאימו לשלבים שונים בחיינו. סגנון אחד לא מתאים לתקופות שונות, ושיטות ניהול והנהגה צריכות להתאים לתקופה ולערכיה. מענין לבחון את הקשר שבין שינויים בסגנונות הניהול לאירועים גלובאליים ומקומיים. המסקנה השניה היא שבחברה חופשית לא מצליחים להתמודד בעזרת "מטה" אלא רק בעזרת "דיבור", גם אם מדובר בתהליך ארוך, מורכב ומסובך."
מנהיג כאמור חייב לראות את המצוקה של הכלל אותו הוא מנהיג, לגלות אמפטיה לכאב שמגיע מתוך חסר גדול. צריך לזכור- בני ישראל היו צמאים למים! לעיתים, בעת מצוקה, כדאי להתעלם מהאופן שבו פונים אלינו, לא למהר לכעוס, ולהשתדל להבין את מצוקת הפונה.
אז מדוע משה לא נכנס לארץ אפילו בארון קבורה? מסביר הרב שניאור אשכנזי. לכולנו יש שליחות אישית וסביבתית, המקום שבו אנו מצויים זהו מקום המשימה שלנו שעליו עלינו לגלות אחריות. מנהיג צריך להיות עם עמו, ולא איפה שנוח לו להיות, ולכן כמו כל דור המדבר גם משה מת ונקבר במדבר. מאותה סיבה בדיוק לא עלה הרבי מליובאוויטש ארצה, אפילו לא הגיע לביקור כי אם היה מגיע לא היה יכול לצאת מארץ ישראל. הרבי היה עסוק במניעת התבוללות בגולה, בחינוך ליהדות בגולה, בהצלה, תמיכה וחיזוק היהודים שדרכם אבדה להם ועוד וכו'- זו הייתה המשימה שלו, אם הוא היה עובר לארץ ישראל הוא לא היה מצליח לממש את שליחותו כראוי.
לסיכום, שי פירון הטיב לתאר-
"חובתו של מנהיג להפוך קהל לעדה. להעמיק את תחושת היעוד המשותף כבסיס להתמודדות עם הקשיים העתידיים… שלשה כיוונים שונים הובילו את הפרשנים עת התמודדו עם פרשת מי מריבה: המעבר ממנהיגות של הכאה למנהיגות של דיבור, החובה להבין את קשיי הזולת ולהימנע מחינוך בשעה של כאב ומצוקה, והחובה להציב את היעוד והחזון במרכזה של כל קבוצה, קל וחומר – אומה. "עקרונות מנהיגותיים אלה, נדרשים למנהיג שיוביל את עם ישראל עם כניסתו הצפויה לארץ. דומה, שעל אף השנים הרבות שחלפו, ראוי להם למנהיגים לחזור ולשנן את פרשת מי מריבה ולהסיק ממנה דרך ראויה להובלה נכונה."

השבוע פרשת קרח שהיא הפרשה החמישית בספר במדבר. הפרשה עוסקת בעיקר בתיאור מחלוקת קֹרח, עדתו והשלכותיה. הפרשה מבטאת את הכח ההרסני של המחלוקת, איך כל החכמה והעושר של קרח לא הספיקו לו ולכן, הוא וכל אשר היה לו אבדו. הפרשה מזהירה אותנו מהאגואיזם, והעיסוק הלא מאוזן בעצמנו.
במרכז פרשתנו מתואר מאבק על הנהגת עם ישראל, ומתוארת המחלוקת שעורר קרח על הנהגת משה רבנו ועל תפקידו של אהרון ככהן גדול. קבוצות שונות שחברו יחדיו וניסו להדיח את משה מהנהגת העם ולתפוס את השלטון תחתיו.
לשלוש קבוצות השתייכו משתתפי המרד:
• מנהיג המרד, בן לשבט לוי – קרח, בן דודם של משה ואהרון, שגם הוא היה נכדו של לוי וראה את עצמו מתאים לתפקיד הכהן הגדול.
• ממנהיגי שבט ראובן – דתן, אבירם ואון בן פלת, שע"פ המדרש ניצל בזכות אשתו מגורלם הנורא של קורח, עדתו ותומכיו, ולכן, הוא מוזכר רק בתחילתה של הפרשה.
• 250 איש נשיאי העדה, מחשובי בני ישראל, שגויסו ע"י קורח כנגד משה ואהרון.
משה מנסה לדכא את המחלוקת בדרכי שלום, וקורח, לעומתו, ממשיך להסית את העם.

לאחר חטא המרגלים והעונש של 40 שנות נדודים במדבר וההבנה שכל אותו דור שיצא ממצרים ימות, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל, מפרשים אומרים שנתונים אלו היוו קרקע פורייה שאפשרה את הניסיון למרד במשה ואהרון, כלומר, קודם לכן קרח או כל אדם אחר לצורך העניין, לא היה מעז לערער על מנהיגותם של משה ואהרון.
"כל העדה כולם קדושים" הם מטיחים במשה ואהרון, כולנו יהודים כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים! ככתוב- " (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם–כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם יְהוָה; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ, עַל-קְהַל יְהוָה. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו." (במדבר טז) וממשיכים דתן ואבירם בני אליאב בדבריהם, "(יג) הַמְעַט, כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, לַהֲמִיתֵנוּ, בַּמִּדְבָּר: …". (במדבר טז) כלומר, לפתע מצריים הופכת להיות ארץ חלב ודבש שממנה הוצאו ע"י משה ואהרון בכדי למות במדבר.
משה איננו נרתע וכאמור מנסה בדרכי שלום לשכך את המהומה, הוא אפילו אומר "בוקר", והכוונה- בואו נרגע, בתקווה שעד הבוקר יירגעו הרוחות. משה מבהיר לקורח ועדתו כי כל המינויים נקבעו על ידי הקב"ה בעצמו והוא זה שגם יוכיח לעיני כולם כי הקב"ה בחר באהרון ובבניו. ואכן, למחרת פוצה הארץ את פיה, וקורח, דתן ואבירם וכל אשר להם נבלעים באדמה. לאחר מכן, יוצאת אש ובולעת את 250 האנשים שהצטרפו למרד. ביטוי מובהק לבחירתו של ה' בשבט לוי ובאהרון לשרתו, ובחירתו במשה כמנהיג של בני ישראל. לאחר המקרה פחדו בני ישראל להתקרב למשכן שלא ימותו גם הם.
בהמשך מבהיר ה' לאהרון ומונה בפניו את התפקידים העיקריים של בני שבטו. בין היתר מחובתם לדאוג לשמירת הקודש. כלומר, עליהם מוטלת האחריות שמי שאינו כהן או לוי, לא יגע בקודש ולא יפגע. במילים אחרות, באחריותם של הכוהנים והלוויים לשמור על קדושת המשכן. הכוהנים הם שליחי העם וכדי שיהיו עסוקים בתפקידם ללא טרדות פרנסה וכד' הצטוו בני ישראל לדאוג למזונותיהם.

ככתוב, "(כד) כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה, נָתַתִּי לַלְוִיִּם, לְנַחֲלָה; עַל-כֵּן, אָמַרְתִּי לָהֶם, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה." (במדבר יח) מאחר שלשבט לוי אין חלק ונחלה באדמת הארץ מביאים בני-ישראל ללווים מעשר מתבואתם ומעשר זה נקרא בשם "מעשר ראשון". והלוי עצמו גם הוא נותן מעשר, מן המעשר שקיבל, לכהן.

 

קורח שהיה איש מצליח ועשיר כקורח מצוי למעשה בכל אחד מאתנו; זהו החלק של האגו שבנו שמפעיל ומעודד את הרצון שלנו לקבל לעצמנו, החלק האגואיסטי- זה ששם אותנו במרכז, "שלקחו לנו", "שתו לנו", שבעיקר "חסר לנו"…. זה אותו חלק ביקורתי, שיפוטי, שחווה את החסרונות שבכל דבר; זהו אותו צורך לתקן את העולם כאן ועכשיו- החלק שיוצר מחלוקת פנימית שיכולה להחריב את עולמנו (זוגיות, משפחתיות, חברים וכו') למעשה חלק זה של האגו/רצון מפר את האיזון ומונע שלום בתוכנו. לכן, עלינו להשכיל ולעורר את החסד שבנו, לדון את עצמנו ואת הכלל לכף זכות, להודות על מה שיש, לראות את הטוב לפני שאנו נכנסים למחלוקת כדי שנהיה מכוונים לחפש שלום, ולא לחפש לנצח. להיות קשובים ופתוחים, ולראות ולהרגיש גם את האחר.

הרב שרגא סימונס מסביר-
המילה 'שלום' לקוחה מהשורש 'שלם', כלומר – שלימות. 'שלום' איננו רק היעדר מלחמה. השלום הוא מערכת יחסים סימביוטית, המושתתת על שיתוף פעולה, מערכת יחסים שבה כל אחד מן הצדדים דואג לצד השני, מסייע לו ובסופו של דבר – גם משלים אותו… כמה מתאים לנו לראות ששם העיר 'ירושלים' מורכב למעשה משתי מילים נפרדות: ירו-שלם, כלומר – השלום ייראה (יתגלה).
במילים אחרות, מי שיידע ויצליח להתבונן בתוכו פנימה, יוכל גם לצאת החוצה, לצמוח ולגדול. משה רבינו מתבונן פנימה אל עצמו, "…וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו…." (במדבר טז, פסוק ג) ניתנת לנו ממש הדרכה לאיך להגיב ובטח כמנהיג לביקורתיות ושיפוטיות. כאמור, רק לאחר התבוננות פנימה נצליח להוציא את המיטב החוצה. הרשב"ם מפרש את נפילתו של משה על פניו כאקט של תפילה. וההתפתחות של המחלוקת בהמשך מאפשרת לנו להבין את נפילתו של משה על פניו כאקט של ענוה מוחלטת, של התכנסות פנימה, פינוי מוחלט של האגו האישי שלו מתוך הסיטואציה. משה רבינו כאילו תוהה לעצמו: אולי קרח, דתן ואבירם צודקים? אולי אהרון ואני באמת מתנשאים על העדה? הערעור על מנהיגותו והטענות על התנשאותם שלו, משה, ושל אחיו, אהרון, מתקבלות אצלו כטענות לגיטימיות שיש להתייחס אליהן ברצינות. משה רבינו נמנע מעימות, אפילו דוחה אותו לבוקר, כפי שרש"י מסביר, יתכן שאם אותם מורדים ישנו על זה, הדברים יתבהרו ויירגעו. יחד עם זאת, משה רבינו לא מתחמק מהקונפליקט ומתייחס כמנהיג בכובד ראש, ואמונתו בה' לא מתערערת, להיפך. למעשה, משה רבינו בכלל לא מנסה להתווכח איתם, הוא משאיר לקב"ה את ההכרעה בעניין.

המורדים מנגד מסרבים לעלות ולדבר עם משה למרות פניותיו החוזרות, ד"ר צביה ולדן משתפת-
"אני תוהה אם הארץ פצתה את פיה משום שאיש מבני המרי לא פתח את פיו, למרות הפניות החוזרות של משה. אני שואלת את עצמי אם הלוע שנפער היה תגובה למילים שנבלעו ולא הושמעו… ואכן, פרשת "קרח" היא סיפור אקטואלי מאין כמוהו. היא פרשה החוזרת על עצמה, תרתי משמע. לא רק מעל הדוכן במועדה, אלא גם במציאות החברתית והפוליטית. הקריאה בה מזכירה לנו שוב ושוב את כוחה של מנהיגות שיש בה מסירות, ענווה ונקיון כפיים, את הסיכוי הגלום בהידברות ואת האסון שעלול להיגרם בגין החמצתה."
"מי ייתן והקב"ה יברך אותנו, ויעניק לנו את הסובלנות והרגישות הנדרשות בכדי להימנע מוויכוחים הרסניים. מי ייתן והקב"ה יכוון אותנו להעניק את הכבוד הראוי לכל אדם בסביבתנו (הרב שרגא סימונס)." אמכי"ר.
שבת מבורכת❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע הנושא המרכזי הוא מחלוקת. אז מה החידוש? וויכוחים יש כל הזמן ובכל מקום, אנשים נקלעים לוויכוחים ולמריבות שתחילתם במחלוקת קטנה וסופם לצערנו לא פעם ביריבות של ממש. לעתים אנו שומעים על מריבה כזו או אחרת, ואנו מתפתים לקחת בה חלק. אחרי הכל, גם לנו יש מה לומר ובד"כ כמעט בכל נושא, אז למה לא נוסיף את הגחלים שלנו למדורה? אש המחלוקת יכולה להיות כה איומה ופוגעת, שיש לעשות כל מאמץ אפשרי להגיע לשלום ופיוס, בלי לשקול עד כמה המהלך הגיוני או מהם הסיכויים להצלחתו כדי להימנע מפירוד.
חכמינו כבר הטיבו להנחות אותנו 🤓-
"כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:" (מסכת אבות פרק ה)
התורה מלמדת אותנו כמה חשוב להשתדל ולהימנע מלהיקלע לכל מריבה או ויכוח, ולהקדיש תשומת לב מיוחדת לחלקנו במחלוקת. אבל כיצד נדע האם המחלוקת היא אומנם לשם שמיים? האם זו מחלוקת הלל ושמאי או מחלוקת קרח שסחף ציבור גדול לעימות, והובילו לטרגדיה רק בגלל הכבוד והקנאה שמקורם ברצון לקבל לעצמנו?
ההמלצות שכדאי להטמיע-
1.) התווכחו על הנושא מבלי להזיק ואו לפגוע אחד בשני, מתוך ענווה ולא גאווה.
2.) בדקו האם המטרה משותפת ולא מבוססת על אינטרסים אישיים, אלא רצון להגיע לפתרון שמשרת את כל הצדדים. מה מניע אותנו במחלוקת? לנצח או לפתור בעיות?
3.) בכל מחלוקת בין הבתים (בית שמאי ובית הלל) כל צד היה קשוב לצד האחר ובמידה והוצגו ראיות מתאימות היו הצדדים מודים בטעותם. הקשיבו לצד השני בפתיחות והיו מוכנים להודות בטעויותיכם.
4.) יתכן באמת ששני הצדדים צודקים, למרות שדעותיהם הפוכות, מה שנקרא דברי אלוקים חיים, קחו בחשבון ששני הצדדים צודקים.