תגית: מחשבות

הפרשות שלנו השבוע, תזריע מצורע, עוסקות בדיני טומאה וטהרה. והשאלה- מהו הדבר שגורם והופך אדם להיות טמא? כיצד אישה שיולדת הופכת מיד אחרי הלידה להיות טמאה? הרי זו מסירות נפש ללדת, מדוע היולדת צריכה לעבור 80 יום של טהרה במקרה שילדה בת ו-40 יום במקרה שילדה בן? בשתי הפרשות הללו מרוכזים רוב דיני הטומאה והטהרה. הפרשות מרחיבות על המצורע ובעצם מדברות על הדיבור, היציאה מפה-רע (פרעה) לפה-סח (פסח) וכל זה במשך 40שנה במדבר, שוב אותיות דיבור. בנוסף, כולנו מכירים את 4 המצבים- דומם, צומח, חי ומדבר- שזהו האדם; כאמור נקרא מדבר וזה מה שמבדיל אותו מהחי. משמעות עצומה לכח הדיבור. "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז)" לרוח ממללא" (אונקלוס). בתרגום אונקלוס הביטוי "נפש חיה" מתורגם ל"רוח ממללא", כלומר "רוח מדברת". גם רש"י מאמץ את הפירוש הזה- "'לנפש חיה', אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם, חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור".

הצרעת שעליה מדברת התורה, היא ביטוי פיזי לפגם מסוים בנפש, בצד הרוחני שלנו. הגמרא (מסכת ערכין דף ט"ז) אומרת, שמחלת הצרעת הנה תוצאה ישירה של לשון הרע, שדיבר האדם על חברו. כמו מרים הנביאה, אחותו של משה, שדיברה לשון הרע ומיד לאחר מכן לקתה במחלת הצרעת.

ריה"ל, רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי (מאמר ב אות ס) מסביר "שאפשר שטומאת הצרעת וטומאת הזיבות הן תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הגדול, וכן האבר הנגוע בצרעת הוא כמת, וכן הזיבה היא זרע שנפסד שהיה מוכן להיווצר ממנו יצור אנושי. לפי "הכוזרי" הסיבה המשותפת לכל הטומאות היא המוות… תוצאה של שלילת החיים, שמהמצב הקודם שלהם יכלו להיווצר חיים חדשים ועכשיו היא נשללה."

וכמו רבי יהודה הלוי, חכמים רבים אימצו הגדרה זו ל-מהי טומאה. הרב שרגא סימונס מסביר- "הטומאה איננה מצב של נחיתות רוחנית ואיננה מייצגת את המלוכלך או המזוהם. הטומאה מייצגת את אובדן החיים. את אובדן הקרבה לקב"ה, שמהותו העיקרית היא – חיים".

סוגי הטומאות השונים קשורים למוות או לניתוק הקשר עם מקור החיים. המפגש עם המוות נושא בקרבו "טומאה" לאדם היהודי. הרש"ר הירש מבאר- "כל שורה בהלכות טומאות מגע מעידה, שהטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, אם כי בלתי נתפסת, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, בנבלה. הטומאה קשורה אמנם למוות, אולם רק כרעיון מושגי, לא כמציאות."

למרות שגוף אדם מת נקראת "אבי אבות הטומאה", ברור שאין הכוונה לפגוע ואו להעליב את המת או חלילה להטיל כתם על ערכם של החיים והמתים. הרי חשוב שנזכור שהטיפול במת, הלווייתו וקבורתו נחשבים למצווה גדולה, מצווה הנקראת "גמילות חסד של אמת".

למעשה המילה "טומאה" נגזרת מלשון "אטימות". מצב טומאה מאפיין אוטם וניתוק מהחיבור הטבעי הקיים בין הנברא לחיים. הגוף שהתנתק מהנשמה שהיא חלק א-לוקה ממעל על ידי המוות, התנתק גם מהאלוקות, ממקור החיים, ולכן הוא טמא. הפירוד המהותי הזה שנוצר הוא מקור ה"טומאה". גם הצרעת קשורה אל המוות, בהיותה תופעה של בשר מת.

כך גם ניתן להבין את טומאת אישה נידה. הנידות נוצרת כתוצאה מהתפרקות וממוות של גרעין שהיה ביכולתו ליצור חיים חדשים. מותו של גרעין זה הוא גורם הטומאה.

בנוסף לכך, בפעם הראשונה בתולדות האנושות הופיע המוות בעקבות חטאו של האדם הראשון. כלומר, בגופת המת יש תזכורת לחטא הראשון. חטא המהווה סמל לניתוק הראשוני שבין האדם לאלוקות. ניתוק זה קרוי בפינו, "טומאה".

הרב שניאור אשכנזי מסביר מהי טומאה כיום, טומאה היא בעצם בלבול, כשהאדם מאבד את הכוח ואת משמעותם של החיים; בלבול תודעתי, במילים אחרות, בלבול פסיכולוגי ונפשי, לא מבין מה קורה בחייו? לשם מה הוא חי? חווה מאבקים מבלי להבין לשם מה הוא נלחם? כשהאדם חווה ריקנות הוא מאבד את הנחישות והרצון להתאמץ ולהפוך את חייו למשמעותיים. במצב נפשי של התרוקנות וחולשה הסכנה היא שכל דבר יכול למלא אותה, ולרוב בדברים הלא טובים, ייאוש, עצבות וכד'. המצבים שבהם האדם הוא ללא כוח אלו המצבים שבהם האדם פגיע וחלש יותר להיאבק ולהתגבר. לכן, עלינו לזכור שכמו שהמוות שהוא הפסד של הגוף, איבוד החיות, משותף לכל הטומאות, כך אנו מרגישים כשאנו מרוקנים, אטומים וללא חיות, והתרופה המומלצת באותם רגעים היא לא לעסוק בעצמנו וברצונות שלנו אלא להסיח את הדעת ולעסוק בעזרה לאחר, בקריאה ולימוד, לא להתבוסס ולעבור 'לגור' בריקנות ובקושי.

ללא ספק, זהו תהליך הדורש מאתנו עבודה בשוטף, סילוק עשבים שוטים של רכילות ולשון הרע, החלפה לאנרגיה חיובית לזרעים של פרגון, מחשבות חיוביות ומילים טובות. וכמו כל עבודת גינון, גם פה יש צורך בהתמדה ובעקביות של הנהגת המחשבות שלנו המובילות למילים היוצאות לנו מהפה ובסופו של דבר למעשים, כן, המחשבה שלנו מייצרת מציאות🤓

אז מדוע הטבילה במים, מעשה גשמי, הם שמטהרים? מדוע לא לעשות תשובה, לתת צדקה, להתפלל וכו'? כיצד מים מנקים את הטומאה? הרמב"ם מעלה שאלה זו, שהטומאה איננה טיט או צואה שהמים יכולים לשטוף ולנקות.. אז מה עניין הטבילה?

טבילה מלשון ביטול, ומים מסמלים חיות ואת התורה, כלומר הטבילה במים חיים מבטלת את הטומאה. בניגוד למוות המסמל את הניתוק וההיפרדות, מסמלים המים את החיים והפריחה, ולכן יש בכוחה לסלק את הטומאה ולהביא לטהרה.

כך גם הטבילה במקווה מטהרת את האישה מטומאת נידה. כמו מי השפיר ברחם האישה שמספקים לעובר את צרכיו התזונתיים, אבל בנוסף הם גם מגנים עליו מזיהומים, משמשים כבולמי זעזועים ומגינים על העובר. כך גם הטבילה במי בראשית, מים שאין בהם שמץ של מלאכותיות, מחדשת את הקשר והחיבור עם החיים- והאדם נטהר!

המצורע (המוציא-רע) שנענש על דיבור לשון הרע צריך לעבור תהליך ארוך ומייסר שבו הוא מורחק ומבודד. מטרת ריחוקו של המצורע מן המחנה איננה בגלל חשש מהידבקות, אלא כדי לאפשר לו להיות לבד, לעשות חשבון נפש, לפשפש במעשיו ולהכיר בטעויות שהוא עשה, ולהתחרט על מעשיו. המסר הזה מתאים בוודאי לכל דור ודור. בימינו איננו סובלים מאותם נגעי עור, אבל ייסורים רבים ואחרים פוגעים בנו, כעסים, עצבות, פחדים, חרדות, וכו'. נפש וגוף תמיד היו ויהיו מחוברים ומשפיעים זה על זה.

בגמרא (ערכין טו) מובא כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את אומרו, את מקבלו ואת האדם עליו דיברו.

הצרעת כנגע נראית לנו כמשהו מרוחק ולא שייך לתקופת חיינו בכלל. אני מזמינה את כולנו להתבונן לרגע מהי אותה צרעת, אותו נגע, שהתורה עוסקת בו, וכמה הוא לגמרי שייך ישירות למציאות חיינו היום (כל הרשתות החברתיות וכו'). בחירה של כל אחת ואחד במחשבה ובדיבור טוב יכול להמיר את הנגע הזה לענג.

כפי שכתב דוד המלך בתהילים, "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים ל"ד י"ג). וכפי שאמר בנו, שלמה המלך, "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ–שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג). מצרות, מרמז על צרעת. מי ששומר פיו, שומר נפשו מהנגע.

בסופו של דבר הכל מתחיל מהרצון ומהמחשבה שלנו, בזרעים שאנו שותלים בחיינו; הפרשות הללו נותנות לנו את הכוחות לברר מהו הרצון שלנו, להתחבר לתודעה בריאה ומצמיחה ולשליטה בזרעים של המחשבות, הדיבור והמעשים שלנו.

שנצליח לזרוע מחשבות טובות, מצמיחות ומקדמות לדיבור נכון ומעשים טובים שיובילו לחברה בריאה אכפתית ואיכותית. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤

  השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

מדוע צו?
" (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ." (ויקרא ו')
הפרשה פותחת בפניית ה' אל משה, שיצווה את אהרון ובניו על הקרבת קרבן עולה. חז"ל מציינים שהתורה בחרה להשתמש בפסוק זה במילה "צו", ולא במילים 'דבר אל אהרון' או 'אמור'…, ונשאלת השאלה מדוע דווקא כאן נעשה שימוש בלשון ציווי?

רש"י מסביר כי המילה "צו" היא לשון זירוז, אין השהייה, יש התייצבות כאן ועכשיו. השאלה מדוע יש צורך להשתמש בביטוי כה חזק דווקא בנוגע לקרבן עולה? רבי שמעון מסביר – שבקרבן עולה (קורבן המכפר על הרהורי הלב) שנשרף כליל ,הכהנים אינם מקבלים חלק מן הבשר לעצמם כמו בקורבנות האחרים ולפיכך קיים חשש שהכוהנים יעדיפו להתעסק בקורבן חטאת (קורבן על עבירות שבמעשה) מהם יש להם רווח, על פני קורבן העולה. לכן, השתמשה התורה בלשון" צו", לזרזם ולהזהירם להתעסק בקרבן עולה באותה הזריזות בה הם מתעסקים בקרבן חטאת.
במילים אחרות, כפי שחכמנו אמרו, "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", כשיש לנו הזדמנות למשל לומר מילה טובה, לחזק, לפרגן, לסייע בואו לא נדחה ונפספס את ההזדמנות, נתייצב ונממש אותה. 'צו' תפקידו לעורר אותנו לעשות מעשים שיוסיפו אור אצלנו פנימה בנשמה ובחוץ, בסביבה שלנו.

בפרשה הקודמת כתוב שמקום שחיטת קורבן העולה הוא בצפון – (ויקרא א, יא) "וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפֹנָה לִפְנֵי ה", מה שמרמז על המחשבה שהיא מכוסה וצפונה, כי אף אחד מאתנו לא ממש יודע את אשר בלב חברו.
ובפרשה שלנו השבוע כתוב ששחיטת קורבן החטאת היא- (ויקרא ו', יח) "…בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת לִפְנֵי ה'". הוא גם בצפון, אבל לעומת המחשבה, המעשה, הוא דבר גלוי לכל ואפילו המעשים שנעשים בסתר, סופם להתגלות, ובכל מקרה הם כבר הוצאו לפועל.

כלומר, מקום הקרבת שני הקורבנות, קורבן חטאת וקורבן עולה הוא מצפון למזבח.
למה דווקא מִצָפוֹן? כי זה מלשון מָצְפּוּן. מה הקשר בין הצפון והמצפון?

ועל זה כנראה חז"ל אמרו, "העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרים". הכל מתחיל מהרצון הפנימי שיש לנו, אחרי הרצון הזה נמשכות העיניים, הן רואות זשואז מתעוררים ההרהורים בלב והמחשבות. ומשם לרוב הדרך קצרה אל המעשה.
לכן מקום שחיטת החטאת הוא למעשה פועל יוצא של מקום שחיטת העולה. מהמקור, מהשורש, מהרהורי הלב והמחשבות, עליהם מקריבים את קורבן העולה, יוצא המעשה, העברה, החטא שעליה מקריבים את קורבן החטאת. משתמע שכדי לתקן את הדברים בחיינו צריך ונכון להתחיל מהשורש, מהרצונות שלנו שמולידות ומייצרות לנו את עולם המחשבה, לזכך, ולנקות את כל המחשבות השליליות שעולות ולא מרפות ובטח לא מקדמות אותנו, ושבסופו של דבר מובילות אותנו למעשים שלנו.

היום, אין לנו מזבח, המזבח למעשה מצוי בתוכנו, בליבנו, ולכן עלינו להדליק ולעורר את אותה נקודה שבלב, "(ה) וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה," (ויקרא ו) לעורר את אותו רצון טוב ומטיב שמצוי בנו פנימה. עלינו להתבונן ולבחון היכן אנו מצויים🤔 זהו מפעל חיינו, כשכל אחד ואחת מאתנו מדליקים את האש, את האור שבנשמתנו, אנו מצליחים יותר ויותר לשנות את המציאות. השינוי ראשיתו בפנימיות של כל אחד ואחת מאתנו.

הרבי מלובביץ' מסביר "ש"אש תמיד" בוערת בלבו של כל אדם – ניצוץ פנימי של התלהבות, שמחה ואמונה ורצון להיות טוב ולהידבק בטוב. אבל כשם שיש להוסיף תמיד עצים כדי להדליק אש, כך האדם צריך "להדליק" תמיד את הנפש פנימה, לדאוג לה תמיד לחומרי בעירה חדשים כדי שהיא לא תכבה. זו אמנם אש טבעית שבוערת בו מעצם בריאתו, אבל עליו תמיד לטרוח ולהוסיף "עצים" למדורה ולהגביר אותה על ידי קשר לתורה, מעשים טובים ואנשים טובים. "
שנזכה לתדלק את האש הטובה שבנפש פנימה, האש שתצליח לגרש את כל המחשבות והספקות הלא רצויים, שנזכה להתחבר לרצון הטוב והפנימי שבנו ולייצר מחשבות טובות ומקדמות ליצירת מעשים שמפיצים אור ורגש לזולת. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.