פרשת ויגש- תקציר- חלק 1

השבוע פרשת ויגש, הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית שממשיכה לתאר את מסכת אירועי יוסף.

הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה ברגע של מתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? יהודה ניגש ליוסף ומבקש להציל את בנימין; הוא הרי הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו. יהודה נחוש בפני יוסף שישחרר את בנימין, ומשתף אותו כי חיי אביהם בסכנה אם לא יוחזר בנימין הילד בשלום לביתו. יוסף שמתרגש מדבריו, פורץ בבכי, ואז מגלה להם כי הוא יוסף, אחיהם. הוא מבקש מהם לשוב לארץ כנען ולקרוא ליעקב להצטרף ולבוא למצרַיִם.
כששומע יעקב את הבשורה שיוסף חי, הוא יורד למצרַיִם, והמשפחה מתאחדת ומתגוררת בארץ גושן. באותו הזמן הרעב בארץ מצרַיִם גובר ויוסף מוכר לעם המצרי תמורת תשלום מהמזון שנאגר. אך עם הזמן גם הכסף של העם המצרי נגמר, ותמורת אוכל מוכרים התושבים את כל אשר להם כולל אדמותיהם.

 

פרשת מקץ!

המציאות בעיניי המתבונן- מה זה אומר?
יוסף כאמור מתקדם בתפקידו ובמעמדו. הוא הופך להיות אחד האנשים היותר משפיעים במצרים; הוא משרת בתפקיד ראש ממשלת מצרים והוא בניגוד לאחיו מזהה אותם במידית. יוסף מחליט לבדוק את יחסם אל האח האובד ונכונותם לפעול לשחרורו וכן את לכידותם המשפחתית על רקע מכירתו.
יוסף מתנכר אל אחיו ומאשים אותם כי הם מרגלים. הוא מאלץ אותם לחזור לכנען ולהביא את האח הצעיר בנימין. כשחוזרים אחיו בפעם השנייה עם בנימין, יוסף מתרגש לראות את בנימין אחיו האהוב, האח היחיד מאמו רחל. והוא מצווה את מנהל משק ביתו להביא את האורחים לביתו הפרטי כדי שיסעדו אתו על שולחנו. הסעודה מתנהלת באווירה נעימה ולבבית ובסיומה, האחים ההמומים והמבולבלים זוכים לקבל מתנות רבות, וכך הם יוצאים לדרכם חזרה לכנען.
אבל עוד לפני שהספיקו להתרחק מהעיר, מנהל משק ביתו של יוסף שרדף אחריהם עוצר אותם ומבקש לחפש בכליהם. הוא טוען כי גביע הכסף של יוסף נגנב והחשד נפל עליהם. האחים כועסים ומסבירים שאין מצב שמישהו מהם גנב את הגביע, בוודאות מוחלטת, ובביטחון מלא הם אפילו מצהירים כי זה שימצא הגביע בכליו יומת, והם כל אחיו, יהיו ליוסף עבדים. האיש מתחיל בחיפושים וכשמגיע לשקו של בנימין מתגלה גביע הכסף שנשתל בכליו.
האחים קורעים את בגדיהם ומבינים שנקלעו לטרגדיה משפחתית נוספת, ושבים כולם למצרים. שרשרת של אירועים שעל פניו ניתן לפרשם בוודאות מוחלטת שהאחים אכן עשו תשובה מלאה ביחסם לאחיהם יוסף או לחילופין יש מי שישפוט אותם כלא אחראיים ושאין בליבם חרטה כנה על מעשיהם בעבר. שרשרת של אירועים שלכאורה אין קשר ביניהם.
הרב סטפן בארס כתב ש- "מי שמחפש חבר מושלם, יישאר בלי חברים." והוא מוסיף-
"השקרן מביט בבוז בגנב. הגנב, לעומתו, מזועזע מן הרוצח. כולם מקבלים בהבנה את החסרונות שלהם עצמם, אבל ההבנה הזו חסרה מאוד כשהם מתבוננים בזולת. אנחנו סובייקטיביים כשמדובר בחולשות האישיות שלנו. אנחנו רגילים לשפוט אחרים לא על פי יתרונותיהם, אלא על פי קנה המידה שלנו: עד כמה הם טובים או גרועים יחסית אלינו! אילו יצאנו ממסעדה והייתי רואה שיש כפית בכיס שלך, הייתי אומר: "גנב!" אבל אם הכפית הייתה בכיס שלי, הייתי אומר: "מעניין איך הכפית הזאת הגיעה לכאן?""
כלומר, גם אם הכפית נלקחה בידיעה והבנה גמורה אני מניחה שהיה לי הסבר הגיוני שמצדיק את המעשה ולבטח לא הייתי מחשיבה זאת כגניבה, כך גם טעימות (יותר מאחד☺) בסופר, לקיחת דבר מה מהילד שלי ללא רשות הרי כל מה שיש לו מגיע ממני, לקיחת מגבת במלון, הרי שילמנו די והותר שלגיטימי שגם היא תהיה כלולה… וכו'. האחים שהחליטו יחד לזרוק את יוסף לבור ובהמשך למכור אותו לישמעאלים, לא נראים כמו האחים האידאליים בלשון המעטה. יוסף מחליט להטמין את גביע הכסף באמתחתו של בנימין, אחיו הצעיר, ולהפלילו.
 נשאלת השאלה האם יוסף חיפש נקמה או האם היה פה רצון לבירור אמיתי?
כשאנו עושים טעות קל לנו להזדהות עם אנשים שעושים אותן טעויות, לעומת זאת, אין לנו שום סימפתיה או רחמים כלפי אלה שעושים טעויות אחרות. האחים יכלו להזדהות זה עם זה כשהואשמו בגניבת הכסף, אבל לא בגניבת הגביע שהיה רק באמתחתו של בנימין, האם האמינו האחים שאכן גנב בנימין את הגביע? בכל מהלך סיפור חשיפת כליו של בנימין, לא מצוינת במקרא עמדת האחים בנוגע לגניבה. אלא מאליה מתבקשת מסקנה שחייב להתעורר בקרבם או החשד שבנימין גנב, או האמונה שבנימין לא גנב את הגביע אלא הופלל. בשורה התחתונה, יוסף מביא את אחיו למקום של וודאות מחשבתית (שאין מצב שמישהו מהם יגנוב), שמתערערת ע"י הבאתם של האחים לתדהמה והלם במעשה הגביע, ורק לבסוף יוסף חושף את זהותו לאחיו ואת המעשים.
המניע של יוסף בכל התחבולה הזאת, היה להביא את האחים להבנה שאין זה נכון לדון מישהו לחובה כשאני משווה אותו לעצמי. עלי לנסות לראות את הדברים מנקודת מבטו של הזולת, אחרת המציאות שנגלית לי היא סובייקטיבית לחלוטין. כלומר, יוסף רצה שמתוך הגנתם על בנימין, האחים יגיעו להבנה שמנקודת מבטו של בנימין כולם נראים אשמים באותה מידה. כלומר, שאנחנו נוטים לשיפוט מהיר ולרוב לחומרה.
 רבים מהעוולות שאנשים עושים, הם לא היו נעשים לו הם יכלו לראות את מעשיהם כפי שאנחנו רואים.
במקביל, חשוב לזכור ולהבין שאחרים מוטרדים מהדברים שאנחנו עושים. כמוהם, אנחנו לא חושבים שהמעשים שלנו כל כך גרועים, אבל אילו היינו יכולים לראות מעשים אלה כפי שהם רואים אותם, יש להניח שגם אנחנו לא היינו עושים אותם.
כשאדם מודע לחולשותיו, סביר להניח שהוא יסלח גם לחולשותיהם של האחרים. ולהפך, ככל שאדם מתעלם יותר מחסרונותיו, או נוקשה עם עצמו, ודן עצמו לחומרה, סביר להניח שהוא ישפוט גם את האחרים בלי רחמים. העבודה שלנו היא להבחין ולזהות כשאנו שופטים לחומרה את האחרים על החסרונות שלהם (בפרט כשהם לא מודעים לקיומם), אנו למעשה שופטים לחומרה את עצמנו על החסרונות שלנו בפרט אלו שאנחנו לא מודעים להם.
כשנפסיק כולנו לדון אחרים, ונתחיל להעריך זה את זה, (הרי כל אדם הוא עולם ומלואו, ויש בכל אחד ואחת מאתנו את הכל), תהא באפשרותנו לבחור מה אנו גונזים ומה אנו מגלים. לכן, כשנפסיק לדון ובטח לחומרה נוכל לגלות את עצמנו ויותר אנשים באור חדש, אור חיובי, שיאפשר חיבור לעצמנו ולסביבה. עלינו לשאול את עצמנו, כמה פעמים טעיתי בשיפוט מחמיר כלפי עצמי ואחרים, כמה פעמים השיפוט היה שיקוף ישיר לתחושותיי האישיות ומצבי הרגשי? ולא כי ראיתי והרגשתי את המקום של האחר, של הזולת. ושאלה נוספת- מה המחיר שאני משלם כשאני דן…?
ברוח חג החנוכה אסיים עם משמעות ששמעתי למילה סופגניה –
לפי אחת מהמסורות העתיקות שלנו הסופגנייה ניתנה לאדם וחווה לאחר שגורשו מגן העדן ומכאן שמה: סוף–גן–יה.
הסופגנייה מסמלת את המעבר אל העולם שמחוץ לגן העדן. העולם הזה הוא כמו הסופגניה: עגול, יש קו אמצע המשווה אותו לשניים, צריך לדעת לאכול אותו בלי להתלכלך והחוכמה הכי גדולה היא להגיע לריבה שבתוכו. לתוכן הפנימי שהוא עיקר מהותו של העולם, ואני מוסיפה עיקר מהותו של האדם.
מאחלת לכולנו בחג החנוכה הזה שנדע ליהנות מהמעטפת החיצונית של החיים, אבל שגם נמצא את הדרך למיצוי המתיקות הפנימית של העולם, של הסביבה שלנו, ושל עצמנו. שנדון אחד את רעהו לכף זכות ונזכור שפרשנויות יש אינסוף. אמכי"ר.
חג חנוכה שמח ומאיר ושבת שלום🌺
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל

פרשת מקץ- תקציר הפרשה

 

התקציר-
השבוע פרשת מקץ היא הפרשה העשירית בספר שמות והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף. יוסף, שישב עשר שנים בבית האסורים במצרים נקרא לפתור את חלומותיו של פרעה, ובעקבות הפתרון המוצלח, יוסף מתמנה למושל מצרים והוא האחראי לאגירת המזון בשנות הרעב ולמכירתו בשנות השובע. כשהרעב מתגבר בארץ כנען, אחי יוסף באים לקנות לחם. יוסף מאשים אותם שהם מרגלים, אוסר את שמעון אחיו ודורש מהם שיבואו בפעם הבאה עם בנימין, אחיו הצעיר, וכאשר האחים מגיעים שוב, יוסף מפליל את בנימין ודורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם כאות וכהכרה כי נקלעו לטרגדיה משפחתית חדשה. הם תופסים את יוסף בביתו, ניגשים אליו ונופלים ארצה לרגליו. יהודה, מתוך השלמה עם הגזירה האלוקית וחוסר האונים מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים. אך יוסף איננו מסכים. 'הפושע' צריך לשלם את המחיר. בנימין יישאר במצריים, וכל יתר האחים יעזבו את המקום וישובו לביתם. וכך במתח הזה מסתיימת הפרשה השבוע.

פרשת וישב!

 

השבוע פרשת וישב, פרשת השבוע התשיעית, בספר בראשית. הפרשה פותחת:" וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז,א') את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה.

פרשת וישב מהווה את פתיחתו של קובץ סיפורי יוסף ואחיו, החלק האחרון בסיפור תולדותיו של יעקב ומשפחתו, והחלק האחרון בספר בראשית בכלל. בפרשה זו מתחילים להשתלשל האירועים אשר יביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל שם.

מוקד הפרשה הוא חיי יוסף עד עלייתו לשלטון במצרים. כולנו שמענו על כְּתֹנֶת הפסים שקיבל יוסף, בן הזקונים, מאביו יעקב, ועל אֶחיו שקינאו בו ושנאו אותו על התנשאותו. יוסף יוצא בשליחות אביו מ"עמק חברון" אל "שכם" –וממשיך עד לעמק דותן בחיפושיו אחר אחיו. כאשר הוא מגיע אחיו מתנכלים לו ומשליכים אותו לבור, ולבסוף מוכרים אותו לעבד. יוסף נלקח למצרים  והוא מגיע לבית פּוֹטִיפָר, ולמרות היותו עבד הוא מתקדם ומצליח "וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (ל"ט,ב') ומנהל את משק ביתו.
אשתו של פוטיפר מנסָה לפַתּוֹת את יוסף, והוא בורח ממנה, למרות זאת היא מאשימה אותו בפיתוי. ויוסף נלקח ונזרק  ל"בור" נוסף שהוא הכלא המצרי. שם פוגש יוסף את שַׂר המַשְׁקִים ושר האופים, המספרים לו על חלומותיהם. יוסף פותר את החלומות. והמאורעות אכן מתרחשים כפי שניבא אותם יוסף.
גם על יהודה, שלושת בניו, ותמר כלתו מסֻּפָּר בפרשה, וכן על התאומים שנולדו מתמר ויהודה, פרץ וזרח, (כל מלכי ישראל, מדוד ואילך, הם צאצאי הריונה של תמר). בסיומה של הפרשה יוסף בן 22 שנה.

 

(ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. (בראשית פרק לז)

נשמע כמו המשפחה בדירה הסמוכה…. חס ושלום. השנאה של האחים ליוסף אחיהם הצעיר הגיעה עד ש”לא יכלו לדברו לשלום”, הביאה לנתק הידברות ביניהם, רש”י מסביר כי הכתוב למעשה משבח את מידת האמת שלהם, האחים לא דברו אחד בפה ואחד בלב. שנאת האחים בלב באה לידי ביטוי בהימנעותם מלדבר עם יוסף. ולעומת זאת, הרש”ר הירש מסביר שאחיו של יוסף לא יכלו לדבר אתו באופן שמביא לידי שלום. כלומר, גם כאשר יוסף ביקש לדבר איתם בידידות, הם לא יכלו לשאת את דברו לשלום. יש להניח שהבאת דיבתם של האחים לאביהם יעקב ע"י יוסף הוסיפה וגרמה למתיחות גדולה יותר, עד כי גם כשביקש יוסף לדבר דברי שלום וידידות עם אחיו, האחים פרשו את דבריו לגנאי.

ואולם הרב יהונתן איבשיץ, בעל התפארת, למד מהפסוק “ולא יכלו דברו לשלום” על חשיבות ההתנצלות, ושמירת ערוץ הידברות פתוח בכדי להשיג שלום: “כשיש לאדם בלבו תלונה ותרעומת על חברו נתרבה השנאה יום ביומו; אבל כשמדבר ואומר לחבירו ראה מה זה שעשית לי וחבירו יתנצל לפניו, או שמודה לו ומבטיח אותו מבלי לעשות עוד כזה, אז סרה השנאה…ושב השלום למקומו. ואלו היה השבטים יכלו לדבר עמו היה נעשה שלום ביניהם”.  בעל התפארת יהונתן מפרש את המילה “לשלום” = כתוצאה של הדיבור. מקום שיש בו הידברות – יש סיכוי שיעשה שלום. מאחר ולא יכלו לדבר עמו, כפי שהסביר רש”י – לא יכול היה להיעשות שלום. ללמדנו, שגם במקום ובזמן שיש מתיחות גדולה בין אנשים, ואולי דווקא במקומות הללו חשוב שנשמור על היכולת שלנו לדבר האחד עם רעהו. כי כשנחסמים ערוצי ההידברות, לא ניתן ללבן את העיניינים ולהגיע לשלום.

בהמשך, למרות שאחיו “לא יכלו לדברו לשלום” יוסף ממשיך לדבר איתם ולספר להם את חלומותיו המגדילים את שנאתם אליו. כאחות גדולה נהגו לומר לי לא פעם שדוקא מהאחים המבוגרים יותר מצפים לגלות את הסבלנות הנדרשת כלפי אחיותיי הצעירות יותר, ובמקרה זה, האח הצעיר יותר, יוסף, כדי להקטין את המתיחות, ולהימנע ממצב של אי יכולת לדבר עימו. האחים שהיו בעמדת כח בנוסף להיותם האחים הגדולים, בחרו בנתק עם יוסף שהביא אותם לבסוף למכרו. לעומת זאת, יוסף, שנים רבות לאחר מכן, בהיותו בעמדת הכח מול אחיו, לאחר מותו של האב יעקב בוחר את השלום עם אחיו וסולח להם. יוסף מבטיח לאחיו היראים מנקמתו: “אל תיראו, אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם, וינחם אותם וידבר על לבם” [פרשת ויחי, נ, כ”א]. ללמדנו, שמי שמצוי בעמדת הכח חשוב יותר שישמור על היכולת להידבר עם מי שנראה באותה עת החלש יותר.

יותר מזה, מוטלת על בעל עמדת הכח החובה לגלות את האיפוק והסובלנות הנדרשת כדי להימנע מנתק הידברות ופירוד.  אין לנו צורך להרחיק אלא להתבונן סביבנו, ולהפנים את עוצמת חשיבות הדיבור בין בני הזוג, אחים/אחיות, משפחה, חברים, זרמים שונים וכו. אני נזכרת בחבר טוב שלנו שאחותו לא מדברת עם האמא כבר 20 שנה, יש שם כעס אבל אף אחד כבר לא זוכר אפילו על למה? יותר מזה, יש לנו נטייה לתת פרשנויות למצבים מאתגרים ומכעיסים, ובעצם אנו מנהלים את הדיאלוג עם עצמנו ולא עם האחר, ומשם הדרך קצרה להסקת מסקנות משמעותיות וקריטיות.  ללא הדיבור, השיח, ההקשבה וביטוי תחושותינו ומחשבותינו אנו עלולים להקצין את רגשות השנאה ולהפוך תחושות אלו לקנאה ולבסוף למעשים, להוציא את תחושות הקנאה לפועל, וחלילה לזרוק מישהו לבור יבש שמלא בעקרבים ונחשים בדיוק כמו שקרה ליוסף ואחיו. אז בואו נדבר!

 

ממשיכים עם פרשת וישב- מה שמר על יוסף במצרים?

יוסף בכל זמן שהותו במצריים שמר על נאמנותו לערכיו, לבית אביו יעקב ומורשתו. תמוה בעיני כי הרי יוסף היה אז נער צעיר בן 17, כשאביו שלח אותו בשליחות לאחיו ששנאו אותו, אחיו שזרקו אותו לבור ובהמשך מכרו אותו לעבדות… בקיצור, היו לו סיבות ממש טובות למרוד ולנטוש את בית אביו עם כל המשתמע מכך, בפרט שמתואר לנו כיצד צלחה דרכו בארמון המלך במצרים וכל השפע המפתה שהיה סביבו.

אז מה גרם ליוסף לא להיענות לאשת פוטיפר?

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן." (בראשית ל"ט, ז-ח)  יוסף הצדיק דוחה את אשת אדוניו, פוטיפר, ראשית הוא אומר לה, אני לא יכול להיות כפוי טובה לפוטיפר, הוא מינה אותי על כל הבית, והוא לא חסך ממני מאומה. ובנוסף הוא אומר 'וחטאתי לאלהים', הרי את אשת איש ואת אסורה עלי. בגמרא כתוב שבאותה שעה ראה יוסף את דמותו של אביו, יעקב, והיא שסייעה לו לעמוד בניסיון זה. מעוררת השראה נאמנותו של יוסף.

בהרצאה שהייתי בשבוע שעבר הפסיכולוג  שליווה את הילדים לפני הטריאתלון שהתקיים באילת, הסביר לנו, ההורים, שילדינו היקרים מתנהגים ומחקים אותנו, ולמען הסר ספק, זה כולל את ההתמודדות עם לחץ, עם כישלון, השאיפה למצוינות, וההתנהלות שלנו בחיים בכלל. שלא נצפה שהילדים יעשו כדברינו, כי ילדים עושים מה שההורים עושים, ולא מה שהם אומרים. ג'יימס בולדווין אמר פעם להורים: " ילדים מעולם לא הצטיינו בקשב להוריהם… אבל אף פעם לא הפסיקו לחקות אותם. הם מוכרחים, כי אין להם דגמי חיקוי אחרים קרובים יותר."
כדי שהאדם יוכל להתקדם, עליו להציב לעצמו דמות ומודל לחיקוי שאליו הוא ישאף. המודל לחיקוי שנשים לנגד עינינו יהיה דמות גדולה, אדם ספציפי, הורה, אח, וכו או דמויות מהמורשת שלנו וכו או כל דמות דמיונית שהאדם יכול להמציא לעצמו בדמיונו. בעידן הנוכחי, עידן האינסטנט, של תוצאות מידיות ומהירות, יותר ויותר ילדים שואפים להיות מפורסמים, או "סלבס" כשיהיו גדולים. כאלה שעולים לתודעה הציבורית בן רגע, בזכות יחסי ציבור ואפילו בעקבות 'הישג' חד פעמי של השתתפות בתכנית ריאליטי, או סרטון ויראלי בכיכובם. עצם הפרסום הוא הערך העליון אותו הם מקדשים ואליו שואפים. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הסיבה שבגללה הם שואפים להיות "מפורסמים" או "סלבס", היא פשוט כי אנחנו לא מראים להם מספיק מודלים אחרים ראויים לחיקוי, כאלה שיעוררו השראה בעיני הדור הצעיר? מודלים לחיקוי שבחרו בדרך הארוכה ולא בדרך הקצרה, שהתמודדו עם אתגרים וקשיים כחלק מדבקותם במטרה וכך זכו להגיע להישגים בתחומים שונים, ובמקביל לוודא שאנחנו מתנהגים את הערכים שאנו מנסים להנחיל להם. דוגמה אישית היא אולי הכלל החשוב ביותר בהורות, והמפתח לשלל וארגז הכלים שילדינו מקבלים מאתנו. במילים אחרות, הדרך ליצור שינוי בסוג האנשים שנחשבים דמויות לחיקוי או גיבורי תרבות, עוברת דרך מתן דוגמה אישית. עלינו כמבוגרים להראות לדור הבא כי איננו חוששים מאתגרים, מכישלונות וממשימות שנראות "בלתי אפשריות". הורים, מורים, מדריכים ומובילים חברתיים למיניהם – עלינו להראות לדור הבא כי הישגים משמעותיים דורשים מאמץ, השקעה, אמונה, התמחות ולמידה, במטרה לאמץ את הערכים שאנו מאמינים בהם, ולהגיע להישגים משמעותיים ופורצי דרך.

כך גם יוסף (מלשון הוספה) שהטמיע את ערכיו ואמונתו בבית הוריו, ונותר נאמן להם גם בהיותו במצרים. יוסף הדגים יכולות נפש גבוהות, אמונה ודבקות, הכלה וסולחנות מופלאה, והוא גם לימד אותנו שאף פעם איננו יכולים לדעת את התוצאות ארוכות הטווח של מעשינו. אף פעם איננו יודעים עד כמה השפענו על חייהם של אחרים. חייה של נפש אחת, אומרת המשנה, שקולים לעולם שלם. אם שינינו חיים של אדם, התחלנו לשנות את העולם. כך מתקנים את העולם: צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. לעולם אין לדעת איזו השפעה תהיה למעשה אחד שלנו, ובמקרים רבים איננו יודעים גם לאחר מעשה.

ליוסף יש את כל הסיבות בעולם שלא להסתכל על האסירים החדשים שמגיעים לתא שלו. הוא הושלך לכלא המצרי על לא עוול בכפו, אחרי שהאחים שלו מכרו אותו. זה אמור להיות מצב של תסכול, כעס ומרירות. עשר שנים בהם הוא חי בתנאים מחפירים, ללא כל סיכוי הגיוני לצאת לחופשי. היו ברשותו כל הסיבות והנסיבות שיאפשרו לו לשקוע בתוך עצמו ובמצבו הקשה, בטח שלא להבחין בהבעת פניהם של הסובבים אותו. ויוסף, למרות כל זאת מביע דאגה כנה להבעת פניהם של האסירים החדשים, שר המשקים ושר האופים, שמושלכים לכלא, התורה מספרת לנו: "וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר, וַיַּרְא אֹתָם, וְהִנָּם זֹעֲפִים". כלומר, יוסף מיד שם לב למצב הרוח שלהם, ולכן גם ממהר לשאול אותם: "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?" (בראשית מ ז).
המפרשים מדגישים את ארבע המילים הללו: "מדוע פניכם רעים היום?". כביכול תשומת לב קטנה כלפי הזולת, שאלה זו, הנראית לכאורה שולית וחסרת משמעות, מובילה לפתרון החלומות שבסופו של דבר גורם לשחרורו של יוסף ולעלייתו המסחררת בהיררכית ארמון המלך, יוסף מתאחד בהמשך עם האחים שלו שיגיעו למצרים רעבים… עד ליציאת מצרים.
המשמעות היא שהשחרור וההצלה שלנו כיחידים וכקבוצה מתחילים מהבעת עניין ואכפתיות קטנה כלפי האחר. אילולא שאל יוסף את השרים לסיבת מצוקתם, ייתכן ולעולם לא היו יודעים עליו ועל כוחו בפתרון חלומות, וההזדמנות שהייתה לו לצאת לחופשי לא הייתה מתקיימת.

בכל אחד ואחת מאתנו קיימת נטייה חזקה ששואבת אותנו לחיות את חיינו כשאנו שקועים בתוך עצמנו,  עד שאיננו מבחינים בצרכים של הסובבים אותנו. כדי להגיע למדרגת חסד אמיתי, עלינו לפתח את היכולת להתגבר על השקיעה בתוך עצמנו, ולהבחין במתרחש בעולם סביבנו, ולעיתים ידרש מאתנו לוותר על צרכינו האישיים למען אחרים.

הרב יהונתן גפן הטיב לסכם- "יש דוגמאות אין ספור למעשים קטנים ביותר שבאים מתוך מחשבה על הזולת ובכוחם להאיר את חייהם של אנשים אחרים. אנו לומדים מיוסף הצדיק שלעולם לא נוכל לדעת מה יכולות להיות התוצאות של מעשה חסד אחד שאדם עושה עם הזולת. כל מעשה קטן ביותר של חסד, הנעשה מתוך טהרת הלב הינו בעל ערך ללא גבול ומידה."

מי ייתן ונזכה לדבר ולתקשר בזוגיות, בין האחים, במשפחה, חברים ובכלל בין כל המגזרים, שנשים לנגד עינינו דמויות גדולות הראויות לחיקוי בפרספקטיבה של נצח ולא קצר מועד, ושנזכה לפתח את הרגש שלנו לזולת, ולראות את הבעת פניהם כדי שניתן יהיה להקל ולסייע, בפרט כשקשה לנו, כי כך נזכה להוציא יחד איתנו אחרים מהמצוקה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך🌺

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל