תגית: משה

שמה של הפרשה והחומש, 'שמות', מסגיר את מהותם- 'רבים היוצרים אומה', וזאת לאחר חומש של יחידים, 'בראשית', המושתת על 'מחוללי האומה'.
מאתגר מאוד לשמר ובו בזמן לפתח דרך רוחנית-ערכית שיחידי סגולה סללו והעבירו אותה הלאה כדרך סלולה לרבים בעלי "שמות" שונים. יחיד סגולה סולל דרך לעצמו ולבני משפחתו אך בסלילת דרך לרבים, כבר נדרשת מנהיגות ציבורית שתדע להנהיג את כל ה"שמות". ואכן, בפרשה זו ה' מצמיח מנהיג לעם בהתהוות; לא עוד רק מנהיגות עצמאית. 5 מאפיינים ל'מנהיגות הרבים' עולים בפרשה:
"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם … " (שמות ב', י"א) – נרכש כבר בגיל צעיר, ומצריך מעורבות חברתית.
"ומשה היה רועה את צאן יתרו … וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוקים … " (שמות ג', א') – עשיה הכוללת מסירות ומחויבות, אמונה ושאר רוח.
"ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה … " (שמות, ג', י"א) – מנהיגות מתבקשת מפי אחרים ולא מפי המנהיג, כי היא מבוססת על ענווה גדולה.
"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם … " (שמות, ג', ט"ו) – שיתופיות ושותפות מתוך שיח ודיבור, ולא בהנחתות ובהחלטות יחידניות.
"ויאמר משה אל ה' … כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות, ד', י') – הכרה בחסרונות ובאי- שלמותה של המנהיגות המוצעת.
מוסיף אלכס גליקסברג, איש חינוך- "בימים אלו בהם מדינת ישראל חושבת ומתחבטת במי לבחור למנהיגותה, (מי היה מאמין אבל בפעם השלישית תוך זמן כה קצר) הפרשה מעירה אותנו ומאירה לנו מהם 5 המאפיינים הנדרשים למנהיגות של רבים. בל ניטעה. מנהיגות ציבורית כלל ישראלית מחויבת להיות גם מנהיגות חינוכית שתתמיד ותתנהל בשקיפות במאפיינים אלו. באופן מקצועי ולצד המחויבות הטבעית של חינוך ההורים את ילדיהם, מחנכי ישראל על שלל תפקידיהם מלמטה למעלה, עוסקים כל העת יותר מכל בחינוך ערכי של הדור הבא, המתבטא בראש ובראשונה בדוגמה אישית שאותה מקרין כל איש חינוך באשר הוא לכל הסובבים אותו… מנהיגות חינוכית ראויה נרקמת מתוך שליחות ודאגה לזולת ולחברה, והיא זו הרואה בטובת הכלל את עיקר יעודה ותכליתה."
מי ייתן ונצליח לבחור מנהיגות ראויה, מובילה וחינוכית שתמלא את שליחותה נאמנה ובמסירות לזולת ולחברה. אמכי"ר.
שבת שלום❤

השבוע פרשת חֻקַּת שהיא הפרשה השישית בספר במדבר. ארבעים שנות נדודים עברו על בני ישראל במדבר סיני, ובפרשה זו כבר מתחילים לראות את סוף הנדודים ולמעשה אנו נכנסים אל שנת הנדודים האחרונה במדבר, ולקראת סיום המסע אל ארץ ישראל.
פרשת חקת פותחת במצוות פרה אדומה שאת האפר של השריפה שלה מוסיפים להכנת מים לטיהור הטמאים (כל אדם שבא במגע עם מת). התהליך נמשך שבעה ימים ולאחריו שב הטמא להיות טהור והוא יכול להיכנס שוב לבית המקדש. (פרק יט' א'-כב')
בהמשך העם נפרד בצער רב ממרים הנביאה, אחות משה ואהרון. בזכות מרים הנביאה הייתה לעם ישראל באר מים צמודה במשך כל זמן שהותם במדבר. ולכן, כשמתה מרים נעלמה גם הבאר, ומותה מתבטא במחסור גדול במים, והעם כמובן פונה וקובל אל משה ואהרון שימצאו פתרון. הקב"ה אומר למשה לקחת את המטה שלו ולגשת אל הסלע הגדול שלצד מחנה ישראל ולדבר אל הסלע, ואז יצאו ממנו מים לכל העם. אך משה רבנו במקום לדבר אל הסלע מכה אותו פעמיים, ולמרות זאת מן הסלע פורצים מים רבים. התוצאה לחטא מי המריבה – משה ואהרון נענשים – הם לא זוכים להיכנס לארץ ישראל.
הפרשה ממשיכה בתיאור המסע לארץ ישראל, בני ישראל חונים בקדש, וכדי להגיע לארץ ישראל בדרך הקצרה ביותר היה עליהם לעבור בארץ אדום. אך מלך אדום אוסר עליהם לעבור בארצו, ועל בני ישראל לצאת לדרך עוקפת, שהיא ארוכה וקשה יותר בדרכם לארץ ישראל.

לפני המשך המסע, משה, אהרון ואלעזר בנו עולים אל ראש ההר, ושם מעביר אהרון את בגדי הכהונה לבנו ומכתיר אותו לכהן גדול. העם רואה את משה ואלעזר יורדים לבדם מן ההר, ומבין שאהרון מת – " (כט) וַיִּרְאוּ, כָּל-הָעֵדָה, כִּי גָוַע, אַהֲרֹן; וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם, כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל." (במדבר פרק כ).
אהרון הכהן היה סמל וביטוי לשלום ואהבה בין בעלי מריבה, לכן האבל מקיף את כל תושבי המחנה ללא יוצא מן הכלל. מות אהרון הורגש עוד יותר כשנעלמו ענני הכבוד, שכיסו את מחנה ישראל במדבר בזכותו.

המסע בדרך העוקפת קשה לבני ישראל: אין הרבה מים, פורצות מגפות והכנענים שיושבים בדרך מתנכלים לבני ישראל. העם שוב מתלונן והפעם ה' שולח בהם נחשים. למראה החללים הרבים מתחרטים בני-ישראל ומבקשים ממשה ככתוב: " (ז) וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ–הִתְפַּלֵּל אֶל-יְהוָה, וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. "(במדבר כא) תפילת משה נענית ועל פי ציווי ה' משה עושה נחש העשוי מנחושת שכל המסתכל בו נרפא. הרפואה הייתה בעיקרה רוחנית.
בני ישראל מתגברים על כל הקשיים ומתקרבים אל ארץ ישראל. בסוף הפרשה מסופר על מלחמות עם ישראל וניצחונותיהם על סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן.

סוף סוף לאחר ארבעים שנות נדודים מחנה בני ישראל חונה בצדו המזרחי של הירדן ומוכן לכניסה לארץ ישראל.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת שלח היא בפרק ב' בספר יהושע והיא עוסקת ביהושע השולח מרגלים ליריחו. רבים רואים בשליחת המרגלים על ידי יהושע כאירוע חוזר לשליחת המרגלים על ידי משה, למרות ההבדל בין שתי המשלחות והגדרות תפקידיהן, והפער העצום בין מסקנותיהן.
מתאר הרב יהודה שביב זצ"ל- "עיקר עניינה של הפרשה מוקדש לכשלון הגדול של משלחת הנכבדים שיצאה לתור את הארץ והתוצאות המרות שלכישלון זה…" ברגע ראשון אירוע שליחת המרגלים ליריחו מעורר תמיהה שהרי יהושע, שהיה במשלחת במדבר, חווה באופן אישי את הכישלון ואת השלכותיו המרות, אז מדוע לחזור על אותה טעות ושוב לשלוח מרגלים?
יהושע מבין שעצם הריגול הוא אמצעי הכרחי לקראת מלחמה וכיבוש, ואין לסמוך על נס, וגם לא על נצחון מובטח, אלא יש לנקוט בכל האמצעים הדרושים המקובלים יחד עם האמונה.
ההפטרה פותחת: "(א) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ־בִּן־נוּן מִן־הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם־אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וְאֶת־יְרִיחוֹ" (יהושע ב'). נראה שיהושע בן נון הסיק מסקנות מאירוע המרגלים בפרשה. בהפטרה יוצאים למשימה רק- "שנים אנשים", והמקרא איננו מפרט את שמותיהם. הם נשלחים לרגל, והשליחות היא בחרישיות. שני המרגלים מדווחים ומספרים רק ליהושע בן נון. בעוד המשלחת שיצאה מהמדבר 40 שנה קודם לכן, הייתה גדולה, מנכבדי העם, והם צוינו בשמם, שם כל נציג ושבטו במעמד כל העם, ומטרתה הייתה לתור את הארץ.
מיד בלילה הראשון כשנכנסים המרגלים ליריחו המלך יודע על מקום הימצאם ורודף אחריהם, אך הם מקבלים הגנה מרחב הזונה, וגם מקבלים ממנה את המידע שלשמו הגיעו לרגל ביריחו. רחב מגלה להם את נקודות התורפה בקרב האנשים, העיר והחומה-
"וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם" (ב', ט). ולכן הם יכולים לחזור ולבשר ליהושע:
"נתן ה' בידנו את כל הארץ…" (כד).
אך שני המרגלים יכלו להתרשם גם באופן הפוך, מסביר הרב שביב זצ"ל- "העובדה שעוד טרם חלף יום מאז בואם, כבר נודע הדבר וכבר שלחו אחריהם ללכדם, הרי היא מלמדת על מודיעין מעולה וארגון למופת, ועל כוננות גבוהה של אנשי יריחו. וודאי שאילו היו הם כמרגלי המדבר יכלו להסיק מסקנות חמורות ושליליות. אלא שהערכה זו שלהם, להסיק מתוך דברי רחב ולבנות על פיהם את תמונת המצב, מלמדת מה בינם לבין המשלחת שיצאה מהמדבר. ניתן היה להתרשם לטובה ולרעה, פרטים שונים יכלו להוליך לשתי מסקנות קוטביות. וכאן הנטייה האישית ומידת האמונה והביטחון הן שיכולות להטות את הלב לפנות לכיוון השולל, המשחיר ומקדיר את המציאות, או לכיוון הנוטע אופטימיות ותקווה."
בפרשה המרגלים מתארים את תמונת המצב בארץ- העם עז, הערים בצורות, יושביהן – ילידי ענק אנשי מידות ונפילים, כל כולה – ארץ אוכלת יושביה. והמסקנה הכמעט מתבקשת: "לא נוכל לעלות אל העם". אומנם בניגוד לדבריהם של כלב ויהושע שטענו כי: "יכול נוכל לה", למרות שהיו הם במיעוט. אבל אז באה ההפטרה ומציגה את התמונה האמיתית, זו שרחב מתארת, ארבעים שנה מאוחר יותר:
"נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם, כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים… ונשמע וימס ללבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם" (ט-יא).
במילים אחרות, אם היו המרגלים במדבר מטיבים לראות, לשמוע ולהתרשם, אז התמונה והמשוב שהביאו בפני משה ובפני העם הייתה שונה, וכנראה שדבריהם של כלב ויהושע היו הם שמתקבלים.
שנזכה לראות ולחוות את המציאות בעין טובה, באופטימיות ובתקווה. אמכי"ר.
שבת שלום🥰

פרשת בהעלותך היא הפרשה השלישית בספר במדבר ועוסקת בהמשך ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל. הפרשה נפתחת בתיאור קצר של אהרון אשר מקבל את הזכות לחנוך את תחילת העבודה במשכן בהדלקת מנורת הזהב בעלת שבעת הקנים עשויה כולה זהב טהור, מקשה אחת. בהמשך, הפרק מתאר את קבלתם של הלויים לעבודה בבית המקדש ואת טקס החניכה וההתקדשות שלהם.
בנוסף, הפרשה מתארת את ההזדמנות הנוספת שבני ישראל מקבלים לחוג את חג הפסח חודש לאחר מכן, 'פסח שני', לכל אלה שלא יכלו לחגוג את חג הפסח במועדו (כי היו טמאים או היו במקום מרוחק) הפרשה למעשה ממשיכה את סיפורי עם ישראל בנדודיו במדבר.

עם ישראל יודע כי הוא צריך להתכונן למסע, ולנוע כשהענן עולה מעל אוהל מועד. התורה מדגישה כי "(יח) עַל-פִּי יְהוָה, יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל-פִּי יְהוָה, יַחֲנוּ:" (במדבר ט')
כהכנה נוספת למסעות, מצווה משה להכין חצוצרות שישמשו לכינוס העם, ולהעברת הודעות שונות לעם. התורה מתארת את מסע כל השבטים בחגיגיות מרובה. כל שבט ושבט מצוין בשמו ובשם נשיא השבט. בנוסף, משה מבקש מחובב בן רעואל המדיני, (ישנה מחלוקת האם מדובר ביתרו כפי שכתוב בפשט- "לְחֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה" (במדבר י', פס' כט'), או בבנו) להצטרף אליהם, אך חובב מסרב ומשה מנסה לשכנעו. אין לנו את תשובתו הסופית של חובב אבל כנראה שהוא נותר בסירובו.

למרות האווירה האופטימית התלונות לא מאחרות להגיע. המסע במדבר איננו קל, ובני ישראל מתלוננים על האוכל שהם אוכלים ודורשים בשר. הם מתגעגעים לסיר הבשר במצרים. משה פונה לה' ואומר לו שלבדו הוא לא יכול לטפל בכל תלונותיהם של עם ישראל. בתגובה- ה' ממנה שבעים זקנים שיסייעו למשה, ורוח ה' שורה עליהם, על שבעים הזקנים, והם זוכים כולם לרוח נבואה.
בנוסף, ה' מציף את העם בכמויות של שלו. העם שלוקח כמויות אדירות מהשלו, נענש על תאווה זו, ורבים מהעם מתים.

הסיפור החותם את הפרשה הוא השיח של מרים ואהרון שדיברו אודות האישה הכושית שמשה לקח. לא ברור אם מדובר בציפורה או באשה נוספת אחרת. בנוסף, לא ברור מה בדיוק נאמר בשיח של מרים ואהרון, אבל ישנם פירושים רבים בנושא. בעקבות השיח הזה, ההשלכה ללשון הרע שדיברה מרים אודות משה- היא ענישת מרים בצרעת. אהרון מתחנן למשה שיתפלל לרפואתה של מרים, ומשה זועק את תפילתו הנודעת- " (יג) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר: אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ." (במדבר, יב') ואכן, הפרשה מסתיימת במרים המחלימה מהצרעת, והענן שמסמן לעם ישראל שניתן להמשיך הלאה, והמסע חוזר למסלולו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

השבוע פרשת במדבר, הפרשה הראשונה בספר במדבר, שהוא הספר הרביעי בתורה. הספר נקרא גם "חומש הפקודים" כיוון שיש בו שני מפקדים, אחד של בני ישראל ומפקד נוסף ללויים.
הפרשה מתחילה ב-" וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר…" (במדבר א')
בני ישראל נמצאים במדבר סיני כבר בשנה השנייה למסעותיהם אל עבר ארץ ישראל, והגיע העת לערוך מפקד. המחנה גדול ומורכב ממשפחות רבות, ילדים, מבוגרים וזקנים. ה' מצווה את משה לספור את כל הגברים מגיל עשרים ומעלה (לא כולל את בני שבט לוי). משה, אהרון והנשיאים של כל שבט ושבט יוצאים למשימת הספירה, והם בודקים את גודלו של כל אחד מהשבטים.
בהמשך הפרשה מתמקדים בשבט לוי שלא נכלל במפקד הכללי כיוון שמוטל עליו תפקיד ייחודי- הלויים מוקדשים לעבודת המשכן, נשיאת המשכן, פירוקו ובנייתו מחדש. שבט לוי כולל 3 משפחות מרכזיות, משפחת גרשון, משפחת קהת, ומשפחת מררי, כשלכל משפחה קיים תפקיד ייחודי בעבודת המשכן.
עבודת קודש זו הוטלה לאחר יציאת מצרים על כל בכור בעם ישראל, אך בפרשת במדבר מתקבלת ההחלטה להחליף את הבכורות בשבט לוי.

הפרשה מספרת לנו שחניית השבטים הייתה לפי סדר קבוע מראש, כשלכל שבט מקום משלו. כך גם התנהלה התנועה במדבר על פי סדר קבוע-
שבט לוי במרכז המחנה ושאר השבטים המחולקים ל 4 קבוצות המקיפות אותו מארבעת רוחות שמים:
במזרח – יהודה, יששכר וזבולון,
בדרום- ראובן, שמעון וגד
במערב – אפרים, בנימין ומנשה,
בצפון – דן, אשר ונפתלי.
למעשה, בסוף הפרשה אנו יודעים- כמה אנשים יוצאים למסע, מי האחראים על המשכן, וסדר החנייה והתנועה של עם ישראל במדבר.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

היא ההפטרה האחרונה בשרשרת הפטרות המקדש שבספר מלכים א' פרק ז':נ"א, ופרק ח':כ"א, ולכן היא אינה עוסקת עוד בבנינו אלא בטקס חנוכת המקדש. כלומר, ההפטרה מתייחסת לפסוקי הסיום של פרשת פקודי בספר שמות שמתארים את השראת השכינה במקדש ומבטאים את שיאה של הפרשה.
מבהיר הרב משה ליכטנשטיין-
" ישנו הבדל גדול בין תהליך השראת השכינה במקדש לבין תהליך השראת השכינה במשכן…
במדבר, ישראל הצטופפו בצל השכינה שניהלה את כל חייהם בהשגחה צמודה ונגלית. עמוד הענן ועמוד האש הובילו אותם, לחמם ירד מן השמים וכל הנהגתם היתה בדרך נס ז.א. במעורבות אלקית ישירה. בעולם מעין זה, בו השכינה שורה מאליה ומלווה אותם בכל דרכיהם, אף השראת השכינה במשכן נעשית כדבר המובן מאליו. ברגע שהבנין מוכן והמשכן הוקם, אזי השכינה נכונה לרדת ואין צורך בהכנות נוספות. לכן, בעת שמשה מסיים את הקמתו, ענן ד' יורד על המשכן והכבוד ממלא אותו.
בירושלים, לעומת זאת, המציאות הרוחנית וההנהגה האלוקית שונים בתכלית. מרגע כניסתם של ישראל לארץ, התחילה הנהגה בדרך הטבע. המן פסק, עמוד הענן הסתלק והחיים נכנסים למסלול שבו השכינה אינה מלווה את ישראל בניהול חייהם היום-יומיים… בעולם כזה, אין ירידת השכינה ויצירת נוכחות קבועה של כבוד ד' בעולמו של האדם, מעשה האמור לקרות מאליו ועל האדם להזמין את הקב"ה לתוך עולמו. השתדלות אנושית רוחנית, בדמות התקהלות העם, שותפותו בהעלאת הארון, הבאת הקרבנות והפניה לקב"ה שישרה את שכינתו נצרכים בכדי להביא לגילוי כבוד ד' בבית…"
ניתן לראות את זה בכך שלטובת המשכן העם נותן ונותן עד שהתבקש לחדול, בני ישראל מתלהבים לתרום למשכן מתוך רגש דתי ורצון טוב, וכל מלאכתם נעשית בהתנדבות בעוד שלבית המקדש שלמה המלך המתואר כבונה המקדש ואחראי עליו, (לעומת משה שאיננו רואה את עצמו בונה את המשכן כבנין) מגייס את העם מכוח הסמכות המלכותית והם עובדים עבורו כמס המוטל עליהם. בנוסף, המשכן היה אינטימי וקטן ואילו בית המקדש היה מאופיין בבנייה מלכותית מונומנטלית… ולכן, במקדש היה חשש שהבית מקדש יתפס כמפעלו הפרטי של שלמה המלך, ועל כן היה צורך בהכנות והתפילות המפורטות בהפטרה.
במילים אחרות, ישנם שני דגשים, האחד להירתם ולהתנדב כי הם כבר לא מצויים בטבעיות ועלינו להפוך אותם לטבע שני שלנו, ושנית, התודעה שלנו צריכה להשתנות ברצון להיות שותפים וחלק כדי שלא ייווצר החשש שבית המקדש יהפוך לקניינו הפרטי של שלמה המלך ולא של הכלל.
השבוע עמותת "שפרה ופועה עזרה ליולדת ברעננה" יזמה גיוס לשותפות השנתית לתמיכה בעוד יולדות שארגון חבד מעורב בו, בקיצור, עשייה מבורכת! הקריאה לציבור הייתה "אמצי יולדת" וחשבתי איך בשתי הפרשות האחרונות, 'ויקהל' –'פקודי' מתואר גיוס התרומות מעם ישראל לטובת בניית המשכן עד לנקודה שבה משה רבנו נאלץ לבקש מהעם לחדול מלתת תרומות למשכן כי כבר יש די והותר… פשוט נפלא! ותהיתי אם אתקשר לעמותה זו או אחרת יש מצב שהמענה שאקבל הוא שכבר אין צורך כי נאספו מספיק תרומות! אין ספק שבמדבר עם ישראל שכן בצל השכינה שניהלה את חייו וליוותה אותו בכל דרכיו, אלא שעתה בכניסתנו לארץ ישראל עלינו לעבוד, להתמיד, להשתדל, ולהשקיע ביצירת שותפות, קהילתיות, השכנת האלוקות בתוכנו כך שנראה לנגד עינינו גם את צרכיו של האחר יותר בטבעיות ומתוך אכפתיות, תקשורת מקדמת ואהבת חינם, רק כך נוכל לייצר חברה מגובשת, מאמינה ושדואגת אחד לרעהו. אמכי"ר.
"(ו) וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא. (ז) וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה–לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר." (שמות לו')
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע אנו קוראים את הפטרת ויקהל בספר מלכים א' פרק ז'; זהו אחד מפרקי בניית בית המקדש ע"י שלמה המלך; פרק נוסף שמלווה את קריאת פרשיות המשכן בספר שמות. הפטרה זו מצטרפת בכך להפטרות תרומה ופקודי. מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "אחד ההבדלים הבולטים שבין תיאור המקדש לבין תאור המשכן הינו היחס שבין המשכן לבין כליו. כל הקורא את פרשת תרומה מבחין בכך שהתורה מעמידה את הכלים במוקד. מיד לאחר הצווי הפותח במצווה הכללית "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", באים בהרחבה פרשיות הארון, השלחן והמנורה כיישום המצווה. רק לאחר גמר תאור הכלים, מתחילה מצוות בנין המשכן עצמו. אף בהמשך, פרשיות מזבח הנחושת, הזהב והכיור חוזרים ותופסים מקום נכבד… אף מבלי להיכנס לדיון ההלכתי הנרחב בדבר היחס המדוייק שבין המשכן לכלים, ברי לכל מי שקורא את פרשת תרומה ופרשת ויקהל שהכלים הינם מרכיב מרכזי במקדש.
לעומת זאת, הכתובים בספר מלכים מתנבאים בסגנון אחר. המנורה, השלחן והמזבח תופסים מקום מינורי לחלוטין בתאור המקדש בירושלים, ואפילו תפקיד ומעמד הארון מוצנע בהרבה לעומת ספר שמות. לשם המחשה, נציין שהצווי על המנורה והשלחן במשכן נמשך במשך שמונה עשרה פסוקים רצופים (שמות כ"ה:כ"ג-מ) ותאור עשייתו בפרשת ויקהל לוקח עוד חמשה עשר פסוקים בעוד ספר מלכים מקדיש לשני הכלים הללו שלשה פסוקים בלבד (מלכים א ז:מ"ח-נ). הכתובים הללו, הכלולים בהפטרתנו, נבלעים במסגרת תאור כללי למדי ואינם זוכים לפרשה בפני עצמם או לחשיבות עצמאית. במלים אחרות, בספר שמות – הקירות משמשים כמעטפת לכלים שהם לב המקדש, ואילו בספר מלכים, הבנין עצמו הוא העיקר ואילו הכלים נועדו למלא את הבנין… משמעות הענין הוא שהבנין איננו אמור למלא תפקיד פונקציונלי כמעטפת לכלי הקדש שבתוכו אלא שהינו בעל משמעות סמלית ומוקד רוחני בפני עצמו, ועל כן ישנה חשיבות רבה לקשטו ולהדרו בפני עצמו.
המסקנה העולה מכל זה הוא שבבנין המקדש שונתה המתכונת הקיימת מן המשכן ונעשה שינוי מגמה משמעותי המתרגם לבנין גדול, רב מימדים, המעוטר במתכות יקרות, קירות מגולפים, קישוטים מעובדים להפליא וכלים גדולים ומרובים… כל זה עומד בניגוד גמור למשכן שבמדבר, שהיה מבנה ארעי ומתפרק, גגו היה אהל וממדיו היו צנועים הרבה יותר. כמדומה, שאין זה רק הבדל אסתטי אלא גם מבטא חוויה רוחנית אחרת. המשכן משדר תחושה של אינטימיות בין האדם למקום, מעין קיטון קטן, חביב ונעים, בו האדם יכול להתיחד עם אלוקיו… תכליתו איננו להיות סטרוקטורה המשדרת כוח ועצמה כלפי חוץ אלא לבטא את הזיקה שבין האדם למקום…
סיכומו של דבר, בין משכן למקדש קיימים הבדלים משמעותיים: האחד משדר אינטימיות וצניעות, בעוד השני מבטא כוח ועצמה; האחד מדגיש יותר את מידת האהבה ואילו השני מבליט את מידת היראה; האחד פונה פנימה ומכוון כלפי ישראל בלבד ואילו השני משקיף גם החוצה לכלל האנושות. לכן, במשכן הבנין הינו פונקציונלי ופשוט ואילו במקדש הבניה היא מונומנטלית ואמנותית.
סוף דבר, ההפטרה מציגה בפנינו את מודל המקדש בירושלים, כשונה מן המשכן שהיה במדבר, ובדרך זו מציגה בפנינו חזון רוחני של עצמה ותפארת שהינו אלמנט הנעדר מן המשכן הקומפקטי ונייד."
במשך 40 שנות הנדודים של עם ישראל במדבר המשכן שהיה זמני ונייד מילא את תכליתו שהוא יצירת הקשר והחיבור של עם ישראל כפרטים וכעם עם השכינה, תוך דגש על העבודה הפרטית שבין אדם למקום. במילים אחרות, לימוד והטמעת חשיבות הפנימיות כשהמוקד הוא כלי המשכן, הכלים להטמעת השכינה בעם ישראל ובמחנה. התהליך במדבר הוא גילוי השכינה והאלוקות בכל אחד ואחת מאתנו. בעוד בניית המקדש בארץ ישראל הוא תיקון לחיצוניות, קידוש החומר. לעם ישראל כבר אין את העמוד ענן שיגן עליהם וינחה אותם, אין את המן שכלכל אותם, אלא בכניסתם לארץ ישראל הם עוברים מעולם רוחני לעולם מעשי וחומרי. ולכן, שלמה המלך בונה בניין רב מימדים ומרשים, בניין בית המקדש, המעוטר בקישוטים מופלאים וכלים גדולים ומרובים. על פי המהר"ל מפראג, בית המקדש לא היה עוד מבנה גדול וחשוב, אלא מבנה בעל מהות אלוקית שתרם לשלמות העולם כולו, מה שסייע לדבקות של בני אדם בקודש וברוחניות הצרופה. תפקידו ותכליתו של המקדש בארץ ישראל הוא כמובן פנימה אבל גם החוצה לכלל האנושות. בניין בית המקדש מהווה את המסגרת הכי מושקעת שיש עם תשומת לב לכל הפרטים האפשריים, ושבו למעשה חבוי הפוטנציאל להעצמת ומימוש האור האינסופי שבנו; בית המקדש מאפשר לנו, לעם ישראל, למלא את ההיכל באור. כלומר, הבחירה מצויה בידנו, ברצונות שלנו, בסדר עדיפויות שלנו, ובערכים שלנו; הבחירה במה נמלא את אותו מרחב עצום ומפואר, ושלא נחטא חלילה למהות והפנימיות אותה הטמענו במשכן במדבר.

חני וינרוט ז"ל כתבה בהקשר לפרשה השבוע- " בואו נשמור על הבית שלנו יפה, גדול, נעים כך שיהיה ראוי להכיל את הרוח שלנו." מי ייתן ונצליח לבחור בטוב ובמטיב, ולהיות אור לנו, לסביבתנו ולגויים. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך💞
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.