תגית: מצרים

פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, שחלה לפי המקרא בליל היום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. בשנת 2,448 לבריאת העולם, בחמישה עשר לחודש ניסן, יצאנו ממצרים, יצאנו מהמיצרים שלנו. היציאה שלנו לחירות הייתה תודעתית ופיזית. מחר בערב נסב כולנו לשולחן הסדר עם המשפחות והחברים ונקיים את מצוות "והגדת לבנך…" ובכל זאת, ברגעים אלו אנו עדיין בהכנות אחרונות ועסוקים בניקיונות ובישולים, מה העיניין של ביעור החמץ?

מסבירה איילת השחר אסטרייכר, מייסדת "דרך הטוב", מאמנת רוחנית ורגשית-
"אנו לומדים שפעולת "ביעור החמץ" היא בעצם תוצאה של הבנה מהותית הקשורה לשכל ולהסכמת הלב גם יחד, כאשר נותנים משקל לטוב, "החמץ" שבתוכנו הופך להיות שולי, מיותר ולא רלוונטי בזכות אותה ההתקרבות פנימה. אלא שבחודש ניסן יש אפשרות לעשות נקיון יסודי, טיהור. והטיהור נעשה כבר מעצם ההתבוננות בישרות לב על החלקים בתוכנו שהיינו רוצים לנקות, התבוננות על המחשבות שעוברות בתוכנו למול האחר, וזה עניין ביעור החמץ – ביעור היהירות. אותיות מצה וחמץ דומות הן בהבדל אחד קטן. קו קטן המסמל את הי' של היהירות והופך את ה-ה' ל-ח' ואת המצה לחמץ."

הרבנית ימימה מזרחי מוסיפה כי חמץ הוא קיצור ל- חייב-מוכרח ו-צריך, ולכן העיסוק שלנו הוא בלהבהיר את מציאות חיינו, איך זה מתבאר, ולבסוף לבער את החמץ. זהו השלב שבו יש ביטוי ליכולת השחרור שלנו מעיכובים, היכולת לריפוי והיציאה לחירות. ביטוי לכך הוא במצה שהיא לחם ללא אוויר, נפח והחמצה. כל השנה אנו אוכלים לחם נפוח וכביכול מתנשא, דווקא המצה היא אייקון של צניעות, אמת, פשטות. לכן פסח הוא גם חג של חשבון נפש. הניקיון הינו ניקיון פנימי, ניקיון אבק הגאווה שלנו, הורדת הנפיחות של האגו במגמה להגיע לפנימיות הזכה ולפשטות שבנו- למצה. אני לא יודעת מה איתכם אבל מזל שלפחות פעם בשנה יש תהליך מחייב של מיון, ריענון וניקיון יסודי.
על פי ההלכה, בערב שלפני ליל הסדר צריך לבצע בדיקת חמץ. כלומר, אחרי שכל הבית כבר נקי ומצוחצח, אנו עושים טקס מסודר בו עוברים בבית עם נוצה ונר קטן ומחפשים חתיכות חמץ בכל הפינות והסדקים. אבל הרי כבר ניקינו במשך ימים מרובים, הגענו למקומות בבית ששכחנו מקיומם ובטח מהתוכן שלהם, אז מה העניין? והתשובה היא- ששלב זה של הבדיקה הוא הזדמנות לוודא שלא הולכנו את עצמנו שולל, שלא השארנו חלקים מלוכלכים או מרחבים שבהם אנו ממשיכים בהרגלינו הלא מקדמים. לכן, בשלב זה אף נהוג להחביא חתיכות לחם עטופות בנייר כסף ולמצוא אותן במהלך טקס הבדיקה. והנמשל לכך בחיינו?  לאחר שעשינו עבודה פנימית יסודית, חשוב שגם נעמיד את עצמנו בניסיונות, בסיטואציות מאתגרות, לא להשאר באיזור הנוחות. כך נבדוק כמה יעיל היה חשבון הנפש והניקיון שעשינו, והאם אנו עדיין חוזרים להרגלים הישנים שלנו. מסתבר שכל תהליך ביעור החמץ, כולל הניקיון הפיזי מתרחש ברובו בתודעה.
יתכן וזו אחת הסיבות לתזכורת שאנו מקבלים במהלך קריאת ההגדה, על נוכחות ארבעת הבנים. כי אם נציץ היטב פנימה, נגלה שבכל אחד ואחת מאיתנו נמצאים ארבעת הבנים: יש בנו גם את החכם, שרוצה ללמוד, להשכיל ולהתקדם. יש בנו את הרשע, שכל זה נראה לו כמו אגדה שתכלס מעכבת את האוכל. יש בנו את התם שלא מבין מה הסיפור בכלל. ויש בנו גם את זה שאינו יודע לשאול – לא מתעניין, לא שואל, סוג של 'חי' אך ללא סקרנות וחקירה, אולי כי אין לי אנרגיות להשקיע.

יונה גודמן הוא איש חינוך שמצא קשר בין "והגדת לבנך" ל"את פתח לו" –
"במשפחות רבות מתבגרים ספונים בעולמם, מעדיפים להיות עם עצמם ונמנעים מקשר רגשי או מהותי עם הוריהם. איך משנים את המצב?
הביטוי "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה" מוכר לכולנו מההגדה. אך מה פשרו ומה ניתן ללמוד ממנו לחינוך ילדינו? כוונת הביטוי, היא להפנות את תשומת לבנו לכך שיש בתורה תיאור של דו-שיח בן אב לבנו בדבר משמעות יציאת מצרים… למותר לציין כי תורת ישראל הנצחית לא באה ללמדנו רק על אופיים של ילדי המדבר, אלא על אופיים של ילדינו. על כן ראוי שנשאל עצמנו מה ניתן ללמוד מהשונות הקיימת בין ילדינו – למלאכת החינוך שלנו? …הנה מלמדת התורה אותנו כי חינוך הוא מיומנות שיש להתאים לכל ילד. צריך לעמוד על ייחוד אופיו של כל אחד מילדי, ולפתח עבורו תשובות ייחודיות לשאלותיו …למשל, רבים המתבגרים שרגשית הם בבחינת "אינו יודע לשאול" וצמיחתם הערכית-רוחנית נעשית הרחק מידם המכוונת של הוריהם.
רבים ההורים המשלימים עם מצב זה. "הילד לומד, מסדר את החדר ומקובל בחברתו. אם יפנו אלי בתלונות (המורים, השכנים וחלילה המשטרה) אז אצטרך לראות מה עושים איתו. אך בינתיים אין איתו בעיות והשקט מרגיע אותנו". הורים מתרצים את הנתק הרגשי עם בנם בנימוק שזה אופי גיל ההתבגרות, ושבשלב זה בחיים הגיוני שנערים ונערות יעדיפו להיות עם עצמם וחברתם. וכאן, פונה ההגדה (ובעצם התורה) – לא אליהם, אלא אלינו, ההורים. היא מזרזת אותנו להיות בבחינת "את פתח לו". לעמול כדי לפתח ערוצי תקשורת משמעותיים. למצוא זמן ופניות נפשית כדי לאתחל שיחה מיוזמתנו. התורה מזהירה אותנו שבחינוך אין ואקום. היכן שלא עמלים על יצירת שיח משמעותי וטיפוח תכנים חיוביים, עלולים להיכנס תכנים בעיתיים. היכן שלא עמלים על בניית קשר של חיים, הוא לא ייבנה מעצמו…
מה עושים?? הרי הילד לא מספר כלום! לכל שאלה הוא עונה במילה סתמית ("מה היה בבית ספר היום?" "כלום"). אף כאן חז"ל נתנו לנו עצה. תחפש עזרים ואמצעים שיסייעו לפתח שיחה. השב לו "בעבור זה" – עת מונחים לפניכם עזרים, כמו מצות ומרור. לשון אחר, התחל בדיון ובשיחה על דברים שאינם אישיים. שאל לדעתו על המרור של ימינו, על סוגיות מדיניות או ציבוריות. העיקר להתחיל בשיחה. שתף מיוזמתך ("את פתח") בעמדותיך, והוסף בהדרגה גם את רגשותיך. קשר רגשי הוא דבר נבנה, ויש לפעול בהדרגה מבלי להתייאש עת אין הקשר נבנה מיידית ("ניסיתי, אך הוא לא משתף פעולה"). סבלנות והתמדה הם תנאי יסוד כדי להצליח ב"את פתח לו". …עלינו להאמין כי כמו שמתוך שתיקתו – יכול העץ להתנער ולחדש את פריחתו, כך גם צעירים שנראים כשותקים וכמרוחקים יכולים להיפתח ולתת פרי. כך בני אדם בכלל, וכך ילדינו בפרט, אם רק נאמין ונשקיע בהם."

מחר בערב בקוראנו את ההגדה יש לנו הזדמנות להעמיק בשאלות מהותיות לגבי היעד והדרך שלנו כמו גם המסע שיעברו ילדינו, וכיצד אנו יכולים לסייע להם, ולנו בכל שלבי ההתפתחות של ארבעת הבנים שבתוכנו. כתוב בהגדה 'כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח'. כלומר, החשיבות לבטא ולספר את התחושות שלנו דרך הדיבור והסיפור הוא רעיון קדום. כשאומרים לספר ביציאת מצרים, מתכוונים לספר את הסיפור כפי שהיה לפני 3,000 שנה, יחד עם זאת, לשזור אותו גם בסיפור שלנו בימינו. מי ייתן והישיבה מחר בערב סביב השולחן תהיה פגישה של פנים בפנים, של דיבור היוצא מן הלב ונכנס אל הלב. מאחלת לנו פה-סח, פה שידבר וישתף ויחבר אותנו לעצמנו ולסובבים אותנו בשמחה, ובניקיון לב.

חג פסח שמח ושבת שלום❤️🍷🍷❤️

בפרשה השבוע, הרבה מההוראות שניתנות לבני ישראל מציינות- "בית". ישראל מצווים לקחת "…שה לבית" (יב:ג), ואם אין מספיק אנשים בבית כדי לאכול שה אחד, אז יש לחלוק עם שכנים – "וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל-בֵּיתוֹ"; את דם קורבן הפסח יש לשים על המזוזות ועל משקוף הבית, ואות הדם גורם לכך שהאל פוסח על בתי בני ישראל ולא הורג את בכוריהם (יב:יג, כג, כז); בנוסף, יש איסור לצאת מפתח הבתים עד הבוקר (יג:כב). וכך הלאה, מרכזיותו של הבית ממשיכה, אומר הרב חנוך וקסמן גם, "בחלקים ההלכתיים של הסיפור, המתארים את המצוות הסובבות את יציאת מצרים (יב:יד-כ, מג-נ): ישנו איסור על אחזקת חמץ בבית (יב:יט)… הבית, בתפקידיו השונים, מופיע חמש עשרה פעמים בסיפור היציאה ממצרים עצמו ובפרשיות ההלכתיות הסובבות אותו (יב:ג,ג,ד,ד,ז,יג,טו,יט,כב,כז,מו, יג:ג,יד)."
מה מבטא המושג "בית"? הבית מגן עלינו, שומר עלינו מפגעי הטבע והחברה, ("ביתי הוא מבצרי") בו בזמן הבעלות על בית מטילה עלינו גם אחריות ("כי תבנה בית… ועשית מעקה לגג…). עד כמה מגן עלי הבית ועד כמה הוא מגביל אותי?
האם הבית מושפע מאישיותו של האדם הגר בו? משקף את אישיותו? ואולי להפך אולי הבית הוא המעצב את האדם?
למושג בית יש משמעות מורכבת בתרבות ישראל. "  עמוס עוז כתב-
"אדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי תבנית אישיותו… או שאדם בונה את ביתו ואת חצרו על פי דמות חלומותיו ומשאות נפשו"
נשאלת השאלה מדוע הבית הפך להיות מושג כל כך מהותי ביציאת מצרים?
הבית, כסמל ומושג, הוא חלק מן התבנית לסיפור היציאה ממצרים. היה אתגר של הפרדות נפשית ופיזית מהבית במצרים לאחר יותר ממאתים שנה. שפרה אסולין מתארת – "העם היוצא ממצרים מתואר כמו וולד המגיח מרחם. הוא עובר דרך משקופים טבולים בדם כשהמים (בהמשך, ים סוף), נבקעים לפניו. גם את מכות מצרים ניתן לראות כמערכת גדולה של צירים המכווצים את הרחם המצרית ומפעילים לחץ שיאפשר את ההיפרדות הקשה בין העם הנולד ובין מצרים – הפונדקאית האמביוולטית."
יש ציפייה מבני ישראל שיוציאו את מצרים מתוכם, שיוציאו אותה מנפשם. שואל הרב וקסמן, "האם הם יוכלו להתנתק ממצרים? האם בריחתם ממצרים ושחרורם מן העבדות יוכלו להוציא מתוכם את העבדים ואת המצרים שהם היו? האם עזיבתם את מצרים תוכל באמת להוביל ל"וידעתם כי אני ה' אלקיכם" (ו:ז)? … או שהם ימשיכו להיות עבדים מצריים, שכל חייהם מעוצבים על ידי מעמדם הקודם במצרים, אכולי געגוע לביתם הקודם?"
אלו שאלות מהותיות שעומדות לפני בני ישראל לפני יציאתם למסע במדבר. ממשיך הרב חנוך וקסמן- "מריחת הדם על פתח הבית, בין הבית לבין מה שעומד מחוץ לו, מסמלת את הצורך לבנות מחסום בין הבית לסביבה, ולנתק את החיבורים הנפשיים והתרבותיים שעברו את הפתח פנימה. ישראל צריכים להתנתק ממצרים ולעצב מרחב פיזי ותרבותי המכיל את מורשת אברהם… עליהם לעבור מבית עבדים אל בית אברהם."
…אברהם הפך לאבי האומה בעקבות הציווי לקום ולעזוב את ביתו. "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".
פרופ' רון מרגולין מסכם- "בתפיסת היהדות אין להפריד בין גאולת הכלל הלאומית לזו האישית, ואין טעם בגאולת הכלל אם היחידים בני האומה ממשיכים לנהוג כעבדים… בצד ההודיה על היציאה מן המצר הלאומי, בוודאי בהשוואה למצוקה היהודית הנוראה שקדמה להקמת מדינת ישראל, יש חשיבות גדולה למשמעויות הקיומיות והמוסריות שהוענקו ליציאת מצרים במהלך הדורות… לעבדות יש כאמור שני מובנים, לאומי מדיני ואישי מוסרי. עבדות זו עבדות להרגלים, לתכונות קשות, לזיכרונות פרטיים משעבדים, עבדות לדחפים ויצרים מוגזמים. הכמיהה לגאולה היא כמיהה לגאולת הכלל אך זו לא תתממש ללא גאולתם של היחידים משעבודיהם האישיים."
התורה מזכירה לנו שהבית והאדם הגר בו משולבים זה בזה. לעיתים תיאור הבית משקף את הנעשה בנפשו של האדם ולהיפך. במילים אחרות, האדם מטביע את חותמו על ביתו והבית מצדו משפיע על בעליו. חשיבותו של הבית, שלמותו וחוסנו הינם בסיס לקיום האנושי.
בפרט בימינו, ריבוי המסכים השונים והמדיה מכניסים לביתנו דמויות והשפעות שסביר להניח שלא היינו מזמינים ומכניסים אותם כלל לביתנו. האדם הוא מערכת של שידור ושל קליטה, מה שהוא קולט הופך להיות חומר הגלם של הרצונות, המחשבות, הרגשות, השאיפות והווי הפנימי.
התורה אומרת לנו- “הבית” הוא המקום הפרטי ביותר, והוא גם המקום הציבורי ביותר- בית המשפחה ובית־המקדש. בסיפור יציאת מצריים היה צורך בהרס הבית המצרי הגלותי על כל השפעותיו, היציאה מ"בית עבדים" לחירות כרוכה בהתנתקות והטמעת המורשת והתרבות היהודית בביתנו ובבית עם ישראל כולו.
מי יתן ונצליח להקים בית יציב, ערכי, אמוני ומשפחתי שמעניק בטחון ומשפיע טוב. אמכי"ר.
שבת שלום🏠

המכות נוחתות מכה אחר מכה על מצרים. ומצרים מתעקשת ומסרבת לשלח את בני ישראל לחירות.
השאלה המתבקשת היא מדוע יש צורך בתהליך כה ארוך וכה מייגע של עשר מכות בכדי להכניע את מצרים? לא ניתן היה להנחית על מצרים מכה אחת קשה וקטלנית בכדי להכניעה?
מפרשים מביאים הסברים רבים, כמו לעובדה שלמספר עשר יש משמעות ולכן נבחרו עונשים מתונים יחסית ולאורך זמן, ולא מכה אחת מוחצת. יש אומרים, שיתכן וההתמשכות נבעה מהרצון לתת למצרים זמן לשוב בתשובה. אבל אם נבחן את התמונה הרחבה, אומר הרב אורן דובדבני, תהליך יציאת מצרים, יציאה של עבדים מעבדות לחירות, היה זעזוע של כל המוסכמות המקובלות באותה התקופה. ביום בו בני ישראל יצאו ממצרים האנושות למדה את אחד המסרים הבסיסיים ביותר של התורה- איסור שיעבוד אדם את רעהו, ואין אדם שיש לו בעלות או קניין על חייו של אדם אחר. תהליך השחרור היה נגד כל מה שהיה מקובל ונורמטיבי בעולם; עולם שבו התפיסה הפרעונית הייתה התפיסה השלטת והדומיננטית."
במילים אחרות, בכדי שאותו סדר עולמי חדש ומהפכה רעיונית כמו חירות, תצלח ותופנם, היה צורך בהריסה טוטאלית ומוחלטת של שרידי העולם הישן וסולם הערכים שלו. והמענה לכך מסתבר היו עשרהמכות שעמדו מול אותו עולם הערכים והאידיאולוגיה של האומה המצרית ובית פרעה.
החברה המצרית הייתה כולה מערכת הירארכית המבוססת על חלוקה נחרצת של אדונים ומשרתים ומעליהם עומד ושולט פרעה. החברה המצרית הייתה חברה שלא היה בה כל מקום למחאה, חילוקי דעות, ואו דיון. במצרים העתיקה מממשיך הרב אורן דובדבני, המדע לשמו וחיפוש אמת לשמה לא היו קיימים, מה שעמד במרכז החיים במצרים היו החומר ופיתוח מקורות החומר. הכל היה קבוע מראש כי המצרים סגדו לגורל, מבחינתם העולם התנהג בתבנית ידועה מראש.
מצרים העתיקה הייתה מקום מורכב ואפוף מסתורין. המצרים נהגו לבנות מקדשי פאר למתים, הם שקדו וטרחו על פולחן המת. באותם היכלות ומקדשי קברים ניתן היה למצוא את כל השכלול והנוחות שהייתה לו, לנפטר, בעולם החיים. הפנתאון המצרי היה נראה כאוסף זואולוגי ענק ומגוון של בעלי חיים וחרקים (פרה, חתולה, לביאה, נץ, חיפושית, נחש, תנין). את כל המערכת הזו באו עשר המכות למוטט. מערכת שהיה בה עיוות מוסרי וחברתי.
מקור כוחה האדיר של מצרים, שהיה גם אל וגם מלך וזוהה כישות אחת עם פרעה- היה הנילוס- שבן רגע הפך כולו לדם, והמשיך למראה של אלפי הצפרדעים שקיפצו לתוכו. כל אותם בעלי חיים שהמצרים כל כך סגדו להם הפכו להיות מקור של רוע וכליון; נחשים ועקרבים, ארבה וכינים תקפו אותם בכל מקום. המצרים ראו וחוו כיצד כל אותם אלים שכה העריצו וסגדו להם מכלים את רעבונם בגופם וביבולם. במקביל, עם ישראל שראה את כל אותן מכות הוכרח בעצם להסיק את המסקנות שלו מכל מכה ומכה שבאה על המצרים וכך גם לחשוף את הרחמים שהוענקו לעם ישראל בו בזמן.
העבדות, מסביר הרב דובדבני, משתיתה את היחסים בין בני האדם ע"פ חוקי הג'ונגל, לפיהם החזק מנצל את החלש. והבשורה היא למעשה שהעולם איננו מקום המשועבד לחוקים נוקשים של גורל, אלא מקום שיש בו עין פקוחה ורואה, ויד מכוונת ומשגיחה. מרכז הכובד של המציאות הוא עולם החיים ולא עולם המתים.
מצרים לאחר המכות לעולם לא שבה להיות המצרים שלפני המכות. אחרי המכות והאסונות שנוחתים עליה ברצף, מצרים כבר לא שבה להיות אותו דגם ומודל למקום פורה, עשיר ומדושן כפי שמתואר בספר בראשית- המקום אליו תמיד ניתן להימלט בעתות של רעב ומחסור. מצרים שלאחר המכות היא מדינה הרוסה, שבורה ורצוצה."
למעשה, "עניין ריבוי המכות והתהליך המתמשך נועד בכדי למוטט אבן אחר אבן מאותה פירמידה של האידיאולוגיה המצרית." מסיים הרב אורן דובדבני, "מכה אחר מכה באות המכות וממחישות כי אין עוד מקום לתפישת עולמה של מצרים העתיקה, הגיעה זמנה לעבור מן העולם, ולפנות את הבמה לתפישת עולם מוסרית יותר, טהורה וקדושה יותר."
שבת של נחת💐

ה' מטיל על משה את השליחות לבשר לבני ישראל על שחררום ממצרים, על יציאתם מעבדות לחירות, ובה בעת משה נשלח גם לשכנע את פרעה לשחרר אותם. שתי משימות לכאורה, חסרות סיכוי.

ד"ר חיותה דויטש מבהירה- "רעיונות החירות ועבודת ה' במדבר מקשיחים את עמדות שני הצדדים: פרעה רק נהיה אכזרי יותר, בני ישראל רק מתייאשים יותר. לכן מפתיע איך, על אף התנאים האובייקטיבים הקשים הללו, שב ונוטל משה את האשמה על עצמו: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם" (פסוק יב). ושוב, בהמשך –"הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה" (פסוק ל). ערל שפתים? זאת הבעיה שלך? הכתוב עצמו הרי ציין במפורש את הסיבה לסרבנותם של ישראל: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". שנים רבות אחר כך יטען הפסיכולוג אברהם מאסלו כי יש היררכייה של צרכים: מים, מזון, שינה, קודמים לשייכות, כבוד ומימוש עצמי. מי שהישרדותו היום יומית מאוימת, לא יכול לחשוב על גאולה ועל חירות. למה אם כן מתעקש משה שהבעיה אצלו? הסיבה כנראה פשוטה, ואופיינית למנהיגים מסוג מסוים. נטילת אשמה היא תוצאה טבעית של קבלת אחריות. משה הוא מהמנהיגים הנוטלים על שכמם את הכול… לימים יאבחן חותנו יתרו את אותה הבעיה וימליץ לו לחלוק באחריות עם אנשים נוספים. את עודף האחריות הנדיר הזה ה' מזהה כבר בהתחלה, מטיל על שכמו של משה את המשימה הבלתי אפשרית המתוארת לעיל, אבל גם ממליץ להרפות מדי פעם: "מי ישום פה לאדם", יאמר לו ה' אחרי שיטען כי אינו "איש דברים" (שמות פרק ד'). סמוך, שחרר. אתה נושא באחריות, אבל אתה לא לבד, אני פה. כשחושבים על זה, זה רעיון נפלא מאוד: אינך יכול לשחרר אחרים מעול זרים, כל עוד אינך יודע לשחרר את עצמך ממשא שאינו שלך." כלומר, משה רבנו אכן עושה כמיטב יכולתו אבל עליו לשחרר את המרחב של התוצאה כי היא איננה בידיו.

הכוונות שלנו כהורים טובות, אבל לעיתים אנו נוטים להגזים: יותר מדי עוזרים, מגוננים, מכוונים, מתערבים, שולטים, שומרים, מחליטים, ומנווטים עבורם. למעשה אנו מנהלים את האינטראקציה של ילדנו עם העולם וזה נכון בכל גיל- התערבות בריבים בגן, בניהול בית הספר, וויכוח עם מורה על ציון, מרחיקים לכת עד התקשרות למפקד בצבא, בחירת הקורסים לאוניברסיטה, ניהול חשבון הבנק, והכל רק כדי לעזור ולהקל. אכן, אנו חיים בעולם תחרותי שבו ילדנו נדרשים ליותר, חרדים מפני כל סכנה, או כאב המאיימים על ילדנו. אבל חוקרים מובילים כבר חשפו שהרצון הטוב הזה מוביל לנזק גדול: אנו למעשה מטפחים צעירים נרקיסיסטים, תבוסתנים ותלותיים, פוגמים בכישורים החברתיים שלהם, בכושר ההסתגלות שלהם, מפתחים את תחושת הקורבנות שלהם, והם מתקשים לקבל החלטות בעצמם, לחשוב בצורה יצירתית או לעשות משהו בלי הנחיות מדויקות מההורים, המורים או הבוסים שלהם. בקיצור, הרצון הטוב שלנו וההשתדלות להעניק לילדנו את המיטב לא בהכרח יניבו תוצאות שהן בהלימה עם הציפיות שלנו. לכן, למען בריאות הנפש והרווח הנקי של כולם, בשנים האחרונות החלטתי לאמץ את הפסוק מתהילים פרק מו', "(יא) הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹהִים ", אני עדיין בהשתדלות לעשות את המיטב, כי זו האחריות שלי, ויחד עם זאת אני משחררת מתוך ההבנה והידיעה כי התוצאה איננה בידי.
שבת מבורכת❤

שמה של הפרשה והחומש, 'שמות', מסגיר את מהותם- 'רבים היוצרים אומה', וזאת לאחר חומש של יחידים, 'בראשית', המושתת על 'מחוללי האומה'.
מאתגר מאוד לשמר ובו בזמן לפתח דרך רוחנית-ערכית שיחידי סגולה סללו והעבירו אותה הלאה כדרך סלולה לרבים בעלי "שמות" שונים. יחיד סגולה סולל דרך לעצמו ולבני משפחתו אך בסלילת דרך לרבים, כבר נדרשת מנהיגות ציבורית שתדע להנהיג את כל ה"שמות". ואכן, בפרשה זו ה' מצמיח מנהיג לעם בהתהוות; לא עוד רק מנהיגות עצמאית. 5 מאפיינים ל'מנהיגות הרבים' עולים בפרשה:
"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסיבלותם … " (שמות ב', י"א) – נרכש כבר בגיל צעיר, ומצריך מעורבות חברתית.
"ומשה היה רועה את צאן יתרו … וינהג את הצאן אחר המדבר ויבוא אל הר האלוקים … " (שמות ג', א') – עשיה הכוללת מסירות ומחויבות, אמונה ושאר רוח.
"ויאמר משה אל האלוקים מי אנוכי כי אלך אל פרעה … " (שמות, ג', י"א) – מנהיגות מתבקשת מפי אחרים ולא מפי המנהיג, כי היא מבוססת על ענווה גדולה.
"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם … " (שמות, ג', ט"ו) – שיתופיות ושותפות מתוך שיח ודיבור, ולא בהנחתות ובהחלטות יחידניות.
"ויאמר משה אל ה' … כי כבד פה וכבד לשון אנכי" (שמות, ד', י') – הכרה בחסרונות ובאי- שלמותה של המנהיגות המוצעת.
מוסיף אלכס גליקסברג, איש חינוך- "בימים אלו בהם מדינת ישראל חושבת ומתחבטת במי לבחור למנהיגותה, (מי היה מאמין אבל בפעם השלישית תוך זמן כה קצר) הפרשה מעירה אותנו ומאירה לנו מהם 5 המאפיינים הנדרשים למנהיגות של רבים. בל ניטעה. מנהיגות ציבורית כלל ישראלית מחויבת להיות גם מנהיגות חינוכית שתתמיד ותתנהל בשקיפות במאפיינים אלו. באופן מקצועי ולצד המחויבות הטבעית של חינוך ההורים את ילדיהם, מחנכי ישראל על שלל תפקידיהם מלמטה למעלה, עוסקים כל העת יותר מכל בחינוך ערכי של הדור הבא, המתבטא בראש ובראשונה בדוגמה אישית שאותה מקרין כל איש חינוך באשר הוא לכל הסובבים אותו… מנהיגות חינוכית ראויה נרקמת מתוך שליחות ודאגה לזולת ולחברה, והיא זו הרואה בטובת הכלל את עיקר יעודה ותכליתה."
מי ייתן ונצליח לבחור מנהיגות ראויה, מובילה וחינוכית שתמלא את שליחותה נאמנה ובמסירות לזולת ולחברה. אמכי"ר.
שבת שלום❤

הפטרת פרשת בא היא בספר ירמיהו פרק מ"ו (פסוקים יג-כח).
גם השבוע ההפטרה עוסקת במפלת מצרים בידי צבא נבווכדנאצר והיא משלימה את נבואת יחזקאל שקראנו בשבוע שעבר, בהפטרת פרשת וארא.
הנביאים ירמיהו ויחזקאל ניבאו באותו זמן, לפני חורבן הבית, בעוד שירמיהו פעל בארץ ישראל, יחזקאל ניבא בבבל.

בשנת 605 לפנה"ס, נלחמו מצרים ובבל על ירושת האימפריה האשורית הקורסת. הקרב התנהל על גדות נהר פרת. הגלגל מתהפך בעולם ונבוכדנאצר, מלך בבל, מכריע את צבא מצרים. הנביא ירמיהו מתאר זאת בשיר הלל לנפילת מצרים-
"(יג) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל-יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לָבֹוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכֹּות אֶת-אֶרֶץ מִצְרָיִם… (כד) הֹבִישָׁה, בַּת-מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם-צָפוֹן. (כה) אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא, וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם, וְעַל-אֱלֹהֶיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ; וְעַל-פַּרְעֹה–וְעַל הַבֹּטְחִים, בּוֹ. (כו) וּנְתַתִּים, בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם, וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, וּבְיַד-עֲבָדָיו;" (ירמיהו מו')

בפרשת השבוע אנו קוראים שפרעה מתרצה ומשחרר את בני ישראל ממצרים לאחר המכה העשירית, מכת בכורות. ואילו בהפטרה אנו קוראים על כניעתה של מצרים לבבל, ועל ישועת ישראל העתידית המובטחת. בסוף ההפטרה יש ממש פנייה ישירה לעם ישראל-
"(כז) וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחֹוק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹוב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: (כח) אַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-ה' כִּי אִתְּךָ אָנִי כִּי- אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָׁמָּה וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:"

ההפטרה מסיימת בהבטחה שבני ישראל יעמדו גם הם לדין על עוונותיהם ולא יחמקו, ויחד עם זאת ישנה הבטחה של קיבוץ גלויות והבטחה שאומות העולם יכלו, ועם ישראל יוותר. במילים אחרות, מעצמה – גדולה וחזקה ככל שתהיה, היא איננה נצחית, וה' נמצא שם להושיע את עם ישראל.
לרוב אנו מבחינים בקלות בדברים הטובים שקורים לנו בחיים, ובטח מרגישים אותם. לעומת זאת, כשאנו חווים מקרים וחוויות קשות, מאתגר לנו מן הסתם להבחין בחיובי שבהם. זה בדיוק מה שקורה לעם ישראל, בתהליך שה' מעבירם בכדי להוציאם מעבדות לחרות פיזית ותודעתית. כשמשה ואהרון ניגשים לפרעה ומבקשים ממנו לשחרר את בני ישראל, הם נתקלים בסירוב חוזר ונשנה, יותר מזה נראה שבתחילת הדרך הכל נעשה גרוע יותר, ומצבם של בני ישראל מתדרדר, פרעה מוסיף על עבודתם הקשה, אבל למעשה, כל ההתרחשות הזאת מהווה רק חלק מהמסע שעובר עם ישראל, זהו מסע שבסופו בני ישראל יוצאים ממצרים בעזרת נסים גדולים ואדירים, כפי שגם מתואר בהפטרה מפלתה המוחצת של מצריים- משמעותם: שהלא יאומן הופך לאמין בהחלט. זוהי נקודת אור משמעותית עבורנו, גם כשנראה לנו שהחיים שלנו בירידה, עלינו לזכור ולהפנים שדווקא כשנראה שהכי קשה, פעמים רבות דווקא אלו הרגעים שלפני השיפור הגדול.
מי ייתן ונצליח לגייס סבלנות, ביטחון ואמונה בכדי לזכות ולראות את המהלך כולו, ובכדי שנצליח לחוות גם את הטוב שבקשיים הבאים עלינו לטובה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.