תגית: חסד

השבוע פרשת נשא, הפרשה הארוכה ביותר בתורה.  התורה ממשיכה בתיאור ההכנות האחרונות לקראת יציאת בני ישראל למסע הגדול מהמדבר אל ארץ ישראל.

וכך מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל-
"הפועל נשא, שפרשתנו נושאת את שמו, הוא בעל מגוון משמעויות רחב במיוחד. בין היתר פירושו להרים, לסחוב ולסלוח. אבל אצלנו, ובעוד פרשיות המתרחשות בשנות הנדודים במדבר, הוא מצטרף למושא "ראש", ויחד הם יוצרים את הצירוף "לשאת ראש" שפירושו לִמְנות. צורת התבטאות זו אינה מובנת מאליה, שכן לעברית המקראית יש די פעלים שזה מובנם: למנות, לספור, לפקוד ולחשוב. למה לא השתמשה התורה באחת האפשרויות הפשוטות הללו, ונדרשה לביטוי ציורי כל כך?
התשובה מביאה אותנו אל אחד היסודות המהפכניים ביותר באמונת ישראל. אם כולנו נבראנו בצלם אלוהים, כי אז לכל אחד מאיתנו יש ערך אינסופי. כל אחד מאיתנו יחיד במינו. גם תאומים זהים מפתחים קווי שוני רבים. איש מאיתנו אינו תחליף למישהו אחר. תפיסה זו היא אולי היישום החשוב ביותר של המונותיאיזם. כשאבותינו גילו את אלוהים, היחיד והייחודי, הם גילו גם את האינדיבידואל האנושי, יחיד וייחודי אף הוא.
בעולם העתיק, ערך זה לא היה מוכר כלל. גם בחברות רודניות וטוטליטריות בימינו אין הוא קיים. השליט עשוי להיחשב בעל ערך מוחלט; כך גם אולי כמה מאנשי חוגו; אך ההמונים ודאי לא – כמשתמע מעצם המילה המונים. רוב האנשים נחשבו פשוט חלק מהמון: צבא, כוח עבודה או קהל עבדים. משמעות הייתה רק למספרם הכולל. לא לחייהם כפרטים, ודאי לא לתקוות ולפחדים שלהם, לאהבותיהם ולחלומותיהם.
כך מצטיירת בעינינו מצרים הפרעונית. כך הבינו חכמינו גם את בוני מגדל בבל. כשנפלה לבנה מהמגדל, אמרו חז"ל, פרצו בוניו בבכי; כשפועל נפל ומת, הם בקושי שמו לב… ואת התופעה הזאת התורה דוחה – דחייה שהיא עיקרון דתי עילאי. כאשר הפיתוי לראות באנשים מספרים בלבד גדול במיוחד – כלומר כאשר נערך מפקד, כגון בפרשתנו – מצטווים בני ישראל לשאת את ראשי האנשים, דהיינו לרומם את רוחם, לגרום להם להרגיש שהם נספרים כאנשים שכל אחד מהם הוא עולם, לא כמספרים בתוך המון, לא כגרגירי-נתונים בחולות הביג-דאטה. במהלך חיי נזדמנו לי כמה שיחות עומק עם נוצרים, וגיליתי שיש ביהדות היבט מסוים שקשה להם במיוחד להבינו. בדרך כלל השיחה מתגלגלת אל הדמות המרכזית בנצרות, ואני נשאל לא פעם אם אני מאמין שהוא היה בנו של אלוהים. "בהחלט כן", אני עונה, "מפני שאנו מאמינים שכל יהודי הוא בנו או בתו של אלוהים". את מה שהנצרות מחילה על דמות אנושית אחת ויחידה, אנו מחילים על כולם. … המחשבות והרגשות שלנו שייכים ל"אני", אבל חלק נכבד מעצם קיומנו תלוי בהיותנו חלק מ"אנחנו". היהדות, המייחסת כאמור ערך חסר תקדים ליחיד, היא באותה עת גם דת שבלי הקהילתיות אין לה קיום. אין "אני" בלי "אנחנו".
האדמו"ר שמחה בונים מפשיסחא היטיב לתמצת את גישתה של היהדות לערך החיים. הוא אמר שכדאי לכל אחד שיהיו לו שני כיסים. בכיס האחד ישים פתק שכתוב עליו "בשבילי נברא העולם. בכיס השני –  פתק עם המילים "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". אנחנו ייחודיים. יש לנו כבוד-אדם שאינו נתון לוויתור וזכויות שאינן ניתנות להכחשה. אבל כשאנו לעצמנו בלבד – מי אנחנו? עפר ואפר…
אבל עלינו לחדד את מה שהתורה באה להשמיענו כאן. העניין איננו האופן שאנו רואים בו את עצמנו, אלא האופן שאנו רואים בו אחרים ונוהגים בהם. לא חסרים בעולם אנשים בעלי חשיבות עצמית. אבל חסרים בו אלה היודעים לגרום לזולת להרגיש חשוב: לשאת את ראשו… המתבטא בעומק מימרתו של בן זומא "איזהו מכובד? המכבד את הבריות".
"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ", מלמדת אותנו הפרשה. "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מבקש מאיתנו חומש במדבר בתחילתו וגם בסופו, בשתי פרשיות-מפקד נוספות (ב, א; כו, ב). שאו את ראשי האנשים שסביבכם. אף פעם אל תיתנו להם להרגיש סתם מספרים. תנו לאנשים שאתם פוגשים להרגיש חשובים – ובייחוד לאנשים שאחרים נוטים לראות אותם כמובנים מאליהם: המלצרים בחתונה; הפקידה בשמירת החפצים; השמש בבית הכנסת; המאבטחים בכניסה; הסייעת בגן של הילדים; העובדים הזוטרים והמתחילים במשרד שלכם; וכן הלאה. תנו להם לדעת שבשבילכם אין הם מובנים מאליהם. שאתם מוקירים אותם. שאתם יודעים שהם, כל אחד מהם, עולם מלא וגדוש ויחיד במינו.
מהי מידת חשיבותנו? כמידה שאנו גורמים לזולתנו להרגיש חשוב. זהו הלקח משנה-החיים לשבוע הזה."

רעיון זה מתחבר היטב לחג השבועות שנחגוג במוצאי שבת הקרובה. בחג השבועות אחד הערכים הבולטים הינו חסד כלפי הזולת. הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן" אומר בועז לרות, מעשי חסד אלה מלווים את מגילת רות לאורכה ומעצימים ומחזקים את הציווי "ואהבת לרעך כמוך" בתקווה להפוך את עולמנו לעולם טוב יותר.

חסד המתבטא למשל בחמלה ואהבת חינם מהווה את הבסיס להתפתחותה של שושלת בית דוד אשר חותמת את המגילה.  החסד שאנו לומדים מרות, והאמונה בטוב ובישועה, מסייעים לנו לשאת את ראשנו בתקווה ובתפילה לימים טובים, ולשמחת חג שלמה. חג בו נקבל באהבה את תורת ה' תמימה ומשיבת נפש ונזכור להעניק מהטוב שבנו גם לאחר.

שבת שלום וחג שבועות שמח💐💞

השבוע חג ט"ו באב, חג האהבה שכנראה מביא עימו אנרגיות עצומות שרק לאהבה יש להציע, והן מתבטאות לאחרונה בכל גילויי הערבות ההדדית. הפרשה השבוע מדברת על התוצאה וההשלכה של המעשים, הפעולות, הבחירות וכו' שלנו בחיים. כשאנו מקיימים הלכה למעשה את דברי חז"ל – "כל ישראל ערבים זה לזה", ומגלים ערבות הדדית אנחנו מגבירים את הרגש לזולת, ומוצאים מענה ראוי לצרכי הסביבה בפרט בתקופה מאתגרת זו שבה רבים איבדו את פרנסתם, חווים בדידות ומשברים, וכו' התוצאה- הפצת שפע של אור וטוב.

מאז פורסמה תכנית המענקים בה כל אזרח מעל גיל 18 זכאי למענק כשסכומים גדולים יותר יועברו למשפחות עם ילדים, נשמעה ביקורת רבה לצד תמיכה במהלך. אחת התגובות השכיחות לגבי חלוקת הכסף לכולם היא חלוקה ללא הבדלה בין אלו שבאמת נפגעו ממשבר הקורונה וזקוקים למענק, לבין אלו שיכולים להסתדר בלעדיו. רבים טענו כי המשק משווע לסיוע כלכלי- יש להניע את גלגלי המשק, לכבות שריפות וכד', ולכן, נכון לחלק לכולם. בו בזמן, רבים טענו כי יש למקד את המענקים רק לאלו שנפגעו מהמשבר מה שיאפשר מתן מענקים גדולים יותר, ומה שהוביל ועורר יזומות רבות מאנשים פרטיים, גופים ציבוריים ועד אישי ציבור לקרוא לאלו שיכולים לעמוד בכך – לתרום את המענק שקיבלו לאלו שבאמת זקוקים לו.

מרגש לשמוע ולראות יוזמות חברתיות רבות שמתארגנות 'לחלק' באופן עצמאי את הכספים לאלו שיותר זקוקים לכסף. מספר עיריות יצאו ביוזמה תוך מתן דוגמא אישית של ההנהלה שתרמה את המענקים שקיבלו. ח״כ עפר שלח (כחול לבן) יצא בפרוייקט מיוחד לחיבור בין חברות גדולות במשק, שלא נפגעו, לבין ארגונים שעוזרים לאנשים שנפגעו אנושות מהמשבר. גם מולי אדן, יזם היי-טק וסגן נשיא אינטל העולמית לשעבר, מספר על הפרויקט החדש של הקרן הישראלית לערבות הדדית. "הפרויקט הוקם על ידי אנשי היי-טק, ראשי חברות ואנשי מפתח בכלכלה ובתעשייה הישראלית, במטרה לגייס כספים לטובת אלו שנפגעו משמעותית ממשבר הקורונה. הקרן מתמקדת במענקים שחולקו במסגרת פרויקט "צ'ק לכל אזרח", ומזמינה לתרום גם מעבר לסכום שקיבלו. "היוזמה הזאת באה ואומרת דבר כזה: אם ילד הולך לגן בלי סנדביץ', זה לא מעניין אם האבא שלו ימני או שמאלני, ואם הילדה חוזרת מהגן ואין לה ארוחה חמה, זה לא רלוונטי אם אמא שלה היא דתייה או חילונית, ואם משפחה שלמה נזרקת לרחוב כי הצ'ק של שכר הדירה חזר, זה לא רלוונטי אם המשפחה היא ערביה או יהודית. זה לא צודק, זה לא נכון וזה לא צריך לקרות", ואדן מוסיף- "סוכם בנוסף שאותן חברות שיצטרפו ליוזמה יכפילו את הכסף על כל עובד שיתרום, ואני מקווה שזה יהיה ויראלי. לא רק וירוס הקורונה, אלא גם וירוס של המעשים הטובים".

פרויקט מדובר נוסף הוא של 'הצינור'- שהכותרת שלו ברשת מכריזה-
"לא עוצרים כאן! ממשיכים בכל הכח. זה הזמן לסולידריות.
בואו נעזור למענקים הממשלתיים להגיע לאנשים שבאמת צריכים אותם! לאלו שמנותקים מחשמל, לאלו שעומדים להיות מפונים מדירות. לאלו שרעבים ללחם. אנחנו נפזר את הכסף שיאסף כאן בין כמה שיותר משפחות נזקקות. נדאג שהכסף ילך רק לצרכים מיידיים ולכיסוי חובות בוערים. נציג כאן בשקיפות מה נעשה עם הכסף."
מחמם לא פחות התגובות של התורמים- ״… ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ.“ (משנה, מסכת אבות – פרק ב, משנה ה), 'כל הכבוד על היוזמה ועל הסולידריות הישראלית', יוזמה מבורכת… בריאות ורפואה שלמה לכולם ושנדע ימים יפים וטובים יותר'…… ועוד ועוד.

אין ספק, שמטרת המענקים הינה לתת מענה למי שזקוק לו אך חשוב לזכור שקביעת קריטריונים יכולה לגרום לעיכובים ואולי אף למסמוס התוכנית. ולכן, התארגנות היוזמות החברתיות להעברת הכסף לאלו שנפגעו מהמשבר וזקוקים לו, היא ביטוי מובהק ללקיחת אחריות למעורבות חברתית רחבה, שמביעה איכפתיות, וקימה מהכורסה שלפני המסך, ובמקום לתת ביקורת והצעות ייעול, עם ישראל במיטבו החליט לפעול ולא להמתין למענה שיגיע מלמעלה.

נכון לכתיבת שורות אלו, פרויקט הצינור, "תעבירו את זה הלאה",  כבר גייס מעל  10,500,000 ₪.  קיימות גם יזומות נוספות כמו חלוקת מזון, וביקור קשישים בודדים ועוד.  התקשורת לא נוטה לתת זמן מסך ממושך למעשים הטובים שסביבנו למרות שיש הרבה עשייה של טוב. החשיפה הזו חשובה כי היא מדבקת. ואולי היא שתמגר את הנגיף המדבק שהחליט לערער את העולם כולו. כתוב בפרשה- "(יז) כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים:  הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. (יח) עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה." (דברים י')

במילים אחרות, אנו מצווים- שלא לשאת פנים, לא לקחת שוחד, לזכור את כל אלו בחברה הזקוקים לתמיכה ועזרה, לעשות חסד וצדקה, כפי שזלדה הטיבה לתאר- "שלומי קשור בחוט אל שלומך." להוות דוגמא אישית וללמד גם את הדורות הבאים כפי שמודגש ומצווה בפרשה את מהותה של היהדות- "… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹך, אֲנִי ה'" (ויקרא יט', יח').
שבת שלום🥰

כבר בראשית הסיפור כל הגברים במשפחה מתים ונשארות שלוש נשים. נעמי, ערפה ורות. בהמשך, נעמי מחליטה לקום ולחזור לבית לחם. נדמה כי המתבקש הוא שבשלב זה תיפרדנה הנשים, נעמי תחזור לבית לחם והכלות הצעירות ישארו במואב ויקימו משפחה חדשה. אך הכלות מבקשות להתלוות אל נעמי למולדתה. נעמי מודה להן על החסד שעשו עמה ומבקשת שיחזרו לביתם ויקימו שם משפחה. ערפה לבסוף מתרצה ונפרדת מנעמי, ורות לעומתה מתעקשת ודבקה בה.
שתי נשים עניות מגיעות לעיר. האחת נוכרייה, רות, מואביה, מעם שנוא ומוחרם. האחרת, חמותה, נעמי, המוכרת מרקע ומעמד מכובד, שאיבדה את כל מה שהיה לה, בעלה, שני בניה, וכל רכושה, שבה לעירה חסרת כל. "וְהֵמָּה בָּאוּ בֵּית לֶחֶם בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים". הן מגיעות משדות- מואב, מהשדה- מקום פתוח ולא מוגן, לבית-לחם, לבית- שבפוטנציאל מבטא מוגנות, שייכות, ואינטימיות.
בני העיר מזהים מיד את נעמי – " וַתֵּהֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי"? כל העיר שם. גישתם של אנשי העיר לנעמי לא ממש ברורה. אי אפשר לדעת מתוך קריאה בטקסט האם שאלה זו נשאלה בתמיהה, בלעג, בהתרגשות, באימה, בסקרנות, בחיבה או בכעס? יתכן זיק של מרירות וכעס על נעמי ומשפחתה האמידה שנטשו את העיר בעת של בצורת ורעב במקום להישאר לתמוך ולסייע. אנשי העיר לא מגיבים לנאום הכואב ושובר הלב של נעמי. נדמה כאילו הם בוהים בה בדממה, ואינם מגיבים. סוג של נטישת נעמי וכלתה לגורלם. הם לא מקבלים את פניהן עם עוגות, מזון, או הצעות לסיוע, גם לא בהמשך למרות העובדה שהם יודעים כי אין לנעמי בעל או בנים, ואו כל אמצעי קיום. למעשה, אף מלה נוספת לא מוחלפת בין נעמי לבין שכניה לשעבר, בני עירה, עד לרגע שבו בעז נושא את רות לאישה באופן גלוי, ומאפשר בכך את קבלתה מחדש.
נעמי, בצניעותה, בגילוי לב ואצילות מעוררת השראה, לא מסתירה מנשות העיר את האסון שפקד אותה- היותה אם שכולה, אלמנה, חסרת-כל. "אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי", שמעשיי אינם נעימים, סוג של לקיחת אחריות על מה שארע לה. היא אומרת להן- "קְרֶאןָ לִי מָרָא" שאחד מהפירושים- שמעשיי מרים, סוג של ביטוי חרטה על שנטשה יחד עם אלימלך בעלה למואב בימי הרעב. נעמי יחד עם כלתה הצעירה שדבקה בה, רות, שהופכת להיות כל עולמה וכל תקוותה, מתמודדת עם "כל העיר" תוך שמירה על כבודה העצמי, ולא מאבדת מעוצמתה. נעמי נחושה לשאת את ההשלכות לבחירה שעשתה משפחתה כשהיא מכוונת מטרה, אמונה וסובלנות; היא לא בורחת ולא מתחבאת. נדמה שנעמי מתמודדת יותר מתמיד עם זהותה.
רוח החסד הנשי, שורה על העלילה כולה במגילה. רות, כלתה, אומרת לנעמי כבר בתחילה-
"כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלהיך אלהי, באשר תמותי אמות ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני ובינך" (רות א, טז).
מסביר הרב יובל שרלו- …הגיורת הידועה ביותר, רות המואביה, שאת מגילתה אנו קוראים בחג השבועות, "הגדירה היטב את הגיור: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי". בכך לימדה כי שתי זהויות לאומה – זהות לאומית ("עמך עמי") וזהות דתית ("ואלוקיך אלוקי"). ובכך גם סימנה לדורות את נתיב הגיור הרצוי."
רות עוברת מעמד הר סיני פרטי והיא מפיקה מכך את המיטב, דווקא מתוך השבר הגמור, הפרידה המוחלטת שלה מעמה, מואב, אלמנותה, ללא כל רכוש, היא בונה את זהותה שממנה נבנה בהמשך שושלת מלכות בית דוד.
תתארו לכם לרגע עולם כמו עולמן של רות ונעמי, עולם שתוכו רצוף אהבה וחסד, איך היה העולם נראה אילו נשים כמותן היו מנהיגות את העולם? מחשבה שמלווה אותי זמן מה, בפרט בימים אלו כשיש הרבה משפחות שנפגעו כלכלית, איך הייתה נראית הקהילה שלנו אם כל אחד מאתנו היה מרים את ראשו לרגע ובוחן למי הוא יכול לסייע? מאמץ 2-3 משפחות בקהילה, ומעניק להם תשומת לב, נניח בחגים- טלפון, עוגה, כל דבר שמעניק תחושה של נראות. בתקופה זו גם חברים, שכנים ומשפחות שאנו מכירים ייתכן וזקוקים לתמיכה, לפרגון ומילה טובה. חג שבועות זו הזדמנות נהדרת לחבק, להעניק תשומת לב, ולהביע איכפתיות.
למרות האבל על הקרובים ביותר במגילת רות, תהפוכות הגורל, העוני והדלות, המתח, הדאגה לעתיד והתלות בגברים – אין נעמי ורות מאבדות לרגע את איכותן האנושית. זוהי מגילה שכולה אהבה, חסד והכרת הטוב. רות ונעמי, כלה וחמותה, דואגות זו לזו, אוהבות זו את זו, ומהוות השראה לבחירה בחיים, ובכך הן מקיימות את התכלית שלשמה קיבלנו את התורה.

חג שבועות שמח🌾💓

האתגרים והקשיים שכל אחד ואחת מאתנו חווים שואבים אותנו לעיתים לקושי האישי שלנו, מסמאים את עיננו ובעצם מעצימים את הכאב והצער שאנו חשים. פרשת וירא היא הזדמנות נפלאה לראות את היכולת האנושית של אברהם אבינו להתעלות, בגילו המופלג, אדם זקן לכל הדעות, בן 100, יושב בפתח האוהל לאחר ניתוח כואב של ברית מילה, בחום היום, ולפתע במהלך שיחת ביקור החולים של ה׳ עימו הוא מבחין ב-3 עוברי אורח, עוזב הכל, ורץ לקראתם… בהמשך, אברהם אבינו מנהל מו"מ עם ה' בניסיון להציל את סדום ועוד מעשי חסד אחרים מתוארים בפרשה. כל התודעה שלו ממוקדת על האחר, על נתינה, על עזרה, ומאותו מקום של חסד, נפלא לראות כיצד אברהם אבינו שואב את כוחותיו. שמעתי הסבר מאת הרב יוסף בן בסן על מה ההבדל בין צער לעצב- יש מקום לצער בימי חייו של אדם, אך צער איננו עצב. צער הוא ממוקד, אפשר להגדירו והוא איננו מתמשך בעוד עצב הוא יצר הרע בתחפושת, שמשכנע אותנו שיש לנו סיבה מספיק טובה לשהות ולהישאב אל תוכו. לכן, חכמנו אומרים שיש להימנע מהעצב, לא לתת לעצב להכנס:-)

האתגר בעצב שהוא מתמשך, מתפשט ולא מאפשר פניות, כל העיסוק והמהות שלנו מצטמצמת לאותה מועקה, אנחנו לא ממש פנויים לראות, להבחין ולהתבונן סביבנו. ר' נחמן, ניסה לחנך וללמד אותנו, שעל האדם לא להתייאש למרות כל התלאות הפרטיות והלאומיות שאנו עוברים, כשהשמחה היא ביטוי לכך שישנה תקוה למרות הכל. השמחה הזאת היא הבסיס לאופטימיות שבאדם, והאופטימיות יונקת את כוחה מהידיעה שיש יד מכוונת המובילה את כל המציאות לתכלית הטוב.

בפרשה השבוע, אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור חשוב, העיסוק בחסד, בנתינה, באחר, מעצימה אותנו, ומצמצמת את העיסוק בצער שאנו חווים, וכך מונעת מהעצב להיכנס ולהשתקע בנו. יש מצבים ונתונים בשלבים שונים של חיינו שהם לא ניתנים לשינוי לפחות לא שינוי מיידי. ואז, השאלה היא לא רק מה עושים אלא בעיקר איך עושים? ממקום חזק, שלוקח בעלות ושליטה על המצב או ממקום של חוסר אונים ותחושת אבדון וחסר. עבורי, זהו שיעור שלמרות הקושי עדיין יש לנו בחירה. והבחירה שנעשה תשפיע גם על הדפוסים והגישה שנטמיע בנו להמשך- אופטימיות ואמון בטוב -או- פסימיות, תסכול ותחושת חוסר אונים.

מי ייתן ונצליח בהשראתו של אברהם אבינו לצאת מהקונכיה שלנו עם כל המשתמע, לראות, להרגיש, ולסייע לזולת, ולזכות להיות בשמחה תמיד. אמכי"ר.

שבת שלום💞

הפטרת פרשת בלק היא בספר מיכה פרק ה' פס' ו'-פרק ו' פס' ח.
מיכה היה אחד מהנביאים- ישעיהו, הושע ועמוס, שניבאו בתקופת חורבן שומרון. נבואותיו היו נבואות חורבן. יחד עם זאת לאחר נבואות פורענות יש במיכה גם מספר נבואות נחמה הדנות באחרית הימים. תחילת ההפטרה הזו מסכמת את נבואת אחרית הימים במיכה.
ההפטרה שלנו השבוע כוללת-
בחצי הראשון- נבואת הנחמה (פרק ה') הכוללת שני נושאים שונים, מאבק רוחני ומאבק מדיני.
בחצי השני- נבואת התוכחה (פרק ו')
הנביא מיכה, בפרק ו', מזכיר לעם את הנאמר בספר במדבר ובפרשתנו, פרשת בלק: "(ד)כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת־מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם׃ (ה)עַמִּי זְכָר־נָא מַה־יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה־עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר מִן־הַשִּׁטִּים עַד־הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה׃."
הנושא המרכזי שעומד במוקד ההפטרה מסביר הרב ליכטנשטיין, "הוא היחס שבין הכוח האנושי והשיקול הגיאו-פוליטי לעומת ההשגחה האלקית והגורם הרוחני. תובנתו הבסיסית של בלק, שהמערכה הצבאית מתנהלת במישור הרוחני-דתי ועל כן עליו לגייס דמות רוחנית שתילחם כנגד ישראל, ולא לחפש פתרונות צבאיים ותכסיסי מלחמה, עומדת בבסיס ההפטרה. בחירת בלעם בן בעור הקוסם לעמוד בראש המערכה כנגד ישראל וויתורו של בלק על הנהגת עמו וניהול קרב הם הנותנים את הטון במאבק… הפטרתנו נבחרה כי היא איננה מזכירה את מדיניותו הצבאית של בלק אלא את עצתו כנגד קדושת ישראל ולכך היא מצמידה את מעורבותו של בלעם." כלומר, המוקד הוא המאבק הרוחני, ולא המדיני.
המכנה המשותף בין הנחמה, לתוכחה לייעודו של עם ישראל הוא הדגשת התלות בה', והמצב הרוחני של האדם כגורם שמשפיע וקובע, והוא מתקיים בשני החלקים של ההפטרה. מוסיף הרב ליכטנשטיין, "הנהגת ישראל במדבר בידי משה, אהרן ומרים, דמויות שהנהגתן הפוליטית הייתה תולדה של מעמדם הרוחני, והזכרת עצת בלעם נועדו למטרה זו."
אי הצלחתו של בלק והפיכת קללות בלעם לברכות היה גורם רוחני שללא ספק הטה את הכף לטובת ישראל, ועל כן ה' דורש מישראל הכרת הטוב שמתבטאת "בהכרה רוחנית ובקבלת העקרון של תלות הכח ברוח, והצלחתו המדינית של העם בזיקתם לקב"ה." מיכה בנבואתו מתייחס למעשה חיצוני ולעבודה אמיתית שבלב, היחס הראוי שבין האדם לה'. במילים אחרות, קורבנות עצומים לה' שחסרים כל כוונה פנימית הינם חסרי טעם.
מוסיף עוד הרב ליכטנשטיין ואומר, "בלק ובלעם תפסו באופן מדויק מהו שדה הקרב האמיתי שבינם לבין ישראל ועל כן הקריבו קרבנות מתוך כוונה פנימית אמיתית עם זאת, קיים הבדל אחד מרכזי בין קרבנותיהם של בלק ובלעם לבין תפיסת הנביאים, ההופכת את קרבנות בלעם לאנטי-תזה למסר של מיכה. בלעם היה קוסם ופעולותיו עבור בלק נעשים מתוך גישה של מאגיה וכשוף, במסגרת תפיסה זאת, הקרבן איננו מבטא חוויה דתית פנימית אלא ניסיון לרצות בדרך מאגית את הא-ל ע"י עשיית מעשים ופעולות שירצו אותו… לכן, למרות ההנחה המשותפת לבלק ולמיכה שמצבם של ישראל כלפי האומות תלוי במעמדם הרוחני ולא בחישובים מדיניים למיניהם, הרי שתהום גדולה פעורה ביניהם. מסרו של מיכה בעניין הקרבנות מתמקד בעולם הפנימי הנלווה ובזה הוא מתחבר לדבריו בחצי הראשון של ההפטרה. אמת פנימית, תלות ובטחון בקב"ה, עשיית חסד ומשפט, הכרת הטוב לגבוה והצנע לכת עם הקב"ה הם המסרים של ההפטרה והם הלקחים שהנביא רוצה שניקח אתנו מסיפורו של בלעם."
בסופו של דבר, גם בשדה הקרב מה שמניע את החיילים ברגע המבחן הקריטי לסכן את עצמם בשביל הזולת זו האמת הפנימית שלהם, שהיא חזקה יותר מכל ההסברים והשכנועים השכליים. האמת הזו מבוססת על השכל הישר אבל היא חזקה ושורשית ממנו. עבודת ה' היא ביטוי של הנשמה האלוקית שבתוכנו. בימינו, כשהכול כל כך עמוס, מהיר, ושופע חשוב להבחין בין העולם הפנימי לחיצוני, ולדייק את בחירותנו. להבחין היכן אנו שמים את האנרגיות שלנו, כדי שלא נמצא את עצמנו מהר מאד מותשים, עייפים, ומרוקנים. הדיוק מגיע מתוך התקרבות וחיבור שלנו לאמת הפנימית. כשאנחנו מדייקים ופועלים על פי אמת פנימית עמוקה, זה מרגיש עוצמתי, מתרחב, משמעותי וגם טבעי. הבחירה היא שלנו אם לפעול ממקום טכני, מרצה או מתוך התוכן הפנימי שלנו.
לכן, בסוף ההפטרה מצוין המאפיין הראוי לו לאדם –" (ח)הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ׃" (מיכה ו')
שנצליח לפעול מתוך האמת הפנימית שלנו, בצניעות וביושרה. לעשות חסד ולהוקיר את הטוב שבחיינו. אמכי"ר.
שבת מבורכת💐

ההפטרה היא בספר ירמיהו (פרק ז' פסוק כא ועד פרק ח' פסוק ג' ופסוקים כב וכג בפרק ט')
זוהי אחת מהפטרות התוכחה הקשות ביותר של ירמיהו. דוד נתיב מסביר-
"הנורמות שהיו מקובלות בפולחן האלילי, מסבירות את אחת הסיבות להתנגדות העזה שיש בתורת ישראל לעבודה הזרה. פרשת צו פונה אל הכהנים ומדריכה אותם בעבודת הקרבנות השגרתיים, בצד העבודה המיוחדת שהתבצעה בשבוע הראשון של הפעלת המשכן. ההפטרה, הלקוחה מספר ירמיהו, עוסקת בהבנה הנכונה של עבודת הקרבנות.
נבואה זו נאמרה, כנראה, בימי המלך יהויקים. בימיו נחתמה גזירת החורבן. התנהלותו האנושית הקשה נגד העם, בצד שגשוג מחודש של העבודה הזרה ורדיפת נביאי ה', לא הותירו הרבה אפשרויות. ירמיהו נסה בכל כוחו לשכנע את העם לתקן את דרכו, ושרטט לפניהם לאן מובילה המציאות המעוותת בה חיו.
היעד, בשלב זה, היה למזער את עוצמת החורבן הממשמש ובא. הנבואות הקשות שהשמיע על העתיד המר, בצד הביקורת שמתח על התנהלות המלך יהויקים, הביאו לרדיפת ירמיהו ולהגבלת פעילותו (צווי הגבלת תנועה ומעצר בית, כלא, צינוק, איום בגזר דין מוות). יהויקים הביע בפומבי את זלזולו המוחלט בתוכן דברי הנבואה והאזהרה שהשמיע ירמיהו.
ההפטרה מתארת את תוצאות התנהלות המלך והעם – החורבן המר, תוך הדגשה שקרבנות המובאים למקדש בהשקפת עולם פולחנית-אלילית לא יוכלו לשמש "תעודת ביטוח" נגד החורבן, גם של המקדש.
אז מה בעצם הרעיון?
תופעת קרבנות האדם, שנחשבה לשיא פולחני של מאמיני האלילות, הייתה שיא התיעוב בעיני ה' והפכה לגורם מרכזי בעונש החורבן.
גם קרבנות בעלי חיים לא היו יעד ומטרה בפני עצמם. הם נועדו לעורר ולזעזע את האדם, כדי לגרום לתיקון, תשובה והתקרבות לה'.
העיקר הוא: ההתנהגות הראויה שתצמח מעבודת הקרבנות. הנוהג בדרכים מעוותות ודבק בהם, ומתייצב במקדש עם קרבנות – הוא כ"טובל ושרץ בידו". הוא מוסיף בכך חטא על פשע.
בשני פסוקים של נבואת ירמיהו, שנוהגים לחתום בהם את ההפטרה, מובאת אמירה זו: "(כב) כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ וְאַל־יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ אַל־יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ׃ (כג) כִּי אִם־בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי־בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם־יְהוָה׃" (ירמיהו פרק ט')"
כלומר, הקורבנות אינן המטרה אלא האמצעי וגם אז יש לבחון את ההתנהגות וההתנהלות שלנו- האם הם, אותם מעשים ותפילות, מצמיחים ומקרבים אותנו אחד לרעהו? ירמיהו רואה בעיניו הנבואיות כיצד הקלקולים המוסריים מערערים את יסודות הקיום. דעת ה' היא איננה הידיעה שיש ה', אלא תחושת אלוהות שיש בלבו של המאמין, תחושה פנימית. לפגוש אלוהות משמעותו היא לפגוש טוב ומטיב. האלוהות היא מלאת חסד ורחמים, וחווית פגישה עם האלוהות מביאה בהכרח לתחושת חסד ואהבת הבריות.
הרב אביה הכהן מוסיף, "מהות האלוהות היא חסד, לפיכך, אדם שחווה חווית אלוהות בהכרח יבוא לידי עשיית צדקה וחסד. ירמיהו חי בעולם בו יש מקדש חי ותוסס ובו כוהנים ונביאים, אולם ירמיהו חש שהעיקר חסר מן המקדש – תחושת אלוהות הממלאת את הלב, והמעשים הרעים הם תוצאה של אי ידיעת ה'. הלב חסום ואטום, ואינו פותח עצמו לתחושה של דעת אלוקים. אנשי דורו של ירמיהו ידעו בשכלם שיש אלוהות, והם קיימו מצוות שונות, אולם האלוהות לא חיה בליבם, והם לא ידעו אלוהות, ומכאן שורש לכול הרעות המתוארות…"
מי ייתן ונצליח לכוון בכוונה מלאה וטובה מהשכל ומהלב בתפילתנו ובמעשינו לצמיחה ולהתקרבות. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך 💐השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה, בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

ההפטרה לפרשת וירא היא בספר מלכים ב', פרק ד. כזכור, פרשת וירא פותחת בהכנסת האורחים של אברהם אבינו למלאכים,  וההפטרה עוסקת בהכנסת האורחים של האישה השונמית לנביא אלישע.

לאחר שלש הפטרות שנלקחו מנבואות הנחמה של ישעיהו באה עתה הפטרה מספר מלכים, שמכיל פרקים מהגדולות שעשה אלישע הנביא.  יש כאן מעבר מנפלאות הבורא לנפלאות שבהן נראית יוזמתו של אנוש, בשר ודם. במילים אחרות, אם עד כה עסקנו בפרשיות בראשית, שהן פרשיות של בריאה ונפלאות הבורא, הרי שכאן אנו פוגשים פרשיות שניכרת בהן השותפות האנושית.

האישה השונמית גם היא ללא ילדים, ובעלה זקן .אלישע הנביא לא מהסס להבטיח לה בן, והיא אכן זוכה בבן כפי שבירך והבטיח לה. כמו בפרשת וירא, גם האשה, שרה אמנו, לא כל כך מאמינה למשמע הבשורה, וזוכה לבן בגיל 90.

כשבנה של האשה השונמית לא חש בטוב ומצבו מתדרדר היא איננה מעדכנת את בעלה ופונה לחפש בעצמה את הנביא אלישע שיושיע את בנה. אלישע פותח בתפילה לה' אולם אחר כך מבצע פעולות שנראות לנו כמו ניסיון החייאה והנשמה. נדמה שהנער מת אבל הפעולות בסופו של דבר מצליחות, ואלישע מחייה את הבן. גם בפרשתנו בהיפוך תפקידים, אברהם לוקח לעקוד את בנו וזאת ללא ידיעתה של שרה, וברגע הממש אחרון כשהסכין מונפת באוויר מלאך ה' מציל את הבן, יצחק.

בקיצור, הקשר בין עיקר הסיפור שבהפטרה, לבין עיקר סיפור הפרשה- בשני הסיפורים ישנה הבטחה לבן והמשך השושלת על רקע של עקרות ממושכת, עד כדי שההבטחה נשמעת כלא אפשרית. עבור שרה אמנו וגם עבור האשה השונמית פרי בטן הוא משא נפשן שהן כל כך חפצות בו, והוא כל כך רחוק מהגשמה. בשני המקרים כאמור באה ההבטחה בעקבות הכנסת אורחים נדיבה ולבבית. ובשני המקרים מגיע הבן הנולד עד מצב של מוות, אך ההורים זוכים בו זכייה מחודשת.

אז מה השיעור פה?

ההפטרה למעשה מלמדת אותנו שגם כשנראה שהמקרה חתום וגמור וכגזירה של מעלה – אין עלינו להפסיק לפעול. האשה השונמית ואלישע הנביא לא מקבלים עליהם את הדין. נוכח הבן המת נראה היה שיאמרו לעצמם כי זה רצונו של ה', ויש להשלים עימו ולקבלו. אבל הם אינם משלימים ויחדיו בכוחות משותפים ואמונה מלאה – האשה השונמית ואלישע הנביא- זוכים לראות את הבן המת קם לתחייה.

הרב יהודה שביב מסכם- " ואפשר שאף זה לקח מלקחי העקידה והפרשה: לא! לא יחפוץ ה', בשום אופן לא, בקורבנות אדם. ואל לו לאדם לחשב חשבונות של גבוה, אלא עליו לעשות את כל שבידו, ואף למעלה ממה שבידו, להיטיב ולהחיות."

מי ייתן ונצליח בפרט כשאנו חווים אתגרים לעשות את כל מה שביכולתנו כדי להיטיב ולהחיות. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע פרשת כי-תבוא שהיא הפרשה השביעית בספר דברים.

פרשת כי תבוא תמיד נקראת בסמוך לראש השנה והיא מכונה "פרשת התוכחה הגדולה" מכיוון שיש בה תוכחה רבה וממושכת הכוללת רשימה ארוכה של ברכות וקללות. התוכחה אינה ענין של עונש, אלא עניין של טהרה וזיכוך, כמו שמנקים היטב כלי לפני שמגישים בו מאכל או משקה כך אנו לקראת השנה החדשה; התוכחה היא בכדי לעורר אותנו לבחון ולנקות את מעשינו.

הפרשה פותחת בשתי מצוות, הנהוגות רק בארץ ישראל, 'מצוות התלויות בארץ'. המצווה הראשונה היא הבאת הביכורים למקדש; הביכורים הם הפירות הראשונים. כאשר אדם מביא את ביכוריו למקדש עליו גם לומר את 'מקרא ביכורים' שהוא נוסח קבוע המתאר בקצרה את סיפור עם ישראל- הירידה למצרים, השעבוד, ההצלה וההוצאה ממצרים על-ידי ה' והבאת עם ישראל לארץ. פרי הביכורים הוא סמל לתוצאה-ההשתרשות והצמיחה בארץ ישראל. הטקס מסתיים בהנחת פרי הביכורים במקדש, כהודיה והכרה על כל הטוב.

המצווה השנייה, היא תיאור של חלוקות בדיני המעשרות הנוהגים בשש השנים שנמנות בין שנת שמיטה אחת לבאה, השנה השביעית. מעשר מן היבול המופרש לבני שבט לוי, לגר, ליתום ולאלמנה.

הפרשה ממשיכה בתיאור שני טקסים שיש לקיים מיד לאחר הכניסה לארץ. הראשון הוא כתיבת דברי התורה על אבנים גדולות ומסוידות, ולאחר מכן יש ציווי לבנות שם (לאחר מעבר הירדן, בארץ) מזבח לה'. והשני, הוא 'מעמד הברכה והקללה' שיתקיים על שני ההרים מעל לעיר שכם: הר גריזים, שעליו חצי מהשבטים יאמרו את הברכות לכל עם ישראל, ועל הר עיבל, שעליו החצי הנוסף של השבטים יאמר את הקללות לכל בני ישראל, והעם יקבלו אותם במענה של- אמן. הברכות הן השכר על עשיית המצוות והקללות הן העונש על אי-קיומם.

הפרשה מסתיימת בסיכומו של משה רבינו. סיכום המאורעות שעברו על עם ישראל תוך דגש על העזרה שקיבל העם בכל שלב מה', ותיאור המחויבות של העם לשמור את המצוות, " ח וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן." (דברים כט')

 

בפרשה השבוע יש תוכחה משמעותית אך היא בכדי לעורר אותנו שנבחן ונבדוק מה יש לנו, מה צריך ומה אין, שנעשה חשבון נפש והתבוננות לקראת היום הגדול, יום הדין. אבל שימו לב, הפרשה פותחת במצוות הביכורים, לא בתוכחה- מה שנקרא הכנה ממשית לקראת ראש השנה פתיחה בהודיה. הפרשה קוראת לנו לראות ולשים לב שיש לנו גם על מה להוקיר. מסביר הרב דוד אגמון- "ישנה נטיה לאדם שכאשר הוא עושה חשבון נפש ורואה רק את החסרונות, הוא עלול ליפול לייאוש. לכן הפרשה מזכירה לנו את שני העניינים, כשיש חסרונות ואין פירות צריך גם לזכור לראות את חצי הכוס המלאה, להודות ולהלל על כל מה שכן יש. כך גם ההכנה לראש השנה צריכה להתנהל בדרך מאוזנת." זו משמעותה של מצות הביכורים שמופיעה בתחילת פרשתנו, החקלאי שהביא מתנובת שדהו היה קורא נוסח קצר, שעיקרו קורות עם ישראל ותודה על ברכת ה'.

ביהדות, מודה אני היא תפילת הודיה קצרה הנאמרת מיד עם תחילת היום בהשכמת הבוקר: "מוֹדֶה (מוֹדָה) אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּים. שֶׁהֶֽחֱזַֽרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה. רַבָּה אֱמֽוּנָתֶֽךָ׃" דברים אלו מלווים אותנו כל היום, הכרת הטוב זו מידה חשובה ביותר לאדם, ומי שלא רואה את הטובה, לרוב יהיה אדם פסימי. לעניות דעתי, ההודיה היא חובה מוסרית והבעת אנושית בסיסית, אך מסיבות שונות אנו לא תמיד נותנים את הדעת להביע בפינו את ההוקרה שאנו חשים למרות שנהיה מוכנים להשיב טובה לזולת לא בהכרח נזכור להביע אותה גם מילולית.לקופאית בחנות, לפקידה בבנק, למוכר ביריד, למורה בכיתה וכו' לכולם מגיעה ”תודה רבה“ בהארת פנים ובהערכה כי אפילו שזוהי עבודתם והם משולמים עבורה, זה לא מוריד או מעלה מחשיבות הטובה שנעשתה עבורנו.

ובל נשכח את מקורה של המילה יהודי. בשם יהודי מצויה המהות שלנו. המהות שלנו זו הכרת הטוב. אנחנו לומדים את זה מיהודה שהרי לאה אימנו קראה את שמו יהודה מלשון הודיה לה'.

רבי ירוחם ליבוביץ מסכם- "רבות נכתב על המילה הפשוטה -’תודה‘. אמירת התודה בצורתה הראויה – בהכרת טובה עמוקה ואמיתית, עם חיוך על הפנים – גורמת טוב גם לאומרה וגם לשומעיה. לו נתכוון גם במסגרת עבודתנו לגמול חסד, ולאלו שגומלים עמנו חסד נוקיר תודה בפה מלא – והיה זה שכרנו. פתגם רווח בעולם גורס: ”עם חסד – לא קונים במכולת“. ואנו נאמר: אולי לא קונים עם חסד, אבל בהחלט מוכרים איתו…"

בסוף היום, המטרה שלנו, לנתק את עצמנו מתוך ההסתכלות של הדברים המובנים מאליהם ולהתחיל, בצורה מודעת, לפתח חשיבה שיוצאת מתוך נקודת הנחה שאף אחד לא חייב לנו כלום. ברגע שנצליח להיות מודעים כלפי כל דבר שעושים למעננו, גם נתחיל להגיב לו על ידי הכרת תודה כנה.

מחקרים רבים מראים כי לאנשים אסירי תודה יש תחושת רווחה גדולה יותר בחיים ובריאות נפשית מוגברת- הם חווים יותר שמחה, שביעות רצון מחייהם ומהקשרים החברתיים שלהם, התפתחות אישית, תחושת ייעוד בחיים וקבלה עצמית, הם אפילו ישנים טוב יותר וחווים פחות דכאון ולחץ.

בקיצור, אל תמתינו, כבר עכשיו זו הזדמנות להבחין, לראות ולהכיר בברכות המדהימות שיש לנו בחיינו. שנזכה לקראת השנה החדשה להוקיר על כל הטוב שיש לנו, ולעשות זאת בשמחה ומהלב, אמכי"ר.

שבת מבורכת

השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה שנאלצים להיות בקו הספיגה תקופה כה ארוכה וממושכת.