תגית: גאולה

השבוע משה פונה לבני ישראל ומציג לפניהם את בשורת הגאולה. משה מדבר אל העם, ויש לו מסר חשוב, אבל העם עייף, קוצר הרוח של בני ישראל במצרים אמיתי, המצרים רדו בהם ולא נתנו להם לחדול מעבודה, מרוב טרדות ודאגות העם לא פנוי נפשית לבשורה.
כמה מובן וכמה מוכר. לא פעם הילדים, חברים, אנשים בכלל, משתפים אותנו בחוויות, תכניות, אפילו התלבטויות… ואנחנו לצערנו לא ממש שם! המחשבות נודדות ללוז (לוח זמנים), למחויבויות שעוד נותרו, ואיך אנחנו עם הזמן שעוד נותר להיום…כמה נספיק? כל ביפ בטלפון מסיח את דעתנו, והתהייה אם התווספה משימה נוספת לרשימה… המכשיר הקטן הזה שמאחסן בו את חיינו, הודעות, מיילים, מספרי טלפון, הקלטות, תמונות, תאריכים, פגישות ועוד ועוד אבוי לנו אם הוא חלילה מתקלקל, נשבר ואו שלא נדע, אבד. היום אמרה לי קולגה בגאווה "אני תמיד זמינה, הטלפון תמיד צמוד אלי…"
אכן, כולנו שקועים בשעבוד השוטף שלנו, מי יותר מי פחות, ועם הקידמה וההתפתחות מסתבר שהשעבוד שלנו רק גדל, מערכת הציפיות גדלה, ההתפתחות והשפע מאפשרים לנו לתת מענה מהיר ויעיל יותר אך יחד עם זאת כובל אותנו לעוד משימות, אטרקציות, ורצון להישאר בעניינים- כביכול מחוברים ומעודכנים! והתוצאה- אנו מתקשים להיות פנויים פיזית, רגשית, מנטלית ובאמת להיות קשובים לדברי אחרים. תכלס, אנו בקושי פנויים להקשיב לעצמנו.
משה רבינו מילא את בקשתו של ה' ודיבר אל בני ישראל, היה לו עדכון סופר חשוב ומשמח, הקץ לעבדות והשיבה לארץ ישראל, אבל העם שהיה מוטרד, ומותש- לא היה פנוי להקשיב. פירוש אור החיים מאיר היבט נוסף בהקשר זה. "בני ישראל לא הוכרעו רק על ידי צער העבודה לבדו, אלא גם בשל העומס הנפשי. ייתכן כי מה שדרוש הוא לפנות לבני ישראל בדברים, אך לא בדברים של שינוי חברתי אלא בדברי תורה שנועדו להרחבת דעת. ייתכן כי הצעד הנכון היה "לשים בצד" את חזון השינוי ולפנות לבני ישראל מהמקום שבו הם נמצאים." על מנת שתהא הקשבה על משה לדחוק הצדה את המטרות שבשמן הוא פועל ולהתפנות ראשית להכלה ומתן מענה לצרכים של בני ישראל. הרצון למלא את שליחותו התנגש עם הצורך בהכלה ומתן מענה לצרכים של העם.
טרדות יום כמו, רעב, עייפות, ייאוש, רשימת מטלות, יעדים וכו' גורמים לנו להתרכז בעיקר בהם, ומסיחים את דעתנו ומחשבותינו. ההסחות הללו מצמצמות לנו את היכולת להיות קשובים ומחוברים להווה, להיות כאן ועכשיו. במקביל, עלינו לבחון כשאנו נחושים להעביר את המסר שלנו לאחרים האם אנו רגישים ומבחינים בהסחות הדעת שעימם הם מתמודדים, ומכילים אותם גם כשאנו ממוקדים במסר שאנו מבקשים להעביר? לא פעם אנו נוטים להיות "נעולים" על מסר או על מטרה, ואיננו פנויים באמת לראות את מי שעומד מולנו עם ה- מצוקות, השקפות עולם, צרכים וכו' ולתת לו תחילה מענה לצרכים אלו. במילים אחרות, להיות ממש כאן ועכשיו.
גל גבאי, עיתונאית, מסבירה- "שעבוד ועמל עד כלות מרוקנים את החיים ומצמצמים אותם להישרדות מנוונת. בראש ובראשונה היא מנוונת את הקשב, את היכולת לראות סביב את האחר. תודעת הישרדות, לפיכך, היא תחילתה של התבהמות. צמצום החוויה האנושית עד שהיא חסרה את מה שמפריד אותה מהבהמה. את קוצר הרוח המדובר והאטימות אנחנו מכירים היטב מהפקידים במשרדי הממשלה, מהכביש, מהשוטרים וממעמד העובדים הנאנקים בטיט והלבנים של זמננו. המונים בכלכלה המודרנית שהחיים לוקחים מהם יותר משיש להם לתת ונותנים להם פחות משהם צריכים, ובזאת גוזרים עליהם התרוקנות ותודעת הישרדות.

שמות פרק ו פסוק ט מתאר במדויק את מה שמוגדר כמחלה של המאה ה-21 – שחיקה. "(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה." 

גם אנחנו, כמו בני ישראל, מתקשים לשמוע את פעמוני האזהרה, להכיר בשעבוד של זמננו המנשל אותנו מהעידון והאנושיות ואפילו מהיכולת להתגונן מפניו. גם אותנו כנראה יוכל לחלץ רק המשה של זמננו…" במילים אחרות, סיפור יציאת מצרים היא קריאה לגלות את משה שבתוכנו, לקחת אחריות וערבות על חלקנו, וללמוד לשחרר ולהכניס את האלוקות למציאות חיינו.

שנצליח להיות קשובים לעצמנו ולצאת מתודעת השחיקה וההישרדות לתודעת השפע והחירות. אמכי"ר.

שבת מבורכת💞

הפטרת פרשת כי-תבוא היא בפרק ס' בספר ישעיהו. הפטרה זו מסמנת שלב חדש, למעשה מעין הוראה ישירה של ה' לציון ולירושלים להתנחם. אם בהפטרות הקודמות הוזכרו עוונותיה שהביאו לגלות ולצרות, וציון גם סירבה להתנחם, הרי שהפטרה זו כולה נחמה. בעבר, הרבה מפסוקים אלו נראו רחוקים מהמציאות, דמיון מוחלט, היום, לעומת זאת, ירושלים גדלה ומושכת אליה המוני מבקרים יותר מתמיד, ולא רק מסיבות דתיות, לירושלים יש כבוד רב בעולם.
"(א) קוּמִי אוֹרִי כִּי-בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: ב כִּי-הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה-אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: ג וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ:" (ישעיהו ס')
הנחמה והגאולה נמשלות לאור גדול. האור לא יהיה רק על עם ישראל אלא יופץ מירושלים החוצה לכל העמים ולכל הארצות. קיבוץ הגלויות של בני ישראל הוא שלב חשוב בגאולה אולם לירושלים יבואו בני כל העמים. בנוסף, שגשוג כלכלי מובטח וכך גם המצב הבטחוני.
"(כא) וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר (מַטָּעַו) [מַטָּעַי] מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר: (כב) הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה:"
רבות נאמר על שני פסוקי סיום אלו והאם באמת ייתכן מצב בו כולם צדיקים?! לגאולה זמן קבוע ויש לה עת, כי כל דבר בזמנו, ולכאורה לא ניתן לזרז אותו, לכל דבר יש את הזמן והקצב שלו. יש מהלך רגיל בעולם, מהלך גלוי וכפוף למעגלי הטבע והשמים; זריחת השמש היא תופעה טבעית והכרחית, כך גם הגאולה היא טבעית והכרחית. – וזה 'בעיתה'. אולם אם עם ישראל יתנהג כמצופה ממנו (כולם צדיקים) הרי שאפשר לקרב ולהחיש את הגאולה. לא עוד זריחה (שאחריה שקיעה) אלא אור יקרות קבוע, שלא מתמעט ולא מסתלק. מהלך מעורר, מהלך המביא את העולם לחידוש גדול וגאולה שלמה.- וזה 'אחישנה'.
929 -שלומית פישר, מורה לתנך, כותבת-
"שתי המילים האחרונות שבפרק מפענחות את היחס בין שתי הישועות: "אני ה' בעתה אחישנה". לכאורה סתירה פנימית. "בעתה" כאמור זו גאולה על פי סדרי הטבע. "אחישנה" – זו שבירת החוקים.
את הסתירה הזו פותר רבי יהושע בן לוי:
כתוב 'בעתה', וכתוב, 'אחישנה'!
זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין).
המציאות הפלאית תגיע לעולם רק אם יהיו ישראל ראויים למדרגת הנס הגלוי, "אחישנה". כשישראל מתנהלים כדרך הטבע, ללא מאמץ יתר להיגאל, תגיע הגאולה בזמנה המתוכנן, "בעתה".
למעשה, מסביר הרב משה ליכטנשטיין, "הנחמה המובטחת בהפטרה איננה נחמה של מנוחה מצרות הגלות והפסקת היסורין, וגם איננה הבטחה על הצלחה מדינית-רוחנית במסגרת ההיסטורית המוכרת לנו, אלא חזון אחרית הימים של הגאולה, כאשר טבעו של עולם משתנה והחיבור שבין עולם החומר והרוח חוזר למציאות מוניסטית שבה הרוח שליט בחומר ומכתיב את המציאות."

הפטרת פרשת בהר היא בספר ירמיהו פרק ל"ב (פסוקים ו'-כ"ז). עיקר הפרשה הוא להבהיר שהחורבן אכן בפתח ולאחריו הגלות שתגיע אבל יש חיים גם לאחר מכן, ובני ישראל ישובו לארצם.
ירמיהו מקבל נבואה שחנמאל, בן דודו, עומד לבקש ממנו שיקנה ממנו שדה בענתות. ואכן כך היה. חנמאל מגיע, וירמיהו נענה להצעה למרות שאין בה שום הגיון כלכלי. אחרי הכל, מי קונה שדה כשהוא יודע (וירמיהו הנביא יודע) שהחורבן מתקרב והגלות בפתח?
ירמיהו מבין שמדובר בעסקה משפחתית אך הוא מבין שיש פה גם מעשה סמלי, ולכן לאחר שביצע את הרכישה כדין, הוא מוסר את שטר המכירה, 'ספר המקנה', למשמרת אצל עוזרו, ברוך בן נריה, לעיני כל הקהל שהיה בחצר המטרה, "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת" (ירמיהו לב, פסוק טו).
המעשה אומנם בוצע, אך דעתו של ירמיהו לא נחה. הוא פונה לה' בתפילה מהולה בתלונה, ומבקש להבין מה ההיגיון בצו שקיבל: "הִנֵּה הַסֹּלְלוֹת בָּאוּ הָעִיר לְלָכְדָהּ וְהָעִיר נִתְּנָה בְּיַד הַכַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים עָלֶיהָ… וְאַתָּה אָמַרְתָּ אֵלַי… קְנֵה לְךָ הַשָּׂדֶה בַּכֶּסֶף וְהָעֵד עֵדִים"? (ירמיהו לב, פסוקים כד-כה).
ה' משיב- "הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וּלְכָדָהּ" (ירמיהו לב, פסוק כח), עונש על בגידתם המתמשכת, אבל העונש, שהוא החורבן והגלות הוא רק שלב במסע: "כִּי כֹה אָמַר ה' כַּאֲשֶׁר הֵבֵאתִי אֶל הָעָם הַזֶּה אֵת כָּל הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת כֵּן אָנֹכִי מֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר עֲלֵיהֶם… שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ… בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּבִסְבִיבֵי יְרוּשָׁלִַם… כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּתָם נְאֻם ה'" (ירמיהו לב, פסוקים מב-מד). ה' מסביר לירמיהו את פשר הציווי לקנות את השדה- הציווי הזה הוא פתח של תקווה. זהו גם הקשר לפרשת בהר, שבה מצוין חוק הגאולה, גאולת קרקע, (ויקרא כה, פסוקים כה-לד) אחד מחוקי הנדל"ן המקראיים שנועדו לשמר את נחלת המשפחה והשבט. ע"פ החוק הזה, כשאדם נאלץ למכור את שדהו, מוטלת החובה על קרוב משפחתו לקנות ממנו את השדה, ובכך להשאירו בחזקת המשפחה.
כלומר, המסר של ההפטרה מציין שאומנם דינן של ממלכת יהודה ואפרים נחרץ, אך העם הזה, בני ישראל, ימשיך את חייו במהדורה חדשה, על אותה אדמה שניתנה לאבותם לעתיד לבוא: " (לז) הִנְנִי מְקַבְּצָם מִכָּל־הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַהֲשִׁבֹתִים אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהֹשַׁבְתִּים לָבֶטַח׃" (ירמיהו לב)
אומנם עברו עלינו ימי גלות בבל, ובאו ימי בית שני עם עצמאות מוגבלת, משעבוד לפרס עברנו לפטרונותה של יוון, וממנה לרומא. חורבן הבית השני שלח את היהודים לגלות חדשה, ארוכה וממושכת. כעת אנחנו בעיצומו של הניסיון השלישי לבנות את עצמנו באותו בית שהנחילו לנו אבותינו, אך לא פעם מתגנב לליבנו חשש שהנה הכול חוזר על עצמו, והשיעור שלנו עדיין לא נטמע. אין פוליסת ביטוח למדינת ישראל, והמשמעות היא שאנחנו נושאים באחריות למימוש ההבטחה האלוהית לחיי העם בארץ.
וכמו שצוין בפרשת השבוע, פרשת בהר, במצוות היובל אנו מצווים להחזיר את הקרקעות לבעליהן הראשונים, ובמקביל אנו מצווים כפי שהזכרנו בהפטרה עם הנביא ירמיהו ובן דודו, לרכוש את האדמה. המסר הוא- שהמדינה, הארץ, היא לא שלנו, אלא היא רק ברשותנו. כבר בהר סיני הובהר לכולנו שעלינו להיות ראויים, לנהוג ביושר, בצדק, ובחמלה- בין אדם לחברו, לאמץ ערכים, תרבות, שפה וחינוך ראויים, ככתוב-"(כג) וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי… (לט) וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב אֶחָד וְדֶרֶךְ אֶחָד לְיִרְאָה אוֹתִי כָּל־הַיָּמִים לְטוֹב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם אַחֲרֵיהֶם׃" (ירמיהו לב). לעזרתנו מגיע ספר ויקרא שעוסק כולו בפרטי הקדושה, "(יד) אַל-תּוֹנוּ, אִישׁ אֶת-אָחִיו…" (מו) וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו, לֹא-תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ." (ויקרא פרק כה) וכו'. אלו הקודים וההוראות הפעלה שהמקום הזה מחייב בכדי שנהיה ראויים לארץ הזו. אמכי"ר.🇮🇱❤

הפטרת פרשת אמור היא בספר יחזקאל פרק מ"ד (פסוק טו-לא). ההפטרה מתמקדת בעבודת הכוהנים במקדש ובהלכותיהם, ובכך ישנה הקבלה לפרשה. סוף ספר יחזקאל עוסק למעשה בנבואות על בית המקדש העתידי. 
השבוע אנו מציינים את יום הזיכרון ויום העצמאות, ימים שבהם אנו מספרים את סיפורם של כל כך הרבה קורבנות שחייהם נגדעו בטרם עת במאבק על קיום עצמאותנו במדינת ישראל. הרבה כאב ודמעות ורצון עז לנחם ולחזק, יתכן והסיבה להפטרה השבוע- הוא חזון הגאולה, מתן תקווה.
מסביר הרב משה ליכטנשטיין- "יחזקאל איננו מנבא על המקדש כדבר חשוב בפני עצמו בלבד אלא מעמיד אותו במוקד תיאורו את גאולת ישראל… כינון המקדש והשראת השכינה בו. בנין המקדש בעקבות הגלות והחורבן מעניק לתיאור העבודה והלכותיה משמעות נוספת כמבשר ומיישם את הגאולה."
מוסיף ומסביר הרב כי המטרה "היא לנחם אותם ולבשר לישראל שיוכלו להתקדש ולהתעלות כשהבית ייבנה מחדש. להבנת העניין, עלינו להבין את הספק המכרסם בלב העם בעקבות החורבן, והוא שמא לא ניתן יהיה לחזור ולחדש את אהבת הנעורים שבין ישראל לאביהם שבשמים ושאף אם יבנה המקדש, לעולם לא תהיה בו השראת שכינה כבעבר… שמא האהבה תיפגם ולא תשרה בה שכינה כפי שהייתה אמורה להיות? זוהי השאלה שיחזקאל מנסה להתמודד אתה בבואו לנבא על בנין הבית העתידי, ובשורתו לעם היא החזרת עטרה לישנה"
יחזקאל מדגיש ומבהיר שהשראת השכינה במקדש המתחדש מותנה בנאמנותם ובתפקודם של הכוהנים בשמירת הקדושה, וקורא לפסול את הכוהנים שתעו בדרכם ובמחויבותם. השאיפה וההבטחה היא שבית המקדש העתידי יהיה גדול יותר ונשגב יותר למרות החורבן, ותוספת הקדושה שבו, תתבטא בדיני הכוהנים, וזו הנחמה שיחזקאל מבשר לעם בנבואתו.
מבחינה חברתית ודתית חשיבות ההפטרה במאבקים על הלגיטימיות של הכהונה בימי הבית השני, מתבטאת בשאלה שהיא רלוונטית לנו גם היום- מהי הנהגה ראויה, מהם מבחניה ומהן חובותיה?
יחזקאל פוסל את קבוצות העילית וההנהגה של העם שטימאו את דרכי העם; מוסיף הרב פרופ' יהוידע עמיר "… דברי יחזקאל רלוונטיים לנו עד כאב. לעם, לנו, תהיה תקומה רק אם נדע לשוב ולהציב לנו הנהגה ראויה, ישרה, הנכונה לשרת אותנו ולכוון דרכינו אל האמת והטוב. האם יימצא כוח החיים לעשות זאת?"
הדרך להשראת השכינה היא בתיקון המידות שלנו, ובימים אלו, בכדי שנוכל לקבל את התורה בחג השבועות שקרב ובא נדרשת מאתנו עבודה רוחנית יום יומית שמתבטאת בספירת העומר, עבודה יומית ערכית הנמשכת עד לחג מתן תורה.
מי יתן ונצליח בעבודת תיקון המידות שלנו, להתקדם, לצמוח ולהעביר לדורות הבאים חברה של אהבת חינם, שרואה ומרגישה את האחר, חברה שמוקירה ושיודעת לנחם, לחזק ולתמוך. אמכי"ר

שבת מבורכת❤

הפטרת וארא- הנביא יחזקאל- מי מנהיג את העולם?
השבוע הפטרת פרשת וארא בספר יחזקאל, בפרקים כח' ו-כט'.
ההפטרה עוסקת בנושא הגאולה העתידית של עם ישראל, במקביל לגאולתו ממצרים כפי שמתואר בפרשה. שתי הגאולות מטרתן בתיאור חורבנם העתידי של עמון, מואב, אדום, פלשתים, צור, צידון ומצרים היא להביא להכרה ב-ה' ולהשגחה האלוקית בעולם. הפרשה וההפטרה מתארות- כיצד כל עם ועם יגיע למעמד הראוי לו, את השבת הרכוש שנלקח על ידי העמים המעבידים שלא-בצדק, ואת שובו של עם ישראל לארצו.
הרב יואב אוריאל מסביר- "גילוי זה של הנביא שופך אור חדש על כל המהות של יציאת מצרים אשר תחילתה מתוארת בפרשתנו. יחזקאל הנביא מגלה כי מצרים מהווים סכנה רוחנית קבועה לעם ישראל, ולא רק סכנה גשמית של מלחמות ומאבקים – מצרים מציבה אמונה בכוח האנושי ובעוצמות הגשמיות, ואמונה זו מהווה פיתוי קבוע לעם ישראל, לסמוך על מצרים במקום לבטוח בה'.
מכך מובן שכאשר ישראל יוצאים ממצרים, אין זו רק יציאה מעבדות לחרות במובן מעשי וגשמי, אלא מרידה בתרבות שממנה באו – על פיה יש לסמוך רק על האדם וכוחותיו, וייסוד תרבות עליונה חדשה – הליכה מוחלטת אחרי הקב"ה אפילו בארץ לא זרועה."
מוסיף הרב יהודה שביב זצ"ל, "מסתבר כי פסוקים אלו המדברים בגאולת ישראל באו על מנת להסב תשומת לב לכך, שפרשת וארא היא בעיקרה פרשה המבשרת גאולה, ואף המכות עצמן אינן אלא מכשירים וזרזים לביצוע הגאולה. באמת, יותר מבכל פרשה אחרת משורטטת בפרשתנו תמונת הגאולה בשלביה השונים:
"(ד) וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן–אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ. (ה) וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי, אֶת-נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מִצְרַיִם, מַעֲבִדִים אֹתָם; וָאֶזְכֹּר, אֶת-בְּרִיתִי. (ו) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם; וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. (ז) וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים; וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם, מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. ( ח) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי יְהוָה…" (שמות ו')
וההפטרה הפותחת בגאולת ישראל גם חותמת בגאולת ישראל – "(כא) בַּיּוֹם הַהוּא, אַצְמִיחַ קֶרֶן לְבֵית יִשְׂרָאֵל, וּלְךָ אֶתֵּן פִּתְחוֹן-פֶּה, בְּתוֹכָם; וְיָדְעוּ, כִּי-אֲנִי יְהוָה." (יחזקאל כט')
הפסוקים מלמדים שתכלית כל האירועים- גאולת ישראל. אלא שיש הבדל בין שתי הגאולות. עניינה של גאולת מצרים הוא יציאת כל העם מארץ גלות אחת, ואילו עניינה של הגאולה העתידה הוא קיבוץ בית ישראל "מן העמים אשר נפצו בם".
אין אנו יודעים אל נכון את דרכה של ההשגחה העליונה, על מה ולמה מתנהלים ומתרחשים דברים בעולם. אבל לקח אחד עולה מדברי נבואה זאת: אי אפשר שיהיה עמל ללא תמורה. פעמים שזו משולמת בדרך ישירה, ופעמים שהיא באה בעקיפין, אך לעולם יש שכר לעמל."
מי יתן ונצליח לשלב השתדלות ואמונה בעולם שהוא טוב ומטיב והוא הרבה מעבר להבנתנו וחושנו. ושנצליח לראות ולממש במקומות של הקושי והאתגר את התקווה והטוב המצוי. אמכי"ר.

שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

השבוע לפרשת שמות יש שלוש הפטרות שונות לגמרי בשלושה ספרי נביאים שונים.
ההפטרה לפי מנהג אשכנז היא בספר ישעיהו כ"ז ו- כ"ח יג (בתוספת שני פסוקים מפרק כ"ט)
ההפטרה לפי מנהג הספרדים היא בספר ירמיהו מפרק א' א – ב' ג
וההפטרה לפי מנהג התימנים היא בספר יחזקאל ט"ז א-יד
הפיצול הזה בהפטרות, שלש עדות שקוראות בשלשה נביאים שונים, הוא די נדיר בשבתות השנה. יחד עם זאת, הוא עצמו ביטוי לתופעת הפירוד והפיזור, שזהו ביטוי מובהק לגלותו של עם ישראל, ופרשת שמות היא למעשה פרשת הגלות.

בכל ההפטרות מוזכרת תחילתו של עם ישראל במצרים באופן כלשהו. ע"פ מנהג הספרדים כאמור קוראים בתחילת ספר ירמיהו משום הדמיון שיש בין סירובו של משה רבינו לשליחות, לסירובו של ירמיהו הנביא, "אלא, אומר הרב יהודה שביב זצ"ל, שמשה סירב לשליחות של גאולה ואילו ירמיה סירב לשליחות נבואית על חורבן הארץ. ואולי עניין הפרשה מתבטא גם בפסוקי הסיום של ההפטרה: זכירת ה' את אהבת הנעורים של ישראל – "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"… שני הדברים שהם בשלב של 'תכנון' בפרשתנו."
מנהגם של התימנים, להפטיר כאמור מנבואת יחזקאל (טז), ממשיך הרב שביב "בעקבות האמור ברמב"ם, המדברת על מצבו של העם בראשיתו ("ביום הולדת אותך"), ראשית שהיתה במצרים. שם התיאור הוא פיוטי נבואי, לעומת התיאור הפרוזאי שבפרשה."

בחרתי להתמקד השבוע בהפטרה ע"פ מנהג אשכנז, אבל ראשית ברצוני לשתף שבסוף שבוע שעבר נפטר הרב יהודה שביב בגיל 77. ספריו ומאמריו הרבים הינם תרומתו הגדולה שהעניק לכולנו, וכמו שהוא מלווה אותנו כל שבוע במאמריו על ההפטרות, כך הוא ימשיך ללוות אותנו עוד שנים רבות כפי שכבר למדנו ב'פרשת ויחי', בשבוע שעבר, שצדיקים במיתתם קרויים חיים. אמש בצער רב נפטר גם המחנך והמורה האהוב ראובן (שפי) שפיגל.
פועליהם ומעשיהם של המחנך ראובן (שפי) שפיגל והרב יהודה שביב זצ"ל ימשיכו ללא ספק להשפיע גם הרבה לאחר מותם. יהי זכרם ברוך.

ההפטרה ע"פ מנהג אשכנז שבספר ישעיהו-
כבר בהתחלה אנו תוהים מדוע בפרשה שעוסקת בענייני הגלות בחרו להפטיר בנבואת ישעיהו שעוסקת בגאולה? הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר- "אין זאת, כי אם הגלות והגאולה כרוכים זה בזה. הגלות היא אמצעי לעיצוב העם לצורך גאולתו, אך גם דרך לפזר את העם בין הגויים כדי לאפשר את גאולת תבל כולה לעתיד לבוא… לאמר, אין גלות וגאולה חזיונות מנותקים זה מזה, אלא כרוכים זה בזה; הגאולה צומחת ועולה מתוך הגלות. אופי גלות מצרים עצמה, מעיד על עניין זה. שכן, לעומת גלויות אחרות מאותן 'המובטחות' בתורה, שלגביהן נאמן הכלל "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הרי גלות מצרים אינה בחינת עונש (ניכר הדבר שגזירה עליונה מלפני שנים רבות, היא שהביאה לגלות ולשעבוד, כמפורש לאברהם בברית בין הבתרים). על כרחך, אין היא אלא חלק מתוכנית בניית העם ועיצובו לקראת השלמתו. " הרב יהודה שביב זצ"ל מציע רעיון נוסף-
"בפרשה מודגש כמה וכמה פעמים עניין גאולת העם, אבל בתמונות גאולת העתיד, המצוירות ע"י הנביאים, ובעיקר בספר ישעיהו, יש גם קטעים של גאולת עולם; עם ישראל אינו נגאל לבדו, אלא העולם כולו עתיד להיגאל עימו. הזיקה שבין שתי הגאולות באה לידי ביטוי כבר בפסוק הראשון בהפטרה-
" (א) הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי־תֵבֵל תְּנוּבָה׃" )ישעיהו פרק כז)
מהפרי הישראלי יימלאו פני תבל כ ו ל ה תנובה. גאולתם של ישראל תניב בשורת שחרור ופדות לעולם כולו. מסתבר, שהזיקה בין ישראל לדרי תבל כולה נוצרה בגלויות השונות. פיזורם של ישראל לבין האומות יש בו גם תועלת, שהרי זה יוצר קשר בלתי אמצעי בין בני ישראל לשאר גויי הארץ, ואף כשישובו בני ישראל לארצם, וישתרשו בה מחדש ויעלו ציץ ויעשו פרחים ופירות, לא יישמרו אלו רק לבני ישראל, אלא יביאו את ניחוחם לעולם כולו."

…למרות שרב היקפה של גאולת עתיד והיא חובקת עולמות, אין היא מתייחסת רק לכלל, אלא יש בה התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד – " (יב) … וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃" (ישעיהו כ"ז).

לסיכום, פסוקי הפתיחה ושני פסוקי החתימה נותנים לנו תמונת גאולה, גאולה שתתרחש ביום ההוא, כלומר, לעתיד לבוא. אבל אומר הרב שביב זצ"ל "פרשתנו פרשת גלות היא וקשה לראות כיצד יתאימו לה פסוקי גאולה?
אפשר ודווקא מזה הטעם נקבעה הנבואה כהפטרה לפרשתנו, כדי להתבונן ולראות אף בה תמונת גאולה. ואכן, מתוארת תמונת גאולה ע"י הקב"ה באוזניו של משה (בפרשת שמות) – " (ח) וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם, וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ " (שמות ג'); … "( יז) וָאֹמַר, אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם, אֶל-אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי, וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי–אֶל-אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. " (שמות יז').

במילים אחרות, הגלות היא כנראה תחנה הכרחית בדרך לגאולה. ויתכן שזה גם ההסבר לסמיכות שיש לנו בין יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות. אנו מתחילים עם יום השואה, עוברים ליום הזיכרון ומסיימים בחגיגות עצמאות. אבל ושמחה חובקים יחד. מאז שהאדם הראשון אכל מעץ הדעת טוב ורע, הם משמשים בערבוביה בעולמנו. אי אפשר להתהלך בעולם מבלי לפגוש את שניהם… הטוב והרע, שני הפכים שהולכים יחד. למעשה, רק שני חלקים הפוכים יוצרים אחד שלם, יוצרים איזון, מאפשרים אחד את השני, ולכל חלק יש תפקיד משמעותי במשוואה הזו.
אסיים עם שיתוף של אורי אורבך-
" נסעתי אחרי מונית עם רמקול על גגה בשכונה ירושלמית, מאלו שמודיעים לציבור על הלוויה הקרובה או אוספים תרומה למישהו שצריך ניתוח דחוף בחו"ל. זה מה ששמעתי: "הלוויתה של מרת זאת וזאת תצא מבית הכנסת לב שמח…" הלוויה מבית כנסת לב שמח? חייכתי מתחת לשפמי ונסעתי מהורהר."
מי ייתן ונצליח למנף את הקושי בחיינו למדרגה גבוהה ומטיבה, ולהוות דוגמא אישית ומורי דרך בתחום הרוחני והמוסרי, לנו, לסביבתנו ולעולם כולו. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה, ולעילוי נשמתם של ראובן שפיגל ויהודה שביב זצ"ל.

הפטרת פרשת ויצא הינה בסוף ספר הושע (פרק י"א פסוק ז' ואילך). בהפטרה זו מוזכרים אירועים מחיי יעקב הקושרים את ההפטרה לפרשה אבל מטרתו העיקרית של הנביא הושע היא תוכחה לממלכת ישראל בשנים שלפני חורבנה, אז מה בכל זאת הקשר ליעקב אבינו?
סיפוריו של יעקב עם רחל, לאה ולבן מקבילים ליחסו של עם ישראל ל-ה' ולאומות העולם. פרשת ויצא פותחת " (י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה." (בראשית כח') כותב ר' לוי יצחק מברדיטשוב (קדושת לוי, ד"ה ויצא יעקב), ש"באר שבע" הכוונה למקום של שפע גדול. יעקב יוצא מהבית, מהנוחות, מהטבע שלו, איש תם יושב אוהלים, עוזב את המקום שבו ה' מתגלה לאברהם, ליצחק וליעקב "וילך חרנה". יעקב הולך למקום שיש בו חרון אף, למקום אחר, מקום זר שבו מתגלה יעקב כרועה ומגדל צאן, לא עוד "יושב אוהלים". כל ההליכה של יעקב היא סימן לבנים, כך יקרה גם בעתיד לצאצאיו, לעם ישראל, כפי שמתואר בהפטרה, עם ישראל יצא מארץ ישראל וילך לגלות, עם כל הצער והיגון, הסבל והיסורים, ואז יתברר שכל הצער והייסורים שיש לישראל קשורים בחיבור הרוחני; צרת ישראל היא צרה עליונה, צרת השכינה.
בפרשת ויצא יעקב מצוי במצוקה רגשית ונפשית, הוא בבדידות מוחלטת, מה שמוביל אותו, יש להניח לנדור נדר ל-ה'- " (כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. (כא)* וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; *וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ." (בראשית כח')
יעקב אבינו מבטיח לשוב לא"י אז מדוע נשאר יעקב 22 שנה בגלות? הרי עבור רחל ולאה התחייב לעבוד 14 שנה בסה"כ, מדוע לא שב לארץ לממש את נדרו והבטחתו? ומה מעורר בסופו של דבר את יעקב לחזור לארץ? הרב רונן נויבירט מסביר כי התעשרותו והצלחתו של יעקב בבית לבן עוררה את קנאתם של בני לבן… ואז-" (ב) וַיַּרְא יַעֲקֹב, אֶת-פְּנֵי לָבָן; וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ, כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם." (בראשית לא') במילים אחרות, בעתיד הביטוי לכך יהיה התעשרות היהודים והאנטישמיות שהתפתחה בעקבות ההצלחה והתעשרות שלהם מחוץ לגבולותיה של ישראל. אבל גם זה לא גורם ליעקב לקום, לעזוב ולשוב לארץ ישראל. רק כשהוא מקבל את הציווי האלוקי המפורש- " (ג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-יַעֲקֹב, שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ; וְאֶהְיֶה, עִמָּךְ… ( יג) אָנֹכִי הָאֵל, בֵּית-אֵל, אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה, אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר; עַתָּה, קוּם צֵא מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, וְשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ." (בראשית לא') הוא יוצא לממש את הבטחתו ואת נדרו. כך מתאר הנביא הושע בהפטרה- ממלכת ישראל הולכת ונחרבת, עם ישראל מרד ובגד בקב"ה שהרעיף עליהם אהבה, כמו אב שמגדל ומטפח את ילדו, אבל בני ישראל התרחקו והתנתקו מכל השפע שהרעיף עליהם ה' לטובת עבודה זרה. הושע הנביא מדבר על קיום תופעת "כוחי ועוצם ידי"; נבואתו של הושע היא נבואת תוכחה אך בהפטרה זו הוא מכניס גם את מוטיב הנחמה, הגאולה ואהבת ה'.

הושע מזכיר לנו כי "בני ישראל" הם למעשה בניו של ישראל, הלא הוא יעקב אבינו, ובעוד ספר בראשית מתאר אותו כאִישׁ תָּם ויֹשֵׁב אֹהָלִים, הושע הנביא מתאר אותו: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱלֹהִים. וַיָּשַׂר אֶל מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ…". הרב אורי כהן מבהיר- "יעקב מתגלה לנו כבעל מידות לכאורה סותרות, אבל למעשה הן משלימות זו את זו: מצד אחד יעקב "איש תם יושב אהלים" ומצד שני חכם בכל ענייני גידול הצאן, ומגלה פקחות וערמומיות הן כנגד לבן והן כנגד עשו; מצד אחד בורח מלבן ומשתמט מעשו, ומצד שני מוכן גם למלחמה – מעטים כנגד רבים…" התקווה של עם ישראל הם רחמיו של ה'. ישנו מהפך מכעס לחמלה. זוהי נבואה המתייחסת לאחרית הימים, בהם ישובו עשרת השבטים לארץ ישראל כי ה' מצוי בתוך עם ישראל. ראשית תהא החזרה לארץ ישראל, הגשמיות שבתהליך, והשלב השני בגאולה הוא ההתעוררות הרוחנית של עם ישראל, מה שמקביל להשלמתו של יעקב את נדרו כשהגיע בסופו של דבר לבית אל והקריב שם מזבח ל-ה'. ההתמהמהות של יעקב לשוב לארץ ישראל כפי שהבטיח, יש מפרשים האומרים שהיא מקבילה להתמהמהות של כל היהודים שעדיין מצויים בגולה.
הרב זלמן ברוך מוסיף- "ומעשה אבות סימן לבנים (תנחומא לך לך, ט), מהקשר בין לבן ליעקב אנו גם לומדים על היחס שבין ישראל לאומות העולם. זהו המצב הכללי של האומה הישראלית בכל הדורות. מצד אחד יש קשר בין יעקב ללבן, הקשר הוא קשר משפחתי וגם קשר כלכלי. אך מצד שני יש מתח ומורכבות. כך בכל הדורות. עם ישראל מחובר עם כל העמים ומצד שני נמצא במתח בין העמדות ובין הדעות…" והלוואי ונצליח לגשר ולמלא את ייעודנו נאמנה, ולחיות בשלום ובאחווה בעמנו ועם אומות העולם. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך❤
השיעור מוקדש לשלומם וביטחונם המלא של כל תושבי הדרום ורצועת עזה שנאלצים להיות בקו הספיגה תקופה כה ארוכה וממושכת, ולרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.