השבוע אנו קוראים את פרשת וירא, רביעית בספר בראשית, הנפתחת במעמד נדיר של התגלות אלוקית לאברהם:
“וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא” (בראשית י"ח, א’).
חז"ל מספרים שזו הייתה שעת חום כבד, שלושה ימים בלבד לאחר שאברהם מל את עצמו- ובכל זאת, הוא יושב בפתח האוהל, מצפה לאורחים. דווקא ברגע של חולשה וכאב, הוא פותח את ליבו ואת אוהלו בפני אחרים.
מכאן נולדת תובנה עמוקה: ההתגלות האלוקית מתרחשת כאשר האדם פונה אל הזולת, כשהוא מתגבר ומתעלה על הקשיים שלו ובוחר להתמקד בקשיים של האחר; שמענו עדויות רבות מהשבויים שחזרו מהשבי בעזה, על הזוועות שעברו ומה שהחזיק אותם היה המיקוד בלתמוך ולעזור אחד לשני והמחשבה על המשפחות וכל היקרים להם. במקום שבו האדם בוחר לראות את הזולת, נוצר רגע של חסד שמחולל נוכחות אלוקית בעולם.
אברהם איננו ממתין שיבואו אליו האורחים; הוא “רץ לקראתם”, “וימהר אל האוהל אל שרה”, “ואל הבקר רץ אברהם”. שלוש פעמים התורה מדגישה את ריצתו- כדי ללמד שהכנסת אורחים איננה רק מעשה, אלא תנועה של הלב.
חז"ל מלמדים: “גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה” (שבת קכ"ז ע"א). זהו חידוש מדהים- אפילו המפגש עם האלוקות עצמה נדחה מפני המפגש עם האחר. המשמעות היא שהאהבה האנושית, הנתינה, האכפתיות והחמלה- הן הערוצים שדרכן מתגלה האלוקות בעולם.
שואל הרב דוד סתיו,
"האם אי אפשר היה לבשר לאברהם על הולדת בנו גם בלי לספר על הכנסת האורחים שלו? מדוע אפוא החליטה התורה לכרוך את שני הסיפורים יחד?"
והרב מסביר, "הכנסת אורחים היא אחד הערכים היותר חשובים במסורת החסד של העם היהודי. לפעמים, בטעות, אנו מתפתים לחשוב כי פג תוקפה של מצווה זו וזמנה עבר… כי בימי קדם, ימים של עוני ומסעות ארוכים בדרכים משובשות, כל מי שנסע מעיר לעיר נעדר ממושכות מביתו ובאמת היה זקוק מאוד לנדיבותם של מארחיו; אבל בימינו, בעידן המודרני, עידן של שפע ותחבורה מהירה וזמינה ובתי מלון, אין לזה כמעט כל ערך ומשמעות. האמת, היא שונה לגמרי… ייתכן שהכנסת האורחים נעשית חשובה וחיונית דווקא לנו. ייתכן שאנו חייבים להקדיש לה יותר תשומת לב ומודעות, וככל שנמהר כן ייטב לנו… נראה כי אין מדובר חלילה בקמצנות או בצרות עין: פשוט קשה לנו לצאת מקונכייתנו הצברית ולנסות להכיל, ולו לערב אחד, משפחה בעלת תרבות אחרת, סגנון חיים שונה וצורת דיבור שאיננו מורגלים בה…"
למעשה, מסביר הרב כי חיבור שני הסיפורים יחד הוא ביטוי לכך שהבשורה הגדולה נולדת מהיכולת להכיל את האחר.
בהמשך הפרשה אנו גם פוגשים את סדום ועמורה- תמונת הראי לאוהלו של אברהם. אם אברהם מגלם פתיחות ונדיבות, הרי שסדום מגלמת סגירות ואכזריות חברתית. על אנשי סדום נאמר במדרש:
“כל מי שייתן פת לעני- ישרף באש.” (אבות דרבי נתן) בעולם כזה, הכנסת אורחים נאסרת בחוק והאכפתיות נחשבת לפשע. חורבן סדום אינו עונש בלבד, אלא תוצאה טבעית של חברה שסגרה את ליבה.
הרב סתיו מוסיף תובנה מרגשת: “הכנסת אורחים פירושה להיות נכון להכיל עולמות אחרים ולהכניסם לתוך ביתנו שהוא מבצרנו. כך גם בעבודה, עם חברים, בזוגיות או בהורות- כל הולדת חיים חדשים מחייבת נכונות להכיל שוני, אי־נוחות ולעיתים אף ויתור.. זוג המבקש להביא ילד לעולמו הזוגי, גם הוא מכניס שותף שלישי לבית. לעיתים קרובות הוא יפריע בלילות ובימים; ייתכן שיעכב את התקדמות הקריירה של הוריו; הוא יוסיף לחייהם לא מעט דאגה ו"יעשה צרות". ולכן, המבחן האחרון של אברהם ושרה לפני הביאם ילד לעולם הוא נכונותם האינסופית להכיל אנשים הבאים בצל קורתם…
החברה הישראלית היא חברה רבת- סערות הנוטה לחדד את עמדותיהן של הקבוצות השונות הכלולות בה, וטוב שכך. יחד עם זאת, מן הראוי ללמוד להכניס אורח לתוך הבית- ללמוד להכיל גם אפשרויות נוספות, כדי שנוכל ללדת דבר חדש."
בעידן המודרני, אין לנו אוהל במדבר, אך יש לרבים מאתנו לבבות סגורים ובודדים. הכנסת אורחים היום איננה רק לתת אוכל או מיטה- היא היכולת להכניס את האחר לתוך המעגל הרגשי והאנושי שלנו: להקשיב, לראות, לשתף, לתת מקום אמיתי לאחר. כפי שאומר הרב קוק ב"אורות הקודש":
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה… אהבה פנימית מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קנייניהם ולאשר את חייהם."
האהבה הזו אינה מסתפקת ברגש. היא תובעת מאתנו מעשה, אחריות, ביטוי לרצון אמיתי להיטיב עם העולם.
דמותו של אברהם מזמינה אותנו לבדוק: כמה מאוהלו נשאר בתוכנו?
האם אנו נעים לקראת האחר, או נסגרים מאחורי מסך של פחד ושיפוט?
הגדולה של אדם נמדדת לא בכמה אורחים הוא מקבל- אלא בכמה הוא נע לקראתם.
כמו שאברהם אבינו רץ מתוך כאב כדי להעניק, כך גם אנחנו נדרשים היום לרוץ לקראת- לא רק במובן הפיזי, אלא במובן הרגשי, המוסרי, הלאומי והאנושי. החברה הישראלית כאמור מתוחה ומקוטבת, ולכן, היום יותר מתמיד, מצוות הכנסת אורחים מקבלת משמעות חדשה: לנוע לקראת האחר- העולה החדש, המשפחה הפצועה מהמלחמה, השכן הבודד… וגם לקראת הצד השני של הוויכוח/ המחשבה/ הדעה.
אברהם הקים אוהל פתוח מארבע רוחות, כך שכל אדם יוכל להיכנס בו. האוהל הזה איננו רק מבנה גשמי, אלא סמל לתודעה הפתוחה. כפי שאומר ה"מדרש תנחומא":
“כל מי שמכניס אורח- כאילו מקריב קרבן.” (מדרש תנחומא) קרבן מלשון קרבה.
גם היום, כל פעם שאנו פותחים דלת או לב- אפילו לרגע- אנו ממשיכים את דרכו של אברהם. הכנסת אורחים היא הזמנה לחיים של השפעה, אמון וקרבה. אברהם אבינו לימד אותנו שהדרך לאלוקות עוברת דרך האדם.
שבת מבורכת 💞
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת כל השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ובתקווה לפירוק החמאס מנשקו ולסיום אמיתי של המלחמה. אמן כן יהי רצון.
