תגית: משפחה

השבוע בפרשה אנו קוראים על מערכת היחסים המאתגרת של בני יעקב. כאשר במרכז הפרשה- מכירת יוסף, המובילה בהמשך לירידת המשפחה למצרים. ברקע האירועים יש מאבק על הכרה והנהגת המשפחה. מאבק שילווה אותנו לדורות. יחסי שנים עשר האחים מורכבים. הם בנים לשתי אמהות שונות ושתי שפחות. רחל היא המועדפת על יעקב, ובכורה, יוסף, גם כן אהוב על יעקב מכל בניו. לכן, בניה של לאה, שישה בנים, חשים דחויים.

מסביר אביעד הכהן, פרופסור למשפטים ועורך דין ישראלי-
"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם". כך פותחת ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. והדברים עתיקים, וכבר אמרם הנביא מלאכי: "הלוא אב אחד לכולנו, הלוא אל אחד בראנו" (מלאכי ב, י). והוסיפו חכמים: "לפיכך נברא האדם יחידי… שלא יאמר אדם לחברו 'אבי גדול מאביך!".
מילים לחוד ומציאות לחוד…
אכן, "הפליה, ידענו, היא הרע-מכל-רע. הפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני -אנוש, ביניהם לבין עצמם", כתב השופט מישאל חשין, והוסיף: "הפליה תפרק משפחה. בהפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה…"

יעקב אבינו, שלא מדעת, מעצים את איבתם של האחים כלפי יוסף, אחיהם, בהעניקו לו כותנת פסים. והנתק בין יוסף לאחיו הולך וגדל ככל שהשנאה מתעצמת. יוסף איננו מצליח לזהות את התחושות הנרקמות סביבו, ולכן, בטבעיות ללא השהיות הוא משתף את אחיו בחלומותיו הכוללים התנשאות ואפליה. הניכור מחמיר עד שהם מדברים על האפשרות להרוג אותו, ומחליטים לזרוק אותו לבור. בעת שיוסף זועק לעזרה, אחיו אדישים לבכיו, יושבים לאכול ולטכס עצה מה לספר ליעקב אביהם.  
השיא מתבטא בטבילת כותנת הפסים בדם, באומרם לאביהם כי "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (בראשית לז, לג), ובכך גוזרים עליו עצב כבד ואבל מתמשך.

מסבירה אפרת גרבר-ארן, אנליסטית ומנחה-
"זה מתחיל בקין שהורג את אחיו, אחר כך לוט שמפקיר את בנותיו, אברהם שמגרש בן אחד וכמעט עוקד את השני, יעקב שגונב לעשו את הברכה ועשו שרוצה להרוג אותו בחזרה. בהמשך שתי אחיות שמתחתנות עם אותו גבר ומקנאות זו בזו, והנה הגענו לשיא – עשרה אחים שזורקים את אחיהם הקטן לבור, רוצים להרוג אותו ולבסוף מוכרים אותו ומספרים לאביהם שהוא מת. משפחה לתפארת.
מה יש להן, למשפחות המייסדות של האומה, שהן כל כך סבוכות, אלימות, טראגיות? איפה ה"אחווה" המפורסמת בין אחים? האהבה היוקדת של הורים לילדיהם?
כנראה יש משהו מאד מסובך בתשתית המשפחתית. להיות אח לא בהכרח אומר לאהוב. לפעמים זה אומר לשנוא עד כדי לרצות להרוג. קנאה בין אחים היא תופעה כל כך נפוצה, וההדחקה שלה רק מגבירה את הסיכון שהיא יוצרת.
סיפורי התנך לא באים לצייר תמונה אידילית של אנשים או של משפחות. סיפורי התנך מציפים את הרגשות האנושיים הכי בסיסיים ואומרים לנו – אל תתעלמו מהם. אל תחשבי שאם יש לך שני ילדים הם בהכרח יאהבו אחד את השני… משפחה לא בוחרים, את זה כבר אמרו לפני, אבל כן בוחרים איך לנהל אותה." 

במילים אחרות, סיפורי התנך מבטאים את היכולת לשוב, לתקן, ולהודות בטעות גם בעת מאתגרת ביותר, ואת היכולת לקום מחדש. אין הסתרה של המעידות. יציאתו של יוסף מהבור על כל ההשתלשלות שלה בהמשך מבטאת את העוצמה האנושית. מערכות יחסים טובות בתוך המשפחה גורמות לילדים לחוש בטוחים ואהובים, ומסייעות להתפתחות בריאה והתגברות שלהם על קשיים.
למעשה, התא המשפחתי הינו התא החברתי הבסיסי והחשוב ביותר אשר יכול להוות דוגמא לאופן שבו צריכות להתקיים מערכות יחסים גם בתאים החברתיים הגדולים יותר- בקהילה, במדינה, ובאנושות כולה. את כללי החיים במשפחה לא מנסחים שום משפטנים. לכל משפחה יש את "האני מאמין", האידיאולוגיה שלה, ויש בעצם קשר אינטימי וקרוב בין חבריה. לכן, אנחנו נזהרים יותר בחיי המשפחה כי הקשר בין התנהגות ותוצאתה, החיובית או השלילית, ברורים יותר. מסתבר, שבחוץ אנו מתנהגים אחרת, "ידנו קלה על ההדק", אינספור מקרי אלימות ששמענו לאחרונה עם אפס הכלה הינם ביטוי לכך שבחוץ יש לנו פחות תחושת מחויבות ואחריות. כולנו מכירים את היעד- 'משפחה מתפקדת', הלוואי ונצליח להעמיד בפנינו גם יעד של חברה 'מתפקדת'.

מה הקשר בין פרשת "וישב" לחג החנוכה שיחול בערב יום ראשון הקרוב? נרות חנוכה מפרסמים באורם את נס הניצחון הברור בהתמודדות שלנו מחוץ לביתנו. נרות החנוכה מקרינים את האור הפנימי שלנו החוצה כשגרירי אור שזוהרים למרחוק. אך, לשם פרסום הנס, יש להאיר תחילה את הבית מבפנים באור השלום, השלווה, השמחה, התקשורת המטיבה וכו'. נרות החנוכה מוצבים על אדן החלון או ליד משקוף הדלת ותפקידם להאיר את ה"חוץ". בעוד נרות השבת מטרתם להאיר את הבית מבפנים.  

מסכם המגשר והיועץ הזוגי, עמי ברעם,
"כל אחד הוא נר בפני עצמו ואת כוחו של העם מייצגים כל סוגיו וכל חלקיו, על כל גווניהם והייחודיות שלהם. השלום והשלמות הפנימיים של כל אדם עם הדרך שלו, ויחד עם זאת בלי לכפות את עצמו על אחרים – הם אלו שיאירו לבסוף החוצה, ואותם יספגו הילדים והמשפחה. זהו פרסום הנס. נס הגדלות והשלום שבלב המקרין לכל הבית ומחוצה לו."

שבת שלום וחנוכה מאיר ושמח💞🕎

השבוע פרשת 'כי תצא' שכוללת בתוכה כ-72 מצוות מתוך 613 המצוות בתורה. המצוות עוסקות בחיי היום יום, במוסר ובסדר חברתי.
מסביר הרב ד"ר יוסף פריאל- "נבקש להציע בזהירות שזאת פרשת המשפחה. כמחצית מן המצוות בפרשה נוגעות לה. ונבהיר את דברינו: הפרשה פותחת בשלושה קלקולים הקשורים במערכת משפחתית לא תקינה. הראשון שבהם מתיר לשאת אשת יפת תואר, אך ברור ש"לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין כא:) ואין הדבר ראוי לכתחילה. הפרשה ממשיכה בדין ירושה של בן אישה שנואה ובדין בן סורר ומורה – שני דינים הקשורים עפ"י חז"ל לאשת יפת תואר. גם המשכה של הפרשה עוסק במערכות יחסים שרובן פגומות: מוציא שם רע על אשתו (כב:יג-כא); אשת איש (שם כב) ועוד…
הפרשה בכללה משפחתית מאוד. התורה משתמשת רבות בכל שורשי המילים והמושגים המרכיבים את המשפחה: 'איש' -32 אזכורים, 'אִשָּׁה'- 24 מופעים, 'בעל/בעלת'- 5 פעמים, 'בית'- מופיע 14 פעמים, 'אב'- 13 פעמים, 'אם'- 7 פעמים, 'אחיך'- 16 פעמים, בן- 13 פעמים, בת- 4 פעמים.
מילים אלו מופיעות גם במצוות שבהן לא היה בכך צורך, לכאורה, ולדעתנו לא בכדי." למשל-
א. "לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ… הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ… וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ… לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ" (כב', א-ג).
ב. "לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים" (כב', ד).
ג. "כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר… וְהָאֵם רֹבֶצֶת… לֹא-תִקַּח הָאֵם… שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת-הָאֵם וְאֶת-הַבָּנִים תִּקַּח-לָךְ" (כב', ו-ז)
ד. "כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ" (כב' ח). לבית יש גם משמעות משפחתית.
ה. "לֹא-תַשִּיךְ לְאָחִיךָ… לַנָּכְרִי תַשִּיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּיךְ" (כג', כ-כא).
ו. "כִּי-יִמָּצֵא אִישׁ גֹּנֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (כד', ז).
ז. "לֹא-תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ" (כד', יד).
מוסיף הרב פריאל, "מתוך הפרשה עולה עוד שגם קשר בין שני יהודים שאין קרבת דם ביניהם נחשב בלשון התורה קשר משפחתי, ומכאן השימוש הנרחב בביטוי "אחיך" אף במערכות יחסים ממוניות בין שני יהודים."

ובכל זאת, נראה שהפסוק הראשון פותח בתיאור כלל עם ישראל היוצא למלחמה אך מיד מתואר היחיד הפרטי שחומד בנוכריה יפת התואר המתאווה לשאת אותה לאשה. מלחמה במהותה היא עניין ששייך לציבור, עניין כללי, ומשמעותה ניתוק מהעניינים הפרטיים, האישיים, כולל עזיבת המשפחה. יש פה לכאורה מעבר חד ממלחמה שבה העיסוק להינצל, להציל ולחיות לחייו של הפרט והמאווים שלו. מדוע?

מסביר המחנך אלכס גליקסברג-
"החיים הם רצף של אירועים המבקשים מן האדם התמודדות. אתגרים רבים נמצאים במתח שבין כלל הציבור וטובתו לבין שאיפותיו של היחיד הפרטי. אין התורה מבקשת מאתנו לבטל מתח טבעי זה, היא מניחה אותו צועק ובולט לפנינו בשערה של הפרשה: יציאה למלחמה של כלל ישראל לצד חשקו של היחיד שם. אי-הקשר בין כל המצוות העולות לאחר מכן בפרשה, מבטא יותר מכל את אותם מקרי-חיים טבעיים, במישורים מגוונים ומאתגרים, שהאדם הפרטי נדרש להתמודד איתם, מבלי להזניח את יחסו אל כלל ישראל. אין התורה דורשת מן היחיד את ביטול עצמיותו האישית מפני הכלל, היא נותנת לו את מרחבו האישי, ובתנאי שיעשה מתוך גבולות ברורים של שמירת מרחבו של הכלל. המתח המובנה שבין הציבור ליחיד הוא מתח בריא ומעצים.
מציאות הפכית זו של מלחמת החיים תבקש מאיתנו כל העת למצוא את האיזון. איזון בין הצרכים הציבוריים הכלליים לבין הצרכים האישיים הפרטיים. איזון בין היחד לבין היחיד. איזון בין רוח לבין גשמי. פעמים שלצורך האיזון יש להפעיל בלמים וגדרות המכאיבים לפרט, ליחיד, ולהפך: מלחמת החיים החברתית של הכלל אמורה ליצור בלמים וגדרות מתוך רגישות ואחריות לעולמו של היחיד, לעולמו של הפרט. הציר המארגן של שני הצדדים ההפוכים הללו הוא: התא המשפחתי – הבית !
כאשר הבית נבנה ב"מלחמה", ומשיקולים של נראות היופי המוחשי בעיקר, ללא בירור תפיסות עולם ערכיות פנימיות, עלולה להיווצר אצל בני הזוג אווירה עכורה ושלילית המקרינה גם על מערכת היחסים שבין הילדים להורים ובין הילדים עצמם, והתחנה הבאה הבלתי נמנעת היא – – – בן סורר ומורה…
אבל כאשר התא המשפחתי איתן ובונים את הבית ועושים לו מעקה, כלומר: גבולות ומשמעת המושתתים על תפיסות ערכיות פנימיות, אזי יש סיכוי לצמיחה ופריחה של שדות וכרמים לצד בגדים ראויים שיש להם נראות חיצונית מוחשית יפה ונאה."

ונסיים בדבריו של הראי"ה קוק:
ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם… למשל, יש באדם חיובים למשפחתו, אח"כ לעמו, אח"כ לכל האדם אשר על פני האדמה, אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים כסדרן, הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה שהוא חפץ ה' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו, עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק גם כן בטובת כל המין האנושי, אז אשרי חלקו (עין איה, ברכות, חלק ב עמ' 406)."

במילים אחרות, היפוך סדר הדברים, יכול להביא להרס נורא. לכן, יש הכרח בבניין יציב של המשפחה, בניין שאנו משקיעים בו כבר בשלב האירוסין ובשנה הראשונה, והוא הבסיס לקיומה היציב של האומה, וממנו לתיקון בהיקף עולמי שהוא בנין האנושות והיצירה כולה. מי ייתן ונצליח להקים בית ערכי, עוטף אוהב ומקדם לדרכי נועם, לרגישות לצרכי הזולת, מפרה, מצמיח ויציב. אמכי"ר.

שבת שלום❤️🏡

בפרשה השבוע, הרבה מההוראות שניתנות לבני ישראל מציינות- "בית". ישראל מצווים לקחת "…שה לבית" (יב:ג), ואם אין מספיק אנשים בבית כדי לאכול שה אחד, אז יש לחלוק עם שכנים – "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ"; את דם קורבן הפסח יש לשים על המזוזות ועל משקוף הבית, ואות הדם גורם לכך שהאל פוסח על בתי בני ישראל ולא הורג את בכוריהם (יב:יג, כג, כז); בנוסף, יש איסור לצאת מפתח הבתים עד הבוקר (יג:כב). וכך הלאה, מרכזיותו של הבית ממשיכה, אומר הרב חנוך וקסמן גם, "בחלקים ההלכתיים של הסיפור, המתארים את המצוות הסובבות את יציאת מצרים (יב:יד-כ, מג-נ): ישנו איסור על אחזקת חמץ בבית (יב:יט)… הבית, בתפקידיו השונים, מופיע חמש עשרה פעמים בסיפור היציאה ממצרים עצמו ובפרשיות ההלכתיות הסובבות אותו (יב:ג,ג,ד,ד,ז,יג,טו,יט,כב,כז,מו, יג:ג,יד)."
מה מבטא המושג "בית"? הבית מגן עלינו, שומר עלינו מפגעי הטבע והחברה, ("ביתי הוא מבצרי") בו בזמן הבעלות על בית מטילה עלינו גם אחריות ("כי תבנה בית… ועשית מעקה לגג…). עד כמה מגן עלי הבית ועד כמה הוא מגביל אותי?
האם הבית מושפע מאישיותו של האדם הגר בו? משקף את אישיותו? ואולי להפך אולי הבית הוא המעצב את האדם?
למושג בית יש משמעות מורכבת בתרבות ישראל. "  עמוס עוז כתב-
"אדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי תבנית אישיותו… או שאדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי דמות חלומותיו ומשאות נפשו"
נשאלת השאלה מדוע הבית הפך להיות מושג כל כך מהותי ביציאת מצרים?
הבית, כסמל ומושג, הוא חלק מן התבנית לסיפור היציאה ממצרים. היה אתגר של הפרדות נפשית ופיזית מהבית במצרים לאחר יותר ממאתים שנה. שפרה אסולין מתארת – "העם היוצא ממצרים מתואר כמו וולד המגיח מרחם. הוא עובר דרך משקופים טבולים בדם כשהמים (בהמשך, ים סוף), נבקעים לפניו. גם את מכות מצרים ניתן לראות כמערכת גדולה של צירים המכווצים את הרחם המצרית ומפעילים לחץ שיאפשר את ההיפרדות הקשה בין העם הנולד ובין מצרים – הפונדקאית האמביוולטית."
יש ציפייה מבני ישראל שיוציאו את מצרים מתוכם, שיוציאו אותה מנפשם. שואל הרב וקסמן, "האם הם יוכלו להתנתק ממצרים? האם בריחתם ממצרים ושחרורם מן העבדות יוכלו להוציא מתוכם את העבדים ואת המצרים שהם היו? האם עזיבתם את מצרים תוכל באמת להוביל ל"וידעתם כי אני ה' אלקיכם" (ו:ז)? … או שהם ימשיכו להיות עבדים מצריים, שכל חייהם מעוצבים על ידי מעמדם הקודם במצרים, אכולי געגוע לביתם הקודם?"
אלו שאלות מהותיות שעומדות לפני בני ישראל לפני יציאתם למסע במדבר. ממשיך הרב חנוך וקסמן- "מריחת הדם על פתח הבית, בין הבית לבין מה שעומד מחוץ לו, מסמלת את הצורך לבנות מחסום בין הבית לסביבה, ולנתק את החיבורים הנפשיים והתרבותיים שעברו את הפתח פנימה. ישראל צריכים להתנתק ממצרים ולעצב מרחב פיזי ותרבותי המכיל את מורשת אברהם… עליהם לעבור מבית עבדים אל בית אברהם."
…אברהם הפך לאבי האומה בעקבות הציווי לקום ולעזוב את ביתו. "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
פרופ' רון מרגולין מסכם- "בתפיסת היהדות אין להפריד בין גאולת הכלל הלאומית לזו האישית, ואין טעם בגאולת הכלל אם היחידים בני האומה ממשיכים לנהוג כעבדים… בצד ההודיה על היציאה מן המצר הלאומי, בוודאי בהשוואה למצוקה היהודית הנוראה שקדמה להקמת מדינת ישראל, יש חשיבות גדולה למשמעויות הקיומיות והמוסריות שהוענקו ליציאת מצרים במהלך הדורות… לעבדות יש כאמור שני מובנים, לאומי מדיני ואישי מוסרי. עבדות זו עבדות להרגלים, לתכונות קשות, לזיכרונות פרטיים משעבדים, עבדות לדחפים ויצרים מוגזמים. הכמיהה לגאולה היא כמיהה לגאולת הכלל אך זו לא תתממש ללא גאולתם של היחידים משעבודיהם האישיים."
התורה מזכירה לנו שהבית והאדם הגר בו משולבים זה בזה. לעיתים תיאור הבית משקף את הנעשה בנפשו של האדם ולהיפך. במילים אחרות, האדם מטביע את חותמו על ביתו והבית מצדו משפיע על בעליו. חשיבותו של הבית, שלמותו וחוסנו הינם בסיס לקיום האנושי.
בפרט בימינו, ריבוי המסכים השונים והמדיה מכניסים לביתנו דמויות והשפעות שסביר להניח שלא היינו מזמינים ומכניסים אותם כלל לביתנו. האדם הוא מערכת של שידור ושל קליטה, מה שהוא קולט הופך להיות חומר הגלם של הרצונות, המחשבות, הרגשות, השאיפות והווי הפנימי.
התורה אומרת לנו- “הבית” הוא המקום הפרטי ביותר, והוא גם המקום הציבורי ביותר- בית המשפחה ובית־המקדש. בסיפור יציאת מצריים היה צורך בהרס הבית המצרי הגלותי על כל השפעותיו, היציאה מ"בית עבדים" לחירות כרוכה בהתנתקות והטמעת המורשת והתרבות היהודית בביתנו ובבית עם ישראל כולו.
מי יתן ונצליח להקים בית יציב, ערכי, אמוני ומשפחתי שמעניק בטחון ומשפיע טוב. אמכי"ר.
שבת שלום🏠

מערכת היחסים בין אחים ואחיות במשפחה היא מערכת יחסים שמלווה את האדם מהרגע שנולד ולרוב ממשיכה גם אחרי הזדקנות ההורים ומותם. היא משתנה ונחווית באופן שונה על ידי כל אחד ואחת מאתנו. איכות היחסים והקשר בין האחים/האחיות שלנו תלוי בגורמים שונים- באישיות, באופי, במיקומנו במשפחה ובהרכב המשפחה (בנים / בנות, פער הגילאים), ובעיקר בהורים, בערכים והאמונות המונחלים לנו בבית, ברמת המעורבות ההורית, ובכלל במערכת היחסים שבינינו להורים.

מסביר הרב יעקב נגן (גנק)-
"נושא מרכזי בספר בראשית הוא המתח ביחסי אחים. סיפורם של זוג האחים הראשון, קין והבל, מסתיים ברצח. בהמשך מסופר על ישמעאל ויצחק, יעקב ועשו, יוסף ואחיו. הסיפורים כולם מסתיימים בהשלמה כלשהי – לאחר הפירוד הכפוי בין ישמעאל ליצחק מתואר כיצד הם קוברים את אביהם יחד (כ"ה, ט). גם אצל יעקב ועשו מופיעה תמונה דומה שבה שניהם קוברים את אביהם יחד במערת המכפלה (ל"ה, כט).
אצל יוסף ואחיו מתואר לא רק פיוס, אלא שינוי מהותי שהצדדים עוברים. התנועה החיובית הזו בהוויה של יחסי אחים מגיעה לשיאה בספר שמות הפותח בזוג אחים נוסף, משה ואהרן, המייצג קשר אידיאלי של יחסי אחווה ושותפות, זוג שלדעת המדרש (תנחומא שמות כז) עליו נאמר הפסוק: ״הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד״ (תהלים קל"ג, א).
מדוע חומש בראשית עוסק ביחסי אחים בצורה כה אינטנסיבית? ספר בראשית, הרקע להתהוותו של עם ישראל, אינו עוסק, למרבה הפלא, בכינון הלאום או באירועים פוליטיים, אלא באינטראקציות שבתוך המשפחה – יחסי אחים, יחסי הורים וילדים ויחסי איש ואישה.
הסיבה לכך נעוצה, באחד המאפיינים המיוחדים של עם ישראל – היותנו לא רק עם אלא משפחה, עם שהוא משפחה. הקשר בין משפחה לעם מתחיל כבר בבחירתו של אברהם להיות ״לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ״ (י"ח, יח). בחירה זו מבוססת לא על כושר המנהיגות של אברהם אלא על האמון בכוחו בתחום המשפחה, ביכולותיו להנחיל ערכים לילדיו ולבני ביתו, כפי שכתוב בפסוק שלאחר מכן: ״כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה׳ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט״ (שם, יט)."

מערכות יחסים בין אחים מאופיינות ביחסי מסירות ונאמנות, אך גם מאופיינות ביחסי קנאה ושנאה. התקרבות והתרחקות, בעקבות העוצמות החזקות של הרגשות המעורבים בקשר בין אחים. אחרי הכל, קיימת תחרות על משאבים- אהבה, קשב, כסף תשומת לב וכו' מההורים שיכולה להוביל לקנאה, ואפילו שנאה. לרוב זו תחושה שמתייחסת למקרה ספציפי, ואין זו באמת שנאה אלא יותר כעס, אכזבה ופגיעה.

סיפורי האחים בספר בראשית הינם תזכורת לחשיבות מערכת היחסים שביניהם, והתפקיד הקריטי של ההורים במערכת הקשר שיגבשו האחים, והטמעת חשיבות ערכי המשפחה המועברים מדור לדור. אין ספק שצריך לתת לילדים להתמודד עם הקונפליקטים שנוצרים ביניהם ולפתור אותם בעצמם, כי בכך הם מחזקים ומעצימים את מערכת היחסים שלהם. יחד עם זאת, אני מכירה משפחות שבהם יש אחים שלא מדברים שנים, נתק מוחלט; האבסורד, שלרוב הם אפילו לא זוכרים מה קרה בדיוק שהביא לנתק. הפרשה שלנו מרחיבה לנו את המודעות להשלכות של קנאה ופירוד בין האחים. היחסים שבין יוסף לאחיו היו ללא ספק טעונים, החלומות של יוסף ופרשנותו בגילו המאוד צעיר כי הוא עתיד למשול בם, ויחסו המיוחד של יעקב אביהם אל יוסף יצר אנטגוניזם וכעס מאוד גדול אצל האחים, והם גדלים לשנוא את אחיהם הצעיר עד למכירתו לישמעאלים, כשבהמשך הם מביעים חרטה וצער על מעשיהם. כשהילדים מסוכסכים ולא מדברים אחד עם השנייה תקופה, עלינו ליצור הרגלים משפחתיים של שיח פתוח, שיח מחבר ומקדם גם על היחסים שבין האחים. ללמד אותם מגיל צעיר לדבר על האכזבה ועל הכעס, על הציפיות של אחד מהשנייה וגם להחזיק ולהכיל את הכעס שלהם כלפינו כשהם מרגישים שההורים לא היו הוגנים כלפיהם או כשהם מביעים רגשות קיפוח. כדאי ומוטב לזכור שהחוויות של כולנו הן סובייקטיביות, ולכן, אם זה מה שהילד או ההורה מרגיש, עדיף לדבר על זה מאשר להתעלם ולקוות שיחלוף כי זה לא חולף מעצמו.

מסיים הרב יעקב נגן, "היהדות רואה במשפחה מוקד של העברת המורשת. בצורות רבות חוזר ונשנה הציווי ״וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ״ (שמות י"ג, ח), ״וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ״ (דברים ו', ז), ״וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם״ (דברים י"א, יט). אך יתרה מזו: התורה אכן מטפחת את חשיבות התא המשפחתי, אך היא גם מטפחת את התודעה שעם ישראל כולו הוא משפחה. בין אחים נדרשות סולידריות ועזרה הדדית. מכאן גם התביעה לא להתעלם ממצוקתו של הזולת: ״לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ… לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״ (דברים כ"ב, א-ד)."

שנצליח לראות ולהרגיש את אחינו, הזולת, ולהטמיע שעם ישראל הוא כולו משפחה. אמכי"ר.

שבת שלום❤

 

כולנו נוטים להשקיע שעות מרובות בתחומים שונים שהם לא בהכרח בראש סדר העדיפויות שלנו, המקום השכיח הוא בעבודה והסיבה היא כביכול- "שנוכל להעניק לילדנו עוד משהו…" כשלמעשה המחיר האמיתי הוא שאנו מבלים ומשקיעים פחות זמן עם ילדנו, תחומים נוספים הם הבריאות והתזונה שלנו ועוד תחומים רבים וטובים. וחלק מהשאלות שעולות הן איך להחליט מה לעשות ומתי, כשאנחנו חיים בעומס בלתי פוסק. בשביל להתנהל בתוך העומס הזה, המיומנות של קביעת סדרי עדיפויות היא קריטית. אם אין לנו סדרי עדיפויות ברורים, הנטייה שלנו לרוב היא לעשות את מה שהכי קל או מהנה באותו רגע, אבל לא בהכרח מה שחשוב או דחוף, נקרא דחיינות☺ או נטייה שלא להפנים את המחיר לבחירות שלנו.
בפרשת השבוע שלנו, בני ישראל עסוקים בהכנות האחרונות שלהם לקראת הכניסה לארץ ישראל. לאחר שהם כובשים את צידו המזרחי של הירדן, שהיה בו שפע של שטחי מרעה וכרי דשא, מבקשים ראובן וגד את רשותו של משה ליישב את השטחים הללו כי יש להם עדרים גדולים ונכסים עצומים במיוחד. הם ניגשים למשה רבנו ומבקשים במקום לקבל את הנחלה כמו שאר השבטים בתוך תחומי ארץ ישראל, הם מעדיפים לקבל נחלה גדולה במיוחד, אך בצדו המזרחי של נהר הירדן.
כיצד מגיב משה רבנו לבקשתם? הרב שרגא סימונס מתאר- "הוא פשוט רותח מזעם! זה לא שהוא כועס על העובדה שהם היו מוכנים לגור מחוץ לארץ ישראל – הרי למעשה, בכך הם יכלו לסייע להפיץ את אור התורה הגדול בעולם כולו. אלא, זעמו של משה רבנו נובע מהעובדה, שראובן וגד בבקשתם את הנחלה המיוחדת הזו בעבר הירדן המזרחי, מזכירים בפניו רק את צרכי הצאן והבקר, ומתעלמים לחלוטין מצרכיהם של ילדיהם ונשותיהם" (במדבר תחילת פרק ל"ב). משה רבינו כועס עליהם בנוסף כי הם מותירים את שאר השבטים, אחיהם, להילחם לבדם.
מנהיגיהם של שני השבטים הללו מבינים את כעסו של משה רבנו, והם מבקשים שוב ממשה אך הפעם הם מקפידים להזכיר את ילדיהם, שאר השבטים ואת הצאן והבקר; אך עדיין הצאן והבקר הדומיננטיים. לכן, בהמשך פרק ל"ב, הם לבסוף מפנימים ועונים למשה- ". (כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל-בְּהֶמְתֵּנוּ–יִהְיוּ-שָׁם, בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. (כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל-חֲלוּץ צָבָא, לִפְנֵי יְהוָה–לַמִּלְחָמָה:…" הם מציינים את סדרי העדיפויות ומזכירים הכל בסדר הנכון – קודם משפחה ורק אחר כך הצאן והבקר וכמובן שהם מציינים שהם נשארים להלחם בראש הצבא עם אחיהם במלחמת כיבוש הארץ.
הרב שרגא סימונס מסביר- "זה קורה לכולנו מפעם לפעם. כולנו מסוגלים תיאורטית לדעת מהו סדר העדיפויות הראוי בחיים. אולם לפעמים מופיעים בפנינו דברים שונים, שמסיחים את תשומת הלב שלנו כלפי מטרות שוליות ביותר."
ראיתי סרטון על המורה איליה שמלמד מזה 22 שנים. הוא מעורר השראה וסדרי העדיפויות שלו מאוד ברורים וניכרים לעין🤓 התוצאה-91 מבוגריו הפכו לטייסים… אני מזמינה את כולנו לבחון השבת מה הם סדרי העדיפויות שלנו והאם הם בהלימה עם המצוי בחיינו. בספר החינוך כבר נאמר, כי אחרי הפעולות, אחרי המעשים, נמשכים הלבבות.
מי ייתן ויהיו לכולנו הכוח והתבונה להיות מחוברים לליבנו ונפשנו – ולדעת לממש את סדר העדיפויות הראוי בחיינו. אמכי"ר
שבת מבורכת❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, עופרי בת חיה, אבי בן מלכה, רבקה בת תמרה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.