חומש בראשית- פרשת וירא- ה-עקידה

ה-עקידה

פרשת וירא, עם סיפור הכנסת האורחים של אברהם וסיפור העקידה, מעלה את ערך המחויבות לזולת וההקרבה מתוך מסירות ואמונה. ביום חמסין ,אברהם אבינו, למרות גילו וחרף מצבו הרפואי לאחר ברית המילה, ממהר ורץ לקבל את פני אורחיו בכבוד ובאהבה, ובכך מדגים את מידת הכנסת האורחים הנדיבה והאכפתיות לאחר. הוא מצליח לראות מעבר למצבו האישי ולוקח על עצמו את האחריות להעניק מכל הלב, אף שהוא נמצא במקום מאתגר. היכולת לראות את האחר, מתוך מקום של חמלה ורצון לסייע, היא שיעור חשוב שמנחה אותנו לעזור לזולת ולראות את צרכיו –גם כאשר זה כרוך בהקרבה אישית.

בהמשך הפרשה, בניסיון העקידה, אברהם מתבקש להקריב את יצחק בנו יחידו, וכאן נבחנת עומק אמונתו ומחויבותו לאלוקים. המסר המרכזי בפרשנות רבת הדורות הוא שמעשה העקידה לא נדרש בפועל; מטרת הניסיון הייתה לבחון את הנכונות של אברהם ומסירותו. פרשנים כמו הרב יואל בן נון, הרב קוק והרב שמשון רפאל הירש מבינים את סיפור העקידה כבחינה של נאמנות והקרבה מוסרית, תוך שמירה על ערך חיי האדם. המלאך עוצר את אברהם ומורה לו לא לפגוע ביצחק, ומעביר מסר שהקרבה אמיתית אינה בהכרח פיזית, אלא פנימית ומוסרית – הקרבה המבוססת על אהבת הזולת ושמירה על אנושיות.

לפי גישה זו, אברהם תחילה שמע את הצו האלוקי כקריאה לעקוד את בנו, אך בהמשך הבין שייתכן כי הוא לא הבין את המסר במלואו. תפיסה זו מציעה נקודת מבט מרתקת, שלפיה כאמור מטרת הניסיון לא הייתה הפעולה עצמה, אלא הבנתו של אברהם לגבי ערכיו ואלוהיו. הבנה זו מעניקה לסיפור ממד רוחני ועמוק, המלמד אותנו כי אמונה ומסירות אינן מתבטאות בהכרח במעשים קיצוניים, אלא בהבנה פנימית, בבחינה ובמוכנות לפעול מתוך מחויבות גבוהה, אך גם מתוך הערכה לחיים ולרחמים. פרשנות זו מהדהדת גם מול המציאות שבה אנו נדרשים לעיתים לשלוח את בני ובנות משפחותינו לצבא. השליחה לצבא אינה ביטוי של רצון להקרבה לשם הקרבה, אלא פעולה שנובעת ממחויבות עמוקה להגן על חייהם של אזרחי המדינה ולהבטיח את עתיד העם והמדינה. בשאיפה שבני הדור הבא לא יצטרכו לעמוד בניסיונות דומים, אלא יחיו במציאות בטוחה ושקטה.

החיבור בין סיפורים אלה לימינו ברור במיוחד לאור מלחמת חרבות ברזל, החיילים, ניצבים מתוך תחושת שליחות ומשימה להגן על המדינה ועל אזרחיה, גם במחיר אישי גבוה. בדומה למתח שחש אברהם בעקידה, גם ההורים ששולחים את ילדיהם לצבא חווים תחושת מחויבות משולבת בכאב וחשש לשלומם, אך הם עושים זאת מתוך אמונה ובתקווה לשלום וביטחון לכלל הציבור. החיילים נדרשים להפגין מסירות עמוקה ולקבל עליהם משימות מתוך אמונה במטרה. לא תמיד הם מבינים את כל ההחלטות הצבאיות והפקודות שהם מקבלים ממפקדיהם, אך הם עדיין מגלים מסירות, נאמנות ומחויבות, מתוך תחושת שליחות ואחריות להגן על המולדת. בדומה לאמונה ולנכונות שהפגין אברהם, גם החיילים בוחרים ללכת בדרך הזו למרות הסיכון, מתוך הבנה עמוקה של ערך ההקרבה למען הכלל.
עם זאת, כמו שמלמד אותנו סיפור העקידה, גם בצבא קיים קוד ערכי ומוסרי ברור המנחה את החיילים, מתוך שאיפה לשמור על חיי אדם ולפעול מתוך הגינות וכבוד. הם אינם פועלים מתוך אמונה עיוורת, אלא מתוך מחויבות ערכית לשמירה על חיי אזרחים ולהגנה על כל אדם, לצד אמונה בצדקת הדרך והמטרה. ממש כפי שאברהם הבין את המגבלות ואת חשיבות חיי אדם כאשר המלאך עצר אותו בעקידה, כך גם החיילים מבינים את הערכים המנחים אותם, גם בזמני מלחמה קשים ומאתגרים.

כל אחד מהפרשנים לעיל מציב את ערך החיים כעקרון מרכזי בסיפור העקידה, ומפרש את הסיפור כסמל למחויבות ולאמונה עמוקה, בלי לדרוש את פעולת ההקרבה עצמה. מעשי הכנסת האורחים של אברהם והמסירות שלו בעקידה מהווים דגם למחויבות עמוקה המתבקשת מכל אחד ואחת לבטח במצבי חירום – בין אם בחזית ובין אם בעורף. כולנו נדרשים לקחת חלק במאמץ הלאומי כדי להבטיח את המשך קיומה, חוסנה ושלומה של החברה והמדינה.

המסירות והאמונה בצדקת הדרך משתלבים בקוד הערכי שמנחה את צה"ל, ובכך מחזקים את המחויבות האנושית והמוסרית, במקביל לנכונות להקריב את היקר מכל, את החיים. בתקווה שהמלחמה תסתיים בקרוב וכל חיילנו ישובו הביתה לשלום בריאים בגופם ובנפשם, ושנזכה להשיב את כל החטופים הביתה בקרוב ממש.

סיפור העקידה הוא סיפור מורכב ורגיש שמעלה שאלות רבות. הפירושים המגוונים שהוצעו לאורך הדורות מבקשים להבהיר את מטרת המעשה, ואת עומק המשמעות הרוחנית והמוסרית הגלומה בו. האמונה שלנו נבנית ומתעצבת בהתאם לערכים שמנחים אותנו, והם שמכתיבים כיצד ננהג, במיוחד במצבים מורכבים ומאתגרים. אמונה אמיתית אינה עיוורת או כזו שמובילה להחלטות ללא מחשבה; היא קשורה לעקרונות שלנו ולמצפן הפנימי שמכוון אותנו להבחין בין נכון ולא נכון, מוסרי ובלתי מוסרי. סיפור העקידה מדגיש את הצורך לאזן בין מחויבות עזה לאמונה ובין שמירה על ערכי המוסר והאנושיות.

שבת שלום  🇮🇱💞
לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון ❤️

חומש בראשית- פרשת וירא- עם הנצח

הפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב היקרה

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית. עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו אינו מוותר על מצוות הכנסת אורחים.
הפרשה מתחילה ב- נראות ה' אל אברהם אבל לא מצוין מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל, מעביר את ה' למצב של שיחה ממתינה, ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. מפעולה זו של אברהם לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה…"- הכנסת האורחים חשובה מאוד, אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול הגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה. בימים אלו, ניכרת הכנסת האורחים לכל המפונים על ידי משפחות רבות הפותחות את בתיהם ברוחב לב ואהבת חינם.
אברהם אבינו מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לו שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. בסיום הביקור אברהם אבינו מלווה את אורחיו שממשיכים לסדום.  ה' מספר לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה בעקבות מעשיהם הרעים והאכזריים, ואברהם פותח במשא ומתן עם ה' ומנסה להציל את סדום (ובכך גם את לוט אחיינו). אברהם מתחיל מהיתכנות קיומם של 50 צדיקים בעיר, ומגיע עד ברור לגבי קיומם של עשרה צדיקים. וה' מבטיח לו שגם בעבור עשרה צדיקים לא יחריב את סדום ואברהם משתתק ומבין שדינם של סדום ועמורה נחתם.

הפרשה מתארת את אכזריותם של אנשי סדום כאשר מגיעים המלאכים לביתו של לוט, אחיינו של אברהם. מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל, "הפשע המחושב והמאורגן הגדול ביותר של בני אדם נגד בני אדם, אומר הרב לורד יונתן זקס זצ"ל בספרו "רעיונות משני-חיים", אירע לא באיזו מדינת עולם שלישי נחשלת וחשובה אלא בלב אירופה, בארץ שנתנה לעולם את קאנט ואת הגל, את באך ואת בטהובן, את גתה ואת שילר. התרבות לא הצליחה לתרבת. ההומניזם לא הפך את בני האדם להומניים.
כשעמדתי לראשונה על אדמת אושוויץ־בירקנאו, עשרות שנים לאחר השואה, השאלה שהציקה לי לא הייתה "היכן היה א-לוהים?". א-לוהים היה בדיבר "לא תרצח". א-לוהים היה במילים "וגר לא תונה". א-לוהים אמר לאנושות "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". א-לוהים מורה לנו את הדרך הנכונה – אך הוא אינו מציל אותנו מפני עצמנו. א-לוהים לא בלם את אדם וחוה כשאכלו מהפרי האסור. הוא לא תפס את ידי קין כשהכה את אחיו נפש. הוא לא מנע מהמצרים לשעבד את בני ישראל… השאלה המציקה לי אחרי השואה, וגם כיום בעידן חדש זה של כאוס, היא "היכן האדם?""

זוועות ה-7 באוקטובר לא מניחות לנו. האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים, בפרט בימים אלו, שואבים אותנו לקושי הלאומי והאישי שלנו, ומעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. בשבועות האחרונים אנו חווים בעוצמות צער ועצב לאור אותם אירועי טבח והרס, וההשלכות לכך כאשר בני משפחתנו וחברים נאלצים ללבוש מדים ולצאת להילחם. אף העורף מצא את עצמו מגויס בכל המובנים. אני תוהה האם יש הבדל בין צער לעצב? הרב יוסף בן בסן מסביר כי יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא סוג של יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב לעבור ולהתגורר בנו.
האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

פרשת וירא משקפת לנו את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, בן 100, מעל האתגרים שלפתחו. הוא בשיא כאביו של מילתו ובחום היום איננו מוותר על מצוות הכנסת אורחים כהלכתה, ולגמול חסד לנזקקים המתקרבים לאוהלו. הוא מוותר על המפגש עם השכינה ובזריזות ניגש לסייע לאורחים שהוא כלל איננו מכיר. בנוסף, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום, ובהמשך, מוזכרים מעשי חסד נוספים. כל תודעתו של אברהם אבינו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נראה כי הוא גם מגלה את כוחותיו.
בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. ישנם מצבים בחיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא במיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? מסתבר כי גם במצבים נוראים במיוחד קיימת נקודה של בחירה. לראות, לדמיין לקוות, ולהאמין לטוב כשבקצה השני השתקעות במקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וייאוש. בין שתי האפשרויות הללו יש מרחב של גישות שונות שמכירות בצער ובכאב. למשל, יש גישה שתגדיר את הצער רק כחלק ממני, ולא הופכת אותו למהות, למי שאני כאדם. איננו יכולים לבחור את האירועים שאנו חווים במציאות אך ביכולתנו לבחור כיצד להתמודד איתם. הבחירה שלנו גם תשפיע על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך הדרך- כשבקצה אחד גישה של תקווה ואמונה בטוב המוביל לצמיחה, ובקצה השני, פסימיות, תסכול, חוסר אונים וייאוש שלרוב מוביל לתקיעות.

וכך מחזק אותנו הרב שניאור אשכנזי,
"לב טרוף בדאגה והמחשבות לא נותנות מנוחה שוב ושוב בודקים את הטלפון, בתפילה לשלום החיילים הגיבורים שלנו, ובאישון לילה עוברים ממיטה למיטה, כדי ללטף ילד חרד. הקרקע הבטוחה נשמטה תחת רגלינו. בכל זאת נרים ראש בביטחון: אנו נס בן 4000 שנה. בעולם שעובר שינויים מואצים כל רגע, יש עובדה שלא משתנה: היהודים בלתי ניתנים להכחדה. אנו היינו, אנו נמצאים, ואנו נהיה לנצח. לאורך אלפי שנות קיומנו טולטלנו ונאבקנו באימפריות הגדולות, החזקות, המשפיעות והבולטות בעולם, אבל כולן נמוגו מזמן והנה אנו כאן. מארק טוויין, מגדולי סופריה של אמריקה, הציף בשנת 1899 את העובדה המרתקת, שהיא אחת החידות המסקרנות בהיסטוריה: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו, מילאו את הארץ בקולות ובהדר, חוללו רעש רב ונעלמו. עמים אחרים הפציעו למשך זמן ונמוגו. אך היהודי ראה את כל אלה ונשאר מה שתמיד היה. הוא לא מפגין הסתאבות, לא קמטי גיל, לא היחלשות איברים, לא האטת מרץ ולא הידלדלות ערנותו ומוחו הקודח. כל הדברים הם בני חלוף – מלבד היהודי. כל הכוחות חולפים – אך הוא נשאר.
מה סוד חיי הנצח?". מהו באמת סוד הנצח? מה הקסם ששומר עלינו 4000 שנה? כיצד לא נזרקנו לפח האשפה של ההיסטוריה, בשעה שזה קרה לכל העמים שרדפו, פצעו ושברו את רוחנו? החזיקו בחבל התשובה מובטחת מראש בפרשות השבוע של ספר בראשית. האלוקים מבטיח שאימפריות יעלו וירדו, ימריאו ויתרסקו, אבל מעל אברהם וזרעו תיפרש כיפת ברזל…"

אתמול בשכונה זכיתי להשתתף בהפרשת חלה בבית משפחת אברהמוב שיזמה ויצרה חוויה מרוממת ומחזקת עם נשים יקרות מכל המגזרים. התפילות, ההתכנסות והשיתוף היו עוצמתיים ומרגשים. ויתכן שזה חלק מסוד הנצח, השמירה כל השנים על הזהות היהודית שלנו וארון הספרים היהודי. בן גוריון האמין כי " התנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני, המוסרי והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר, והספר שמר עלינו." 
עוד יבוא שלום עלינו. מי ייתן ונצליח להתאושש במהרה על כל המשתמע, ונצליח להמשיך לראות, להרגיש, ולסייע אחד לרעהו, גם בתקופות רגועות ושלוות בתקווה שיגיעו בקרוב. אמן כן יהי רצון.

שבת של שלום💞

לרפואתם המלאה של כל החיילים/החיילות והפצועים/הפצועות, ליציאתם לשלום ולחזרתם לשלום של כל חיילים/חיילות צה"ל, לשובם המלא והבריא של כל החטופים במהרה בימינו, ולביטחונם של כל תושבי ישראל. אמן כן יהי רצון.

עוצמה נשית בהפרשת חלה

חומש בראשית- פרשת וירא- "חייה ועזור גם לאחרים לחיות"

Photo by Jon Tyson on Unsplash

השבוע בפרשת וירא אירועים מרובים. היא פותחת ב- נראות ה' אל אברהם ללא אזכור מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. הוא מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לאברהם שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. המלאך הראשון מבשר על לידתו של יצחק, המלאך השני מרפא את אברהם מכאביו, והמלאך השלישי מבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי – הפיכת סדום ועמורה. בסדום יש שחיתות מוסרית, אטימות, רוע ועוולות חברתיות.

התבוננות באירועים אלו מעוררת תהייה מה המסר שמדגישה התורה?

הכנסת אורחים– למרות חשיבות וקדושת נראות ה' בפני אברהם, ואף נראה כי מתנהלת שיחה ביניהם גם אם תוכנה לא מוזכר, כאשר נגלים לעיניו של אברהם שלושת עוברי האורח הוא עוזב הכל ורץ לקראתם. חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א) לומדים מפעולה זו של אברהם: "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה".

לימוד זכות– גם באירוע שלאחר מכן, בניגוד לנח בסיפור המבול שלא לימד סנגוריה על האנושות, אברהם מפגין תעוזה ומנהל משא ומתן מול ה'. נח שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, בעוד אברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת, סדום, השופעת כל טוב ובו בזמן עם חוסר רגישות חברתית משוועת. אברהם מעלה בפני ה' טיעונים הקשורים בצדקה ומשפט במטרה שה' ימנע מענישה קולקטיבית של רשע יחד עם צדיק. יותר מזה, אברהם מציע הבעת רחמים בהצלת כל תושבי סדום בזכות הצדיקים. אברהם פונה אל ה' בתהיה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע?!". אך בסדום אין אפילו עשרה צדיקים. אנשים רבים זועקים בסדום, בעוד שאר אנשי העיר מתעלמים מזעקתם ועסוקים רק בעצמם, ודווקא המוטיב הזה שכל כך חסר בסדום הוא כה מרכזי באברהם אבינו.

הדאגה לכלל הפרשה רוצה להעביר לנו מסר כי במקום בו אדם מוגן וחבוי בביתו, ודואג רק לקיומו הכלכלי ולעתידו הפרטי, "לא רואה אף אחד", וודאי שאינו  עוזר לזולת, עלולה להיות הידרדרות מוסרית בכל התחומים. וכמו שמציע הרב יגאל ינאי, יתכן שהגיע הזמן לקחת את הביטוי המוכר "חיה ותן לחיות" ? ולשדרג את הסיסמה הזו ל-"חייה ועזור גם לאחרים לחיות"?! יש פה כמה סימנים מעוררי מחשבה על התנהלות חיינו. גם קודם לכן, בימיו של נח, האנושות כולה נענשה ע"י המבול כי "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום". המסר החוזר שוב ושוב הינו הדאגה לכלל, הרגשת הערבות ההדדית והאחריות, ובעיקר מידת החסד שכל כך מאפיינת את אברהם אבינו.

פרשה זו מסתיימת בעקידת יצחק. ונראה כי אף בסיפור העקידה, למרות צייתנותו ואמונתו המלאה של אברהם בה', יש מסר חד משמעי והוא- ה' איננו רוצה קרבנות אדם. "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה", התורה שוללת באופן מוחלט את קרבן האדם. להדגיש כי באותה עת, היהדות הייתה היחידה ששללה זאת.
שוב, הפרשה מבהירה לנו כי משפט וצדק, סולידריות חברתית, מניעת "אטימות" הם ארגז כלים הכרחי לחברה בריאה. והציפייה מאתנו, בני האדם, שהאמונה שלנו לא תהייה עיוורת. כחוט השני רעיון זה מוזכר בתנ"ך, "ה' צְבָאוֹת שֹׁפֵט צֶדֶק בֹּחֵן כְּלָיוֹת וָלֵב" (ירמיהו יא, כ), הוא "אֲבִי יְתוֹמִים, וְדַיַּן אַלְמָנוֹת" ( תהילים סח, ו).במקרא  יש קריאה ברורה להענקת תשומת לב ראויה לחוליות החלשות בחברה, המשוועות לצדק.

צדק- מחדד השופט אליקים רובינשטיין, "…מדינה יהודית מצווה על הצדק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים טז, כ)… הרמב"ן מסביר את כפל הלשון ("צדק צדק") כי "הדיינים צריכין שישפטו את העם משפט צדק", קרי, הם שליחי הקדוש ברוך הוא להוציא צדק לאור… אכן, רבים מעמיתיי השופטות והשופטים בבתי המשפט לדרגותיהם רואים את התנך כמקור השראה למאמץ לעשיית צדק ונותנים לכך ביטוי בפסיקתם. משכבר הימים נכח התנך פיזית באולם בית המשפט, שכן עדים יהודים נשבעו על התנך לומר אמת – אך השבועה בוטלה. ובוודאי מטעמים דתיים יהודיים אין להצטער על ביטולה והמרתה באזהרה, אך חבל סמלית שפגה נוכחותו של התנך באולם. כך או אחרת, שופטים בני אנוש מצווים לדבוק במידותיו של שוכן שחקים ולנהוג כציווי המקרא, (משלי לא, ט) "פְּתַח-פִּיךָ שְׁפָט-צֶדֶק, וְדִין עָנִי וְאֶבְיוֹן."

האידיאולוגיה חשובה אך התורה קוראת לנו לפקוח עיניים, לשאול שאלות, לברר, ולא להיות אטומים. לפתח רגש לזולת. ההכרה היא שאני לא חי לבד בעולם הזה ומחובתי לדאוג גם לזולת. נראה שיש בדברים אלה מסר גדול לכל אחד ואחת מאתנו – לצרף למחשבות שלנו על עצמנו גם מחשבות על הזולת, על האחר, על הכלל. הרב אשלג זצ"ל הבהיר בהקדמה לספר הזוהר, יט: "ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאתהו להשפיע למקום." וכך כתוב בפרשה שלנו השבוע בציווי האלוהי לצאצאיו של אברהם- "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ הי לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). מצווה חשובה ביהדות היא מצוות מתן הצדקה. בתנ"ך מופיעה המילה "צדקה" במשמעות של התנהגות התואמת את המוסר והחוק. יחד עם זאת, בתקופות מאוחרות יותר נוספה למילה משמעות נוספת- מתן עזרה לנזקקים, בעיקר במזון או כסף. בתורה מצויה יסודה של חובת ראיית האחר, והענקת סיוע ותמיכה במידת הצורך.

שבת שלום💞

פרשת וירא- החובה לחקור ולדרוש צדק

Image by Arek Socha from Pixabay

בפרשה השבוע מתואר כיצד אברהם אבינו מנהל שיח עם ה' כשלפתע הוא רואה שלושה אנשים פוטנציאליים להיות אורחים. וכך קוטע אברהם את השיחה בכדי להתפנות ולהעניק להם הכנסת אורחים נפלאה ומושקעת עם סעודת מלכים. בהמשך מתואר הוויכוח והמו"מ שמנהל אברהם עם ה' בניסיון להציל את סדום.

ועל כך מוסיף אלוף אמיר אשל, מפקד חיל האוויר לשעבר-
“…נֹח בפרשת המבול ואברהם בעקדת יצחק מתגלים כצייתנים מוחלטים. אברהם בסדום ואבימלך בגרר מתנהגים באופן שונה לחלוטין. לנוכח כוונת אלוהים להשמיד את סדום ואנשיה מגיב אברהם "האף תִסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" (בראשית יח, כג). אבימלך בהבינו כי אלוהים מתכוון להמיתו מתריס נגד אלוהים – "הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?" (בראשית כ, ד). אלוהים חוזר בו מכוונתו ואבימלך נותר על כנו. כוחו ומעמדו של אלוהים מוחלטים. התנך מלמדנו על הצורך ועל האפשרות לבחון ולבקר את כוונת אלוהים ואת עשייתו, לאזור אומץ, להביע דעה ולהשפיע על המציאות. גישת "כזה ראה וקדש" איננה חזות הכול, להפך! הכוונות והמעשים האלוהיים אינם בהכרֵחַ מובנים… אם כך מותר לאדם מול אלוהים, קל וחומר מול כל היררכייה אנושית: אזרחית, צבאית, דתית. לזוטר שמור מקום להציב ספקות, לאתגֵר, להשפיע ולשנות. מנהיגות חלשה תתייחס לכך כאל אנרכייה. מנהיגות חזקה תעודד ואף צריכה לדרוש דפוס התנהגות זה.
זה היה נכון בתקופת התנך וזה נכון שבעתיים גם היום."

הפרשה מלמדת אותנו לגלות ולפתח חוש צדק, לא לקבל עוול או עונש לא מוצדק, לשלב חוצפה באמצעות ביקורת, טיעונים נוקבים, ולא לחשוש לעלות דרישות אך ממקום של ענווה וכבוד. לעמוד בגבורה ולערער באומץ על החלטות שנראות לקויות. אברהם איננו מתכנס ועוסק רק בבשורה האישית שקיבל על הולדת בנו, יצחק, משרה אלא מבטא את הדאגה לזולת בניסיון להציל את סדום. פרשנים, כמו ספורנו, חזקוני, רד"ק ועוד, רואים במעשה סדום לימוד של אברהם כיצד לנהוג בעתיד לבוא בצדקה ומשפט. אברהם עומד כאן במעלה אחת מעל נח. בעוד זה האחרון שתק מול אנושות שנחרבה והושמדה, הרי שאברהם עומד ומתווכח בעבור עיר אחת שאין בה ולו עשרה צדיקים.
אברהם משתמש בטכניקה של מספר הולך ויורד של צדיקים בסדום, שעצם קיומם בעיר ימנע את השמדתה. למעשה, מתנהל דו שיח על עקרון מוסרי, כפי שאברהם מבהיר כבר בתחיל המו"מ- " הַאַף תִּסְפֶּה, צַדִּיק עִם-רָשָׁע." (בראשית יח, כג) שהרי זו איננה התנהגות מוסרית ובטח לא בהלימה עם אל רחום וחנון, המצפה מהאדם לנהוג בצדק ובמשפט, במידה ויש צדיקים בעיר. וכך נראה כי אברהם וה' ניצבים זה מול זה במו"מ עם מטרה משותפת והיא מניעת ההשמדה הקולקטיבית של צדיקים עם רשעים.

ד"ר צחי לב-רן מסביר-
מספר דמויות בתנך מתווכחות עם הקב"ה ויכוחים נוקבים, מטיחות בו דברים קשים, וזוכות למענה "מנומס". כך אברהם בוויכוח אודות סדום מטיח בא-ל: "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח, כה). משה ואהרון מזהירים את ה' שלא יגרום עוול בסיפור קרח ועדתו: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?" (במדבר טז, כב); כך גם יונה, איוב ואחרים.
לקבוצה מכובדת זו מצטרף בפרקנו גם אבימלך.
אבימלך לקח את שרה לארמונו בתום לב, הכתוב מספר שהוא לא נגע בה לרעה, ובכל זאת הקב"ה אומר לו: "הִנְּךָ מֵת עַל הָאִשָּׁה אֲשֶׁר לָקַחְתָּ וְהִוא בְּעֻלַת בָּעַל" (כ, ג). אבימלך לא מתנצל ולא מתבלבל. הוא עולה להתקפה: "אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג?" (כ, ד).
ניתן להניח שמלך בשר ודם היה מגיב לתגובה חצופה כזו בחריפות רבה, אך הקב"ה מקבל את דבריו של אבימלך, אומר לו שאם יחזיר את שרה לאברהם הוא יתפלל בעדו וימנע את מותו ומוסיף אזהרה שאם לא יעשה זאת – ימות.
בכך מעביר הא-לוהים מסר לכל קוראי התנך לדורותיהם: אל תקבלו דברים בלתי סבירים ובלתי הגיוניים כמובנים מאליהם. התווכחו! יש לכם אפשרות להשפיע! אם אתם צודקים – אל תשתקו. האם זה אומר שמכאן ואילך בני האדם יבינו את כל החלטותיו של האל ויסכימו איתן? לא ולא. אבל זכות הוויכוח, והחובה לחקור ולדרוש צדק – תהיינה לעד נחלת בני האדם."

מפעולתו של אברהם, שקטע את שיחתו עם ה' בכדי לקיים הכנסת אורחים, לומדים חז"ל במסכת שבת (קכז ע"א): "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה, דכתיב אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר וגו'"- כלומר, הכנסת האורחים חשובה מאוד, מסתבר אפילו יותר מאחד השיאים שאדם יכול להגיע אליו בעולם הזה והוא הקבלת פני שכינה. בהמשך, אברהם אבינו לא מהסס לנהל מו"מ עם ה' בכדי לנסות ולהציל את סדום, וכך היה גם אבימלך שניצל בזכות המו"מ עם ה'. נראה לי שהאלוקות לא מעוניינת שנהפוך לצופים או בובות שעובדות על אוטומט, להיפך, היא מצפה מהאדם לחקור, לשאול, ולחיות בעולם הזה מתוך חיבור ואכפתיות לאנושות, ולמה שמתחולל בעולמנו וסביבנו במגמה לייצר עולם טוב יותר.

שבת שלום💞

פרשת וירא- צחוקים

Image by White77 from Pixabay

בפרשה הקודמת, פרשת לך לך, קראנו על הבשורה לאברהם כי יוולד לו בן, ותגובתו של אברהם-
"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק… וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: … וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק…" והשבוע מסתבר שבפרשה שלנו הצחוק נוכח ושכיח אף יותר, ואפילו מאפשר כנראה את פתיחת רחמה של שרה אמנו בהמשך-
"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ…"
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה…"
"וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר: לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה. וַיֹּאמֶר: לֹא. כִּי צָחָקְתְּ. "
"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק."

מסתבר שאת הצחוק כדאי לקחת מאד ברצינות. הצחוק מספק לנו הזדמנות להתעלות מעל למגבלות, ומהווה גשר למעבר בשלום בין המצוי לרצוי. חוש הומור הוא ביטוי לסתירות שבחיים. כל עוד האדם צוחק והוא משועשע מול הפער שהוא חווה הוא מצליח לברוח מהכאב והסבל כי הצחוק מאפשר לו לשכוח לכמה רגעים את התקוות שהתנפצו ואת המועקה הקיומית. ישנם סוגי הומור שונים- אירוניה, קומדיה, בדיחה, ציניות וכו'; כל אחד מהם מסייע באופן שונה מהאחרים בהתמודדות שלנו עם הקיום ועם האבסורד שבו. למשל, צחוק ישמעאל נראה כצחוק אחר ביחס לצחוק אברהם וצחוק שרה. אפשר להבין מהפשט כי לפחות בעיני שרה, הצחוק של ישמעאל רע ומצדיק גרוש.

צחוק הוא ביטוי של שחרור והרפיית מתח. ההנאה מצחוק לא דועכת וגם לא מתמעטת עם הזמן. באמצעות הגישה ההומוריסטית לחיים, אנו זוכים להתייחס אל עצמנו ולעולם ברצינות ויחד עם זאת להכניס נימה של צחוק וקלילות שמקלים בהתמודדות. מה המכנה המשותף לכל סוגי הצחוק? מדוע יש עיסוק כה רב ופרשנויות כה מרובות לנושא הצחוק בפרשה? מדוע יש חשיבות לעובדה שאברהם וגם שרה צחקו עד כדי קריאת שמו של הילד על שם הצחוק? ומדוע יש התמקחות עם שרה אם צחקה או לא?

מסביר הרב גור גלון-
"נראה לומר, כדברי אונקלוס, שישנם סוגים שונים של צחוק. יש צחוק שעניינו שמחה ויש צחוק שעניינו צחוק אירוני-מריר ומפקפק. מבאר אונקלוס… שרה צחקה ואברהם צחק, אלא שצחוקו של אברהם כולו הודיה ושמחה – אברהם נופל על פניו בהודיה ושמח בשמחת ההמשכיות דרך האמונה והחסד, תוך שהוא מציין את גודל הפלא … לעומת זאת הצחוק של שרה מערב בתוך שמחת הבשורה גם אירוניה וצחוק מריר שמבטא פקפוק בכך שהדבר יהיה. ואולי זו הכוונה במילים  "ותצחק שרה בקרבה…", שמבחוץ היה כאן צחוק של שמחה והודיה, אך בפנים היה שמץ של הרהור, שמץ של ספק. ודווקא בגלל שהספק הזה, שחסרון הדק הזה של האמונה איננו גלוי, צריך הקב"ה לחשוף אותו. דווקא הדברים שאינם גלויים הם הדברים הכי משפיעים…
אולי אפשר לומר, ואני מעלה זאת בזהירות רבה, ובעיקר כדי שנוכל ללמוד מזה לחיינו, שאחרי שהקב"ה בישר את הבשורה על לידת יצחק, הוא היה חייב לדבר עם אברהם ושרה כדי למוסס את המחסום ללידתו של יצחק, שעד שלא תהיה אמונה שלימה של שרה, לא יוכל יצחק להיוולד… "

יש צחוק של אהדה, וצחוק של הסכמה, צחוק של מבוכה וצחוק שמגיע רק כי אחרים צוחקים. המבטים, תנועות הגוף, צורת השפתיים וקולות הצהלה של הצחוק, כולם מעבירים מסר ברור לטיב הצחוק. הוא מביא לשחרור מוגבר של אנדרופינים שגורמים למצב רוח טוב, רמה פחותה של הורמוני הסטרס אדרנלין וקורטיזול, מה שמייצר מערכת חיסונית חזקה יותר ולחץ דם נמוך יותר. במילים אחרות, רבים יעידו שהצחוק מחזק את המערכת החיסונית שלנו, משפר את מצב הרוח, מפחית כאב וקונפליקטים, ומגן עלינו מפני ההשפעות המזיקות של מתח וכעס. שום דבר אינו מצמצם כעס וקונפליקט מהר יותר מאשר צחוק משותף. התבוננות בצד המצחיק יכולה להציב בעיות בפרספקטיבה ולאפשר לנו להמשיך הלאה מעימותים מבלי להחזיק במרירות או טינה. כילדים, קל היה להצחיק אותנו אבל כמבוגרים יש נטייה להיות רציניים יותר והצחוק הופך לנדיר יותר. יתכן והפרשה הזו מתזכרת אותנו שהומור מקל על הנטל שלנו, מעורר תקווה, מחבר אותנו לאחרים, משאיר אותנו ממוקדים ודרוכים, ואף עוזר לשחרר כעס ולהיות יותר סלחנים. הצחוק מסייע להביא את הנפש והגוף שלנו בחזרה לאיזון. וכנראה שאלו בדיוק ההסברים מדוע יצחק שמסמל את הגבורה והדין נקרא על שם הצחוק- האיזון שאליו אנו שואפים. תאכל'ס הצחוק הוא תרופה כייפית חינמית, וקלה לשימוש.

מוסיף הרב נח וינברג זצ"ל-
"אין כמו צחוק גדול ומשחרר להרגיע, לאפשר לעצמנו להביט על הבעיות באור אחר, ולהכניס אותנו לפרופורציות. אולי זו הסיבה שבגללה רשימת הקומיקאים היהודיים כה ארוכה. עם זאת, לצחוק יש להב כפול, וכשמשתמשים בו באופן שלילי, הוא עשוי להסב נזק גדול. כמו בהקנטת הזולת, לעג, או שימוש בצחוק בקלות ראש, צחוק מוגזם, צחוק שלילי- ציניות, סרקזם וכו' כל אלו עלולים להיות הרסניים. לכן, עלינו להבין את הדינאמיקה של הצחוק ואופן השימוש היעיל בו, כך שנצליח להשתמש באנרגיה חיובית זו לשינוי מקדם ולצמיחה."

כולנו רואים וחווים את העולם מנקודת מבט המוגבלת לחושים שלנו. אנו כבולים לעולם הפיסי של הגוף, ומושפעים מהלך הרוח שלנו בכל רגע נתון מה שמייצר אינספור פרשנויות לסיטואציות שאנו חווים. בתקופה זו כשאנו מאותגרים ומתמודדים עם נגיף שהופך לנו את המציאות ומציב בפנינו אתגרים כלכליים, מנטליים, רגשיים וחברתיים הצחוק מבטא זאת בבדיחות מרובות על המצב והשלכותיו, והסרטונים המצחיקים ממחישים את הפערים הקיימים באופן שמקל על ההתמודדות שלנו ומעלים חיוך.
הפרשה מחדדת לנו להשתמש בצחוק בכדי לשמור על הבעיות שלנו בפרופורציה ולהשפיע טוב על הסביבה שלנו. ההבנה שהחיים אינם אוסף של בעיות, אלא אוסף של הזדמנויות שניתן למנף אותם באמצעות הצחוק וההומור. הצחוק יכול להביא לרגיעה ולחדש את מצבורי האנרגיה המדולדלים שלנו ושל הסובבים אותנו. מאחלת לכולנו שעם כל האתגרים נמצא את הדרך לתבל את חיינו בצחוק ובחיוך. אמכי"ר.

שבת שלום😄

פרשת וירא- עצב זה צער? ומי מתעלה?

Image by Bellinon from Pixabay

האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים שואבים אותנו לעיתים לקושי האישי שלנו, מסמאים את עיננו ובעצם מעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. פרשת וירא היא הזדמנות נפלאה לראות את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, אדם זקן לכל הדעות, בן 100, יושב בפתח האוהל לאחר ניתוח כואב של ברית מילה, בחום היום, ולפתע במהלך שיחת ביקור החולים של ה׳ עימו הוא מבחין ב-3 עוברי אורח, עוזב הכל, ורץ לקראתם… בהמשך, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום ועוד מעשי חסד אחרים מתוארים בפרשה. כל התודעה שלו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נפלא לראות כיצד אברהם אבינו שואב את כוחותיו. שמעתי הסבר מאת הרב יוסף בן בסן על מה ההבדל בין צער לעצב- יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב להכנס:-)

האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. יש מצבים ונתונים בשלבים שונים של חיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא שינוי מיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? ממקום חזק, שלוקח בעלות ושליטה על המצב או ממקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וחסר. עבורי, זהו שיעור שלמרות הקושי עדיין יש לנו בחירה. והבחירה שנעשה תשפיע גם על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך- אופטימיות ואמון בטוב -או- פסימיות, תסכול ותחושת חוסר אונים.

מי ייתן ונצליח בהשראתו של אברהם אבינו לצאת מהקונכיה שלנו עם כל המשתמע, לראות, להרגיש, ולסייע לזולת, ולזכות להיות בשמחה תמיד. אמכי"ר.

שבת שלום💞

פרשת וירא- תקציר!

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית בספר בראשית.  עברו בקושי שלושה ימים מאז מל אברהם את עצמו כזכור בגיל 99, והוא כבר יושב בפתח אוהלו ומחכה לאורחים, יום של חמסין כבד אבל אברהם אבינו אינו מוותר על מצוות הכנסת אורחים.

הפרשה מתחילה ב- נראות ה' אל אברהם אבל לא מצוין מה ה' אומר לו, "(א) וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה, בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא;" (בראשית יח'). לפתע, מרחוק נגלים לעיניו שלושה עוברי אורח; אברהם אבינו עוזב הכל ורץ לקראתם ומזמינם לביתו. הוא מציע לאורחיו מים לרחצה ורץ בעצמו להכין להם מעדנים. רק מאוחר יותר נודע לאברהם שאותם עוברי אורח היו בעצם מלאכים שנשלחו אליו במיוחד ע"י ה'. המלאך הראשון מבשר על לידתו של יצחק, המלאך השני מרפא את אברהם מכאביו, והמלאך השלישי מבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי – הפיכת סדום ועמורה. במסכת בבא- מציעא, פרק ז´, עמ´ פ"ו, דף ב´- מסופר לנו מי היו שלושת המלאכים שבאו לאברהם ומה היה תפקידם:
א) מיכאל- לבשר לשרה
ב) רפאל- לרפא את אברהם
ג) גבריאל- להפוך את סדום
בסיום הביקור אברהם אבינו מלווה את אורחיו שממשיכים לסדום.

ה' מספר לאברהם שהוא עומד להחריב את סדום ועמורה בעקבות מעשיהם הרעים והאכזריים, ואברהם פותח במשא ומתן עם ה' ומנסה להציל את סדום (ובכך גם את לוט אחיינו). אברהם מתחיל מהיתכנות קיומם של 50 צדיקים בעיר, ומגיע עד ברור לגבי קיומם של עשרה צדיקים. וה' מבטיח לו שגם בעבור עשרה צדיקים לא יחריב את סדום ואברהם משתתק ומבין שדינם של סדום ועמורה נחתם.

המלאכים מגיעים לביתו של לוט (אחיינו של אברהם) שגר בסדום. ומיד מגיעים אנשי העיר, אנשי סדום, וצרים על פתח הבית, כי ע"פ חוקי העיר אין להכניס אורחים. המלאכים מודיעים ללוט שהם עומדים להרוס ולהשחית את כל העיר ע"פ צו אלוקי. הם מזרזים את לוט לקחת את כל משפחתו ורכושו ולצאת מן העיר. הם מורים להם ללכת לאחת הערים הקרובות שם לא יפגעו בהם, ובמקביל הם מזהירים אותם שלא להביט לאחור אבל אשת לוט מביטה לאחור והופכת לנציב מלח.

בנות לוט שיחד עם אביהן נמלטות ומוצאות מקלט במערה שבהרים, חושבות שהעולם כולו נחרב כמו בימי המבול, והן חוששות שהגיע הקץ לעולם כי רק הם נותרו לקיים אותו. ולכן, גילוי עריות מבחינתן הוא המענה היחיד שנותר. הן נכנסות להריון מלוט, אביהן, ויולדות את עמון ואת מואב.
יחסי ישראל, עמון ומואב יהיו מסובכים לאורך כל ההיסטוריה מצד אחד ומצד שני יש לזכור שדוד המלך הוא צאצא של רות המואבייה (צאצא של לוט).

בהמשך מסופר לנו שאברהם ושרה שוב נודדים, והפעם הם עוברים לגרר. כמו בירידה למצרים גם כאן נלקחת שרה לבית המלך, לאבימלך, וגם הפעם אומר אברהם כי שרה היא אחותו. בלילה מלאך ה' נגלה בחלום לאבימלך ומזהיר אותו שלא להתקרב לשרה כי אשת איש היא. אבימלך נבהל וממהר להשיב את שרה לאברהם, ומפצה אותם בצאן, בקר, עבדים ושפחות.

וכפי שהבטיח ה' ובישר המלאך לאברהם ושרה, כעבור שנה, נולד להם בן זכר – יצחק. אברהם בן 100 שנה ושרה בת 90! לאחר שמונת הימים מל אברהם את בנו, יצחק, ובהמשך עורך אברהם משתה הודיה גדול.

בהמשך שרה מבקשת מאברהם לגרש את הגר אמתה ובנה ישמעאל, ואברהם למרות הקושי שבדבר משלח את הגר לבאר-שבע, למדבר, שם נגלה להגר מלאך האלוקים המעודד אותה ומבטיח לה שמבנה, ישמעאל, יהיה עם גדול.

לאחר שגרש אברהם את בנו, ישמעאל, נותר אברהם רק עם בנו יצחק. ואז ה' פונה אל אברהם ומצווה אותו- " (ב) וַיֹּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ, אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה; וְהַעֲלֵהוּ שָׁם, לְעֹלָה, עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ." (בראשית כב')

אברהם איננו מתמהמה – "(ג) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ… אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים." (בראשית כב') . מיד כשהגיעו לראש ההר הוא מכין את המזבח שעליו יוקרב יצחק, בנו יחידו. אברהם קושר את ידיו ורגליו של יצחק על המזבח, ולא מתוארת כל התנגדות מצדו של יצחק, להיפך (הערכות הקיימות לגבי גילו של יצחק נעות בין 13 שנה ל-37 שנה, כלומר, יצחק לגמרי בעל דעה עצמאית). ואז, כשהסכין כבר מונפת מעל צווארו של יצחק עוצר אותו מלאך ה' ואומר לאברהם-

"(יא) וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם…  (יב) וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר, וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ, מְאוּמָה:" (בראשית כב')  ואברהם אבינו מקריב איל כקרבן לה' תחת בנו, יצחק. ה' מברך את אברהם שבזכות אמונתו ירבו צאצאיו ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים.

אברהם אבינו שב לבאר שבע, ומסופר לנו על צאצאי אחיו, נחור, על התרחבות המשפחה. בין שאר בניו של נחור מוזכר בנו בתואל שרבקה, ביתו, תתחתן בעתיד לבוא עם יצחק.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

פרשת וירא- תטמיעו- נקודת זכות!

אברהם אבינו מתחנן בפני ה' ומפציר בו שלא ישמיד את סדום גם אם רוב אנשי העיירה רשעים ומושחתים… הרב יעקב קמינצקי מסביר שאברהם דואג מאוד לאנשים הרשעים הללו "ובכך מציגה התורה את רמתו המופלאה של אברהם אבינו במצוות ש"בין אדם לחברו". כי באופן רגיל, אדם המצטיין במיוחד בשטח או במידה מסוימים, מקפיד ביותר על הנהגתם של אנשים אחרים דווקא בתחום זה. כתוצאה מכך הוא נוטה לשפוט אותם בחומרה יתרה על חולשתם וחוסר הבנתם בנושא זה."

ואילו אברהם הפציר ב-ה' ללא הרף שיתייחס ברחמים לאנשי סדום. ולא החמיר בשפיטת יתר של אנשים אחרים למרות שהנושא היה קרוב לליבו. מסביר הרב יעקב קמינצקי- "התהום העמוקה הפעורה בין מידת חסדו של אברהם לבין שפלותם של אנשי סדום לא מנעה ממנו לדאוג בצורה כנה להם ולחייהם."

במילים אחרות, לא קל לראות בעין טובה את חולשתם של אנשים אחרים, בפרט כשהחולשה הזו היא החוזקה שלנו. מדוע?

כשאני מקפידה לדייק ולהגיע בזמן, יקשה עלי להבין ולקבל אנשים שנוטים לאחר שוב ושוב, ולא לראות בכך הפגנת חוסר התחשבות בזמן שלי. כך גם עם התנהלות יסודית וירידה לפרטים לעומת התנהלות חפיפניקית וקלילה. דוגמא נוספת היא סדר ונקיון, חשוב ביותר אבל כשחיים עם אחרים, חבר, משפחה וכו עלול להיווצר פערים בציפיות ובשאיפה לרמת הניקיון והסדר. מה שיכול לגרום לכעסים וחיכוכים. כדאי לזכור שלכל אדם יש מעלות וחסרונות, חולשות וחוזקות, התלויות בגורמים שונים, ולכן לא נכון לשפוט לחומרה את חולשותיו של הזולת.

הרב נתנאל ספרן מסביר- "כאשר אנחנו מוכנים להשקיע ולחפש את התכונות הטובות שחבויות בזולת (וגם בתוך עצמינו), אנחנו לא רק עוזרים להכניס אל העולם הרבה טוב וחסד, אלא אנו גם יכולים לעזור לאנשים להשתנות ולשפר את דרכיהם."

לסיום, הרב יהונתן גפן מסכם- "בפרשתנו מתוארת מידת חסדו המופלאה של אברהם אבינו באריכות רבה. הר' קמינצקי האיר היבט נוסף בהנהגתו המיוחדת ב"בין אדם לחברו" – הוא לא כפה את דרגותיו הגבוהות על אחרים, ולא שפט את מעשיהם בחומרה, למרות גדולתו בנושא זה. יהי רצון שנזכה כולנו להשתמש במידותינו הטובות – אך לטוב." אמכי"ר

פרשת וירא- פרויקט השבת העולמית- יוזמה אישית!

השבת כאמור היא פרוייקט השבת העולמית, ואפרת ראלברוק שיתפה אותי שהשנה בעקבות הבחירות לא הייתה חסות למימון הפרויקט כמו בכל שנה ולכן, היא וחברתה, ליאת וויאן החליטו לעשות מעשה. מה שנקרא- יוזמה מבורכת. הן פנו והשיגו תרומות והכינו לאסירות במרכז הארץ ברכות אישיות להפרשת חלה, ואת כל החומרים הנדרשים לטקס הפרשת חלה. הן הגיעו היום, יום חמישי ה-25/10/18, לבית הכלא עם כל הדברים שרכשו וארגנו, כך שכל אסירה קיבלה ערכה מלאה.

משתפת אפרת ראלברוק "לקראת פרויקט השבת העולמית 2018  ועם מסר ברור שאנו לומדים מפרשת וירא על הכנסת האורחים הלא שיפוטית של אברהם אבינו. ביקרנו היום בכלא במרכז הארץ. במהלך הביקור ערכנו הפרשת חלה בתוך הכלא. היה מרגש קשה ובעיקר למדנו שגם במקום הנמוך ביותר יש גילויי אחווה אהבה ותקווה. שבת שלום."

התמונות מדברות בעד עצמן:-)

שבת מבורכת!

פרשת וירא- מי שמח לארח?

בפרשת וירא מסופרים לנו סיפור הכנסת האורחים של אברהם אבינו, וסיפור הכנסת האורחים שקיים לוט ואף מוכן היה בעבורה להקריב את בנותיו, מסירות נפש בהכנסת האורחים. כידוע, לוט היה אחיה של שרה אמנו והתלווה ויצא עם אברהם למסעו מאור כשדים, דרך חרן ועד לכנען. וכמו שלאברהם היה נסיון לא פשוט לעזוב את ארצו ומולדתו, על אחת כמה וכמה ללוט, שלא שמע בעצמו את ציווי ה׳, ולא הובטחו לו הבטחות רבות כמו לאברהם. למרות זאת בחר לוט להתחבר אל אברהם וללכת עימו, אז מדוע הכנסת האורחים שקיים לוט לא קיבלה את אותה מידת הערכה וציון לשבח שקיבל אברהם אבינו?

לוט בניגוד לאברהם ידע שאורחיו הינם מלאכים, שזהו כבוד גדול ולכן לא פלא שקם לקראתם. לוט בחר לעזוב את אברהם, ולקבוע את אוהלו בסדום בגלל תאוות הממון; לאחר שריפת והשמדת העיר סדום לוט ברח למערה בניגוד להוראותיהם של המלאכים, השתכר ושכב עם בנותיו. יחד עם זאת, המפרשים מסבירים שלוט היא דמות עם הרבה ניגודים, ולכן גם זכה לנכדה הידועה, רות המואביה, שממנה יצא שושלת המלכות.

בעוד, ששלושת המלאכים שבאים לאברהם נראים לו כעוברי אורח, אנשים זרים שאברהם כלל לא הכיר. רק יותר מאוחר מתברר לו שהם מלאכים. מוסיף הרב יהונתן גפן, "הנהגתו של אברהם עם אורחיו מהווה סמל ודוגמא לכל אדם על היחס הראוי לאורחים, וכיצד יש לשרת ולספק את צרכיהם, ולהעניק להם את המיטב ואת המירב. ניתן לראות כיצד התעלם אברהם לחלוטין ממצבו הבריאותי שהיה בכי רע, ולא חסך כל מאמץ במטרה להעניק לאורחיו אירוח מושלם ואת ההרגשה הנעימה ביותר…"

בנוסף, הפרשה פותחת שה' נראה אל אברהם אלא שאברהם רואה 3 עוברי אורח המתקרבים לעברו, והוא עוזב הכל ולא קם לקראתם כמו לוט אלא רץ לקראתם וכולו עסוק במצוות הכנסת האורחים. אברהם אבינו בוחר בהכנסת האורחים, אורחים שהוא האמין שהם אנשים ללא מעמד מיוחד, עוברי אורח, על ההתגלות האלוהית. ואומנם נראה שה' מחכה עד שאברהם יסיים לטפל באורחיו.

על פניו נראה שזו אולי חוצפה ומעורר תהייה אבל מסביר הרב ד"ר יונתן זקס, "בחירתו של אברהם מלמדת אותנו עיקרון חשוב. עובדי האלילים בזמנו סגדו לשמש ולירח ולכוחות הטבע כאלוהות. הם העריצו את הכוח ואת בעליו. אברהם, לעומתם ידע שאלוהים נמצא לא בטבע אלא מעבר לו. יש בכל היקום רק דבר אחד שאלוהים נתן בו את צלם דמות תבניתו: האדם. כל אדם, רב אונים וחסר אונים כאחד…. אברהם ידע אמת פרדוקסלית: לחיות חיי אמונה פירושו לראות את חותמו של אלוהים בפניו של האדם הזר… זוהי גדלותו של אברהם. הוא ידע שעבודת האלוהים והכנסת אורחים דבר אחד הן ולא שניים… חז"ל עוררו אותנו להבין עיקרון העומד ביסוד חיי האמונה: אנו מכבדים את אלוהים דרך כיבוד צלמו, האדם."