Photo by DAVIDCOHEN on Unsplash
פרשת וזאת הברכה חותמת את ספר התורה, והיא צמודה לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים. פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.
עם סיום קריאת התורה, הפרשה גם מתארת את יומו האחרון של משה רבנו המברך את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל. כל ברכה, בהתאם לאופי ולתכונות, וע"פ התפקיד המיוחד של כל שבט במרקם הלאומי.
הסופרת יערה ענבר מסבירה, "הטבור שסביבו מחוללים דבריו של משה ערב היפרדו מן העם, הוא הדינמיקה ההכרחית בין היחיד והיחד, כאשר זה ניזון מזה ואין זה מבלעדי רעהו…
אך אם מציצים היטב אל נבכי חרכי הנאום, מגלים אלמנט נוסף הכמוס בו. בין כוח היחד לכוחם של היחידים, מגלים את לחישתו של משה, כי סוד הגבורה הוא דווקא ביכולת ההישענות.
בעוד אנו רגילים לחשוב כי בעל הכוח ניחן רק בכושר ההתנעה קדימה, ביכולת להיות עצמאי ובלתי תלוי עד כמה שאפשר, בהסתערות הזקופה וחסרת הפניות – הרי שכאן בא משה ואומר: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ…" (דברים לג, כט).
התכונה המרימה את ישראל אל הפסגה היא היותו "עם נושע" – עם שבעצם הווייתו הנו משווע ונענה. כושר ההישענות אוצר בחובו הן את היכולת להרפות ולהפקיר עצמך לעתים לחסד – תכונה אשר נגזלת מאתנו תדיר ברגע שאנו מתבגרים, והן את האמונה באפשרות התשועה, שאף היא איננה מובנת מאליה. היודע להישען נפטר מן הדריכות המתמדת, מן המתח הבלתי פוסק, ולמעשה – מן הבדידות…"
בתרבות המערבית מחנכים אותנו כי משמעות יחסים בריאים היא לקיחת אחריות- כל אחד על הצרכים של עצמו. כל אחד דואג בעצמו לתחושת הביטחון שלו במערכת היחסים, ללא ציפייה מהאחר שיעשה זאת עבורו. ואכן, יש בזה צד ריאלי, כי רובד חשוב מיחסים בריאים הוא היכולת שלנו לראות, להקשיב, להבין, לדאוג, ולהרגיע בעצמנו את עצמנו. יחד עם זאת, ליחסים בריאים יש רבדים נוספים בקשר, כי הריי את כל זה אפשר גם לעשות לבד לגמרי… לכן, הרובד הנוסף שחשוב במערכת יחסים בריאה, הוא גם היכולת לדאוג, לשמור, לראות, להקשיב, להבין, להרגיע ולהישען האחד על השניה וכו׳. העצמאות חשובה אך הביחד חשוב לא פחות.
וכך מסביר הפסיכותרפיסט, עמיחי זלינקובסקי, "בקשר בריא חשוב כל כך לדעת גם לווסת את עצמנו בעצמנו, גם להתווסת ביחד ובעזרת האחר. חשוב כל כך שיש לנו את שתי היכולות האלה, וששתיהן זמינות ואפשריות לנו. תלות בריאה (היכולת להעזר, להשען, לשים ראש, לקבל, להיות מוזן, לקבל תמיכה והרגעה וכו׳) נתפסת כחולשה, ולא יודעים איך לווסת את עצמנו ביחד ובעזרת האחר.
קשר כזה הוא הוא קשר מרוחק, קשר בו אין השענות, אין מנוחה בתוך ואל תוך הביחד, אין הרגעות בתוך הביחד, אין תחושת מוגנות בתוך הביחד, הביחד מרגיש בעצם מאיים ולכן מתגוננים ממנו, ולכן אין מפגש בתוך פגיעות, ולכן אין קירבה ואינטימיות אמיתית. ולכן, אין באמת.. ביחד."
אז מה עיניין ההישענות ומדוע עלינו לחזור על קריאת התורה שוב ושוב במחזוריות אינסופית, ומדוע להתחיל מיד סבב חדש? עונה הרב אלדד יונה "לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו."
מאותה הסיבה כנראה, אנו גם קוראים את מגילת קהלת, 'מגילת חשבון הנפש הגדול', שבה נעשה ברור לגבי ערכי הקיום האנושי, הברור לגבי מהות האדם, תכליתו, והתוכן הערכי והמשמעות בקיומו.
בסוף קריאת התורה אנו מקבלים תזכורת לצורך וליתרונות של ההישענות אחד על השני, העבודה בשיתוף פעולה, והאמון שלנו אחד בשנייה. ההישענות מייצרת מרחב לאינטימיות ומזכירה לנו שכולנו אנושיים וזקוקים אחד לרעהו. רובנו רוצים לחיות חיים משמעותיים, מהסוג שיטביע חותם כלשהו בעולם. להטביע מזכרת לקיומנו בעולם, סוג של חיי נצח שהם חלק מתרומתנו למין האנושי. החותם הוא ביטוי לשליחותנו בעולם, ועוד יותר ביטוי לשליחות שלנו שהיא תמיד כלפי אחרים. כולנו כמו גוף אחד בעל איברים שונים הנשענים זה על זה, משמע, שהכל קשור לכל. אז איך מסייעת לנו התורה גם בימינו?
התורה מציעה לנו ארבעה רבדים שונים של התבוננות- פשט, רמז, דרש וסוד, (פרד"ס), וככל שנעמיק ונתבונן נגלה את הרלוונטיות שלה לחיינו, ואת יכולתה של התורה להביע מסר מורכב שהוא גם עכשווי.
צריך להבין את החידוש הגדול של התורה בהקשר התרבותי של העת העתיקה. זכויות הפרט והאזרח לא היו קיימות בתרבות הקדומה, והתורה חידשה אותן בתחומים רבים כמו היחס לעבדים ולעניים. רק אלפי שנים לאחר מתן תורה התקבלה בתרבות המערבית העמדה שכל אדם הוא סובייקט בעל זכויות, ולא רק אובייקט שאמור לשרת את צרכיו של המלך למשל.
ניכר כי התורה היא על-זמנית ורלוונטית לכל דור ודור ועד סוף כל הדורות. עצם העובדה שאנו קוראים, אומרים וכותבים כל שנה דבר תורה מחודש ושונה מעידה על החשיבות והנחיצות בקריאה החוזרת ונשנית. מה שמאפשר התבוננות מזוויות שונות ובהמשך להורות את התורה באופן חיובי, לנו ולדורות הבאים, באופן שמשקף ומדגיש את הברכה שבה. לעיתים, בסיום קריאה של ספר, ישנה תחושת מיצוי, ולפעמים אפילו עצבות שנגמר… יחד עם זאת, בסיום קריאת חומשי התורה, ישנה שמחה, על הסיום, אך בעיקר על האפשרות להתחדש, לגלות וללמוד עוד. וזוהי תכליתו של האדם, לחפש משמעות בכל דבר שהוא עושה, שורש הרעיון של הקריאה המחזורית, 'וזאת הברכה', ממש כפי שהמחיש לנו משה רבנו. זה לא מקרי שאת פרשת השבוע הזה, האחרונה בסבב השנתי, קוראים בשמחת תורה – באותו זמן שבו מתחילים לקרוא גם את פרשת בראשית, הפרשה הראשונה. גם זו תזכורת שכל סוף מביא עמו התחלה חדשה, לה אנו מצפים יחד וגם כיחידים בתקווה ומתוך תודעה שהישענות איננה מעידה על חולשה, והיא אף יכולה לייצר שיתופי פעולה וחיבורים מקרבים.
חזק חזק ונתחזק. חג שמח, גמר חתימה טובה ושבת שלום 💗
