תגית: עבדות

איך זה שיציאת מצרים משפיעה עלינו לדורות? אומנם יצאנו מעבדות לחירות אבל מהי חירות בעצם?
בעוד זמן קצר נסב כולנו לשולחן הסדר אבל הפעם איש איש ומשפחתו המצומצמת. כולנו מחויבים לקיים את הוראות הסגר ומיד בהמשך את הוראות העוצר הנוקשים שמחייבים את כולנו ממש להשאר בביתנו.

לעיתים נראה שדווקא מי שמקיים וממלא הוראות, מצוות, אין לו חירות כי הוא לא עושה את מה ש'הוא' רוצה מתי ש'הוא' רוצה. אבל אם נחשוב על זה לרגע- ממלא ההוראות, ומקיים המצוות בעצם לא משועבד לכל תאוותיו, והוא אפילו מתגבר ולא הולך אחרי יצרו. חירות היא בעצם 'חופש' מכל שעבוד חיצוני זר.

המחנך צביקה מנדל כותב-
״אם כן, מסביר הרב קוק ״חירותנו היא לדעת להקשיב לעצמנו, למה שיש בתוכנו, לאמת שטבע ה' בתוך כל אחד מעם ישראל ביציאת מצרים. הטבע הפנימי העמוק והאמיתי של כל אחד מעם ישראל הוא התורה והאמונה בהקב"ה. את חירות הנפש הזו ניתן לקנות רק אחרי שאכן מבערים את כל מה שמושך אותנו מבחוץ, מהעולם הגשמי, ללכת אחריו, וזהו ביעור החמץ האמיתי- סילוק כל ההסתרים החיצוניים שמפריעים לגלות את האמת הפנימית.
לפעמים אכן קשה לנו לדעת מי אנחנו ולכן יש לנו את התורה והמצוות שמגלים לנו מי אנחנו באמת. כתוב בתורה לגבי לוחות הברית "והמכתב, מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות" (פרשת כי תשא) ואמרו חז"ל "אל תקרא חרות אלא חירות"- התורה אכן חקוקה לא רק על הלוחות אלא בתוך כל אחד ואחד מעם ישראל ואותה אמת שקיימת בתוכנו היא חירותנו האמיתית. בביעור חמץ נתכוון לסלק גם את יצר הרע ואת מה שמושך אותנו מבחוץ וגורם לנו שלא להיות בני חורין, שלא להיות עצמנו ולהכיר את האמת האלוקית שחקק ה' בנו ביציאת מצרים. ״

החירות תאפשר לכולנו לממש את הערבות ההדדית, להגן ולשמור אחד על רעהו. לשמור על משפחתנו מקרוב ובו בזמן מרחוק, דווקא ע״י שמירת מרחק! זה לא הזמן להקל ראש ובטח לא לעגל פינות, הפעם אנחנו יכולים לסכן את הקרובים לנו גם אם לכאורה נדמה לנו שהסיכוי קלוש.
הסגר שנראה שנפל עלינו בעצם מכנס אותנו פנימה לתא המשפחתי המצומצם שלנו, ונותן לנו הזדמנות להתחבר לאמת הפנימית שלנו עם האנשים שהכי קרובים לנו, וכך לייצר בסיס חזק, אמיתי ויציב שאיתו נוכל לצאת בהמשך ולחבור לקהילה ולשאר המעגלים שבחיינו.

במילים אחרות, החירות, היא זו שתאפשר לנו לקחת אחריות על חיינו וחיי הסובבים אותנו, ולמגר את הנגיף.
החירות באמצעות הסגר יכולה לסייע לנו להשתחרר מכל אותם מיצרים שמעכבים אותנו, ולצאת יחד בחיבור מחודש, פנימי, חזק ואמיתי יותר ממצרים.

חג פסח בריא ושמח💝

המכות נוחתות מכה אחר מכה על מצרים. ומצרים מתעקשת ומסרבת לשלח את בני ישראל לחירות.
השאלה המתבקשת היא מדוע יש צורך בתהליך כה ארוך וכה מייגע של עשר מכות בכדי להכניע את מצרים? לא ניתן היה להנחית על מצרים מכה אחת קשה וקטלנית בכדי להכניעה?
מפרשים מביאים הסברים רבים, כמו לעובדה שלמספר עשר יש משמעות ולכן נבחרו עונשים מתונים יחסית ולאורך זמן, ולא מכה אחת מוחצת. יש אומרים, שיתכן וההתמשכות נבעה מהרצון לתת למצרים זמן לשוב בתשובה. אבל אם נבחן את התמונה הרחבה, אומר הרב אורן דובדבני, תהליך יציאת מצרים, יציאה של עבדים מעבדות לחירות, היה זעזוע של כל המוסכמות המקובלות באותה התקופה. ביום בו בני ישראל יצאו ממצרים האנושות למדה את אחד המסרים הבסיסיים ביותר של התורה- איסור שיעבוד אדם את רעהו, ואין אדם שיש לו בעלות או קניין על חייו של אדם אחר. תהליך השחרור היה נגד כל מה שהיה מקובל ונורמטיבי בעולם; עולם שבו התפיסה הפרעונית הייתה התפיסה השלטת והדומיננטית."
במילים אחרות, בכדי שאותו סדר עולמי חדש ומהפכה רעיונית כמו חירות, תצלח ותופנם, היה צורך בהריסה טוטאלית ומוחלטת של שרידי העולם הישן וסולם הערכים שלו. והמענה לכך מסתבר היו עשרהמכות שעמדו מול אותו עולם הערכים והאידיאולוגיה של האומה המצרית ובית פרעה.
החברה המצרית הייתה כולה מערכת הירארכית המבוססת על חלוקה נחרצת של אדונים ומשרתים ומעליהם עומד ושולט פרעה. החברה המצרית הייתה חברה שלא היה בה כל מקום למחאה, חילוקי דעות, ואו דיון. במצרים העתיקה מממשיך הרב אורן דובדבני, המדע לשמו וחיפוש אמת לשמה לא היו קיימים, מה שעמד במרכז החיים במצרים היו החומר ופיתוח מקורות החומר. הכל היה קבוע מראש כי המצרים סגדו לגורל, מבחינתם העולם התנהג בתבנית ידועה מראש.
מצרים העתיקה הייתה מקום מורכב ואפוף מסתורין. המצרים נהגו לבנות מקדשי פאר למתים, הם שקדו וטרחו על פולחן המת. באותם היכלות ומקדשי קברים ניתן היה למצוא את כל השכלול והנוחות שהייתה לו, לנפטר, בעולם החיים. הפנתאון המצרי היה נראה כאוסף זואולוגי ענק ומגוון של בעלי חיים וחרקים (פרה, חתולה, לביאה, נץ, חיפושית, נחש, תנין). את כל המערכת הזו באו עשר המכות למוטט. מערכת שהיה בה עיוות מוסרי וחברתי.
מקור כוחה האדיר של מצרים, שהיה גם אל וגם מלך וזוהה כישות אחת עם פרעה- היה הנילוס- שבן רגע הפך כולו לדם, והמשיך למראה של אלפי הצפרדעים שקיפצו לתוכו. כל אותם בעלי חיים שהמצרים כל כך סגדו להם הפכו להיות מקור של רוע וכליון; נחשים ועקרבים, ארבה וכינים תקפו אותם בכל מקום. המצרים ראו וחוו כיצד כל אותם אלים שכה העריצו וסגדו להם מכלים את רעבונם בגופם וביבולם. במקביל, עם ישראל שראה את כל אותן מכות הוכרח בעצם להסיק את המסקנות שלו מכל מכה ומכה שבאה על המצרים וכך גם לחשוף את הרחמים שהוענקו לעם ישראל בו בזמן.
העבדות, מסביר הרב דובדבני, משתיתה את היחסים בין בני האדם ע"פ חוקי הג'ונגל, לפיהם החזק מנצל את החלש. והבשורה היא למעשה שהעולם איננו מקום המשועבד לחוקים נוקשים של גורל, אלא מקום שיש בו עין פקוחה ורואה, ויד מכוונת ומשגיחה. מרכז הכובד של המציאות הוא עולם החיים ולא עולם המתים.
מצרים לאחר המכות לעולם לא שבה להיות המצרים שלפני המכות. אחרי המכות והאסונות שנוחתים עליה ברצף, מצרים כבר לא שבה להיות אותו דגם ומודל למקום פורה, עשיר ומדושן כפי שמתואר בספר בראשית- המקום אליו תמיד ניתן להימלט בעתות של רעב ומחסור. מצרים שלאחר המכות היא מדינה הרוסה, שבורה ורצוצה."
למעשה, "עניין ריבוי המכות והתהליך המתמשך נועד בכדי למוטט אבן אחר אבן מאותה פירמידה של האידיאולוגיה המצרית." מסיים הרב אורן דובדבני, "מכה אחר מכה באות המכות וממחישות כי אין עוד מקום לתפישת עולמה של מצרים העתיקה, הגיעה זמנה לעבור מן העולם, ולפנות את הבמה לתפישת עולם מוסרית יותר, טהורה וקדושה יותר."
שבת של נחת💐

הפטרת פרשת משפטים היא בספר ירמיהו פרק לד' מפסוק ח'. מאחר והפרק מסתיים בצורה קשה נוספו להפטרה עוד שני פסוקי נחמה מפרק ל"ג, פסוקים כה'-כו' (זהו מקרה נדיר בהפטרות שחוזרים אחורנית, כי לרוב מדלגים קדימה בנביא.) מטרת שני הפסוקים היא לסיים את ההפטרה באופן חיובי ומעודד.

"(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת- הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:" (ירמיהו לד)
כמו בפרשת משפטים שפותחת בדיני עבד עברי כך גם ההפטרה מספרת לנו  שבני ישראל שיחררו את עבדיהם. מעשה שהיה אמור להיות אוטומטי מתוקף הציווי בפרשת משפטים, אך ע"פ ההפטרה מסתבר שהיה צריך לכרות לשם כך ברית מיוחדת ולתת תזכורת לנושא. התקופה היא ימי צדקיהו, מלך יהודה האחרון, שנים מעטות לפני החורבן.
 שחרור העבדים בהפטרה היה רק למראית עין, בפועל מיד לאחר השחרור, נלקחים אותם אנשים שאך נדמה היה שטעמו את טעמה של החירות והנה שוב הפכו אותם לעבדים. מה שברור- זה אינו מוצא חן בעיני ה', וירמיהו נשלח לנבא נבואת זעם בנושא. 
העלבון והחטא אפילו חמורים יותר, כי מילא אם הם לא היו משחררים את עבדיהם כלל, אבל בני ישראל בחרו לקיים את המצווה, בחרו לעשות את המעשה הישר והנכון בכך ששחררו את העבדים אלא שאז הם לקחו אותם שוב לעבדות. במילים אחרות, הם עשו צחוק מהמצוות.
הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר-
פרשת משפטים כשמה כן היא, פרשה ובה הלכות רבות, והיא עמוסה פרטים ומקרים… התבוננות בהפטרה שנקבעה מלמדת כי קובעי ההפטרה ביקשו להתמקד בהלכה הראשונה שבפרשה: דיני עבד עברי… מלמד כי הוא הנושא המרכזי ולו נאה לקבוע את ההפטרה… שהרי בהפטרה אין מדברים על העבדות, אלא להיפך – על השחרור: שחרורם של העבדים ושחרורה של האומה מצרה זו ששמה עבדות…" והרב מוסיף שעלינו "לראות כי לא בדיני עבדים מדברת התורה – לא בקניית עבדים, ולא בהלכות עבדותם וחובתם של העבדים כלפי אדוניהם – אלא בדרכים בהם יוצאים העבד והאמה לחירות. הוי אומר: בתחילתה הפרשה מדברת בנושא חירות האדם מישראל."
בנבואת ירמיהו מודגש נושא הברית. זוהי הברית שנכרתה בירושלים, הברית שקראה לשחרר את העבדים העבריים, אך בני ישראל הפרו אותה. ה' כרת ברית עם בני ישראל ביום שהוציאם ממצרים, לשחרר את עבדיהם העבריים לאחר שש שנות עבודה, וזו הברית למעשה שאושרה מחדש בירושלים – אך כאמור הופרה. ברית מוזכרת שש פעמים בנבואה זו. מאחר ואי אפשר לסיים בברית שהופרה, מוסיפים את שני הפסוקים מפרק לג' שמדברים אף הם בברית, אבל זו הברית השביעית שעומדת לעולם. בפרשת משפטים קורא משה את 'ספר הברית', וזורק על העם את 'דם הברית'. הברית המוזכרת היא ברית מעמד הר סיני, וכנראה שזו גם הברית עליה מדבר הנביא, ברית שנכרתה כפי שהזכרתי קודם לכן עם היציאה ממצרים.
אז מה מלמדת אותנו הברית הזו?
מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל- "הברית הזאת מלמדת כי שחרור לאומי כרוך בחירות פנימית. כשהם נגאלים מצווים הם שלא לשעבד את אחיהם, שהרי יצאו מעבדות של בשר ודם לא כדי להיות משעבדים לבשר ודם. נבואת ירמיהו סוגרת את המעגל בהשמיעה כי עם שובם לשעבד איש את אחיו, תשוב האומה להיות משועבדת לאומה אחרת.
זאת ועוד, מסתבר שספר הברית מדבר גם על ייעודו של העם להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', וההפטרה מלמדת שאי אפשר להם להיות ממלכה ככל הממלכות, שאם אין הם כהנים ואין הם קדושים, ואם מפירים הם ברית שכרתו ומשעבדים איש מקרב אחיהם, שוב לא יכול להיות להם קיום כממלכה.
אבל בעיקר מלמדת ההפטרה כי המפתח לכל הקורות אותם מצוי בידיהם. וגם בשעה שנראה כי אין תקווה נוכח האויב הצר, הרי תיקון פנימי של שחרור עבדים היה בכוחו להציל."
מי ייתן ונצליח בעבודת התיקון הפנימי (עבודת המידות, הכוונה שבלב וכ"ו) של כל אחד ואחת מאתנו, ושנזכה לחירות פנימית וחיצונית כפרטים וכאומה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך ❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

בפרשה השבוע אנו מתבוננים בפרטים שאינם מצויים בעשרת הדיברות שניתנו לעם ישראל במעמד הר סיני, אירוע השיא בפרשה הקודמת, פרשת יתרו. 10 הדיברות היוו הכנה, קווי יסוד ומבוא להמשך בפרשת שופטים שמתחילה באות ו' החיבור, ואוצרת בתוכה 53 מצוות. הפרשה מורידה את האידיאלים הגדולים מהר סיני לתוך המציאות שלנו, החיים האנושיים כשחלק מאותן מצוות עוסק באוכלוסייה החלשה והנחשלת שזקוקה יותר מכל לסעד, חיזוק ותמיכה. למעשה פרשת משפטים היא שנותנת תוקף לפרשת יתרו. "(א) וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם." (שמות כא').
אני תוהה לעצמי היכן החוקים והמשפטים פוגשים אותי?
מה משמעות הירידה לפרטים קטנים אחרי חוויה כל כך מכוננת של מתן תורה?
על פי מה עלינו לשפוט?
ד"ר מוטי גולן, מרצה לעניני יהדות ואקטואליה, כתב:
" …ובכל זאת, מה ראתה התורה לפתוח את הפרשה דווקא בענייני עזרה לחלש ולא להמשיך את ענייני האמונה כפי שבאו לידי ביטוי בעשרת הדיברות?"
אחת התשובות שהוא מביא – "בכך, התורה מגלה לנו את סוד החיים. אי אפשר לחיות חיים אמיתיים בסיסמאות, באמירות וכיו"ב. חייבים להוריד את האידיאלים הגדולים לפרטי החיים. הרעיונות גם אם הם גדולים מקבלים משמעות רק כשהם מחוברים לחיי המעשה. התורה האלוהית הגדולה חיה דרך הפרטים הקטנים". (בשם הרב יניב כהן, ראש אולפנית ישורון בפ"ת). ד"ר מוטי גולן ממשיך ומבהיר "שעיון במגוון מצוות הפרשה, יסייע להבחין שהתורה מדגישה את ענייני החסד והעזרה לנצרך ובמיוחד ל"קבוצת החלשות והנחשלות" שהם: היתומים, האלמנות והגרים. למשל: אסור לענות יתומים ואלמנות, אסור להונות גרים, ישנה מצוות עשה של נתינת הלוואה לעניים ועוד. גם מצוות הבאת בכורים נכללת בפרשה שלנו – "ראשית בכורי אדמתך תביא.." . כשביסוד המצווה עומד עקרון הכרת התודה לה'."
להרגשתי חולשה זה מצב שכולנו חווים, לעיתים היא מתבטאת בחסר- בדעת, במילה טובה, בכסף, יש ברפואת הגוף או הנפש, כולנו זקוקים לדבר כזה או אחר ברגעים שונים בחיינו ובעוצמות שונות.
אמש עודכנתי שחברה יקרה שלנו חולה במחלה הנוראית, מחלה שלצערנו הפכה ממש למגיפה שלא נדע, והזדמן לי לשמחתי להגיע לחיפה ולבקרה בבית חולים רמב"ם שם קיבלה הקרנה כחלק מהטיפולים שעליה לעבור. חמדה הגיבורה ומשפחתה היקרה והאהובה נאלצים לעבור מסע מאתגר וכואב. הם שיתפו אותי בפרטים, בכל האתגרים שהיו עד לרגע הגילוי וההבנה כמה חמור המצב. כשמישהו יקר לנו חווה קושי ואנו חסרי אונים מולו כי לכאורה אין ביכולתנו לשנות את המציאות, ולהפסיק את הכאב, לא נותר לנו אלא לעצור, לפתוח את הלב, ולגלות רגישות; במילים אחרות, להקל ולהיות שם עבורו עם כל האהבה והחום, ולהטמיע בליבנו שאותו חבר יקר נמצא שם כמראה לגילוי רגישות, הקשבה ואחריות- ממש כמו נתינת ציווי לנו להגדיל ולהרחיב את מעגל התודעה בציבור למעורבות הדדית שככל שתגדל, אני מאמינה, תצמצם את אותה קהות חושים שלא מאפשרת לראות ובטח להרגיש את האחר; ובכך תרחיב את החיבורים שבינינו ובסופו של דבר בין כולם.
השבוע פרשת משפטים מחייבת אותנו להתבונן בפרטים ולראות את האחר, לגלות ערבות הדדית. אנחנו זוכים לקבל הנחיות ברורות כיצד עלינו לנהוג כדי שאכן נקיים חברה שבה כל איש דבוק לרעהו ולכלל כולו. הכי רלוונטי שיש. הפרשה מתחילה דווקא בדיני עבדות, מדוע? והתשובה- עד לפני זמן קצר היינו כולנו עבדים במצרים והוצאנו לחירות, כביכול השתחררנו, אבל חירות מלאה משמעותה גם לגלות אחריות, ביטוי לשחרור שלנו מהעבדות. השחרור מחייב חינוך מחדש, עזרה בעת מצוקה וקושי צריכה להיות מעל כל מחלוקת, מעל אינטרס אישי, מעל היכרות אישית עם אותו אדם- להגיש עזרה זה לזה עם המיטב שלנו ובכל עת. אם מישהו בצרה- פשוט לעזור לו. אולי בזכות אותה עזרה תהפוך עוינות להכרת תודה; ומחוות קטנות של עזרה הדדית יכולות בטווח הארוך לשנות ולהטיב את המצב החברתי והאנושי.
יהודה רובן כותב על הערבות ההדדית- "עם ישראל נחשב ליחידה אחת שקיימים בה קשר ותלות בין כל מרכיביה. מכאן המקום לערבות ההדדית ולאכפתיות שמגלה הפרט למעשיו של זולתו.
התורה מתייחסת לחטאי יחידים כאילו חטא כל העם. דברים אלו מעוגנים במעמקי משפטי ה' ובדרך שבה מתייחס הבורא לחטאי עמו. עם ישראל מהווה יחידה אחת. הערבות ההדדית שקיבלו עליהם ישראל בסיני, הופכת אותם לכלל אחד. לא אוסף של יחידים, אלא עם שבו כל איש דבוק לרעהו ולכלל כולו. יחד הם עובדים את ה' כדי לדבוק במידותיו; ויחד הם נושאים באחריות הרוחנית להמשך הנחלת התורה והמצוות לדורי דורות, ומעשי היחיד משפיעים על הכלל ומחייבים אותו."
כולנו היינו מאושרים יותר, אילו העולם היה מקום מכיל, רגוע ושלו; עולם עם אנשים החיים בהרמוניה ויוצרים מקום זה לזה מתוך תודעת שפע, כי יש די והותר לכולם.
אז כיצד הופכים את החלום הזה למציאות?
ההתחלה הכי טובה ומשמעותית היא להשתדל ולשמש דוגמא אישית, בכל הנוגע ליחסינו עם הזולת. פרשת השבוע שלנו מלאה בהנחיות והוראות מעשיות, הבאות לאפשר לנו לחיות חיים שלווים ומתחשבים יותר עם הסובבים אותנו. למשל: כשאנו נתקלים בחפץ שאבד לאדם כלשהו, לא רק שאסור לנו לקחת אותו לעצמנו, אלא שעלינו להשקיע כוחות מרובים בכדי לאתר את בעל האבדה ולהשיב אליו את אבדתו. סביר להניח שאותו אדם יוקיר לנו תודה על מעשינו ויחווה שלאנשים סביבו באמת אכפת ממנו. מה שיגביר את הסיכוי שהוא יעשה את אותו הדבר למען אדם אחר. לכן יש צורך בהכוונה, בכללים, בחוקים, במשפטים, שיחזקו את מידות המוסר שלנו, שיסייעו ויזכירו לנו לבחור בטוב, ושיחד נוכל להפוך את הסביבה הקרובה אלינו ובהמשך גם את העולם כולו, למקום שפוי, רגיש ומתחשב יותר עבור האנושות כולה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, חמדה בת זהבה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המהיר של משה בן רבקה.

פָּרָשַׁת בֹּא היא פרשת השבוע השלישית בספר שמות. המכות מוסיפות לבוא על מצרַים. הפעם מכה ה' במכת אַרבֶּה, ובחוֹשך על כל הארץ. לקראת המכה הקשה מכולן – מכת בכוֹרוֹת. הקב"ה מצווה את ישראל לשחוט שֶׂה בי"ד בניסן, ולסמן בדמו את משקופֵי הבתים (כדי שניתן יהיה להבדיל בין בתי המצרִים לבתי ישראל). את השֶׂה צולים וצריך לאוכלו, מה שנקרא 'אכילת קורבן הפסח' והוא מִצוָוה לדורות. אליו מצטרפים צוֵוי אכילת מצה ואיסור על החמץ. בהמשך מסופר על יציאת מצרים. ובסוף הפרשה מוזכרות מצווֹת הקשורות לקורבן הפסח, הקדשת הבְּכוֹרים והחובה לסַפֵּר לדורות על יציאת מצרַים – מה שאנו עושים למעשה בכל שנה ושנה בליל הסדר🤓

המסע שלנו-

בוא משמעותו שאנו לא לבד, אנו צועדים במסע הזה של החיים- יחד. כך פונה הקב"ה למשה בתחילת הפרשה, אין ציווי של לך או חזור אל פרעה, אלא – " (א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: (שמות פרק י')
לרוב קל לנו להבחין בדברים הטובים שקורים לנו בחיים, ובטח להרגיש אותם. לעומת זאת, כשאנו חווים מקרים וחוויות קשות, מאתגר לנו להבחין בחיובי שבהם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל, בתהליך שהקב"ה מעבירם בכדי להוציא אותם מעבדות לחרות. כשמשה ואהרון ניגשים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל, הם נתקלים בסירוב חוזר ונשנה, יותר מזה נראה שבתחילת הדרך הכל נעשה גרוע יותר, ומצבם של בני ישראל מתדרדר, פרעה מוסיף על עבודתם הקשה, אבל למעשה, כל ההתרחשות הזאת מהווה רק חלק מהמסע שעובר עם ישראל, שבסופו בני ישראל מוצאים ממצרים בעזרת נסים גדולים ואדירים, והלא יאומן הופך לאמין בהחלט. וזו נקודת אור משמעותית עבורנו, גם כשנראה לנו שהחיים שלנו בירידה, עלינו לזכור ולהפנים שדווקא כשנראה שהכי קשה, פעמים רבות דווקא אלו הרגעים שלפני השיפור הגדול. מה שמצריך מאתנו להיות סבלניים ומאמינים בכדי לזכות ולראות את המהלך כולו, בכדי לחוות את הטוב גם בקשיים שבאים עלינו לטובה🍯

תקציר-  השבוע פרשת וארא, הפרשה השנייה בספר שמות ועיקרה עוסק בשבע מתוך עשר המכות. הפרשה נפתחת-

"(ג) וָאֵרָא, אֶל-אַבְרָהָם אֶל-יִצְחָק וְאֶל-יַעֲקֹב–בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. (ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ." (שמות פרק ו')

כלומר, הקב"ה מתגלה אל משה ומבטיח לו לקיים את ההבטחה שניתנה לאבותינו, אברהם, יצחק ויעקב; ההבטחה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולהשיבם לארץ כנען. הקב"ה פונה אל משה, ומבקש ממנו לדבר עם בני ישראל, ולומר להם כי הוא עומד לשחרר אותם ממצרים. משה מדבר עם העם, אך הם עייפים, ומקוצר רוח ועבודה קשה הם לא פנויים להקשיב לו.

בהמשך, מבקש הקב"ה ממשה לדבר עם פרעה ולדרוש ממנו לשחרר את בני ישראל, כדי שיוכלו לשוב לארץ כנען. משה חושש כי לא יצליח במשימה ובשליחות שהטיל עליו ה', ולכן הוא שוב מסרב. משה אומר לקב"ה כי הוא כבד לשון וכבד פה, הוא מגמגם, ואיננו יודע לדבר. הקב"ה אומר למשה כי ייקח איתו את אהרון, ואהרון ידבר במקומו.

משה בן 80 ואהרון בן 83 כשהם באים לפני פרעה והחרְטוּמים. הם משתמשים באות שנתן להם הקב"ה – המטֶה שלהם הופך לתנין ובולע את מטוֹת החרטומים שהפכו גם הם לתנינים.
פרעה עומד בסירובו, ואז באות על מצרַים עשר המכות כדי לגרום לפרעה לשחרר את עם ישראל. כאמור בפרשת וָאֵרָא מוזכרות שבע מתוך 10 המכות- דצ"ך עדש"ב, שהם- דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר(בעלי חיים מזיקים), שחין(מחלת עור), וברד.

אחרי כל מכה ומכה חוזר בו פרעה, וממָאֵן לשחרר את בני ישראל. "(לה) וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה." (שמות פרק ט')

האם יש לנו בחירה בהתמודדות עם לקות/חסר/חולשה?

השבוע אחרי הפצרות רבות של ילדי ראיתי את הסרט "בחזית הכיתה". סרט מרגש, מדהים ומעורר השראה. מי שלא ראה אל תתמהמהו קחו את המשפחה וצפו כולם יחד בבית, בילוי ביתי עם ערך מוסף

אכן, אף אחד לא מושלם! לכולנו יש חסרים שהיינו רוצים למלא, השאלה מה אנחנו עושים ואיך אנו מתמודדים? למשל כשאנו נקלעים למצב בו החולשות שלנו נחשפות בפני הסובבים אותנו? 'בחזית הכיתה' מבוסס על סיפור אמיתי שנכתב על ילד בשם בראד כהן, הסובל מתסמונת טורט שגורמת לו להשמיע קולות של נביחה ללא שליטה ולהיראות מוזר וחריג. בראד בבגרותו בוחר באומץ רב להיות מורה, ונתקל בסירובים וקשיים רבים, אבל הוא לא מוותר… בקיצור, הנה הקישור, אז אין תירוצים, https://www.youtube.com/watch?v=p12AiVU2dEA

איך הסיפור של בראד כהן קשור לפרשה שלנו?

בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה מתגלה בפני משה רבנו ומבקש ממנו ללכת ולדבר אל פרעה. משה בתגובה- מסרב כי אם בני ישראל, עמו, לא הקשיבו לו מדוע שישמע אותו פרעה, הרי הוא, משה, כבד פה, עם קושי בדיבור, כאמור-

(יא) בֹּא דַבֵּר, אֶל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וִישַׁלַּח אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאַרְצוֹ. (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר:  הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם." (שמות פרק ו')

הקב"ה ממשיך להפציר במשה, ומשה מסרב פעם אחר פעם. אך ה' לא מוותר ומתעקש כי הוא, משה, האדם המתאים ביותר לתפקיד. בסופו של דבר, הקב"ה שולח את אהרון, אחיו של משה לעזור לו, אך עדיין נדרש ממשה לדבר בפני ציבור גדול ולמרות הלקות בדיבור, הוא מצליח לעשות זאת בהצלחה ובמשך תקופה ארוכה וכה משמעותית. משה רבינו מוציא את עם ישראל ממצרים ומנהיג אותו 40 שנה במדבר. במימוש שליחותו הוא מגלה אכפתיות נדירה לעניות דעתי, ומקדיש את חייו לטובת עם ישראל במסירות נפש מעוררת השראה ללא כל אינטרס אישי.

בראד כהן, הילד עם הלקות של תסמונת טורט התמודד עם קשיים וביקורת נוקבת של הסביבה, לקות גלויה ובוטה שלא ניתנת להסתרה. בראד השמיע ללא שליטה קולות של נביחות כלב במהלך שיעורים, קונצרטים, דייטים, וכו'. למרות זאת, הוא בחר לראות ולחוות את תסמונת הטורט כמורה ומלווה שלו שהפך אותו לטוב, רגיש, אכפתי ויצירתי יותר. בזכות אימו, מנהל בית הספר בחטיבה שלו, אחיו, ובעיקר בזכות עצמו, הוא התגבר והפך את מוגבלות תסמונת הטורט להזדמנות לצמיחה והשפעה. בראד כהן שמר על גישה חיובית, התנהל בפתיחות ואמונה שהוא יגשים את מימוש שליחותו ויעודו דווקא בזכות המגבלה עימה נולד.

משה רבינו, והילד בראד כהן שרצו להתרחק מאור הזרקורים ובטח לא להיות נואמים ומנהיגים, מחזקים וממחישים לנו שאנו מסוגלים להשיג הרבה יותר ממה שהיינו חושבים שמצוי בתחום היכולת שלנו.

מה הקשר בין צפרדע לכעס?

לאחר שמכת הדם לא שכנעה את פרעה לשלוח את עם ישראל, המשיך משה למכת צפרדע. נשאלת השאלה כיצד התפשטה הצפרדע על כל ארץ מצרים?

רבי עקיבא מביא לכך הסבר: "צפרדע אחת הייתה, והיו המצרים מכין אותה במקל, והיו מנשרין ממנה צפרדעים עד שנתמלאה כל ארץ מצרים צפרדעים". כלומר, מי שהפיץ את הצפרדע למעשה היו המצרים. הם הכו את הצפרדע וכך היא התפשטה על כל הארץ.

הסטייפלר (הרב יעקב קנייבסקי זצ"ל) בספרו "ברכת פרץ" שאל על כך שאלה מבריקה. המצרים ראו שכשהם מכים את הצפרדע היא מתחלקת לצפרדעים נוספים – אז למה הם המשיכו להכות אותה?

התשובה של הסטייפלר לשאלה חשובה מאוד. התשובה משלבת פסיכולוגיה עמוקה ומוסר ישר:

הוא מסביר שכזו היא מידת הכעס – אנשים ממשיכים לכעוס, וחמתם בוערת, והם מנסים להתנקם, אבל זה רק מוסיף רוע ומירמור בעולם. העיקר להוציא את הכעס, להכות ולהעניש. אם המצרים היו שומרים על קור רוח, מכת הצפרדע לא הייתה הופכת לאסון גדול כל כך. מי שהפך אותה למכה כל כך נוראית היו דווקא המצרים!

"כך הוא בכל מקום שכועסים", הוא כותב, "כי אם ישמעו חרפתם – ולא ישיבו, אז ישתקע (יישקע) הדבר לאט לאט. אבל כשמגיבים למי שכנגדו – הרי הוא מוסיף להשיב לעומתו כהנה וכהנה". הוא מוסיף ומסביר שמידת הכעס מנסה לשכנע אותנו להשיב מנה כפולה, אבל אם נחשוב לרגע בשיקול ובישוב הדעת הרי שטוב ועדיף לעבור בשתיקה על העניין, לפחות עד יעבור זעם. ראית צפרדע? ראית מריבה? קח נשימה עמוקה אל תתלהם ותוסיף על הקיים.

הסטייפלר מסביר עיקרון חשוב בדבר ההרס העצום שגורמת מידת הכעס לאדם. כשאדם נפגע ממישהו, יש לו צורך לנקום ולהשיב לעצמו את כבודו האבוד – לכן יחפש להגיב בצורה פוגענית. הפוגע המקורי – ישיב בעלבון נוסף, ושוב חש האדם צורך לנקום במי שפגע בו, וכך נוצר מעגל קסמים חסר תכלית של ניסיונות נקמה המוביל בסופו של דבר למחלוקת קשה, ופירוד שהשלכותיה מזיקות לכל הקשורים בה. לכן, נדרש מהאדם להתאמץ רבות ולהשקיע בעבודה עצמית על מנת להשתחרר מדפוס התנהגות שכזה.

ממכת הצפרדע אנו לומדים לימוד חשוב ביותר לגבי אופייה הקשה של מידת הכעס, וההרס הרב הנגרם מהתמקדות בתוצאות קצרות טווח מועד. בהקשר הזה אני ממליצה בחום על קריאת איגרת הרמב"ן. http://www.tfilah.org/brachot/igeret_haramban/

מי ייתן ונזכה להפנים את דברי הסטייפלר, ולקנות בנפשנו את היכולת למשול ברוחנו, לשלוט על תגובותינו ושנצליח לנתב את כעסינו למקום מקדם, מרגיע השומר על יישוב הדעת. ושנצליח לבחור לראות ולחוות את החסרים שבחיינו כהזדמנות לצמיחה והשפעה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך!

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל