תגית: מנהיגות

בפרשת פנחס יש אווירה חזקה של ערב כניסה לארץ שמתבטאת במפקד שנערך לעם ישראל לקראת הכניסה, עיסוק בדיני וחלוקת נחלות לשבטים, ועיסוק בהחלפת המנהיגות, כשמשה מצווה למסור את הנהגתו ליהושע תלמידו. יש תחושה של תקופה חדשה – הנהגה חדשה. כך גם בהפטרה- ה' אומר לאליהו למשוח את אלישע בין שפט, תלמידו – לנביא תחתיו. בנוסף, יש תיאור של משיחת מלכים חדשים על ארם ועל ישראל.
אליהו נלחם בקנאות בעבודת האלילים ובעיקר בעבודת הבעל. קנאותו של אליהו מתחילה בעצירת הגשם ויצירת הבצורת, ומגיעה לשיאה בהריגת 450 נביאי הבעל בהר הכרמל.
מחדד הרב יהודה שביב זצ"ל- "מהשוואה זו מתחוור כי קיימת זיקה דווקא בין משה לאליהו… ואולי אף זו מגמת הצמדת ההפטרה לפרשה, להצביע על גורל משותף לשני האישים הגדולים הללו, המצווים למנות להם ממשיכים תחתיהם. והנה, מסורת מעוגנת היא באומה ששליחותו של אליהו לא תמה ועתידה היא להתחדש לעתיד לבוא. כנאמר בסוף נבואת מלאכי: "הנה אני שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". ומעתה ניתן ללמוד אף לגבי משה רבינו, שאף שמצווה הוא למנות את יהושע, שליחותו לא תמה ועתיד הוא שוב להנהיג את ישראל לעת קץ. "
מסכם הרב יובל שרלו את נושא הקנאות לה'- "העובדה שהתורה מציינת במיוחד מעשה קנאי אחד ומיוחד מלמדת כי אין זו המדיניות הרגילה של התורה. במקומות רבים ביאר הרב קוק זצ"ל את יסוד ההתנגדות לקנאות. הרב לימד כי הקנאות אינה פסולה על מה שיש בה. להפך – מה שיש בה הוא נפלא: יש בה נאמנות מקסימאלית לאידיאל, לרעיון, מוכנות לוותר על הנאות ונוחות אישית, התמסרות טוטאלית לאידיאל, קוהרנטיות מחשבתית וטוהר נפשי. הביקורת הגדולה על הקנאות היא על מה שאין בה: וזוהי ההסתכלות הרחבה. קנאות פירושה התבוננות על המציאות דרך פריזמה אחת בלבד. היא חסרה את מה שנמצא בקוטב הנגדי של ציר ההסתכלות. דוגמאות לא חסרות: רדיפת אמת היא דבר נצרך, אולם קנאות לאמת עלולה לדרוס בדרך את השלום ואת היחסים שבין אדם לחברו;" לכן, מוסיף הרב שרלו, "…משעה שאדם הולך בדרכה של אמונת ישראל, ואין הוא מתמכר לערך אחד בלבד, אלא הולך בדרכיו של הקב"ה המאחד את כל הערכים כולם, הוא ממשיך אמנם להיות קיצוני, אולם הוא קיצוני ליותר מתחום אחד. משעה זו מתחוללת בתוכו סערה מפרה ומעצימה, המחייבת אותו להתייחס לרוחב ולעומק רבים יותר מאשר העולם המצומצם בו הוא חי קודם לכן, ואז תכונתו הקיצונית מוצאת דרכים נכונות יותר למימוש העולם הערכי והרוחני. "
מי יתן ובימים אלו בהם אנו רואים משבר מנהיגות, מנהיגים במשבר מכל הכיוונים, נזכה למנהיגים כמו משה, יהושע, ושליח נאמן כמו הנביא אליהו עם אלפי שנות השפעה מוסרית גם לכאורה לאחר שסיימו את תפקידם; הנהגה של אמת, יושרה, חיבור ואמונה. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

הפטרת פרשת חקת היא בספר שופטים פרק י"א והיא מספרת על יפתח הגלעדי שנקרא להציל את בני ישראל מיד בני עמון. יפתח לפני צאתו למלחמה נָדר נֶדֶר לה': "(ל)וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה וַיֹּאמַר אִם־נָתוֹן תִּתֵּן אֶת־בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי׃ (לא) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַיהוָה וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה׃" (שופטים י"א, ל'-ל"א). ואכן, בני ישראל הכניעו את העמונים בהנהגת יפתח במהלך צבאי מזהיר. אבל כשהגיע יפתח הגלעדי הביתה יצאה לקראתו בתו היחידה, והפתיעה אותו. שמחתו של יפתח על הניצחון נהפכה לאבל כי הוא לא רצה להפר את נדרו והקריב את בתו כפי שנדר.
נשאלת השאלה מדוע לא בירר יפתח אצל חכמי הדור האם לנדר שלו יש תוקף? גם הם, חכמי הדור, מצידם, מדוע הם לא ניגשו אליו והסבירו לו בעדינות כי תפיסתו מוטעית ואינה שייכת כלל ליהדות? סופה של בתו הגיע רק בשל היותה בתו של אדם, שסבר בתמימותו כי זו הדרך וכך ראוי לנהוג. אילו היה יפתח עם יותר ידע תורני, ופחות עיקשות ונוקשות כנראה שבתו לא היתה מאבדת סתם כך את חייה.
מסביר הרב ליכטנשטיין, "יפתח הגלעדי מתאים להיות מושיע והוא מנצח במלחמה אולם הוא רוצה להיות גם לראש, לשפוט את העם ולהנהיגו. לכך הוא לא מתאים והדבר שמדגים זאת ביותר הוא הנדר. הנדר ננדר ללא חשיבה ובאימפולסיביות ואף לאחר סיום המלחמה והתקרית עם בתו יפתח לא מנסה לבקש להתיר את הנדר אלא ממשיך איתו עד הסוף ללא רחמים על בתו. דרך זו אינה מתאימה למנהיג…" כל עוד יפתח ניהל את המערכה כנגד בני עמון, הוא היה האדם המתאים לזמן ולמקום, גנרל מצוין, אבל בהמשך, התעקשותו על ההנהגה הפכה אותו להיות מושיע שאיננו מתאים לתפקיד שופט.

במקביל השבוע בפרשת חוקת-
מנהיגות משה נבחנת שוב על רקע תלונות ישראל מיום צאתם ממצרים ועד פרשת מי המריבה בשנת הארבעים בפרשה. ועולה השאלה מה הקשר בין ההכאה בסלע לאי הכניסה של משה רבנו לארץ? ומה הקשר של הנהגת משה להנהגת יפתח? נראה שלפני הכניסה לארץ היו מספר ניסיונות להראות שהמציאות החומרית ניתנת לשינוי, שגם סלעים יכולים להוציא מים. יש אומרים שיש במי המריבה רמז שגם מאנשים קשים ואטומים כביכול, אפשרי באמצעות דיבור וחינוך להוציא לפועל כוחות גדולים.
מעניין לראות שכל צוות ההנהגה של בני ישראל, שהיה צוות מגובש ומלוכד, מת עם דור המדבר במדבר, ולא זכה להיכנס לארץ ישראל. תחילה מתה מרים, ואחריה אהרון אחיה, ולבסוף משה רבנו, המנהיג הגדול, שהגן עליהם בכל הניסיונות והקשיים שעמדו בדרכם במדבר. מפרשים רבים הסבירו שהיה צורך בשינוי מהותי של אופי ההנהגה. הכניסה לא"י חייבה את העם לקחת אחריות ולפעול לא רק רוחנית אבל גם ארצית, מעשית, להוציא מהכח אל הפועל, וצוות ההנהגה המופלא הזה של האחים, מרים, אהרון ומשה השלים וסיים את שליחותו. זוהי תזכורת שגם האנשים הגדולים והצדיקים- בסופו של יום הם בני אדם שנשלחו לעולם כדי לקיים ולממש את שליחותם.

אין ספק שמנהיג חייב לראות את המצוקה של הכלל אותו הוא מנהיג, לגלות אמפטיה לכאב שמגיע מתוך חסר גדול. צריך לזכור בני ישראל היו צמאים למים! לעיתים, בעת מצוקה, כדאי להתעלם מהאופן שבו פונים אלינו, לא למהר לכעוס, ולהשתדל להבין את מצוקת הפונה.
כל מי שעומד בראש ארגון או בראש מדינה צריך להתמודד עם קשיים ואתגרים גדולים שהציבור הכפוף לסמכותו מביא עימו. כיצד מובילים בשעה של משבר?! מה צריכה להיות תגובתו של המנהיג?! ומה נכון להדגיש בעיתות צרה ומצוקה?!

הרב קוק נותן לנו הנחיות- "האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא, ההולך ומתרבה לאין שיעור… וקל וחומר העם צריך בכללו להאמין באמונה בהירה ונלהבת מאד בחייו בנטיותיו וללכת בהם בבטחה, אז ידע איך משתמשים לאורה של תורת חיים." (אורות התורה, יא', ב'). בסופו של דבר, עלינו לזכור שכולנו מנהיגים- אנו מנהיגים את עצמנו ובנוסף מנהיגים בסביבה שבה אנו חיים.

מי ייתן ונממש בהצלחה את האחריות שיש לנו למקום שבו אנו חיים, שנדע לבחון מחדש החלטות שלקחנו לאור שינוי נסיבות, ולעשות את ההבדל. אמכי"ר
שבת שלום💐

הפטרת פרשת קרח היא בספר שמואל א (י"א, יד' – י"ב, כב') –
"(יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: (טו) וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ- שָׁם אֶת-שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ-שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה' וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל-אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד-מְאֹד: "
נשאלת השאלה- מדוע צריך לחדש את המלוכה? ההפטרה פותחת בהמלכתו של שאול כמלך הראשון לישראל, אך עיקר ההפטרה לא עוסק בהמלכת שאול כי אם בנאומו של שמואל על מוסד המלכות. מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "לאחר העיסוק האינטנסיבי שלו בענייני המלכות בפרקים הקודמים להפטרה, שמואל פונה לעם בנאום רפלקטיבי על משמעותו הרוחנית של המלכת המלך. שמואל קיבל את רצון העם להנהגה פוליטית יציבה, אך שמואל חרד מפני ההשלכות הרוחניות של מהלך זה, ואת חששותיו הוא פורש בפני העם."
התקופה הקודמת להמלכת שאול היא תקופת השופטים כשהפסוק המזוהה ביותר עם ספר שופטים הוא הפסוק שגם חותם אותו: "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה". תקופה שבה היה העדר שלטון מרכזי והייתה אי יציבות מתמדת.
מסביר הרב ליכטנשטיין- "חוסר יציבות שלטונית מוליד אנארכיה חברתית והעדר שלטון מרכזי גורם לבעיות דתיות ומוסריות לא מבוטלות, וכל אלו תולדה של המצב השלטוני… נראה שספר שופטים מבטא מצב דתי ירוד. לכן, אין פלא שקצה נפשו של העם באנדרלמוסיה, והם דורשים ייסוד מלכות על מנת לבסס שלטון מרכזי חזק וקבוע. בקשתם למינוי "מלך לשפטנו" מבטאת את כמיהתם לשליט חזק ולשלטון יציב לאורך זמן… עם זאת, שמואל איננו מרוצה מכך, והוא מוכיח את ישראל על רצונם במלך כשהתנגדותו נעוצה ביתרון שהוא רואה במציאות ששררה בתקופת השופטים. בשעתו, לא היתה לעם כתובת אל מי לפנות ולא היה להם אל מי לשאת את עיניהם. העם רואה בכך חסרון גדול, אך לא שמואל. מבחינתו, מצב שבו אין כתובת אנושית לישראל לתלות בה את עיניהם עדיפה, כי ע"י כך יתלו את עיניהם לאביהם שבשמים. שלטון יציב נוטע בעם את תחושת הביטחון הנסמכת על מעשה אנוש, ואילו העדר מנהיגות קבועה תורמת להכרתם בהשגחתו של הקב"ה. העובדה שאין מנהיג מיועד האמור ליטול אחריות אלא צץ לפתע דמות בלתי מוכרת ותופסת פיקוד היא משום שד' שולח אותו להושיע את ישראל. מילת המפתח החוזרת פעם אחר פעם בדבריו של שמואל הוא וישלח ד'. המנהיג כשליח ד' הוא המודל ששמואל מציג בדבריו והיא נהירה ובהירה יותר כשאין מלך קבוע אלא שליח מזדמן המופיע בפתאומיות."
שמואל מעלה את נושא מקור הסמכות והכוח של המנהיג, שני סוגים קיימים- כוח סמכות ארצית, וכוח סמכות רוחנית, מי מהם מוביל את העם? שמואל מעלה את שאלת טיב ההנהגה והזיקה שבין הכוח והרוח. מוסיף הרב כי משה, אהרן ושמואל משדרים הנהגה שבה האלמנט הרוחני ניכר וגלוי לעין ובזה יש יתרון בהנהגתם על פני שלטון יציב, שהרי בהנהגתם מתקיימת ההשגחה האלקית והיא ניכרת וגלויה. לעומת זאת, הנהגה ארצית איננה בהכרח טובה יותר שהרי אין הם משדרים את ההשראה הרוחנית של משה ואהרן אף על פי שהם מדברים בשם ה' ושואבים את כוחם ממנו.
ממשיך הרב ליכטנשטיין- " חששו של שמואל הוא שהסדר והיציבות השלטונית שהמלכות תביא יבואו על חשבון ההכרה במלכות שמים, שהרי עולם יציב נוטה להסתיר מעיני האדם את הבורא המסתתר מאחרי יציבות זאת… "
נראה שהקשר לפרשת קורח ברור, הנהגתו של משה עומדת בפני התקפתו והמרד של קורח, עדתו ותומכיו, המערערים- מדוע קיבלו משה ואהרון את ההנהגה בעוד כולנו יהודים, כולנו קדושים אז מדוע נבחרו לווים וכוהנים מקרב שבט לוי לעסוק בעבודות המשכן ולהיות מובדלים משאר העם, ומדוע נבחרו הם, משה ואהרון, להנהיג את העם, או כדבריהם, מדוע הם מתנשאים על העם? הרי כל העם יכולים להיות במעמד של כוהנים! קריאת תיגר המזמינה את כולנו לבחון מהיכן אנחנו מונעים? אין ספק שמטרת העולם היא שנקנה את הקדושה בכוחנו ובעבודתנו, ולכן גם ניתנה לנו הבחירה. תפקידנו הוא להתעלות ולהתקדם במדרגות ובמעלות, מלמטה למעלה, ולכן ניצבים לפנינו הטוב והרע בכל מדרגותיהם. עלינו לזכור שהקדושה לא נקבעת על פי מדרגתו של האדם אלא על פי עמלו ויגיעתו, ניסיונותיו ואתגריו.
מסכם הרב גור גלון- " גם בזמננו יש המנסים ליצור דרגות ולראות מי גדול ממי, האנשים העוסקים בתורה כל היום, לעומת האנשים המשלבים תורה ועבודה, אנשי התיישבות לעומת אנשי הצבא, ועוד ועוד, וההבנה הנכונה היא שכל מי שעושה את תפקידו בנאמנות ומסירות לשם שמים עפ"י התורה הוא גדול מאד, וככל שמסירותו גדולה, והוא מתמודד עם קשיים גדולים ויכול להם, הוא הולך ומתגדל. יהי רצון שנזכה מחד להבין את המדרגות השונות שיש בעולם, לדעת מה עיקר ומה טפל, מהו אמצעי ומהי מטרה, ולהבין שאנו, עם ישראל, הננו המטרה ושכל אחד ואחד במקומו ובכוחותיו וכישרונותיו, יש לו תפקיד חשוב ויסודי לטובת העולם כולו, נזכור כל הזמן שאנו מקושרים ישירות לקב"ה ושממנו יתברך אנו שואבים את מקומנו ותפקידנו."
נדמה לי ששמואל הנביא, השופט, והמנהיג קורא לכולנו לבחון את המנהיגות של כל אחד ואחת מאתנו ולוודא שהינה מנהיגות ראויה שמובילה אותנו להקמת חברה ערכית שיש בה חוק, חירות, שלום, צדק וצדקה, חברה שבה אדם דואג לרעהו, ומטפח אהבת חינם וענווה. אמכי"ר.
שבת שלום👑

למה בעצם אנו שואפים לחנך? והתשובה- אנחנו מחנכים לערכים! כמובן שהשיח מגוון, וראוי שכך יהיה לגבי אלו ערכים אבל מה שברור ומשתמע שמנהיגות היא איננה ערך אלא אמצעי להטמיע ערכים שאנו מאמינים בהם. לשם מה אנו רוצים ומחפשים להיות מנהיגים ולהוביל אחרים? מה המטרה והמגמה? רק כדי שאהיה בהובלה? החינוך הכמעט אובססיבי למנהיגות יוצר מצב שקודם כל אנחנו מחפשים להנהיג ולהוביל ורק אחר כך אנחנו מחפשים את הערכים שייתנו את המענה למנהיגות שלנו.
למה שלא נחנך ישירות לאחריות, אכפתיות וראיית האחר, מתוך אמונה ורצון ליישם זאת גם ואולי בפרט כשקשה והסביבה לא תומכת ואו אפילו מאתגרת. המנהיגים מהתנ"ך שזכורים לנו גם אחרי אלפי שנים הוכיחו את המנהיגות שלהם דווקא בפשטותם, בצניעותם, ולא מתוך נאומים והצהרות אלא כפי שהלל הזקן הטיב לתאר- "…ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש." (במסכת אבות פרק ב משנה ה)
כשנחנך לערכים שאנו מאמינים בהם מתוך הזדהות וחיבור פנימי ועם התלהבות ובערה פנימית שתתבטא בעיקר במעשינו והתנהגותנו, אז כבר יצוצו המנהיגים מאליהם.
אחרי הכל, האומדן למנהיגות טובה זו העוצמה של אותו ערך בליבו ובמעשיו של אותו מנהיג שהחליט וידע בעיתוי הנכון לקחת אחריות ולהיות איש במקום בו לא היה איש אחר. כלומר, בפשטות בואו נלמד את עצמנו ואת ילדינו ונהווה דוגמא אישית ללקיחת אחריות, לא לעמוד מנגד אדישים כשפוגעים בערכים שאנו מאמינים בהם וליישם ולממש בעשייה, לא להותיר את הערכים בתיאוריה, ובמקביל לא לפגוע ולייצר עוולות אחרות. "כך, אולי יש סיכוי שנגדל בסופו של דבר מנהיגים ראויים שצומחים מעולם ערכי, ולא מנהיגים שקודם רוצים להנהיג ואחר כך בוחרים ערך בשמו יעלו לגדולה." (נתנאל אלינסון, ראש מכינת חצבה, איש יקר שעושה את שליחותו נאמנה בעבודתו עם ילדי המכינה)
אסיים בדבריו של מיכה גוטמן-
" הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים… באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה…
בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.
מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."
מי ייתן ונצליח להוות דוגמא אישית וללמד את ילדינו את הערכים שאנו מאמינים בהם הלכה למעשה תוך ראיית האחר ונצליח להצמיח מנהיגים ראויים מתוך העולם הערכי. אמכי"ר.
שבת מבורכת💞

 

משה רבינו מבין ויודע שימיו ספורים, ולכן, מבקש מהשם שימנה מנהיג שימלא את מקומו, הוא מפרט איזה מנהיג- "(טו) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר. (טז) יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה." (במדבר כז)
ורש"י מבאר: "אמר לפניו: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד ואינן דומין זה לזה, מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".
ומשה ממשיך בתיאור המנהיג הרצוי- "(יז) אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה." (במדבר כז) מסירותו של משה לעם ישראל נותרת איתנה גם כשהוא יודע שלא יזכה להיכנס לארץ המובטחת.
מנהיג הציבור, אמור לחוש את צרכי הכלל והפרט, מנהיג צריך להיות עם סובלנות לכל אחד ואחת, לדעות והזרמים השונים, להיות ערכי, להנהיג מתוך הכלה, מתינות, שיקול דעת ונחת. אומר הרבי מקוצק : "זה ההבדל בין יהושע לבין פנחס. פנחס צודק בקנאות שלו, אבל זו לא דרך של הנהגה. דרך של הנהגה, מנהיג שיכול להנהיג הוא אדם שיכול לנהוג במתינות לרוחו של כל אחד ואחד."
והקב"ה משיב למשה- "(יח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ;" (במדבר כז)
אומר הרב עמיהוד סלומון, "האם הכוונה שיהושע יָדע לומר לכל אחד את המילים שימצאו חן בעיניו? הרי זו אינה דוגמה של מנהיג מוֹבִיל, אלא דווקא מוּבָל על ידי האזרחים, ומתחנף אליהם."
"הרב חיים כהן רפפורט מאוסטרהא (אוצרות חיים) מבאר עניין זה על פי הפסוק: "כָּל דֶּרֶךְ אִישׁ יָשָׁר בְּעֵינָיו – וְתֹכֵן לִבּוֹת ה'" (משלי כא:ב), כיוון שכל אדם מאמין בדרכו שלו, הוא נוטה לחשוב שמי שאינו הולך בדיוק באותה דרך, הרי הוא חוטא. אך "תֹכֵן לִבּוֹת ה'" – הקב"ה בוחן כליות ולב, ואם כוונת האדם היא לשם שמים, גם אם דרכו שונה, הרי גם הוא משובח לפניו באותה מידה."
הסופר והעיתונאי איתמר לוין מתאר את יהושע, המנהיג שיחליף את משה-
"לפנינו מנהיג צבאי מנוסה, עניו מצד אחד ותקיף מצד שני, מי שבמשך עשרות שנים הקשיב והתבונן ולמד, ראה כיצד משה מתמודד עם קשיי היום-יום, עם צרכיהם החומריים ביותר של בני ישראל ועם תלונותיהם, ואדם שבזכות מעלות אלו זכה גם לגדולה רוחנית. זהו המנהיג הראוי לעם ישראל, במיוחד כאשר המשימה היא להנחיל לעם את ארצו."
לסיום- משה רבינו דואג לצורכי העם בשעה בה היינו מצפים שידאג לצרכיו, הוא מתגלה כאן בגדולתו. בקשתו ודאגתו של משה לרועה מסור שיצעד בראש ויוביל את עם ישראל נאמנה מזכירה לי את האני מאמין של המפקדים שלנו בצה"ל—מדבריו של דוד בן-גוריון-

"לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם – אזי תדע כל אם עבריה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך."

בהשראתו של נתנאל אלינסון, ראש מכינת חצבה, מכינה קדם צבאית מעוררת השראה שביתי לקחה בה חלק בשנה שעברה, ובהשראתו של מיכה גוטמן, ראש מדרשת עין פרת, ודוקטור למחשבת ישראל כתבתי את חלקי בפרשת השבוע, פרשת שמות.

המושג ’מנהיגות‘ שב בשנים האחרונות בעוצמה רבה לשיח הציבורי שלנו. בכל מקום קמות מדרשות/מכינות למנהיגות, באינטרנט יש אינסוף תכניות של מנהיגות שמוצעות: פיתוח תכניות מנהיגות טכנולוגית, לימוד מנהיגות ומשאבי אנוש, תכנית מנהיגות של הסוכנות היהודית, חוגים לילדים בנושאים שונים, כמו ספורט, יצירה, טבע וכד' המשלבים תכנית מנהיגות, בקיצור שפע ומגוון עצום ללימוד מנהיגות מהי?! במקביל ניתן למצוא שפע של מאמרים וספרים בנושא המנהיגות.

נראה שלרוב המכנה המשותף לתפיסתנו מהי מנהיגות מושפע ממודל המנהיגות הכריזמטית, הכוח להשפיע, למגנט, להניע לפעולה, עשייה ולאמונה וכד'. כשאנו מדברים על מנהיגות אנו מדמיינים את דמויותיהם של בן-גוריון, מרתין לותר קינג, בגין ועוד. בעוד דמותו של משה משקפת מנהיגות של האנטי-כריזמטי שלא הניע את דורו, אך ממשיך להניע את הדורות כולם, מסתבר ואין חידוש בכך שיש סגנונות שונים של מנהיגות.

אז איפה החידוש  בכל מה שקשור למנהיגות?

בימינו מנהיגות הפכה בעצם לערך, וכבר לא בהכרח לאמצעי, לכלי עזר בכדי לממש את הערכים שאנו מאמינים בהם. לכן נראה לי חשוב שנקדיש לנושא מזמננו בפרט שבפרשה זו מקבל משה רבינו, גדול המנהיגים, את המשימה החשובה של להנהיג את עמנו ולהוציאו ממצרים ולהביאו לארץ ישראל. מנהיגות שנראה שמשה נקרא אליה בלית ברירה, למרות ניסיונותיו להתחמק מהמינוי הוא מקדיש את חייו לשליחותו כמנהיג.

השיח הציבורי השכיח הוא לחנך את כולנו להיות מנהיגים. ומשום מה מנהיגות חוברת כיום, יותר מתמיד, לפרסום, ראליטי, להיות כוכב מוכר וידוע, להיות חזק ובעל השפעה… ואלו לכאורה הופכים אותנו בהכרח למשמעותיים. לעניות דעתי, רבים מאתנו עברו תכניות מנהיגות כאלו ואחרות, כך שנותרו ממש מעטים שיצטרכו ויאלצו להיות מונהגים. המעניין שדווקא בעידן הנוכחי שלנו יש משבר מנהיגות חמור וכאוב, הכיצד? יש לזכור שהמילה מנהיג מצריכה שיהיו גם מונהגים שיילכו אחריו, והלכה למעשה רוב המנהיגים שאנו מכירים מההיסטוריה הגיעו מהעם, עם אמונה וכח פנימי והכי חשוב עם רצון לשנות, ולא מבתי ספר למנהיגות.

כיום, כשאנו רוצים להנחיל ערכים כמו מעורבות חברתית, משפחתיות, אהבת חינם, סובלנות, וכו' אנו נוהגים להצמיד אותם למילה מנהיגות כי לבד זה לא מוכר, זה לא מספיק.

יתכן שמאחר ומושג המנהיגות שהתפצל לשניים, מנהיגות ברמת הפרט, אני עצמי, וברמת הכלל, הנהגת הציבור, נוצר בלבול, ואותה מגפה של קורסים/תכניות/הכשרות למנהיגות מדגישה את ההבחנה הזו-

להנהיג את עצמי בשוטף, שיש בידי את הבחירה בכל רגע נתון להחליט, לפעול, לעשות ולעצב את חיי ואת הסביבה בה אני חי חשוב ביותר אבל האם לשם מכוונת התרבות שלנו בתקשורת, ובמסרים שאנו שומעים וחווים בהקשר למנהיגות, ובטח בהתייחס למנהיגים שלנו כיום?

בואו ניזכר לרגע למה בעצם אנו שואפים לחנך? והתשובה לדעתי פשוטה, חינוך לערכים! כמובן שהשיח יהיה מגוון, וראוי שכך יהיה לגבי אלו ערכים אבל מה שברור ומשתמע שמנהיגות היא איננה ערך אלא אמצעי להטמיע ערכים שאנו מאמינים בהם. לשם מה אנו רוצים ומחפשים להיות מנהיגים ולהוביל אחרים? מה המטרה והמגמה? רק כדי שאהיה בהובלה? החינוך הכמעט אובססיבי למנהיגות יוצר מצב שקודם כל אנו מחפשים להנהיג ולהוביל ורק לאחר מכן אנו מחפשים את הערכים שייתנו מענה למנהיגות שלנו.

מדוע שלא נחנך ישירות לאחריות, אכפתיות וראיית האחר, מתוך אמונה ורצון ליישם זאת גם ואולי בפרט כשקשה והסביבה לא תומכת ואו אפילו מקשה. המנהיגים מהתנ"ך שזכורים לנו גם אחרי אלפי שנים הוכיחו את המנהיגות שלהם דווקא בפשטותם, בצניעותם, ולא מתוך נאומים והצהרות אלא כפי שחז"ל הטיבו לתאר, "…ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש."

כשנחנך לערכים שאנו מאמינים בהם מתוך הזדהות וחיבור פנימי ועם התלהבות ובערה פנימית שתתבטא בעיקר במעשינו והתנהגותנו, אז יצוצו המנהיגים מאליהם.

אחרי הכל, האומדן למנהיגות טובה זה העוצמה של אותו ערך בליבו ובמעשיו של אותו מנהיג שהחליט וידע בעיתוי הנכון לקחת אחריות ולהיות איש במקום בו לא היה איש אחר. כלומר, בפשטות בואו נלמד את ילדינו ונהווה דוגמא אישית ללקיחת אחריות, לא לעמוד מנגד אדישים כשפוגעים בערכים שאנו מאמינים בהם וליישם ולממש בעשייה, לא להותיר את הערכים בתיאוריה, ובמקביל לא לפגוע ולייצר עוולות אחרות. "כך, אולי יש סיכוי שנגדל בסופו של דבר מנהיגים ראויים שצומחים מעולם ערכי, ולא מנהיגים שקודם רוצים להנהיג ואחר כך בוחרים ערך בשמו יעלו לגדולה."    (נתנאל אלינסון)

נסיים בדבריו של מיכה גוטמן-

" הבחירה של אלוהים במשה למנהיג האומה העברית המתחדשת במצרים מעוררת שאלות לא פתורות, שהרי משה חורג מדפוסי האישיות הקלאסית של המנהיג; למנהיגים גדולים, דוגמת צ‘רצ‘יל ובן-גוריון, יש סדרה של מאפיינים משותפים… באופן מפתיע, המנהיג [בה“א הידיעה] של ההיסטוריה היהודית אינו עומד באף אחד מן הקריטריונים הללו. בין כל תכונותיו של משה, התכונה הראשונה שהקורא פוגש היא דימויו העצמי הנמוך: (שמות ג, יא). הרושם הראשוני של משה על הקורא הוא שמשה תופס את עצמו כאדם שאינו מסוגל לבצע את השליחות שאלוהים מטיל עליו. הדימוי העצמי הנמוך של משה משתקף גם במהלך השליחות עצמה. ..

בכל הדורות קראו לו ”משה רבנו“. משמעות הביטוי הזה היא: ”משה מנהיגנו“. משה לא היה המנהיג של דורו, אך הוא היה ועודנו המנהיג של הדורות, כמו גיבורים מקראיים רבים, דוגמת הנביאים, שבני דורם לא שמעו אותם ועם זאת דבריהם מהדהדים לאורך ההיסטוריה כולה. אפשר לומר שהגיבורים המקראיים אינם פונים אל בני דורם – הם פונים דרך בני דורם. באמצעות הפנייה אל בני דורם, שאינם שומעים אותם, הם פונים אל דורות של קוראים ששואבים מהם השראה.

מנהיגות כריזמטית, כתב הסוציולוג הגדול מקס ובר, מניעה את ההמונים לפעולה מכוח אישיותו רבת הקסם של המנהיג. זו גם חולשתה של מנהיגות כריזמטית – טווח השפעתה מוגבל לטווח הנוכחות של אישיות המנהיג. עם היעלמותו של מנהיג כריזמטי גם השפעתו נעלמת. המלכוד של הכריזמה הוא שמשך השפעתה תלוי במשך נוכחותה. דווקא מנהיגות שאינה תלויית כריזמה, דוגמת זו של משה, מאפשרת להשפעתו לחרוג מגבולות נוכחותו."

מי ייתן ונצליח להוות דוגמא אישית וללמד את ילדינו את הערכים שאנו מאמינים בהם הלכה למעשה תוך ראיית האחר ונצליח להצמיח מנהיגים ראויים מתוך העולם הערכי. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤

תקציר- השבוע אנחנו מתחילים את ספר שמות, והפרשה הראשונה היא פרשת שמות.

ספר שמות מעביר אותנו מסיפור של משפחה בודדת, של  יחיד, לסיפורו של עַם ישראל, של הכלל. כשיעקב ירד למצרימה יחד עם משפחתו הם היו שבעים נפש. כעת, לאחר פטירת יעקב ויוסף, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן מתרַבִּים ומתעצמים במצרַים. עם ישראל למעשה לא נולד בארצו, וראשית הוויתו היא למעשה במצריים.

מסופר לנו על מֶלֶך פרעה חדש, שלא מכיר ויש אומרים שלא זכר את יוסף, ושחושש מפני היווצרותו והתעצמותו של עם ישראל, ולכן, מעביד אותם בפרך ומטיל גזֵרות קשות על ישראל. אחת הגזֵרות – להמית את הבנים הנולדים להם "(טז) וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.  (יז) וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. " (שמות פרק א') המיילדות האמיצות, שפרה ופועה, למרות הגזירה ממשיכות להחיות גם את הזכרים.

כאשר נולד משה מחביאה אותו משפחתו בתיבה, ומניחה את התיבה על מֵי היאור, בתקווה שמישהו יראה את הילד בתיבה ויציל אותו. בת פרעה מבחִינה בתינוק שבתיבה, ומְאַמֶּצֶת אותו.

בבגרותו, משה רואה איש מצרי מכה איש עברי וכתגובה הורג משה את המצרי. בהמשך בורח משה אל מדיָן, שם הוא מתחתן עם ציפורה, בת יתרוֹ. במקביל מסופר כי מלך מצרים מת ובני ישראל נאנחים וזועקים לקב"ה ששומע את נאקתם וזוכר את בריתו, הברית שנכרתה עם אברהם, יצחק ויעקב.

יום אחד בעוד משה רועה את צאנו של חותנו, יתרו, מתגלה ה' אל משה מתוך הסְנֶה הבוער, ושולח אותו להושיע את ישראל. כלומר, במעמד זה הקב"ה מטיל על משה את השליחות של הוצאת בני ישראל ממצרים והבאתם אל ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש. "(י) וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות פרק ג') משה שלא מאמין ביכולתו להנהיג מנסה להתחמק מהשליחות אך ללא הצלחה.

משה חוזר למצרַים, ויחד עם אהרון אחיו מגיע לפרעה בבקשה לשחרר את בני ישראל ולהוציאם ממצרַים. אך פרעה – מסרב! פרעה בתגובה מקשה את הגזרות שלו וגורם למירמור רב בקרב בני ישראל כלפי משה ואהרון. הפרשה מסתיימת ונראה שהמצב רק נהייה גרוע יותר, אך הקב"ה מרגיע את משה ואומר לו שהתכנית רק החלה ובסופו של דבר פרעה לא רק שישלח את בני ישראל אלא יגרש אותם מארצו. "(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה, עַתָּה תִרְאֶה, אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה:  כִּי בְיָד חֲזָקָה, יְשַׁלְּחֵם, וּבְיָד חֲזָקָה, יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ." (שמות פרק ו')