Photo by lauren lulu taylor on Unsplash
השבוע הפרשה התשיעית בספר שמות, פרשת כי תשא. בפרשה מתואר כיצד מחכה עם ישראל למשה רבנו שירד מהר סיני, ולתחושתם, משה רבנו מתעכב. היעדרותו הממושכת של משה מערערת את אמונתם, והם חוששים שמשה כבר לא ישוב. "(א)וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ." (שמות, פרק לב) ולכן, בני ישראל יוצרים את עגל הזהב שישמש אותם במקום משה לעבודת ה'.
משה רבנו, המנהיג שהצליח להוציא את בני ישראל ממצרים לאחר 210 שנות עבדות, הוא גם המנהיג שלאחר מעמד מתן תורה, עולה להר סיני לקבל את לוחות הברית. אך, חוסר הידיעה, חששות, ודאגות של העם שמא הם איבדו את הקשר והחיבור לאלוקות, גורמות להם לחיפוש אחר נחמה, ומענה חלופי לחיבור.
ה' מספר למשה על החטא של בני ישראל, ומאיים להשמידם. משה מתחנן לפני ה' ומגן על עם ישראל, אך כשהוא יורד אל העם עם לוחות הברית, והוא רואה את עגל הזהב והמחולות סביבו, משה משליך את הלוחות ושובר אותם. לאחר מכן, הוא גם משמיד את עגל הזהב, ומצווה להרוג את כל עובדי העגל.
בפרשה השבוע אנו נפגשים עם משבר אמונה אך גם עם משבר אמון של העם, ואם נדייק, העם היה זה ששבר את האמון שנתנו בו מנהיגיו, משה ואהרון. לעומת זאת, משבר האמון שאנו חווים היום מוטל על המנהיגים והמוסדות ששברו את האמון שהעם נתן בהם. זוהי שבירת אמון קשה במערכות היחסים.
החשכה שנפלה עלינו במלחמת חרבות ברזל פרצה בבוקר יום שבת, חג שמיני עצרת ושמחת תורה, כ"ב בתשרי התשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. המלחמה החלה במטח רקטות כבד אל עבר יישובי העוטף. היא המשיכה בפריצת הגדר החוצצת בין רצועת עזה וגבול ישראל והסתערות של מחבלי כוחות ארגון חמאס והמון עזתי על בסיסי צבא וישובים רבים בדרום הארץ. במהלך הטבח בוצעו פשעי מלחמה נוראיים ופשעים כנגד האנושות. במסע הטבח שנערך נרצחו 1,400 אזרחים ישראלים ו-239 חיילים. כ-240 נשים, ילדים, קשישים, אזרחים זרים וחיילים נלקחו בשבי, 134 שבויים עדיין בידיהם של אותם מרצחים. ומאז, אנו במלחמת קיום מתמשכת כנגד אותו אויב אכזר שלמורת רוחנו גובה מחיר של עוד "הותר לפרסום…" חיילים וחיילות אמיצים וגיבורים שמקריבים את חייהם כדי להעניק לנו את ביטחוננו.
כחודש לאחר פרוץ המלחמה, אמירות כמו "חוסר-אמון בקרב כ-73% מהציבור חווים…" פורסמו לאור המשבר הנפשי הקשה שהאומה כולה חווה, תחושות טראומטיות קשות ומטלטלות. היממה הממושכת ב-7 באוקטובר, שחוו האזרחים בעוטף עזה, כאשר הם זועקים לעזרה שבוששה להגיע, ניפצה את האמון של כולנו. זוהי תחושה מעיקה שמערערת את הביטחון, ומטילה ספק במנהיגות ובכל אותן מוסדות שאמורות להגן עלינו.
וכך אומר הרב מורי לי-דר,
"נכון – לא תמיד הדברים ברורים לנו, ולא פעם נדמה שהרע רק הולך ומתגבר, אך ממקום מושבנו הקטן על כדור הארץ אין לנו באמת את היכולת להבין את מורכבותם של תהליכים ומטרתם.
אמת – יש דברים שאין להם תקנה. רעידת אדמה היא רעידת אדמה, מוות הוא מוות, כאב הוא כאב. שום אמירה על תקווה, פרופורציה או יד נעלמה שאולי מכוונת את הדברים לא יצליחו לנחם.
אך יש דברים חשוכים בעולמנו, שאם נביט בהם בתשומת לב גדולה, נגלה בתוכם כיסים קטנים של אור, ניצוצות של חסד. הזדמנויות לגאולה…
אני חושב על הקשר הישיר שהיה לנו עם הטבע שפעם הקיף אותנו ומילא אותנו בצניעות, תחושת שותפות, ובעיקר הציף אותנו בתחושת יראה ופליאה מהעולם סביבנו…
אם יש דבר שניתן ללמוד מאירועי החודשים האחרונים הוא עד כמה כולנו קשורים זה לזה… כעת אנו מבינים עד כמה זה נכון, עד כמה כולנו מחוברים באלפי נימים וחוטים שקופים המושכים את כולנו מעלה ומטה.
את האמת הפשוטה הזאת יכולנו לפגוש בפרשת השבוע שעבר, פרשת תצווה, המתארת בפרטי פרטים את חושן המשפט שלבש הכהן על חזהו. החושן הורכב מ- 12 אבנים יקרות כנגד 12 השבטים, אותם נשא הכהן על עצמו בכל עת. אך, במקרה או שלא במקרה, הספרה 12 מייצגת לא רק את המערך השבטי לאומי של בני ישראל, אלא גם את מערך הזמנים האוניברסלי המגולם ב 12 חודשי השנה. או במילים אחרות – הכהן הגדול נשא על עצמו לא רק את האחריות הרוחנית על בני ישראל, אלא גם, בעקיפין, את האחריות על הסדר הרוחני של העולם כולו."
אירועי ה-7 באוקטובר יצרו משבר אישי לכל אחד ואחת מאתנו, ומשבר לאומי. והדרך שנבחר להתמודד איתם תקבע את היכולת שלנו לצמוח או להיקלע לתוך מערבולת ששואבת מטה.
היכולת שלנו להתמודד עם משבר קשורה למשאבים האישיים שלנו, לניסיון החיים וליכולת להכיל מצבי לחץ, כמו גם לתמיכה הסביבתית שיש לנו ולקשרים החברתיים. קוראים לזה חוסן. לפעמים משברים אינם תלויים בנו, אינם בשליטתנו ואין לנו דרך להשפיע עליהם, כפי שאנו חווים בתקופה זו. לכל אחד ואחת יש דרכים להכיל את הקושי האישי, הלאומי ואת האובדן הגדול שחווינו ועדיין לצערי חווים, וחלק מהאנשים חשים קושי ומצוקה גדולים יותר, אם בשל רגישותם הרבה או הקשר האישי יותר לאובדן.
אחת הדרכים שהוכחו בעבר בתחום ניהול משברים והתמודדות עם קשיים היא הכוח של הקבוצה בהעצמה ולחילופין בהפחתת עוצמת הקושי. לעיתים, אדם שנמצא במשבר מרגיש שאף אחד לא מבין אותו, לא מצליח לראות את הבעיה שלו ולא יכול לעזור לו. הוא מרגיש לבד, וזו תחושה שמעצימה את המצוקה. ולכן, השותפות כקבוצה שחווה את המשבר או ככזו שיכולה להבין ולסייע, היא כוח משמעותי ביכולת של התמודדות היחיד.
אז מה מלמדת אותנו הפרשה בהקשר זה של משבר האמון?
התשובה- משה והעם, לא התכחשו לשברי הלוחות. יותר מזה, הם בוחרים להמשיך ולשאת אותם איתם, על אף שהם מזכירים להם רגשות קשים ואירועים מזעזעים שמעוררים יאוש, אימה, ומשבר של אמונה. יש כאן אמירה חברתית נוקבת, חברה חייבת לשאת איתה גם את ההכרה בחולשותיה. כך גם כל אחד מאתנו חייב לשאת עמו את ההכרה בחולשותיו. רק מתוך ההכרה הזו תבוא הנהרה, יבוא האור. להפנים שרק- מי שמביט בשברים, מביט באומץ בהשתקפותו בראי, ורק חברה הנושאת עמה את שבריה, מכירה בהם, מתמודדת איתם- יוכלו להיבנות מהם, להשתקם ולהתבגר. ההכרה בשברי הלוחות שבנשמתנו היא שתסייע לנו לנהוג בצניעות, להכיר בחולשות שלנו ולמנף אותם ולא להיקלע פעם נוספת לזחיחות דעת ולשביעות רצון עצמי הגובים מאתנו מחיר יקר וכואב.
מסיים הרב מורי לי-דר,
" נראה שהימים שבאו עלינו… באו ללמד אותנו משהו בהלכות אותה האחריות הקוראת לנו לצאת מעולמנו השבטי והצר – אל העולם כולו. נראה שהתקופה הזאת באה להוציא אותנו מתפיסת העולם ההיסטורית שלנו, העסוקה באינטרסים הצרים והמיידיים… אל צרכי הזמן של האנושות כולה. והלוואי שנלמד את הלקח, ובחודש אדר, כאז כן עתה, יתהפך הרע הזה ויהפוך לטוב גדול." אמן כן יהי רצון.
ההכרה ונשיאת אחריות יחד עם תבונה, סובלנות, אמון, הקשבה, ענווה, כבוד ואהבת חינם אחד לרעהו, הם שיושיעו אותנו ויסייעו לנו לצמוח ולגדול מתוך הכאב והאובדן. שנהיה ראויים לכל אלו ששילמו בחייהם ולמשפחותיהם כדי שאנו נוכל לחיות פה יחד בבטחה, להמשיך את המורשת ולהעבירה הלאה.
בשורות טובות ושבת של שלום 🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל חללי מלחמת "חרבות ברזל" האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך.
לשובם המלא והבריא של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל אזרחי ותושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.
Photo by Aamir Suhail on Unsplash
יש אינספור סיפורים מעוררי השראה ומחזקים. למשל, הסיפור של איריס חיים- "לבחור באור ולא בבור"-
"ב-15 לדצמבר, יותם חיים שהיה חטוף 70 ימים על ידי מחבלי החמאס, הצליח להימלט מהשבי עם עוד שני חטופים, אך נורה בשוגג מאש צה"ל. למרות האסון הכבד שפקד אותה, כך דווח ב-Ynet, – אימו, איריס חיים, בחרה להעביר מסר של אחדות ותקווה לעם והפכה לסמל. "אנחנו לא קורבנות, אנחנו נתגבר", אמרה בנאום בשבוע שעבר בוועידת הביטחון של ישראל. היא הכריזה, אני "בוחרת באור ולא בבור"." בהרצאה שלה הקשבתי כיצד היא שואבת כוחות ואופטימיות בתקופה הקשה שעוברת עליה ועל כל עם ישראל. במקום לחזק אותה הרגשתי שהיא מחזקת אותנו.
על המסר המאחד ששלחה לחטיבת 7828 סיפרה בנאומה: "כאמא של חטוף אני לא חשובה יותר מכל אמא של חייל, שהולך להילחם בעזה. הבן שלי נחטף מביתו כאזרח והוא חייל של מדינת ישראל. האחריות שלי היא להיות יחד עם העם שלי במלחמה על הקיום שלנו".
איריס סיפרה כי את נקודות האור בחודשים האחרונים מצאה בשיחות ובמפגשים מרגשים עם כל קצוות וגווני העם, בייחוד עם אוכלוסיות שלכאורה רחוקות ממנה שנות אור. אחד המפגשים המטלטלים, היא שיתפה, היו עם דינה גדליה, אימו השכולה של רס"ל יוסף מלאכי גדליה, לוחם מחטיבת דובדבן שנפל ב-7 לאוקטובר. "דינה, אישה חרדית מבית שמש, מספרת שהבן שלה נלחם ונהרג מול הבית של יותם בכפר עזה, והיה ניסיון לחטוף את גופתו. באותו רגע פרצתי בבכי. עד המפגש הזה לא הכרתי את הקהילה החרדית, זה אפילו הפחיד אותי. לא הפכתי לדתייה, אבל התקרבתי מאוד לאוכלוסייה שלא הכרתי. זה רק חיזק אצלי עוד יותר עד כמה אנחנו כולנו דם אחד". "במקום לשאול 'למה זה קרה לי', שאלתי: 'מה אני עושה עם זה'.
