תגית: יוסף

השבוע פרשת ויחי. הפרשה השתיים עשרה והאחרונה בספר בראשית, והיא מספרת על ימיו האחרונים של יעקב. הפרשה מתחילה- "(כח) וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו–שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה." (בראשית פרק מז)
מתוך 147 שנותיו, חי יעקב את שבע-עשרה שנותיו האחרונות בארץ מצרים ליד יוסף בנו האבוד והאהוב.
יוסף מביא בפני יעקב את בניו, אפרים ומנשה, כדי שיברכם, ויעקב מתייחס אליהם בברכתו כאילו היו בניו. וזו הברכה הידועה-(בראשית מ"ח טו):
"וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"
יוסף מנסה להזיז את ידי יעקב ששיכל את ידיו, והניח את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה ובירך אותם כי הוא חושב שהדבר נובע מראייתו הלקויה של הסב הזקן, יעקב, ולכן, הוא מנסה לתקן את מה שנראה כטעות. אך יעקב מסרב ומסביר שמנשה הוא אומנם הבכור והוא ראוי לברכה, אך אפרים יגדל ממנו ולכן הוא ראוי להתברך בימין.
ומפה מגיעה גם הברכה הפרטית שלנו, ההורים, לילדינו-
את הבנות אנו מברכים "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה", ואת הבנים אנו מברכים "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה"(בראשית, פרק מח', פס' כ')
ולבסוף, פסוקי ברכת כוהנים: "יברכך ה' וישמרך: יאר ה' פניו אליך ויחונך: ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום"

לאחר מכן, מברך יעקב את כל בניו, מראובן ועד בנימין, כל אחד בברכה הייחודית לו. בני יעקב וילדיו של יוסף- הם אלה שמהם נוצרו שבטי ישראל. בטרם מותו, חושש יעקב שהמצרים עובדי האלילים יהפכו את קברו למקום פולחן, והוא משביע את יוסף ובהמשך מצווה גם את כל האחים שיעלו את ארונו לקבורה במערת המכפלה שבארץ כנען. יוסף נשבע לקיים את הבטחתו.
לאחר שחונטים את גופתו של יעקב, מבקש יוסף מפרעה רשות לעלות לארץ כנען ולקבור את אביו, ופרעה מאשר זאת.
בטקס מרשים, מכבד, ועשיר יוצאים האחים עם כל עבדי פרעה וזקני ארץ מצרים לקבור את יעקב. מלכי כנען והאומות הסמוכות אף הם מצטרפים לטקס הלוויה ולאבל הכבד.
לאחר שיעקב מת, חוששים האחים שיוסף יתנקם בהם, מאחר והם חשבו כי יחסו הטוב אליהם נבע מכך שהוא לא רצה לפגוע ביעקב, אביהם. הם מספרים ליוסף שאביהם ציווה אותם לומר לו שעליו לסלוח להם והם אף מוכנים להיות לו לעבדים. יוסף בוכה על שאחיו עדיין חושדים בו ועדיין חוששים מנקמתו, והוא מרגיע אותם, ומבטיח להם שימשיך לדאוג להם, גם לאחר שמת יעקב אביהם. יוסף מבהיר לאחיו שהם חשבו עליו רעה אבל העובדה שנמכר הייתה מאת ה', חלק מהתכנית האלוקית, " לְהַחֲיֹת עַם-רָב." (בראשית נ', פסוק כ') ובכדי שהוא יוכל לפרנס את משפחתו בשנות הרעב הכבד.
בטרם נפטר, משביע יוסף את אחיו שבבוא היום כשצאצאיהם יצאו ממצרים ויחזרו לכנען, הם ייקחו עמם גם את עצמותיו לקבורה בכנען. יוסף מת בן מאה ועשר שנים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

הפטרת פרשת ויחי היא בספר מלכים א' פרק ב, פסוקים א-יב.
הן בפרשה והן בהפטרה עוסקים בצוואות. ההפטרה פותחת ב- "(א) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי־דָוִד לָמוּת וַיְצַו אֶת־שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר׃…" ובפרשה כתוב- "(כט) וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת…" (בראשית מט)
מתאר הרב יהודה שביב-
"ימיהם של שני חותמי תקופות קרבים לקיצם; יעקב חותם את תקופת האבות, ודוד חותם את תקופת הבנים הכובשים ומתנחלים. דוד חותם תקופה שראשיתה בימי יהושע – ימי ראשית הכיבוש, הנשלם ע"י דוד. מכאן ואילך מתחילה תקופה חדשה – תקופת הבית… אצל אבות האומה – יעקב ודוד, יש עניין לדורות גם בחלק האישי שבצוואה. גם יעקב וגם דוד מבקשים מהבן הקם תחתם, לעשות את שאין ביכולתם הם לעשות. כך משביע יעקב את בנו יוסף שידאג להעלות את גופתו לקבורה באחוזת הקבר המשפחתית בארץ ישראל, וכך גם מצווה דוד את בנו שלמה לגמול ליואב ושמעי כרעתם ולברזילי כטובתו. אותו גמול שנבצר, כנראה, מדוד לגמול להם."
מטרת שתי הצוואות היא לקבוע ולייצב את ההנהגה בידו של מי שראוי לה. שניהם אומר הרב שביב-"- יעקב ודוד – שוזרים בדבריהם פרק מן הקורות אותם, פרק שיש עימו גם חשבון נפש מסוים. יעקב מספר ליוסף "ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען… ואקברה שם בדרך אפרת…" (מ"ח, ז). ודוד מספר על מעשיהם של יואב, ברזילי ושמעי."
בפרשת השבוע אנו קוראים על יעקב אבינו שימיו קרבים. הוא אוסף את בניו סביב מיטתו ונפרד מכל אחד ואחד מהם בנימה ופנייה אישית. יעקב בדבריו אליהם קובע את סדרי העם שעומד לקום מזרעו. בניו, הינם המשפחה המצומצמת אך בעתיד לבוא, הם יהיו לבני ישראל, בקרוב הם יהיו לראשי שבטים של עם ישראל. לכן, צוואתו של יעקב איננה עניין אישי בינו לבין משפחתו, אלא אמירה וקביעה מה יהיה תפקידם העתידי כראשי השבטים, מאחר ולכל אחד תפקיד ייחודי בעם ישראל. למעשה, יעקב אבינו מגדיר לבניו, לכל אחד ואחד מהם את התכונות המיוחדות שיקבעו את התפקיד שיקבלו השבטים שיצאו מהם. ליעקב בנים רבים שימשיכו את מפעל חייו. כולם מתאספים ושומעים תוכחה, ברכה, את כל הדברים הקשורים בייעודם. כל הבנים נמצאים יחד, ויעקב, שחייו היו קשים, זוכה למות בשלווה.
אצל דוד תלויה כל התקווה להמשך שושלת ביתו, בבן אחד. בן אחד שימשיך את מפעלו של אביו. דוד, מלך ישראל, בצוואתו וברגעי חייו האחרונים מנחה את בנו לגבי המורדים במלכות שלא באו על עונשם ולהכיר טובה לאלו שסייעו לו במלכות. זהו נטל כבד על מצפונו כי הוא יודע ששלטון שיקיים את המלכות מחייב צדק ומשפט. במילים אחרות, דוד לא זוכה לשלווה בזקנתו, ובאחרית ימיו עליו להדריך את בנו בהנהגת המדינה.
יעקב אבינו ודוד המלך, שניהם צדיקים שבמיתתם קרויים חיים ושמעשיהם והשפעתם ממשיכה הרבה לאחר מותם. יעקב הוא ישראל שכולנו, עם ישראל, קרויים על שמו, ודוד מלך ישראל ששושלתו שושלת המלוכה היא משבט יהודה – והרי אנו נקראים יהודים.
אז מה המסר?
ברוח דברים אלה ובהשלכה לימינו, מדובר פה על פרידת אב מבנו, ועל פרידת הורים בכלל מילדיהם ועל מעבר דורות. בעצם, אנו נפרדים מהעולם בדרך זהה לדרך שבה חיינו בעולם הזה. כלומר, אם בחיינו ננהג כמנהיגים ראויים וטובים, ובהתאם גם ננתב את הכוח והסמכויות שיש בידנו, ובמקביל נדאג גם להיות נוכחים אז ניתן יהיה גם לצפות שתהא לנו מורשת ראויה להעביר הלאה לילדנו. מי ייתן ונזכה כולנו לחיים טובים, ארוכים ומניבים, חיי ברכה ומימוש, ושנשכיל ונבחר לנווט את מפת הדרכים של חיינו בחכמה ועם רגש לזולת. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת ויגש שהיא הפרשה האחת-עשרה בספר בראשית. הפרשה ממשיכה לתאר את אירועי יוסף ואחיו.
הפרשה הקודמת כאמור הסתיימה במתח: האם יילקח בנימין מאחיו, ויישאר אצל יוסף? מצב האחים חמור, יוסף הוא משנה למלך מצרים, והאחים, שאינם יודעים עדיין שהוא יוסף אחיהם, באים לבקש ממנו אוכל בגלל הרעב הכבד שיש בארצם, רק שעתה הוא גם מחזיק באחיהם הצעיר, בנימין, המואשם בגניבה ויוסף דורש את הישארותו כעבד במצרים.

פרשת ויגש נפתחת ביהודה הניגש ליוסף ומבקש בנחישות להציל את בנימין, אחיו הצעיר; יהודה הבטיח לאביו כי הוא ערב להחזיר אותו אליו ועל כן הוא נחוש לשחרר את בנימין. יהודה מספר ליוסף את כל הסיפור על אחיהם יוסף שהיה בנה של רחל, אשתו האהובה של יעקב, שנטרף למוות על ידי חיה רעה, ואת העובדה שאביהם עדיין מתאבל עליו. הוא מוסיף ומשתף את יוסף כי בנימין הוא בעצם הבן היחיד שנותר ליעקב מרחל, והוא הבן זקונים, ולמעשה חיי יעקב אביהם בסכנה אם בנימין לא יוחזר בשלום לביתו. יהודה מבקש את רחמיו של יוסף, ומציע ליוסף שייקח אותו לעבד במקום בנימין.

יוסף שמתרגש מדבריו של יהודה לא מתאפק, והוא מבקש מכל היועצים והאנשים שבחדר לצאת, ולהיוותר לבדו עם אחיו. ואז הוא פורץ בבכי, ומגלה להם כי הוא יוסף, אחיהם. האחים נדהמים מהגילוי וחוששים מיוסף שעתה ירצה לנקום בהם על שמכרו אותו. אבל יוסף מרגיע אותם, ומסביר להם שהאירועים שקרו הם למעשה חלק מהתכנית האלוקית- " "(ח) וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם."  (בראשית מה'). יוסף שואל אותם- "העוד אבי חי?" ושולח איתם אוכל רב ומתנות. הוא מבקש מהם לשוב לארץ כנען ולהביא גם את יעקב אביהם למצרים.

כששומע יעקב את הבשורה שיוסף חי, הוא אומנם יורד למצרים, אך הוא חושש מהירידה מארץ כנען. בדרך ה' נגלה אליו בחלום ואומר לו שלא יחשוש לרדת למצרים, וששם, בגלות, תהפוך משפחתו לגוי גדול, ובסופו של דבר ה' יעלה את עם ישראל ממצרים, וישיבם אל ארץ כנען. לאחר מכן, התורה מונה את משפחת יעקב בשמותיהם.
בהמשך מתוארת פגישתם המרגשת של יעקב אבינו ובנו יוסף לאחר שנים רבות שהתאבל עליו. לאור העובדה שהם רועי צאן, יוסף שדואג לכל המשפחה מקבל אישור מפרעה לגור ב"ארץ גושן" שהיא כנראה אזור פורה במצרים. ואכן, המשפחה מתאחדת ומתגוררת בארץ גושן.

בסיום הפרשה באותה העת הרעב במצרים גובר, ויוסף מוכר לעם המצרי תמורת תשלום מהמזון שנאגר. אך עם הזמן גם הכסף של העם המצרי נגמר, ותמורת אוכל מוכרים התושבים את כל אשר להם כולל אדמותיהם. חשוב לציין שעיון בפסוקים מבהיר שאמנם יוסף קנה את כל האדמות אבל העם לא היה משועבד לפרעה אלא הם עבדו כאריסים כשהם מקבלים 80% מהתבואה ורק חמישית, 20% לפרעה. אלו נחשבים תנאים מצוינים כי בדרך כלל היחס היה הפוך. יש להניח שזו הסיבה לאהדה שהייתה כלפי יוסף שדאג ואפשר להם לעבוד בתנאים הוגנים, מכבדים וייחודים אלו.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

 

כך אמר "החפץ חיים", רבי ישראל מאיר הכהן:

"גם אנו, כאחי יוסף, מתרוצצים על פני תבל זו נבוכים, מלאי שאלות כרימון. ההנהגה האלוקית אינה מובנת לנו כלל. מדוע צדיק ורע לו ורשע וטוב לו? מדוע שולט הרע בעולם? מדוע עםישראל סובל? (ואנו נוסיף לשאלות אלו את השאלות על השואה.) ועוד ועוד. אך מה שברור הוא, שביום הגאולה, כשתישמע מקצה העולם ועד קצהו בשורת אמת: "אני ה' לא שניתי" (ירמיה ו) – יורם הפרגוד, וייעלמו כל השאלות כלא היו. נבין את הכל רטרואקטיווית מתוך הפרספקטיבה החדשה שתוענק לנו – ממש כאחי יוסף", סיים ה"חפץ חיים" את דברי נחמתו."

ה-"ויגש" בתחילת הפרשה היה הצעד הראשון שיתכן ונעשה מכורח המציאות אבל בסופו של דבר הוא היה צעד שביטא עוצמה של ממש. יוסף ויהודה מסמלים במהותם יסודות משמעותיים שהם מעבר לישותם הפרטית. הם מייצגים את העימות הסמוי שביןלאה לרחל, הם גם מייצגים את סוגי המלכות השונים- יוסף הוא המשנה למלך מצרים, ואףהמלך הראשון של עם ישראל – שאול, יצא מזרעו, ולעומת זאת יהודה הוא אבי המלכות, שממנו נולדה שושלת דוד.

באופן טבעי בגלל ההבדלים והניגודים תהא התנגשות בין העולמות, וזה מה שקורה תחילה בין יהודה ליוסף, ולכן "ויגש" מלשון התנגשות. אך לאחר ההתוודעות לאחיו אותה התנגשות הופכת בעצם למפגש משפחתי מאחד, "(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר,אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה… (.טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל-אֶחָיו, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם; וְאַחֲרֵי כֵן,דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ." (בראשית מה')

אחיו של יוסף עוברים ממצב קשה ונואש למצב מפתיע ומרומם רוח. מעבר שמתאפשר מתוך תהליך שהם עברו, תהליך של זיכוך המשולב בלקיחת יוזמה ועשייה. יהודה שמייצג אתאחיו יוזם מעשה שנראה נועז וחסר סיכוי. יהודה, איש עברי בארץ זרה, רועה צאן, מעז לגשת לסגן שליט האימפריה המצריתבנחישות, בדיפלומטיות, ברגישות ובחכמה ולשכנע אותו לשנות את גזר הדין, ולשחרר את בנימין שנמצא אשם מעל כל ספק. להזכירנו, יוסף הוא השליט שעל פיו יישק דבר, אז תכלסמה הסיכויים לשנות את החלטתו?!

הפרשה מלמדת אותנו שגם בחיינו, בסיטואציות לא מעטות, אם ניזום וננהג בנחישות ובמלוא הרגש והעוצמה, מתוך אמונה מלאה במטרה שהצבנו לפנינו, נוכל להשפיעולשנות מצבים לטובה, ולעיתים אפילו לעשות את הבלתי אפשרי. יהודה שהציע לאחיו למכוראת יוסף ולא נלחם עבורו, מקבל למעשה הזדמנות נוספת לתקן את התנהגותו. הפעם הוא מתמודדונלחם למען האח הקטן, בנימין, הוא ערב לו, מגייס תעצומות נפש, ומגלה מסירות נפש. ולעומתויוסף (אותיות פיוס), מתפייס עם אחיו, מרגיע, בוכה מנשק אותם, ודואג לכל מחסורם. עםכל הניגודים והשוני יוסף ואחיו מצליחים בסופו של דבר לגשר עליהם. המאבק בין האחיםשהתחיל בשנאה, מסתיים בהשלמה ובאחדות. האחים מבינים שלכל אחד מהם יש תפקיד ומקום,ושהם לגמרי יכולים לחיות יחד בשיתוף ובאחווה.

פרשת ויגש משקפת לנו את כח החיבור בין הזרמים השונים, היכולת להשיג דברים הנראים בלתי ניתנים להשגה, או לפתרון. תמיד ישנן אפשרויות להפוך התנגשות להתמודדות מאוזנת,מקדמת ומטיבה, תלוי כמובן באיכות ובעוצמת ה"ויגש" שאנו מאמצים בכדילהשיג את מבוקשנו.

שבת שלום ובשורות טובות,

השיעור מוקדש להחלמתו ולרפואתו המלאה של ראובן בן חנה בתוך שאר חולי ישראל

פרשת מקץ מתארת את חלומות פרעה על שבע הפרות, ועל שבע השיבולים, ועל יוסף היחיד שמצליח לפתור אותם. אנו רואים כיצד גלגלה ההשגחה האלוקית את יוסף ממעמד של אסיר בבית – הסוהר אל פסגת השלטון במצרים, האיש השני אחרי פרעה, מלך מצרים!מסביר הרב ד"ר יונתן זקס-"הסיפור מלמד אותנו דבר יסודי על היחס בין חלומות להישגים. יוסף היה החולם הגדול של התורה, וחלומותיו בדרך כלל התגשמו. אבל לא בדרך שהוא או מי ממכריו יכלו לצפות.אין הישג בלי מאמץ. זהו העיקרון הראשון. אלוקים הציל את נוח מהמבול, אבל תחילה נדרש נוח לבנות תיבה. ה' הבטיח לאברהם את הארץ, אך אברהם צריך היה לקנות ביוקר את מערת המכפלה לקבור בה את שרה. ה' הבטיח לבני ישראל את הארץ, אך הם נחלו אותה רק במלחמות רבות. יוסף נעשה מנהיג, כפי שחלם – אך תחילה היה עליו ללטש את כישוריו המעשיים והמנהליים, קודם בבית פוטיפר ואז בבית הסוהר. אפילו כשה' מבטיח לנו שדבר מה יקרה, הוא אינו קורה בלי מאמץ מצדנו. הבטחה אלוקית איננה תחליף לאחריות אנושית. נהפוך הוא: ההבטחה היא קריאה לאחריות.אך במאמץ לבדו אין די…  אנחנו צריכים את הענווה להודות שאנו תלויים בכוחות שאינם בשליטתנו… לרבים מהאישים שהגיעו להישגים דגולים היה שילוב נדיר זה של תכונות. מצד אחד, הם עבדו קשה. הם התייגעו, הם התאמנו, הם שאפו. מצד שני, הם ידעו שלא רק היד שלהם כותבת את תסריט חייהם…"ברוח חג החנוכה אסיים עם משמעות ששמעתי למילה סופגניה -לפי אחת מהמסורות העתיקות שלנו הסופגנייה ניתנה לאדם וחווה לאחר שגורשו מגן העדן ומכאן שמה: סוף–גן–יה.הסופגנייה מסמלת את המעבר אל העולם שמחוץ לגן העדן. העולם הזה הוא כמו הסופגניה: עגול, יש קו אמצע המשווה אותו לשניים, צריך לדעת לאכול אותו בלי להתלכלך והחוכמה הכי גדולה היא להגיע לריבה שבתוכו. לתוכן הפנימי שהוא עיקר מהותו של העולם, ואני מוסיפה עיקר מהותו של האדם.מאחלת לכולנו בחג החנוכה הזה שנדע ליהנות מהמעטפת החיצונית של החיים, אבל שגם נמצא את הדרך למיצוי המתיקות הפנימית של העולם, של הסביבה שלנו, ושל עצמנו. ושבמימוש חלומותינו נצליח לשלב בין המאמץ, וההשתדלות שלנו לענווה בהתנהלותנו. אמכי"ר.חג חנוכה שמח ומאיר ושבת שלום

״המדליק נר מנר – הנר דולק וחברו אינו חסר” (במדבר רבה, פרשה י”ג)חג החנוכה מתקיים בכל שנה בפרשת השבוע- “מקץ”, יוסף נמצא בבית הסוהר ומחכה לשחרורו מהכלא. בפרשת “מקץ” בא הקץ למעמדו כאסיר וניתנת ליוסף ההזדמנות הנדירה לפתור את חלומות פרעה ובכך לשים קץ לחושך בחייו ולהפכו לאור.וזוהי למעשה מהות חג החנוכה, עלייתו של יוסף מהבור החשוך למעמד חדש. לאחר תהליך ארוך של למידה, התמודדויות והתנסויות מאתגרות, יוסף מאיר בתבונתו וביכולתו המופלאה את פרעה ואת מצרים כולה.“הנר הפנימי” המצוי בכל אחד ואחת מאתנו, פנימיות נפש האדם, זהו האור שבתוכנו שמניע אותנו קדימה בכל מחשבותינו ומעשינו, ובאמצעותו אנו מגלים “נרות” נוספים לחבור אליהם, ויחד אנו מאירים את הדרך למרחב גדול יותר וביתר עוצמה. מסר הדלקת הנרות בחג החנוכה הוא שבכדי ליצור להבה, אנו זקוקים לנרות רבים שיבערו בו-זמנית ויעצימו את האור הבודד. ולכן, בכל יום אנו מוסיפים נר נוסף עד שביום השמיני מדליקים שמונה נרות. נרות החנוכה מסמלים את האמונה היהודית שגם בתקופות החשוכות ביותר בהיסטוריה של עמנו, האמונה לא נתנה לייאוש להשתלט על חיינו.שילוב הכוחות של כולנו עם משפחתנו, חברנו… וכלל האנושות, הוא שיאפשר לכולנו כחברה את קיום האור וההתרחבות במלואה, שימלא את ליבנו שמחה ותקווה לימים מלאי אחדות, אהבה, דרך ארץ, אמונה ואורה. אמכי"ר.חג חנוכה שמח ומאיר 

השבוע פרשת וישב, הפרשה התשיעית בספר בראשית. הפרשה פותחת:" וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (ל"ז,א') את פרשת וישב קוראים בדרך כלל בשבת שלפני חנוכה. בשנים שבהן יש בחנוכה שתי שבתות, קוראים את פרשת וישב בשבת הראשונה.
פרשת וישב מהווה את פתיחתו של קובץ סיפורי יוסף ואחיו, החלק האחרון בסיפור תולדותיו של יעקב ומשפחתו, והחלק האחרון בספר בראשית בכלל. בפרשה זו מתחילים להשתלשל האירועים שיביאו לירידת יעקב ובניו למצרים, ובשלב מאוחר יותר לשעבודו של עם ישראל במצרים.
המיקוד בפרשה הוא חיי יוסף עד עלייתו לשלטון במצרים. כולנו שמענו על כתונת הפסים שקיבל יוסף, בן הזקונים ובנה הבכור של רחל אמנו, מאביו יעקב, ועל אחיו שקינאו בו ושנאו אותו על התנשאותו, והיחס המועדף שקיבל מאביהם, יעקב.
יוסף משתף את אחיו בחלומותיו. בחלומו הראשון הוא רואה אחת עשרה אלומות שיבולים שמייצגות את אחד עשר אחיו, והן כולן משתחוות לאלומה שלו. האחים כועסים שאפילו בחלומותיו יוסף הוא החשוב והמועדף, וכל השאר משתחווים לו. ויוסף ממשיך ומספר להם על חלום נוסף שחלם, מה שנקרא מוסיף שמן למדורה 🔥 ובחלום השני השמש והירח ואחד עשר הכוכבים משתחווים לו. בשלב הזה אפילו אביו האוהב כועס עליו- "וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ: הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה?!" (בראשית ל"ז, י'). לאחים כבר ממש נמאס מאחיהם הקטן אותו הם חווים כמפונק ומתנשא.

בהמשך, יוסף יוצא בשליחות אביו, יעקב, מ"עמק חברון" אל "שכם" –וממשיך עד לעמק דותן בחיפושיו אחר אחיו. כאשר הוא מגיע אחיו מתנכלים לו ורוצים להרגו. ראובן הבכור נבהל ומציע שיזרקו אותו לבור ושהוא כבר ימות שם. ראובן מתכנן בהמשך לחזור אל הבור ולהציל את יוסף אלא שאז עוברת שם שיירת סוחרים בדרכה למצריים ואחיו יהודה שלא יודע על תכניתו של ראובן משכנע את אחיו שבמקום להרוג את אחיהם עדיף שימכרו אתו כעבד לסוחרים. ואכן, לבסוף האחים מוכרים את יוסף לעבד.
ראובן, האח הבכור, שלא היה בסביבה בזמן המכירה, נחרד לשמוע שיוסף נמכר, והוא קורע את בגדיו. האחים טובלים את הכותונת של יוסף בדם של חיה ומביאים את הכותונת אל אביהם. יעקב שמזהה את הבגד של בנו קורע את בגדיו לאות אבל, ומסרב להתנחם ומתאבל על בנו שנים רבות.

בשלב זה של הפרשה מסופר לנו לפתע סיפור שקוטע את רצף אירועי יוסף ואחיו. מסופר על יהודה, שלושת בניו, ועל תמר כלתו. הפרשה מספרת לנו על נישואי יהודה לבת-שוע הכנענית ועל שלושת הבנים שנולדו להם. בהמשך, בוחר יהודה בתמר כאשה לבנו הבכור, ששמו ער, וכתוב בפרשה שהוא היה רע וע"כ הומת על ידי ה'. בנו השני, אונן, שהיה אמור לייבם את תמר לא רצה בייבום, ולכן שחת את זרעו וה' המית גם אותו. לאור השתלשלות האירועים יהודה לא נתן את תמר גם לבנו השלישי, שלה. ותמר נשארה אלמנה שאינה יכולה להינשא לאף אחד אחר. לכן, לבסוף תמר במצוקתה מתחפשת לזונה, וגורמת ליהודה לשכב עמה, והיא הרה לו. בתחילה יהודה גוזר את דינה לשריפה אך כשמתברר לו כי הוא למעשה האבא הוא לוקח אחריות- "…וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי…" (בראשית לח', פס כו')  מהריון זה נולדו התאומים- פרץ וזרח, שמהם בעצם הגיעו כל מלכי ישראל מדוד ואילך.

לאחר מכן, ממשיכה הפרשה בסיפורי יוסף שנלקח למצרים ומגיע לבית פוטיפר, סריס פרעה, ולמרות היותו עבד הוא מתקדם ומצליח "וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ" (ל"ט, ב') ומנהל את משק בית פוטיפר.
אשתו של פוטיפר מנסה לפתות את יוסף, אך הוא בורח ממנה. למרות זאת, היא מאשימה אותו בפיתוי, ויוסף נלקח ונזרק שוב ל"בור" אך הפעם "הבור" זהו הכלא המצרי. שם פוגש יוסף את שר המשקים ושר האופים, המספרים לו על חלומותיהם. יוסף פותר להם את החלומות, והמאורעות אכן מתרחשים כפי שניבא. מה שיביא בהמשך לשחרורו המפתיע מהכלא.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

 

יוסף בכל זמן שהותו במצריים שמר על נאמנותו לערכיו, לבית אביו, יעקב, ומורשתו. תמוה בעיני כי הרי יוסף היה אז נער צעיר בן 17, כשאביו שלח אותו בשליחות לאחיו שקינאו בו, אחיו שזרקו אותו לבור ובהמשך אף מכרו אותו לעבדות… בקיצור, היו לו סיבות ממש אבל ממש טובות למרוד ולנטוש את בית אביו עם כל המשתמע מכך, בפרט שמתואר לנו כיצד צלחה דרכו בארמון המלך במצרים וכל השפע המפתה שהיה כה נגיש סביבו.
לעניות דעתי, כדי שהאדם יוכל להתקדם, עליו להציב לעצמו דמות ומודל לחיקוי שאליו הוא ישאף. המודל לחיקוי שנשים לנגד עינינו יהיה דמות גדולה, אדם ספציפי, הורה, אח, וכו' או דמויות מהמורשת שלנו או כל דמות דמיונית שהאדם יכול להמציא בכוח המדמה שלו. בעידן הנוכחי, עידן האינסטנט, של תוצאות מידיות ומהירות, יותר ויותר ילדים שואפים להיות מפורסמים, או "סלבס" כשיהיו גדולים. כאלה שעולים לתודעה הציבורית בן רגע, בזכות יחסי ציבור ואפילו בעקבות 'הישג' חד פעמי של השתתפות בתכנית ריאליטי, או סרטון ויראלי בכיכובם. עצם הפרסום הוא הערך העליון אותו הם מקדשים ואליו שואפים. ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם הסיבה שבגללה הם שואפים להיות "מפורסמים" או "סלבס", היא פשוט כי אנחנו לא מראים להם מספיק מודלים אחרים ראויים לחיקוי, כאלה שיעוררו השראה בעיני הדור הצעיר? מודלים לחיקוי שבחרו בדרך הארוכה ולא בדרך הקצרה, שהתמודדו עם אתגרים וקשיים כחלק מדבקותם במטרה וכך זכו להגיע להישגים בתחומים שונים, ובמקביל לוודא שאנחנו מתנהגים את הערכים שאנו מנסים להנחיל להם.
דוגמה אישית היא אולי הכלל החשוב ביותר בהורות, והמפתח לשלל וארגז הכלים שילדינו מקבלים מאתנו. במילים אחרות, הדרך ליצור שינוי בבחירת האנשים שנחשבים דמויות לחיקוי או גיבורי תרבות, עוברת דרך מתן דוגמה אישית. עלינו כמבוגרים להראות לדור הבא כי איננו חוששים מאתגרים, מכישלונות וממשימות שנראות "בלתי אפשריות". הורים, מורים, מדריכים ומובילים חברתיים למיניהם – עלינו להראות לדור הבא כי הישגים משמעותיים דורשים מאמץ, השקעה, אמונה, התמחות ולמידה, במטרה לאמץ את הערכים שאנו מאמינים בהם, ולהגיע להישגים משמעותיים, ופורצי דרך.
כך גם יוסף (מלשון הוספה) שהטמיע את ערכיו ואמונתו בבית הוריו, ונותר נאמן להם גם בהיותו במצרים. יוסף הדגים יכולות נפש גבוהות, אמונה ודבקות, הכלה וסולחנות מופלאה, והוא גם לימד אותנו שאף פעם איננו יכולים לדעת את התוצאות ארוכות הטווח של מעשינו. אף פעם איננו יודעים עד כמה השפענו על חייהם של אחרים. חייה של נפש אחת, אומרת המשנה, שקולים לעולם שלם. אם שינינו חיים של אדם, התחלנו לשנות את העולם. אומר הרב ד"ר יונתן זקס- "כך מתקנים את העולם: צעד אחר צעד, מעשה אחד בכל פעם, נפש אחת בכל פעם. לעולם איננו יודעים מראש איזו השפעה תהיה למעשה אחד שלנו."
שבת מבורכת💞

 

הפטרת פרשת וישב היא בספר עמוס (פרק ב' פסוק ו ועד פרק ג' פסוק ח), והיא פותחת ב: " (ו) כֹּה, אָמַר יְהוָה…  עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק, וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם." (עמוס ב')

האירוע המרכזי בפרשת וישב הוא מכירת יוסף, אירוע שמניע את כל שאר אירועי הפרשה. כך גם בהפטרה, המפרשים דורשים פסוק זה בקשר למכירת יוסף, שהרי נזכר לדורות: " מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק ", אנו שומעים הד ברור לאשר אירע בדותן כשהאחים מכרו את יוסף אחיהם עבור עשרים כסף. הפסוק מדבר על מכירת אנשים לעבדות. רמיסת הדלים והחלשים, עיוות של יַשְרוּת מוסרית בסיסית.

למעשה ההפטרה השבוע מספרת לנו שחברת שפע שיוצרת עוותים חברתיים-כלכליים, ופוגעת בשכבות חלשות בעצם מביאה על עצמה כלייה.

כמובן שעמוס לא מוכיח את אנשי דורו על אירוע מכירת יוסף שהיה זמן רב לפני תקופתם, אלא עמוס מוכיח את התנהלות העם, שפוגעים בצדיקים וישרי דרך, ובחלשים שבחברה, וכל זאת בכדי להפיק רווחים שוליים או מפוקפקים.

עמוס פעל כנביא באחת מתקופות השיא של מלכויות ישראל ויהודה, לאחר פילוג המלוכה – ימי עוזיהו מלך יהודה וימי ירבעם בן יואש מלך ישראל. שניהם זכו לממלכות רחבות וחזקות, ועם שפע חומרי.

אומר הרב דוד נתיב, מרצה לתנך-

"קורה ונוצרת מציאות מעוותת.. גם אם קשה היא – יש דרך להתמודד ולתקן: למזער עיוותים ותוצאות קשות. זה היעד בתיקון ותשובה. תנאי בסיסי לכל תיקון: התבוננות אמיצה במציאות ומוכנות לצאת לדרך של תיקון. התעלמות מן המציאות המעוותת והכחשתה, היא התנהלות שתנציח אותה ותוביל להתרסקות. בסדרה של שבע שאלות רטוריות מסתיימת ההפטרה. כולן מציגות קישור הכרחי בין סיבה לתוצאה. מי שלא מבין מה הקשר בין המצב בו מצויה החברה ובין התנהלותה, לא מוכן להתבונן במציאות באומץ…"

בישראל בימינו נשפטו ונאסרו ראש ממשלה, נשיא מדינה ומשרתי ציבור רבים שנחשפו כנטולי אמת מידה מוסרית,  אומר עו"ד דני זמיר, מייסד מכינת רבין- "גם אם לא כולם עומדים לדין פלילי על כך, ראויה קריאת הנביא שתהדהד כקריאת אזהרה: כי מי שמתעקש לחזור ולתת יד למעל ולניצול בני האדם – בסופו של יום אין לו תשובה והוא שותף ממשי, הרבה יותר משונאינו ואויבינו המרים, לסיכון קיומו של הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל."

יחד עם זאת, בהתבוננות פנימית של כל אחד ואחת מאתנו אומר הרב אשלג, עלינו לעשות את התיקון הפרטי שממילא יביא כבר לתיקון הכללי. בהסתכלות אמיתית נמצא שבפרשת וישב מדובר על משפחה (עדיין לא עם) ועל ההשלכות הקריטיות למערכת היחסים המשפחתיים, אם ברמת הפרט ואם ברמת הקשרים שבין האחים, בין האחים לאביהם יעקב, ובין האחים לסביבה. ההתנהלות ואופן ההתמודדות בתוך התא המשפחתי, ביטויי יחסי שנאה- אהבה, התקשורת, הציפיות וכו' מתבטאים בסופו של דבר גם במעגלים הרחבים יותר, ויכולים להביא להרס של ממש. ניכר פער עצום בין הפרשנות של האחים לבין הפרשנות של יוסף והפרשנות של אביהם, יעקב, למעשים והאירועים השונים, כמו במקרה הכותונת פסים שהכין יעקב ליוסף. הפרשנות הסובייקטיבית הובילה למתחים, קונפליקטים ומריבות ויצרה פירוד. ולכן, עלינו לזכור שהרגשות והמחשבות שלנו הם תוצר ישיר של הפרשנות הסובייקטיבית שלנו, וככל שנצליח לראות, לתקשר, להבין, ולהרגיש את האחר כך נוכל לאמץ פרשנות סלחנית, חיובית מפרגנת ומקדמת יותר.

מי ייתן ונצליח להתבונן ולהירתם לתיקון אמיץ פנימי של עצמנו שיביא לשגשוג ופריחה של החברה כולה. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך,

השיעור מוקדש לשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה, לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

בפרשת ויחי יעקב אבינו שזכה לראות בסוף ימיו באיחוד מחדש של המשפחה, סוקר מתוך התבוננות פנימית את בניו שבאו להיפרד ממנו. התבוננות יעקב בבניו מאפשרת לו לראות את הייחוד של כל אחד ואחד מהם, למרות ה"יחד" כשהתקבצו כולם סביבו, הוא ראה היטב את ההבדלים המהותיים הקיימים ביניהם. הבדלים באופי, בהתנהגות, בגדלות ובגורל.   וכך מתואר-

" (א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.  ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ, בְּנֵי יַעֲקֹב; וְשִׁמְעוּ, אֶל-יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם." (בראשית פרק מט)

נשאלת השאלה האם יעקב אבינו ברך את בניו? אצל ראובן, שמעון ולוי אנו מוצאים דברי תוכחה ולא דברי ברכה, כתוב-

"(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, …  כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ; אָז חִלַּלְתָּ, יְצוּעִי עָלָה.  (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אַחִים–כְּלֵי חָמָס, מְכֵרֹתֵיהֶם. (ו) בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי…  כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ… (ז) אָרוּר אַפָּם כִּי עָז…." (בראשית מט)

גם אצל שאר האחים אין ברכות מפורשות, אלא תיאור של ייחודיותם, והדברים המאפיינים את כל אחד מהשבטים, ולאו דווקא ברכות… יותר מזה, תמוה מדוע יעקב אבינו הזכיר לראובן, שמעון ולוי בעת פרידתו מהעולם את כעסו, הרי הוא גסס ומילותיו אלו היו בעת פרידה, אין זה זמן לחבק ולחזק ולא לתקוף או להעליב?

יעקב אבינו מצייד את בניו לקראת הדרך העתידית הארוכה שעליהם עוד לעבור. הוא מעניק לכל שבט את ברכתו הייחודית, ומלמד אותם להיות הם עצמם כשבט וכיחידים.

יעקב למעשה מברך את בניו להגיע לגדולות אבל הוא לא נותן לכולם את אותה ברכה, והוא לא מברך אותם בברכות השגרתיות והמוכרות לנו; יעקב בוחר בזהירות את מילותיו, ומברך כל אחד מהם על פי התכונות והיכולות הייחודיות שלו, ע"פ חזקותיהם וחולשותיהם.

העמדת האדם על כוחותיו ותכונותיו הייחודיות היא הברכה הגדולה ביותר. כלומר כדי להצליח עלינו לעבוד לפי התכונות והכישרונות הטבעיים שלנו. דבר זה נרמז בספר שמות, פרק י': "(כג)… וּלְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר, בְּמוֹשְׁבֹתָם." כלומר כשאנו נמצאים במושבנו- במקומנו הטבעי, אזי אנו מאירים. לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל ייחודי לגדלות, שאליו נוכל להגיע אם נגלה את אותן תכונות מיוחדות והכישורים הייחודיים שמצויים בשורש נשמתנו – ויותר מזה אם נדע להשתמש בהם ולממשם.

כלומר, עולמנו הפרטי והייחודי נבנה לנו כפי כוחותינו וכישרונותינו. הברכה היא שנוכל לראות את עולמנו גודל ומתפתח במילוי מטרתו ושליחותו בעולם הזה. יעקב מבין שעליו להשמיע לבניו, לא את מה שהם היו רוצים לשמוע, אלא את מה שהם צריכים באמת. כפי שאמר החזון איש- "חובת האדם בעולמו, כל עוד הנשמה בקרבו, להשתדל להיות הולך וגדל" (החזון איש, אמונה וביטחון, פרק ג', כו')

בעצם, כל אחד צריך שיהיה לו יעקב פנימי כזה שיאמר לו מהן חזקותיו וחולשותיו, וידייק אותו לשליחותו ולמימוש ייעודו בעולם, כך שנוכל להבליט את התכונה הייחודית של כל אחת ואחד מאתנו. כולנו לא פעם מקשיבים לאותה הרצאה או קוראים את אותו מאמר, ובכל זאת כל אחד לוקח, מבין ומפנים רק את מה שקרוב לשורש נשמתו. ככה אנחנו יוצרים ומקבלים גוונים, ניגונים, וסגנונות, מה שנקרא- זרמים שונים וייחודים. הרי כל אדם הוא פרט בתוך כלל, ולכן נכון שכל אחד יקבל ברכה שכזו באופן יחידי וייחודי, לא רק ברכה ברמה של חלוקה לשבטים, הכלל. כולנו נצרכים על ייחודנו כדי ליצור את האחדות המיוחלת. סיוון רהב מאיר מוסיפה שהאחדות היא סביב היהדות, סביב המיטה של יעקב אבינו אבל כל אחד קיבל פירוש ע"פ הפרטיות שלו, כל אחד מאתנו קיבל את חלקו בתורה, ולכן נאמר "ותן חלקנו בתורתך."

השוני שקיים הוא בגודל, בצורה, בגוון, בצליל, בדעה וכ"ד; שוני שנובע מתפקיד/ייעוד /שליחות שונה של כל אחד ואחת מאתנו, יחד עם זאת יש לנו את היכולת לבחור כיצד אנו מממשים את ייעודנו ואת עבודת המידות שלנו. ונכון להדגיש לעניות דעתי שהייעוד והתפקיד איננו אומדן לחשיבות גדולה ואו פחותה בדיוק כמו שאנו לא משווים בין חלקי הגוף לגבי חשיבותם. כולם חיוניים ונצרכים באותה המידה ליצירת הרמוניה ושלמות התפקוד.

שלמה המלך אומר בספר קהלת – "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה" (פרק ט'), לא דורשים מאדם לעשות יותר מכוחו, דורשים מהאדם לעשות מה שבכוחו כעת…

מה שמזכיר לי את האמרה המפורסמת של הצדיק רבי זושא מאניפולי (1800- 1729) – "אם יאמרו לי בעולם האמת – זושא, למה לא היית כמו משה רבנו? לא אתיירא כלל, וכי אפשר לדמות אותי למשה רבנו? וכן אם יאמרו לי למה לא היית כמו התנא הקדוש רבי עקיבא? לא יהיה איכפת לי כלום, מי אני ומי רבי עקיבא… ממה אני כן מתיירא, כשיאמרו לי "זושא, למה לא היית זושא? הרי זושא יכולת להיות, אז למה לא היית?"

בסוף דברי יעקב לבניו מסכמת התורה את דבריו במילים:

"(כח) כָּל-אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר; וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם–אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם." (בראשית מט)

כלומר,  "איש כברכתו" – כל אחד קיבל את הברכה המיוחדת והייחודית עבורו.

ואסיים בדבריו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק-  "כל מה שאדם מתגדל, מתגדל העולם כולו עמו." (שמונה קבצים, א', תנ"ד.)

מאחלת ומברכת אותנו שנלמד ונכיר את חולשותינו וחוזקתינו,  שיסייעו בידינו לממש את יעודנו בשמחה, בנחת, בבריאות ואהבה, ושנזכה לאחדות מתוך קיום מרחב לכל הזרמים השונים, המגוונים והיחודיים. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך ❤

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רבקה בת תמרה, חגית בת אושרה ומיכאל בן אסתר בינה בתוך שאר חולי ישראל