השבוע פרשת נח שהיא הפרשה השנייה בספר בראשית. העולם בפרשת נח מתואר כעולם שאיבד את דרכו. “וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים”- השחיתות איננה רק מוסרית, היא מהותית: האדם חדל לראות את האחר, חדל לדבר אמת, חדל להאמין בטוב.
ובתוך התוהו הזה ניצב נח- “איש צדיק תמים היה בדורותיו”- ומקבל ציווי מפתיע: לבנות תיבה.
חז"ל מציעים פירושים רבים למילה תיבה, ביניהם:
אות/מילה, רחם, כפרה.
שלושת הפירושים הללו מציירים יחד תמונה עמוקה של תיקון:
* תיבה מלשון אות, מילה: אומר הבעש"ט- “בוא אל התיבה”, פירושו- היכנס לתיבות התפילה, לתיבות המילים. בתוך הסערה, כשהעולם בכאוס, דווקא המילים שאנו בוראים בהן את עולמנו- הן התיבה שלנו, התפילה שלנו.
במציאות שבה מילה אחת יכולה להצית אש או לרפא לב, האחריות על התיבה הלשונית שלנו גדולה מאי פעם.
* תיבה כמשמעות לרחם: נח נכנס אל התיבה, אל מרחב סגור של חושך, של המתנה, של הריון קיומי. העולם בחוץ נשטף ונמחק, אך בתוך התיבה נרקמת התחלה חדשה.
גם אנו, כעם, שרויים בתוך תיבת כאב- לאחר שנתיים של סערה, שבויים, שכול ומלחמה. מייחלים להפסקת אש אמיתית והתחלה חדשה, טובה יותר.
* תיבה ככפרה: חז"ל אמרו שהמבול לא היה רק עונש אלא גם טהרה – מקווה של העולם. לפעמים גם הכאב השוטף אותנו הוא הזדמנות לברור וניקוי אבל רק אם נבחר לראות בו קריאה מוסרית- לתקן, לשדרג ולא רק לשרוד.
כשנח יוצא מן התיבה, הוא רואה עולם שחרב- אך גם עולם עם פוטנציאל שמוכן לברית חדשה. ה' מציב את הקשת בענן כסמל לברית, הבטחה שבין שמים לארץ, בין טוב לרע, בין מוות לחיים. הקשת נוצרת דווקא מן החיבור בין האור והגשם- בין הדמעה לקרן האמונה.
“אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ” (בראשית ט', י"ג)
כמו שהקשת נוצרת ממפגש של צבעים שונים המתקיימים בהרמוניה אחת, כך גם עלינו- בני אדם שונים, דעות שונות, קולות שונים- לברוא יחד ברית של אחדות (לא אחידות) בתוך ריבוי, ולהפוך את השוני למקור של אור ולא של פירוד.
גם בימינו- בתוך הסערה הגדולה, אנו נדרשים לבנות תיבה חדשה של אמון, של סולידריות, של מילה מתקנת. לא נוכל להשיב את כל אלו שהקריבו את חייהם, אך נוכל לוודא שחייהם ומותם ימשיכו להניע אותנו לבנות, לתקן, וליצור עולם טוב וצודק יותר; שהמילים שנדבר ימשיכו לברוא חיים, לא לחרב אותם.
ואולי זו המשמעות העמוקה של קריאת הדור שלנו- להיות נח בעולם שמאבד כיוון… לא להיסחף בזרם השנאה והייאוש, אלא להקים תיבה של אור.
כך גם, בסוף הפרשה, מגדל בבל מלמד אותנו לקח נוסף:
אחדות שאין בה נשמה- סופה ליפול.
עם ישראל מתאחד שוב בימים אלה סביב השאיפה לשובם של כל הבנים ולסיומה של המלחמה, אך נדרש לזכור שזו איננה אחדות טקטית אלא מוסרית- אחדות שנובעת מאהבה, לא רק מפאת אויב משותף.
ולכן, דברי הרבי מליובאוויטש מתחדדים שוב:
"…כך גם אנו… נמצאים בדור שבונה את העולם מחדש אחר החורבן האיום שהמיטה השואה עלינו. עלינו להתאחד, עלינו לבנות מחדש, אך אנו חייבים ליצוק את הרוחניות ואת האלוקות בתוך הבניה מחדש, אחרת לא תהיה זו אחדות אמיתית."
במילים אחרות, כשבונים עולם חדש אחר חורבן, חובה ליצוק בתוכו רוח, כי אחדות חומרית בלבד- תתמוטט. רק אחדות שיש בה אמונה, חסד, שיתופי פעולה, ומוסר- תעמוד איתן.
ואולי זו הברית שלנו לדור הזה:
להמשיך לבנות תיבה של אמונה ותקווה בתוך מבול של שנאה,
לדבר תיבות של אור בתוך שפה רוויית פחד ואיומים,
ולראות ב-קשת שבשמיים לא רק הבטחה, אלא אחריות וערבות הדדית.
אמן כן יהי רצון.
אנו זוכרים ומוקירים את כל אלו שחרפו נפשם כדי שנוכל לחיות כאן בבטחה, ואת המשפחות השכולות ששילמו ביקר להם מכל. אנו מודים ומתרגשים על חזרתם של כל החטופים החיים הביתה, ומתפללים וזועקים לשיבת השבויים שגופותיהם עדיין מוחזקות בעזה.
בתקווה גם לשובם של כל החיילים לשלום בבריאות הגוף והנפש, ולכל הפצועים רפואה שלמה ומלאה. ומי ייתן ותיושם הפסקת אש ראויה ומכבדת שתביא לפירוק החמאס מנשקו ולסיום המלחמה. אמן כן יהי רצון.
שבת מבורכת 💞
לעילוי נשמתה של ציפי בת מרים היקרה והאהובה. יהי זכרה ברוך.
לרפואתו המלאה של אילן בן חנה, חבר יקר.
לרפואתו המלאה של הרב מרדכי בן שרה מאשה שליט"א.
