תגית: דיבור

החודש, עדיין חודש "אלול"- הוא "עת רצון", זמן לבירור הרצונות שלנו, מה אנו רוצים מהשנה הקרובה, קיבלנו חודש שלם לחשוב ולהחליט איך לדייק ולמקד את הרצונות שלנו. בעוד בראש השנה, חודש תשרי, ממש בפתח הדלת, זה הזמן לתכנן. מרצונות אנחנו כבר עוברים למחשבות. חושבים ומתכננים איך השנה הקרובה תהיה שונה וטובה יותר. ובהמשך, ביום כיפור העיסוק הוא בפה- האכילה באמצעות הסעודות והצום, והדיבור באמצעות התפילה. באיזו שפה אנחנו בוחרים לברוא את המציאות לשנה הבאה עלינו לטובה. ולמעשה, בסוכות אנחנו כבר בונים סוכה, כלומר, מרצון, מחשבה, ודיבור אנחנו כבר עוברים למעשים. המסר הוא ברור- אפשר לשנות וזהו תהליך!

היהדות מציעה לנו את האפשרות של 'חזרה בתשובה', שמתחילה בבירור הרצון שלנו. הפרשה השבוע, פרשת ניצבים, אומר הרב שניאור אשכנזי, זוהי הפרשה של תשובה, "(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם" (דברים כט'), וממשיך בפרק ל'- (ב) וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר-אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם: אַתָּה וּבָנֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶׁךָ. (ג) וְשָׁב יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ…"
זהו המפגש האחרון של משה רבנו עם בני ישראל, והוא מגלה להם את סוד מצוות התשובה. במילים אחרות, אם נפלנו או טעינו אפשר לתקן או אפילו לחזור ולהתחיל מחדש. ולכן, הפרשה הזו תמיד נקראת לפני ראש השנה. הרבי מליוובאוויטש קורא לזה 'להיכנס למכבסה', כמו בגד שניתן לנקות אותו מכתמים ולכלוך במים חמים וחומרי ניקוי, ולא זורקים לאשפה. כך, אור התורה, המצוות והתפילות יחד עם המעשים הטובים ביכולתם להסיר את הכתם. במהות שלנו, בני האדם, אנחנו טובים, והחרטה היא עדות להבנה וההפנמה שאותו חטא הינו מעידה ולא באמת מי שאנחנו. כולנו חייבים פתחי מילוט,  שהיאוש לא ידבק בנו אלא להיפך שנדע שבכל רגע נתון יש תקווה וניתן לבחור לשנות את המציאות.

אומר ד"ר דניאל גוטליב- "צו השעה, תהליך התשובה, הינו ביסודו חוויה דתית מהמדרגה הראשונה. אדם קטן עומד מול בוראו ותוך כדי התבוננות באפסיותו אל מול הבריאה, הוא מבין כי עליו לכוון את מחשבותיו ואת מעשיו לאביו שבשמים, ובסופו של דבר לשקול מחדש את מעשיו ביתר תבונה. התשובה היא תהליך דתי ורוחני המבוסס על הבנה שלנו את מקומנו ביקום ומול הבורא, אולם היא נשענת גם על אדנים פסיכולוגיים רבים.
תהליך התשובה הוא במידה רבה תהליך של בחינה עצמית שבו אדם לא בוחן רק את מעשיו אלא גם את עצמו, לטוב ולרע. זהו תהליך המחייב מידה רבה של התבוננות פנימה, באומץ, בכנות ומתוך כך נכונות של האדם להכיר במה שימצא שם. זוהי היכולת של האדם להכיל את מצבו האמיתי ללא כחל וסרק. האדם נדרש להפשיט מעצמו את כל המסכות המסתירות את פניו האמיתיות, להסיר את התפאורה אשר בימים כתיקונם גורמת למעשים מסוימים להיראות יותר טוב ממה שהם באמת. זהו תהליך שעלול להיות מפחיד…" לכן, הפרשה אומרת לנו מצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- ברצון, במחשבה, בדיבור ובעשייה.

אני מאחלת לכולנו שנהיה אמיצים השנה להיות כנים ולהתבונן פנימה. שנצליח להתחבר אל עצמנו, לסביבתנו ול-ה' ממקום אמיתי ועמוק. שתהא שנה זו משמעותית וטובה מקודמתה! אמכי"ר.

שבת שלום וחג שמח!

הרב דוד אגמון מטיב לתאר את פרשות מטות-מסעי, "שתי הפרשות חותמות ומסכמות את חומש 'במדבר' ומגלות לעינינו את תמונת ההשגחה על כל מסעות חיינו עם דגש על הבחירה החופשית הניצבת בפנינו בכל מסע ומסע."
בפרשת מטות משה רבינו מלמד אותנו איך לדבר, חשיבותה וכוחה של כל מלה שאנו מדברים, שכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים. כזכור כתוצאה מההכאה של משה רבינו במטהו על הסלע, הוא לא זוכה להיכנס לארץ ישראל, בפרשות אלו הוא מלמד את כולנו איך לדבר, שלפעמים צריך מטה, אך ההשתדלות שלנו צריכה להיות מיטבית בדיבורנו כך שלא נזדקק למטה.

מבהיר הרב דוד אגמון- "מטה זה מלשון הטיה. המטה מייצג את הכח להטות את פני המציאות לטובה או חס ושלום להפך. בתוך כל אחד מאתנו יש ראש מטה שמנהיג אותנו בפנימיות. מאוד קל לראש המטה הזה ישר להכות, אך עלינו ללמוד איך לנהוג עם המטה בתבונה. בין אם זה נוגע להנהגה פנימית, לחינוך ילדים או לקשרים עם הסביבה. אנחנו נדרשים שהמטה ישמש להנהגה טובה ושהדיבור שלנו יהיה דיבור של אהבה ויפעל את כל מה שצריך לפעול, גם בלי הצורך במטה. לשם כך, עלינו ללמוד היטב את אומנות הדיבור מהתורה. אנו בסיומו של ספר 'במדבר' פה כבר טמונה ההתחלה של ספר 'דברים'. ספר 'דברים' הוא השיא של יכולת הדיבור האנושית. אלה הדברים הטהורים אשר דיבר משה אל כל בני ישראל, ברגעים האחרונים של חייו. פרשת 'מטות' עוסקת בדיני נדרים ושבועות. בדיוק בעניין זה אנו רואים עד כמה חשוב דיבורו של אדם, עד איפה מגיע כח הדיבור של האדם למעשה. אומר הרב שליט"א, אדם ע"י דיבורים יכול להפוך מציאות בפועל, ממש לשנות את העולם בו הוא חי… השבועות והנדרים הם למעשה גבולות שבעזרתם אנו מטים את כח החיים לכיוון מסוים הרצוי לנו."
בפרשה השנייה, מסעי, מתוארים 42 מסעות שלנו כעם וכפרטים. הרב אייל ורד מביא בספרו, 'אל שפת האמת', את פירושו של ר' יהודה אריה לייב אלתר-
"מסעי בני ישראל המתוארים בפרשה בצורה כל כך מפורטת מהווים בשביל ה'שפת אמת' משל למסע חיינו. מסע החיים של כל אחד ואחד מאתנו, מיום הלידה ועד מאה ועשרים.
המסעות מתוארים בצורה כפולה: "מוצאיהם למסעיהם" מצד אחד, ומצד שני "מסעיהם למוצאיהם". מה פשר כפילות זו?
סוד הכפילות נעוץ בכך שבכל מסע נפגשים בנקודת מוצא חדשה. המסעות מתקדמים, אבל בכל פעם פוגשים אתגרים חדשים, התמודדויות חדשות. המסע של אתמול נהפך לנקודת המוצא של היום, וממנה יש לנוע קדימה. מה שהיה חידוש מרעיש אתמול הפך לשגרה של היום, שדורשת מסע חדש שיפרוץ וייקח אותם הלאה. המסע הוא בלתי פוסק. זהו מסע חיינו הדורש מאתנו להתקדם כל העת, לחפש ולבקש אתגרים חדשים, לפרוץ שוב ושוב את הגבולות של עצמנו….
אך בין המסעות יש חניות. רש"י בסוף ספר שמות אומר שהחניה נחשבת לחלק מן המסע. תפקיד החנייה הוא ליצור תהליך של הפנמה. כלומר, שהמדרגה החדשה תהפוך לחלק מאתנו, תהיה לנו לטבע שני או ראשון, ותאפשר לנו לחפש אתגר חדש, לאחר שאתגר המסע הראשון כבר הוטמע היטב בתוכנו…
מ"ב המסעות הם בעצם מ"ב שלבים בחיים של כל אחד מאתנו. בדרך, בחיפוש, במשמעות. לא לחינם דרשו החכמים שמ"ב מסעות אלו הם כנגד התפילה הידועה "אנא בכוח גדולת ימינך תתיר צרורה", תפילה שיש בה מ"ב מילים בדיוק."
פרשות אלו הן תזכורות חשובות עבורנו, הדיבור שלנו משפיע על המעשים שלנו. כפי שכבר ציינו, בספר החינוך נאמר, 'כי אחרי המעשים, נמשכים הלבבות.' החיים שלנו כאמור מסע מתמשך הדורש מאתנו להתקדם, להשפיע טוב ולצמוח. מי ייתן ונצליח בהנהגה הפנימית שלנו ובהנהגה שלנו עם הסביבה לתקשר ולהתחבר באמצעות דיבור מקדם ובונה שמוביל למעשים טובים ומטיבים. אמכי"ר
שבת שלום😍

הפרשות שלנו השבוע, תזריע מצורע, עוסקות בדיני טומאה וטהרה. והשאלה- מהו הדבר שגורם והופך אדם להיות טמא? כיצד אישה שיולדת הופכת מיד אחרי הלידה להיות טמאה? הרי זו מסירות נפש ללדת, מדוע היולדת צריכה לעבור 80 יום של טהרה במקרה שילדה בת ו-40 יום במקרה שילדה בן? בשתי הפרשות הללו מרוכזים רוב דיני הטומאה והטהרה. הפרשות מרחיבות על המצורע ובעצם מדברות על הדיבור, היציאה מפה-רע (פרעה) לפה-סח (פסח) וכל זה במשך 40שנה במדבר, שוב אותיות דיבור. בנוסף, כולנו מכירים את 4 המצבים- דומם, צומח, חי ומדבר- שזהו האדם; כאמור נקרא מדבר וזה מה שמבדיל אותו מהחי. משמעות עצומה לכח הדיבור. "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז)" לרוח ממללא" (אונקלוס). בתרגום אונקלוס הביטוי "נפש חיה" מתורגם ל"רוח ממללא", כלומר "רוח מדברת". גם רש"י מאמץ את הפירוש הזה- "'לנפש חיה', אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם, חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודבור".

הצרעת שעליה מדברת התורה, היא ביטוי פיזי לפגם מסוים בנפש, בצד הרוחני שלנו. הגמרא (מסכת ערכין דף ט"ז) אומרת, שמחלת הצרעת הנה תוצאה ישירה של לשון הרע, שדיבר האדם על חברו. כמו מרים הנביאה, אחותו של משה, שדיברה לשון הרע ומיד לאחר מכן לקתה במחלת הצרעת.

ריה"ל, רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי (מאמר ב אות ס) מסביר "שאפשר שטומאת הצרעת וטומאת הזיבות הן תלויות בטומאת המת, כי המוות הוא ההפסד הגדול, וכן האבר הנגוע בצרעת הוא כמת, וכן הזיבה היא זרע שנפסד שהיה מוכן להיווצר ממנו יצור אנושי. לפי "הכוזרי" הסיבה המשותפת לכל הטומאות היא המוות… תוצאה של שלילת החיים, שמהמצב הקודם שלהם יכלו להיווצר חיים חדשים ועכשיו היא נשללה."

וכמו רבי יהודה הלוי, חכמים רבים אימצו הגדרה זו ל-מהי טומאה. הרב שרגא סימונס מסביר- "הטומאה איננה מצב של נחיתות רוחנית ואיננה מייצגת את המלוכלך או המזוהם. הטומאה מייצגת את אובדן החיים. את אובדן הקרבה לקב"ה, שמהותו העיקרית היא – חיים".

סוגי הטומאות השונים קשורים למוות או לניתוק הקשר עם מקור החיים. המפגש עם המוות נושא בקרבו "טומאה" לאדם היהודי. הרש"ר הירש מבאר- "כל שורה בהלכות טומאות מגע מעידה, שהטומאה אינה חלאה מיסטית, מאגית, חומרית, אם כי בלתי נתפסת, העוברת לאדם ולחפץ על ידי מגע במת, בנבלה. הטומאה קשורה אמנם למוות, אולם רק כרעיון מושגי, לא כמציאות."

למרות שגוף אדם מת נקראת "אבי אבות הטומאה", ברור שאין הכוונה לפגוע ואו להעליב את המת או חלילה להטיל כתם על ערכם של החיים והמתים. הרי חשוב שנזכור שהטיפול במת, הלווייתו וקבורתו נחשבים למצווה גדולה, מצווה הנקראת "גמילות חסד של אמת".

למעשה המילה "טומאה" נגזרת מלשון "אטימות". מצב טומאה מאפיין אוטם וניתוק מהחיבור הטבעי הקיים בין הנברא לחיים. הגוף שהתנתק מהנשמה שהיא חלק א-לוקה ממעל על ידי המוות, התנתק גם מהאלוקות, ממקור החיים, ולכן הוא טמא. הפירוד המהותי הזה שנוצר הוא מקור ה"טומאה". גם הצרעת קשורה אל המוות, בהיותה תופעה של בשר מת.

כך גם ניתן להבין את טומאת אישה נידה. הנידות נוצרת כתוצאה מהתפרקות וממוות של גרעין שהיה ביכולתו ליצור חיים חדשים. מותו של גרעין זה הוא גורם הטומאה.

בנוסף לכך, בפעם הראשונה בתולדות האנושות הופיע המוות בעקבות חטאו של האדם הראשון. כלומר, בגופת המת יש תזכורת לחטא הראשון. חטא המהווה סמל לניתוק הראשוני שבין האדם לאלוקות. ניתוק זה קרוי בפינו, "טומאה".

הרב שניאור אשכנזי מסביר מהי טומאה כיום, טומאה היא בעצם בלבול, כשהאדם מאבד את הכוח ואת משמעותם של החיים; בלבול תודעתי, במילים אחרות, בלבול פסיכולוגי ונפשי, לא מבין מה קורה בחייו? לשם מה הוא חי? חווה מאבקים מבלי להבין לשם מה הוא נלחם? כשהאדם חווה ריקנות הוא מאבד את הנחישות והרצון להתאמץ ולהפוך את חייו למשמעותיים. במצב נפשי של התרוקנות וחולשה הסכנה היא שכל דבר יכול למלא אותה, ולרוב בדברים הלא טובים, ייאוש, עצבות וכד'. המצבים שבהם האדם הוא ללא כוח אלו המצבים שבהם האדם פגיע וחלש יותר להיאבק ולהתגבר. לכן, עלינו לזכור שכמו שהמוות שהוא הפסד של הגוף, איבוד החיות, משותף לכל הטומאות, כך אנו מרגישים כשאנו מרוקנים, אטומים וללא חיות, והתרופה המומלצת באותם רגעים היא לא לעסוק בעצמנו וברצונות שלנו אלא להסיח את הדעת ולעסוק בעזרה לאחר, בקריאה ולימוד, לא להתבוסס ולעבור 'לגור' בריקנות ובקושי.

ללא ספק, זהו תהליך הדורש מאתנו עבודה בשוטף, סילוק עשבים שוטים של רכילות ולשון הרע, החלפה לאנרגיה חיובית לזרעים של פרגון, מחשבות חיוביות ומילים טובות. וכמו כל עבודת גינון, גם פה יש צורך בהתמדה ובעקביות של הנהגת המחשבות שלנו המובילות למילים היוצאות לנו מהפה ובסופו של דבר למעשים, כן, המחשבה שלנו מייצרת מציאות🤓

אז מדוע הטבילה במים, מעשה גשמי, הם שמטהרים? מדוע לא לעשות תשובה, לתת צדקה, להתפלל וכו'? כיצד מים מנקים את הטומאה? הרמב"ם מעלה שאלה זו, שהטומאה איננה טיט או צואה שהמים יכולים לשטוף ולנקות.. אז מה עניין הטבילה?

טבילה מלשון ביטול, ומים מסמלים חיות ואת התורה, כלומר הטבילה במים חיים מבטלת את הטומאה. בניגוד למוות המסמל את הניתוק וההיפרדות, מסמלים המים את החיים והפריחה, ולכן יש בכוחה לסלק את הטומאה ולהביא לטהרה.

כך גם הטבילה במקווה מטהרת את האישה מטומאת נידה. כמו מי השפיר ברחם האישה שמספקים לעובר את צרכיו התזונתיים, אבל בנוסף הם גם מגנים עליו מזיהומים, משמשים כבולמי זעזועים ומגינים על העובר. כך גם הטבילה במי בראשית, מים שאין בהם שמץ של מלאכותיות, מחדשת את הקשר והחיבור עם החיים- והאדם נטהר!

המצורע (המוציא-רע) שנענש על דיבור לשון הרע צריך לעבור תהליך ארוך ומייסר שבו הוא מורחק ומבודד. מטרת ריחוקו של המצורע מן המחנה איננה בגלל חשש מהידבקות, אלא כדי לאפשר לו להיות לבד, לעשות חשבון נפש, לפשפש במעשיו ולהכיר בטעויות שהוא עשה, ולהתחרט על מעשיו. המסר הזה מתאים בוודאי לכל דור ודור. בימינו איננו סובלים מאותם נגעי עור, אבל ייסורים רבים ואחרים פוגעים בנו, כעסים, עצבות, פחדים, חרדות, וכו'. נפש וגוף תמיד היו ויהיו מחוברים ומשפיעים זה על זה.

בגמרא (ערכין טו) מובא כי לשון הרע הורגת שלושה אנשים: את אומרו, את מקבלו ואת האדם עליו דיברו.

הצרעת כנגע נראית לנו כמשהו מרוחק ולא שייך לתקופת חיינו בכלל. אני מזמינה את כולנו להתבונן לרגע מהי אותה צרעת, אותו נגע, שהתורה עוסקת בו, וכמה הוא לגמרי שייך ישירות למציאות חיינו היום (כל הרשתות החברתיות וכו'). בחירה של כל אחת ואחד במחשבה ובדיבור טוב יכול להמיר את הנגע הזה לענג.

כפי שכתב דוד המלך בתהילים, "מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים ל"ד י"ג). וכפי שאמר בנו, שלמה המלך, "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ–שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כ"א כ"ג). מצרות, מרמז על צרעת. מי ששומר פיו, שומר נפשו מהנגע.

בסופו של דבר הכל מתחיל מהרצון ומהמחשבה שלנו, בזרעים שאנו שותלים בחיינו; הפרשות הללו נותנות לנו את הכוחות לברר מהו הרצון שלנו, להתחבר לתודעה בריאה ומצמיחה ולשליטה בזרעים של המחשבות, הדיבור והמעשים שלנו.

שנצליח לזרוע מחשבות טובות, מצמיחות ומקדמות לדיבור נכון ומעשים טובים שיובילו לחברה בריאה אכפתית ואיכותית. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤

  השיעור מוקדש לרפואתם המלאה של רחל בת לאה, רבקה בת תמרה, משה בן חנה רבקה, אברהם לייב בן חיה סאסל, אביבה בת מזל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, ומיזנה בת מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הערב נשב ליד שולחן הסדר, ה-חגיגה ה-גדולה של השנה, מתכונים ומאכלים ייחודיים, סידור ועריכה מיוחדת של השולחן, כלים מחודשים, דרוכים ומוכנים ל- מפגש המשפחתי והחברי ה-חגיגי של השנה. מה שנקרא ביטוי ממשי להעברת המסורת והמורשת לדור הבא. הכנות רבות, ממש התכוננות והשקעות בכיצד השנה נעביר את הסדר, מה המסרים והסיפורים שאנו רוצים להדגיש ולבטא במהלך הסדר וכו'…. אבל לפחות מהניסיון האישי שלי כשמתחיל הסדר יש שיבושים, הסחות דעת של ילדים, רעש, איבוד סובלנות של מבוגרים וילדים גם יחד, חלק אפילו משתעממים והרעב מתחיל להשמיע קולות…. בשורה התחתונה, לא מממשים את אותה ציפייה גדולה שפיתחנו לליל הסדר🤓 והשאלה איך הופכים את אירוע ליל הסדר השנה לאירוע כייפי ומהנה, ואכן מממשים את העברת המורשת, ערכים, ומסורת לדור הבא ומחזקים את כולנו. הרב שניאור אשכנזי הטיב לתאר את חג הפסח- מסיבת יום הולדת של העם היהודי, במצרים נולד עם חדש, עם ישראל, עם שיצא מעבדות לחרות בכדי לקבל את התורה לאחר שהות של 210 שנים במצרים. היום שבו התחלנו את דרכנו כעם, ההתחלה של הכל.
כמו כל תהליך בריא ונכון כך גם ליל הסדר- ממושך, לילה ארוך, מצריך סבלנות ויצירתיות, לצאת מהקופסה. לוודא שלא הגענו מורעבים לליל הסדר, לבחון כיצד אנו מספרים את הסיפורים, שרים שירים, מוסיפים הסברים קלילים ואקטואליים, משחקים ומפעילים את המשתתפים במהלך הערב:-) והכי חשוב שואלים שאלות- כולם שואלים שאלות!!! שאלות מעוררות את המחשבה, מכניסות חיות והכי חשוב מחברות. שאלות הקשורות ישירות בהגדה יכולות להיות גם שאלות אקטואליות והכי רלוונטיות להיום. למשל,
• מה נשתנה הלילה הזה עבורי מכל הלילות? איזה שינוי/חידוש/הרגל אני מאמצת השנה?
• מה מצרים (מלשון מיצרים, קשיים, אתגרים וכו') עבורי ( עבור כל אחד ואחת מהמשתתפים בסדר) היום?
• מה זו חירות עבורי ? לאיזו חירות אני יוצאת השנה ( חברתית, פיזית, רוחנית מנטלית וכו׳)?
חכמינו אמרו- "פה סח", "והגדת לבנך…" , ה-חג שבו סחים, מגידים, מהורה לילד/ה ומנחילים את העבר. זמן ומקום הם מרחבים וצירים שבהם נעה הזהות של כולנו במסע החיים. "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", זו אותה תחושה כשאנו מנסים לברר לעצמנו את זהותנו, ולחפש אותה בין הזמן למקום. פסח מזכיר לנו את חשיבות הדיבור, השיתוף, האמונה וההוקרה שלנו, ממש תיקון הדיבור. "וכל המרבה לספר את סיפור יציאת מצריים הרי זה משובח", היכולת לדבר בחופשיות וללא פחד להביע את דעתנו זו חירות. סוג הדיבור שלי מבהיר האם זהו דיבור של בן חורין או עבד.
סיפור יציאת מצרים מלמד כי היציאה משעבוד לחירות היה תהליך הכרחי להתהוותו של העם היהודי. חירות רוחנית מתייחסת לשחרור משעבוד לחומר, למאוויים ולמרדף אחר העונג, וכפי שאמר הרב קוק "יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות…" חשוב שנכיר ונבחין למה אנו משועבדים, ממה כדאי להשתחרר כדי שנוכל להתפתח, להתקדם ולצמוח.
חירות היא גם ההתמקדות באחר, "הא לחמא עניא די אכלו …" המצה היא לחם עוני שאכלו אבותינו… כך פותחת ההגדה, כשאני מתגבר על האגואיזם שלי, לא משועבד לתאוות, והמאוויים שלי, אלא רואה את האחר, זו חירות. אני שם את הזולת במרכז. המסע שלנו כעם הוא שלימד אותנו את חשיבות הצדקה והחסד ופיתוח הרגש לאחר.
אין מתאים יותר מחג זה כדי לשאול את עצמנו: האם אנו אכן בני-חורין? האם אנו מתנהגים כרצוננו, או רצים אחרי האופנה והפרסומות האחרונות? האם חיינו נקבעים לפי נורמות מוסריות, או לפי נורמות חברתיות? וכו׳
חג הפסח הוא הזדמנות נפלאה לצאת ל"חופש הגדול". חופש בו נהיה, סוף-סוף, אנו עצמנו.

ואסיים עם הגדרה לחירות של ליאורה ציון-תאיר,
"- מי לא רוצה להיות בת חורין? להשתחרר מהעבר, מהסביבה שחוסמת אותי, מהמחשבות שמגבילות אותי, מהתאוות ומחוסר הביטחון שלי… אנחנו חושבות שחירות היא זכות, פריבילגיה ומחכות שהמחשבות שחוסמות אותנו ייעלמו ושהסובבים אותנו יעניקו לנו את החירות הנכספת.
לאחר שעם ישראל יצא ממצרים הקב"ה הוביל אותו במדבר, אל עבר הארץ המובטחת. אני חושבת שאפשר לראות בהליכה דווקא במדבר ובשממה רמז למסירות נפש הנדרשת כדי לבחור ולהפוך לבני חורין באמת לאחר עבדות של 210 שנים.
ואני שואלת את עצמי האם אני מוכנה לצאת מהמצרים שלי , ולחצות את המדבר שלי."

שנזכה הפסח הזה לצאת לחירות, להתגמש עם התכניות שלנו לליל הסדר ולהתחבר לחברים, למשפחה ולמי שאנחנו. שיהיה לכולנו ליל סדר מהנה, מעשיר ומחזק. אמכי"ר.

יום הולדת וחג פסח שמח❤