השבוע הפרשה מעבירה אותנו ממצב של שיעבוד למצב של תחילתה של הנהגה והתערבות אלוקית המכה במצרים, והפעם בפרשה, שבע המכות הראשונות. עם שלם המצוי תחת משא העבדות, ומשה ואהרון מגיעים לבשר לו על גאולתם, יציאתם מסיבלות מצרים. אך, פרעה שמכביד את ידו ואף מעצים את עומס העבודה על עם ישראל, גורם לכך ש- " וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." (שמות ו, ט). משה מגיב לדברי ה' כי בני ישראל לא הקשיבו לו אז איך פרעה יקשיב לו, מה עוד שהוא, משה, ערל שפתיים. אלא שאז מגלה ה' למשה- " "(ג) וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ז).
מסביר הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל- "השאלה עתיקה. אם ה' הקשה את לב פרעה, כי אז ה' הוא שגרם לכך שפרעה יסרב לשלח את עם ישראל, לא פרעה עצמו. ואם כן, איפה הצדק? איך אפשר להעניש את פרעה ואת עמו על סדרת החלטות שהם לא קיבלו באופן חופשי? תנאי לענישה הוא אשמה. תנאי לאשמה הוא אחריות. תנאי לאחריות הוא חופש. איננו מאשימים אבנים בכך שהן נופלות, ולא את השמש על שהיא זורחת. כוחות הטבע אינם בחירות הנעשות מתוך בחינת חלופות. רק האדם חופשי. טלו ממנו חופש זה, ונטלתם את אנושיותו. איך אפשר אם כן לומר, כאמור שוב ושוב בפרשתנו, שה' הקשה, חיזק והכביד את לב פרעה? כל המפרשים הוטרדו משאלה זו. גישה אחת היא זו של הרמב"ם ואחרים, המצביעים על מאפיין מפליא של הסיפור. בחמש המכות הראשונות מסופר שפרעה עצמו הקשה את לבו. רק אחר כך, בחמש המכות האחרונות, מסופר שה' עשה זאת. ואם כן, אפשר להבין שחמש המכות האחרונות היו עונש על חמשת הסירובים הראשונים שפרעה נקט מרצונו החופשי…
אובדן החופש שלנו מתרחש בהדרגה, ולפעמים איננו מבחינים בו כלל. התורה מדברת על כך עוד מבראשית. ההצהרה הקלאסית על הרצון החופשי מופיעה בסיפור קין והבל. בראות אלוהים שקין כועס על דחיית מנחתו, הוא אומר לו- "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ." (בראשית ד, ז). בלשון פשוטה: אם תעשה את הטוב, מנחתך תירצה. ואם לא, החטא יארוב לך וישתוקק להכשילך, ועליך להתאמץ למשול בו. כדי לשמור על הרצון החופשי, בייחוד בעת הצפה רגשית כגון בזמן כעס, נדרש כוח רצון. במקרים כאלה עלול להתחולל מה שהפסיכולוג דניאל גולמן מכנה "מחטף האמיגדלה", שבו התגובה היִצרית באה במקום החלטה מושכלת, ואנו עושים דברים שמזיקים לנו וגם לאחרים. זהו האיום הרגשי על החופש.
וישנו גם איום חברתי. אחרי השואה נעשו כמה ניסויים פורצי דרך שביקשו לבחון את כוחם של הקונפרמיזם ושל הציות לסמכות… הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל הראה כי אנשים רגילים מוכנים לתת מכות חשמל מכאיבות להחריד (לא אמתיות, אך הם חשבו שכן) לאדם המצוי בחדר סמוך כאשר דמות סמכותית, הנסיין, אומר להם לעשות זאת. "ניסוי הכלא של סטנפורד", ככינויו של ניסוי שערך פיליפ זימברדו, היה משחק תפקידים שבו חולקו המשתתפים ל"אסירים" ול"סוהרים". בתוך ימים ספורים ה"סוהרים" החלו לנהוג ב"אסירים" באכזריות ואף באלימות. זימברדו נאלץ לקטוע בתום שישה ימים את הניסוי, שתוכנן להמשך שבועיים. אכן, כוחו של הקונפורמיזם עצום. נראה לי שזו הסיבה שאברהם נצטווה לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו. הארץ, המולדת ובית האב, כלומר התַרבות, הקהילה ושנות החיים הראשונות, הם שלושת הגורמים התוחמים את החופש שלנו. היהודים לאורך הדורות נמצאו בחברה אך לא היו כפופים לה. להיות יהודי משמעו לשמור מרחק מכויל מהזמן ומאליליו. בשביל חופש דרושים זמן לחשיבה מדודה ומרחק של ערנות ביקורתית.
האיום המוסרי הוא הטרגי מכולם. לפעמים אנחנו שוכחים, או אפילו לא יודעים, שכמו בני ישראל גם המצרים חוו עבדוּת במצרים… כשהחיים נעשים זולים ובני אדם נתפסים כאמצעי במקום כמטרה, כשתועבות מתורצות בשם המסורת ושליטים נהנים מכוח מוחלט, המצפון נשחק והחופש אובד כי התרבות יצרה מרחב מבודד שצעקת הנדכאים אינה נשמעת בו.
לכך מתכוונת התורה באומרה שה' הקשה את לב פרעה. השליט ששעבד אחרים השתעבד בעצמו. הוא נעשה שבוי בידי הערכים שטיפח. החופש במובנו העמוק, החופש לעשות את הטוב והישר אינו ניתן מעצמו. אנחנו רוכשים אותו או מאבדים, בהדרגה. בסופו של דבר, רודנים מביאים על עצמם את חורבנם, ואילו בעלי כח הרצון, האומץ והנכונות ללכת נגד הזרם זוכים בחופש מזהיר. זו היא היהדות: הזמנה לחופש, שהדרך אליו עוברת בהתנגדות לאלילים ולשירת הסירנות בנות הזמן."
הפרשה מחדדת לנו את חשיבות כוחו של החופש, הסכנות שטמונות בקונפורמיזם, בציות לסמכות ללא הפעלה של חשיבה ביקורתית, והצורך באומץ כדי ללכת נגד הזרם כשנדרש לייצר שינוי להשגת החופש. יתכן שזה ההסבר לצורך בארבע לשונות גאולה- "והוצאתי", "והצלתי", "וגאלתי", "ולקחתי" כפי שהן מופיעות בפרשה-
"(ו) לָכֵן, אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי ה'! וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם עֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם." (שמות ו, ו-ז)
שבת שלום❤️
מוקדש לרפואתה השלמה של תקוה בת חביבה בתוך שאר חולי ישראל. אמן כן יהי רצון
הפטרת חיי שרה- למה הבוחרים לא בוחרים?
ההפטרה לפרשת חיי שרה היא בספר מלכים א'- פרק א', פסוקים א-לא. גם הפטרה זו, כמו הקודמת, לקוחה מספר מלכים. לאחר הסיפור על פטירתה של שרה אמנו וקבורתה במערת המכפלה, פותחת פרשת חיי שרה: "ואברהם זקן בא בימים", וכך פותח גם ספר מלכים: "והמלך דוד זקן בא בימים". עבור אברהם אבינו זו פתיחה לחיים מחודשים, בעוד אצל דוד זו פתיחה המבשרת על דעיכה.
מתאר הרב יהודה שביב- "מההפטרה עולה השוואה מעניינת בין אברהם אבינו לבין דוד המלך. שניהם בונים ומייסדים, שניהם מנהיגים את עם ה', אך בעוד העברת הירושה בביתו של אברהם היא פשוטה וחלקה, בביתו של דוד היא רוויה בתככים ובבעיות."
בהפטרה עוסקים בהמלכת שלמה, העתיד לקבל מלכות שלימה, ובנוסף, עתיד לזכות בהכרתם של מלכי ארץ קרובים ורחוקים, לעומתו אברהם אבינו כבר בפרשה שלנו זוכה בכבוד כשעמי הארץ משמיעים באזניו: "נשיא אלהים אתה בתוכנו" (בראשית כ"ג, ו') ומצהיר על יצחק בנו כממשיך דרכו. אברהם מייסד את האומה הנבחרת ואילו דוד מייסד את המלכות.
אברהם עוד בחייו דואג להמשכיות הראויה: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים… נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי…" (כ"ה, ה-ו). ואילו ביתו של דוד מלא בסכסוכים ומזימות, ואדוניה בנו ממליך את עצמו עוד בחייו של אביו, דוד.
עיקר סיפור הפרשה הוא סיפור שידוכו של יצחק שמאפשר את המשך השושלת של אברהם אבינו. ועיקר סיפור ההפטרה, הוא ללא ספק קביעת היורש, המלך הממשיך. שימו לב, בשני המקרים, בפרשה ובהפטרה, עוסקים בהנהגה, ובבני אדם שאינם מסתמכים רק על הבטחה אלוקית, אלא פועלים ככל שבידם כדי להשיג את מה שנראה להם חיוני, נכון, מקדם וטוב.
בימינו אומנם אין מלכים אבל כבר יש אומה, ובחברה הדמוקרטית שבה אנו חיים יש אפילו בחירות ובמקרה🤓 השבוע היו הבחירות לראש עיר והמועצה.
תהיתי לעצמי- כמה מאתנו מהרהרים ועוסקים בשאלות- מי יכהן כראש הרשות במקום מגורנו בחמש השנים הבאות? מי יהיו חברי המועצה ביישוב או בעיר שלנו? וכמה מאתנו מאמינים באמת שאלו החלטות שהן בידיים שלנו, שלא כמו בימי המלוכה, ובידנו היכולת ליצור שינוי ולהשפיע? ההד השכיח הוא שלא משנה שיטת הממשל- התככים, הסכסוכים והמזימות נותרו בעינם; אין רגע דל בדרמה הפוליטית בכלל בעבר, בהווה וכנראה שגם בעתיד, וספק אם יש בה רגע של תום. אבל בסופו של יום, כדאי שנזכור שיש לנו את החופש לחקור, לבדוק, לשאול ולבחון מי מהמועמדים הכי קרוב לאני מאמין שלי. לפני הרבה שנים אף אחד לא שאל אותנו את מי אנחנו בוחרים, הייתה הכרזה וזהו. והיום פונים ומבקשים מאתנו לצאת ולבחור, ורבים מאתנו בוחרים להיות פאסיביים, בוחרים שלא לבחור. ועלינו לשאול את עצמנו-האם אנו מפספסים הזדמנות נדירה להשפיע ולשנות?
מי ייתן ונצליח לפעול, להתחבר ולהשפיע . אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, יהוסף אורי בן הדסה, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.