תגית: ברית

Photo by Sandy Millar on Unsplash

רקע-
אנחנו בשנה לא מעוברת, לכן, השבוע בספר דברים קוראים שתי פרשות, פרשת "ניצבים", ופרשת "וילך".
"ניצבים" ממשיכה את נושא חידוש הברית בין בני ישראל לה'. בפרשה זו מדגיש משה רבנו שהברית חלה על העם כולו כיחידה אחת, ובו בזמן גם על כל פרט ומשפחה שבו. משה מבהיר לעם, כי התורה ניתנה לכולם, לדור הנוכחי וגם לדורות הבאים.
אם יפר העם את הברית ויעבוד אלוהים אחרים, אז העם כולו ייענש, הארץ תהפוך לשממה ובני ישראל יגורשו ממנה. אבל כשהעם יתחרט על מעשיו וישוב לקיים את התורה והמצוות, ישוב ה' ויקבצם לארץ, יתקיים קיבוץ גלויות.
משה ממשיך ומסביר שמצוות התורה הן 'לא בשמים ולא מעבר לים' כי הן קרובות לטבע האדם, ובידו לשמרן- במחשבה, בדיבור ובעשייה. והוא מדגיש את חופש הבחירה בין הטוב והרע שניתן לנו, לעם ישראל, ככתוב- "(טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע." (דברים ל') וההמלצה כמובן היא לבחור בטוב – "(יט) וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים–… (דברים ל')"
השבוע זכינו לחתן את ביתנו, וההתרגשות הייתה בעיצומה. לחתן ילד.ה זה ממש טקס מעבר בצומת משמעותית בחיינו שמגדירה את עצמנו מחדש וגם את מעמדנו. טקס החתונה מחולל בנו שינוי, הוא מגדיר אותנו מחדש כיחידה משפחתית נרחבת, ואת הזוג כיחידה עצמאית. חוויה משמעותית שבה מובלים הכלה והחתן אל החופה, כאשר כל אחד בליווי הוריו, משפחת הבסיס אליה השתייכו עד כה.

פרופסור יונתן גרוסמן מסביר, "פרשת ניצבים מתחילה כבר בסוף פרשת כי תבוא:
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב"   (דברים כ"ח, ס"ט).
הקריאה המקובלת של פסוק זה, המגיע לאחר רצף הקללות הארוך של ברית מואב, היא כפסוק המהווה חתימה לכל יחידת הברית. האברבנאל מציע קריאה מחודשת, הרואה את הפסוק דווקא כפסוק פתיחה לפרשיית הברית. במילים אחרות, את הפסוק יש לקרוא לא כ"חתימה" אלא כ"נקודתיים":
"אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב: וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַתֶּם רְאִיתֶם… " (דברים כ"ח, ס"ט-כ"ט, א')
כפי שנראה, הצעת הקריאה של האברבנאל, לפיה מעתה מתחיל תיאור של ברית, עולה באופן מובהק מפשוטו של מקרא. הכתוב מדגיש פעם אחר פעם את המילה "היום". היום מתרחש דבר מה, שמאז יציאת מצריים ועד עתה לא התקיים בעם ישראל:
"וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים כ"ט, ג') נתון זה מפתיע מאוד, שכן קשה להעלות על הדעת שעם ישראל לא הבין על מה הוא חתם בברית סיני.
"לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵא-לֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (שם, י"ב) גם פסוק זה מטלטל את הקורא בתמיהה: כיצד ניתן לומר שעם ישראל הוקם רק עתה בערבות מואב, ושכל תקופת המדבר לא הוגדר העם כיחידה אחת?
…מסתבר, שההבדל המייחד את ברית מואב על פני ברית סיני ההוא בשינוי הסטטוס של בני ישראל מאוסף של פרטים לעם…
חז"ל לומדים מתוך ברית מואב את מושג הערבות ההדדית… "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ" (שם, א'–ב')
…ביום הזה התגבשה 'ישות של עם', שיכולה מכח עצמותה לכרות ברית עם ה' ולחייב בכך גם את הדורות הבאים… מפרקים אלה עולה שיש לתורה חשיבות להדגיש שעם ישראל חתום בעצם על שתי בריתות – ברית פרטית (ברית סיני) וברית לאומית (ברית מואב). חשוב להבחין שכאשר אנחנו מדברים על ברית מואב אנחנו לא מדברים על נתינת תוקף מחודש לברית סיני, אלא על התרחבות תודעתית של עם ישראל כאומה. יש לדברים משמעות רוחנית גם לאדם הפרטי: מצד אחד האדם ניצב מול ה' כאדם פרטי ומצד שני הוא עומד מול ה' כחלק מאומה שלמה."

לאור הבריתות המתוארות לעיל, הן הפרטית והן הלאומית, השבוע, זכינו גם לחוות את הכניסה לברית הנישואים של ביתי. התבוננו בהם, בכלה ובחתן, ילדים מדהימים ומוכשרים שמחוברים לכל הפרטים, מחלקים תפקידים לכולם ומוודאים שכל הנושאים מכוסים וגם שכולם מרוצים. וכן, הם גם היו נוכחים בכל השלבים והסידורים. לחתן את הילדה שלנו זו חוויה של סערת רגשות עם דופק 200, ודמעות- לגמרי תחושת אושר צרוף. רמת ההתרגשות, השמחה והגאווה במי שהיא הפכה להיות, מציפה בנו אהבה שהופכת במהרה למדבקת בחתונה…
מתחת לחופה עמדנו שתי המשפחות זו לצד זו, כשהכלה והחתן באמצע, החיבור שלנו, ויחד עם זאת, זוג נפרד העומד בפני עצמו, וממשיך לחדר הייחוד המסמל את ביתם הפרטי, הנבדל, החדש.

הרב אליעזר מלמד נותן לנו עצה בכניסה לברית הנישואים,
"…עצה חשובה לכל מערכות היחסים שבין אדם לחברו, ובמיוחד בקשר המרכזי והעיקרי שבחיי האדם – בקשר הנישואין. המציאות מסובכת ומורכבת, ולכן מעת לעת פורצים חילוקי דעות שגורמים למשברים. השאלה אינה אם יהיו משברים, כי מסתבר שיהיו. השאלה הגדולה היא כיצד יעברו את המשבר. אם יצליחו להעמיק ולמצוא את המכנה המשותף שביניהם, אזי דווקא מתוך המשבר יצאו מחוזקים ומאוחדים יותר.
המכנה המשותף קשור לברית שכרתו ביניהם – בחופה וקידושין כדת משה וישראל, כדי לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך" באופן השלם ביותר. ברית זו, כשהיא נכרתת באמת, היא מגיעה עד יסוד הנפש, וכל הגלים והמשברים שבעולם אינם מגיעים אליו. ולא זו בלבד, אלא שדווקא המשברים מגלים את עומק הקשר המוחלט שביניהם."

בימים אלו כאשר אנו חווים ביתר שאת את המשברים שלנו כעם, כל אירוע רב משתתפים המגיע מעולמות, גישות, נורמות וערכים מגוונים וכולם כולם מביעים שמחה ואהבה כה עצומים, מעניק תקווה ומחזק כי יש נגישות וכי "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא… וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא… (יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ." השבוע אנו מקבלים תזכורת חשובה לקיומה של הברית בינינו. עלינו לגייס את כל המשאבים העומדים לרשותנו כדי להיכנס להידברות ולקדם שיח מכבד של זהויות ותפיסות שונות. שהרי דווקא מתוך חילוקי הדעות ניתן לגלות את הקשר העמוק ולממש את הבריתות באופן מיטבי.
ברית זו התחייבות של שני צדדים לקיים אותה הלכה למעשה. פרשתנו פותחת בנושא הברית בין ה' לעם ישראל כאיש אחד. בעוד הנישואים הם היחסים המקודשים בין בני אדם. הקהל סביב החתן והכלה שמגיע לשמח אותם וצועק בשמחה 'מזל טוב'! מאשר מבלי משים את סופיות האירוע. בברית הנישואין, על ידי חופה וקידושין, מצליחים שני אנשים נפרדים לגלות את האחדות שבהם ולהתמלא אהבה וחיים. כך גם בפרשה השבוע, עניינה של הברית היא יצירת עם שכידוע מורכב ממעמדות שונים, מחוטב העצים ושואב המים ועד ראשי השבטים, מהדור הנוכחי, ומהדורות הבאים, כולם כולם נכללים בברית.

שבת שלום ובשורות טובות💞

משה משאיר הנחיות ליהושע, המנהיג הממשיך, באמצעות זקני ישראל. לאחר שיחצו את הירדן, עליהם לקיים טקס בהר עיבל ובהר גריזים אשר מצהיר על מחויבותו של עם ישראל בברית וקיום מצוות ה'. מה משמעות הברכה והקללה? עוד כשבוע וקצת תחל עלינו, לטובה ולברכה, שנה חדשה, ואנו קרבים לסיום מחזור קריאת חמשת חומשי התורה. מחזוריותו – התחלה-המשך-סוף – מזכירה לנו את מחזוריותם של החיים, היינו, כמו הלימוד השנתי, השנה תמיד ניזונה ממה שהיה ומוסיפה עליו תוך מתן הזדמנות להתבוננות בשנה שחלפה.

מסביר הרב יואל בן נון – "הברית היא הברכה והקללה אליה מכוון ספר דברים מתחילתו – ממעמד הר חורב ועשרת הדברים אל מעמד הברית בהר עיבל. מימי נעורי הטרידה אותי השאלה: מדוע 'הקללה' (עיבל) היא מקום המזבח והברית? מדוע הקללות תופסות בהמשך מקום מרכזי, ואילו הברכות מופיעות בקיצור?
עד שנתקלתי בחוזי שכירות וקניית בית ונחלה – החלק הטוב והישר קצר ביותר. החלק הרע הוא ארוך, מתיש, מרגיז – קשה לקבל, שאני נחשד בכל המזימות הכתובות בחוזה – ואני שאלתי: 'על כל 'הקללות' האלה אני צריך לחתום?
אתה לא חייב, אבל אם לא תחתום לא תקבל בית ונחלה.
זאת ברית הכניסה לארץ האבות."

על מנת שהחיים בארץ ישראל יהפכו לברכה אנו מחויבים לקדש את עצמנו כפרטים וכחברה, מוסיף הרב אלכס גליקסברג,
"…בעיון לעומק נראה שהאזהרות כולן תוקפות את התחלואים החברתיים שנמצאים בהתמודדות מתמדת לאורך כל הדורות, מהכניסה לארץ ועד לדורנו אנו. יצריו של הטבע האנושי מקדמת דנא בועטים ומאתגרים כל העת: מתי החברה היהודית הפסיקה לדון בנושאים הנוגעים למהות קדושת החיים, כגון: כיבוד הורים והיחס הבין דורי, אלימות, יצר העריות, שוחד, משפט צדק, הסגת גבול והונאה בהטעיית הזולת ?!?…"

אכן, החברה היהודית לא חדלה לדון בנושאים אלו ואחרים. יתכן, וזה גם ההסבר מדוע פותחת הפרשה במצוות הביכורים. מוסיף הרב גליקסברג,
"מדוע מצוות ביכורים כל כך חשובה שהיא מוזכרת ראשונה מבין כל המצוות שקשורות לכניסה לארץ-ישראל, ומעמדה שווה למצוות המשמעותיות המוזכרות בפרשת "שופטים", הקשורות לשלטון וההנהגה, הרי מצוות ביכורים עוסקת, בסך הכל, בהבאתן של פירות ביכורים לכהנים בבית המקדש?!
יש מסר משמעותי שהתורה רוצה להעביר אלינו בכל מה שקשור לאידיאל החברתי בארץ-ישראל. מצוות מינוי מלך, שופטים ושוטרים, דיני מלחמה ועוד, הן מאד חשובות. הנהגה ראויה ומוסרית היא אכן מצפן האומה. אבל, יש תחום יותר חשוב כדי לבנות חברה ראויה ובריאה בא"י: היכולת של החברה לפתח תרבות של הכרת הטוב והכרת תודה, בין אדם לאדם ובין אדם לבוראו. זה מתקשר גם לכל תנועת "המחאה החברתית"… שצריך לדון בה גם על משמעותה החינוכית-דתית. מצוות ביכורים מגלמת בתוכה את האידיאל הנשגב של הכרת הטוב והכרת תודה. סוף סוף אחרי הליכה במדבר במשך 40 שנה של אתגרים וחישול ללא מזון ומים משלנו הגענו לא"י בהנהגת יהושע, ויש נטייה טבעית של לקבל "כדי לעשות לביתנו", ופחות לתת ולתרום כי הרי הגענו אל המנוחה והנחלה. אבל לא ! – הדבר הראשון שעושים לאחר שנכנסים לא"י זה לתת את הפירות הראשונים לכהן בבית המקדש כהכרת הטוב והכרת תודה על מה שזכינו. זה מבחן אמיתי של מלחמה באנוכיות, כי אני כל כך רוצה לאכול את פירות מעשי-ידי, השקעתי בהם עמל רב עד שזכיתי לראות את הפירות הראשונים, אבל לא ! – פירות הביכורים יגיעו למישהו אחר, עוד לא הגיע הזמן "לעשות לביתך" – – -"

נראה כי כל אחד ואחת מאתנו יכול להשפיע בחינוך ועיצוב דמותו הערכית והמוסרית של הדור הבא אשר זוכה לגדול פה, בארץ ישראל, ולו באמצעות הדוגמא האישית וההתנהלות של כל אחת ואחד מאתנו בעולם. בפרשה השבוע אנו מקבלים אזהרות חוזרות לא לשכוח להיות בן אדם בפרט כאשר החטא כל כך זמין. לא לחפש אחר כוחות חיצוניים ואלילים שונים אלא לזכור שהאלוקות מצויה בנו פנימה.
התורה היא לא אקדמיה אומר הרב בני לאו אלא עשיית הדברים, ואם מישהו נפגע על ידנו אז אנו אלו שמביאים על עצמנו, חס ושלום, את הקללה הזו, "(כו) אָרוּר, אֲשֶׁר לֹא-יָקִים אֶת-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה-הַזֹּאת–לַעֲשׂוֹת אוֹתָם; וְאָמַר כָּל-הָעָם, אָמֵן." (דברים כז). הפרשה מחדדת לנו כי הבחירה היא בידנו כיצד נפעל בעולם כפרטים וכחברה. יש הרבה הסחות דעת ורעשי רקע המאתגרים אותנו בהקשבה לקולות הפנימיים שלנו, ובבחירת הכוחות אשר יניעו אותנו לפעול בעולם ולממש את ייעודנו. הבחירה- משמעותה לקיחת אחריות על איך אנו פועלים בעולמנו, לכן אומר לנו משה, תכנסו לארץ הזו אבל באחריות ומתוך ערבות הדדית.

שבת שלום💞

השבוע פרשת בחוקותי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בחומש ויקרא. הנושאים העיקרים בפרשה כוללים את הברכות והקללות, השכר והעונש, והבחירה החופשית.
פרשת "בחוקותי" פותחת ב: "(ג) אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם." (ויקרא כו) וממשיכה בתיאור ההבטחה של הברכות (שלום, ניצחון, הצלחה ועוד) במידה והתנאים יתקיימו. ואז עוברת הפרשה לתיאור התוכחות, הקללות (מחלות, בצורת, תבוסה במלחמה, חורבן וגירוש מהארץ), חלילה, באי קיומם של התנאים. לכאורה נראה שהפרשה מפרטת את השכר למי שמקיים את המצוות והחוקים, ואת העונש למי שלא מקיים.

בסיום הפרשה מובאים דינים של דברים המוקדשים לבית-המקדש: כמו, "ערכים" – אדם המקדיש את עצמו או אחרים – יפדה את עצמו בסכום כסף כפי שמצוין בפרשה. "בכור בהמה" – מוקדש מלידתו לבית-המקדש ולא ניתן להשתמש בו לקורבן אחר. ו"מעשר שני" – עשירית מזרע ופרי הארץ, דגן תירוש ויצהר, מעלים לירושלים ואוכלים זאת שם – בין החומות. "מעשר בהמה" – …ואת העשירי הוא מסמן בצבע, ככתוב- "(לב) וְכָל-מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר-יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט–הָעֲשִׂירִי, יִהְיֶה-קֹּדֶשׁ לַיהוָה…" (ויקרא כז')
חשוב לציין כי בפרשה פסוקי ה"תוכחה" מסתיימים בנימה אופטימית:
"(מב) וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר… (מד) וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם–לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיהֶם…" (ויקרא כו')

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

אומר הרב צבי רימון, "הפעם הראשונה בתורה שיש פנייה לכל עם ישראל והוא מכונה "כלל" היא בציווי על קרבן הפסח: "דברו אל כל עדת ישראל", ואחר כך: "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערביים" (שמות י"ב).
משום כך חשוב היה לכולם להיות שותפים בקרבן, ולכן באו הטמאים וביקשו להיות שותפים, "למה נגרע… בתוך בני ישראל", וכך קיבלו הם אפשרות להשלמת הקרבן – פסח שני.
קרבן קהל ישראל הראשון הוקרב דווקא באופן זה. מצד אחד – כל אדם וכל משפחה הקריבו אותו בעצמם (ובהמשך – כל חבורה בפני עצמה בהר הבית), ומצד שני – כולם הקריבו באותו זמן ובאותו אופן.
קרבן זה נאכל שלם – "ראשו על כרעיו ועל קרבו" – אסור לחתוך אותו (לפי הרמב"ם אף אין מוציאים ממנו את גיד הנשה). זהו קרבן המבטא אחדות, המבטא את כלל ישראל, ולכן הוא נאכל שלם.
כללי אכילת הקרבן מחייבים להפוך כל בית למעין בית מקדש – דם על המזוזות ועל המשקוף, ואכילת הקרבן בבית, (שמות י"ב, ז) – "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם".
עם ישראל ככלל איננו מתעלם מהבניין הפרטי של כל אחד ואיננו שוכח את הבית המיוחד לכל אחד. מצד שני, עם ישראל זוכר שגדולת כל יחיד נובעת מכך שהוא אחד מן הכלל. הכלל איננו מתעלם מן היחידים, אך כל יחיד יודע שאת כוחו הוא שואב מן הכלל."
אז מה הקשר בין ברית מילה לקורבן הפסח?
מסביר הרב דוד סבתו- " מילה היא ברית פרטית בין אדם לה', והפסח יוצר ברית לאומית בין עם ישראל לה'. כשאדם כורת ברית עם ה' והופך את הבית שלו למזבח הוא יוצר אי של קדושה במצרים.
הבית, א"כ, הופך להיות יסוד מסויים של הברית. ראינו שהברית היא עם כל עם ישראל, אבל היסוד הוא הבתים המרכיבים את כלל ישראל. כל בית הופך להיות מזבח, וכולם ביחד הופכים להיות ברית. גם בפסח דורות אנו הופכים כל בית למקום קדושה, וכך כל הבתים מתגבשים וכורתים ברית עם הקב"ה .ניתן לומר שהנקיון היסודי אותו עושים לפסח הוא לא כדי שלא נמצא חמץ בפסח, את זה אפשר להשיג בנקיון פשוט יותר. אולי הנקיון בפסח הוא קידוש הבית, ובזה הופכים את הבית למזבח."
אדם שיצליח לעמוד, ולסמן על פתח ביתו ודלתי נפשו את אמונתנו וערכיו, הוא זה שיזכה ויראה את הגאולה הגלויה והחיצונית.
גאולה היא מלשון גילוי- גילוי הפנימיות שיש מתחת לכל הכיסויים והשעבודים שאימצנו ואספנו, וצריך ושווה לגלות.
כבר כאלפיים שנה אין קרבן פסח, מסביר הרב שלמה אבינר- "בית המקדש נחרב והקרבנות הופסקו, לא בגלל שלא ידענו את ההלכות ואת דרך ההקרבה, אלא בגלל שחטאנו. לכן כדי להתכונן להקרבת קרבן פסח, יש לעשות תשובה. ומי צריך לעשות תשובה? כל כלל ישראל. כי המקדש והקרבנות אינם עניין של בית כנסת פרטי קטן של קבוצת צדיקים, אלא של כלל ישראל. ואם כך, הדרך עוד ארוכה מאוד…"
ועל כך מוסיף הרב אילעאי עופרן- " חורבן הבית, כך אומרת הגמרא במסכת יומא, איננו תקלה מקרית ומצערת אלא קריאה רמה לתיקון המידות: "מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני עבודה זרה שפיכות דמים וגילוי עריות. מקדש שני מפני מה חרב? מפני שנאת חינם… חובה וזכות היא להקריב את קרבן הפסח ואף מצוות עשה מן התורה לבנות את בית הבחירה. אך בנייה זו איננה מתחילה בשחיטת בהמות או במכרז קבלנים אלא בחינוך, בעשיית חסד, ביראת שמים ובאהבת חינם."
ואולי זו הסיבה שהסימן הראשון בהגדה הוא- "קדש", ד"ר יחיאל הררי מסביר ש"קדש" משמעותו להבדיל את עצמי. להתבונן פנימה ללא הסחות הדעת מסביב, ולקדש את עצמנו מהרעש החיצוני והפנימי. כשאני עסוק בשוטף ובחומר אני עסוק ברצונות שלי, מה שלא מאפשר לי גילוי של דברים אחרים שהמסע שלי מזמן, את אותן הזדמנויות, המפגשים הייחודיים, את היכולת לשחרר תדמיות, ולהתקדש בתוך המסע שלי ללא סל רצונות מקובע ומגודר. בפסח יש לנו הזדמנות לפה-סח, לדיבור נקי ומצמיח. יש לנו הזדמנות לממש את היכולת שטבועה בנו להתהפך למציאות חדשה ולייצר שינוי, להתקדם ולגדול. לכן, ממשיכים ב"רחץ", לרחוץ מעלינו את כל אותם קליפות, מסיכות ותוספות שאנו נוטים לצבור במסע חיינו, כך שנוכל להגיע לאותו מקום נקי, מזוכך, המצוי כבר בפנימיות שלנו, ולעשות סדר בנפשנו. מפרשים מסבירים ש"סדר" הינם ראשי תיבות ל- סוד, דרוש, ורמז, כלומר, בפסח אנו מצווים במיוחד על לימוד עמוק ומעמיק, לחפש את הרעיונות, ולא להסתפק בפשט המנהגים אלא לצלול לתוך עומקם ולהבינם בכל הרבדים והסודות הטמונים בהם. מי ייתן ונצא לחירות מכל אותם מיצרים, שעבודים ונזכה לקדש את עצמנו וסביבתנו בעשיית חסד, ראיית האחר ובאהבת חינם. אמכי"ר.
חג פסח וחירות שמח❤

הפטרת פרשת משפטים היא בספר ירמיהו פרק לד' מפסוק ח'. מאחר והפרק מסתיים בצורה קשה נוספו להפטרה עוד שני פסוקי נחמה מפרק ל"ג, פסוקים כה'-כו' (זהו מקרה נדיר בהפטרות שחוזרים אחורנית, כי לרוב מדלגים קדימה בנביא.) מטרת שני הפסוקים היא לסיים את ההפטרה באופן חיובי ומעודד.

"(ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת- הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר: (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ:" (ירמיהו לד)
כמו בפרשת משפטים שפותחת בדיני עבד עברי כך גם ההפטרה מספרת לנו  שבני ישראל שיחררו את עבדיהם. מעשה שהיה אמור להיות אוטומטי מתוקף הציווי בפרשת משפטים, אך ע"פ ההפטרה מסתבר שהיה צריך לכרות לשם כך ברית מיוחדת ולתת תזכורת לנושא. התקופה היא ימי צדקיהו, מלך יהודה האחרון, שנים מעטות לפני החורבן.
 שחרור העבדים בהפטרה היה רק למראית עין, בפועל מיד לאחר השחרור, נלקחים אותם אנשים שאך נדמה היה שטעמו את טעמה של החירות והנה שוב הפכו אותם לעבדים. מה שברור- זה אינו מוצא חן בעיני ה', וירמיהו נשלח לנבא נבואת זעם בנושא. 
העלבון והחטא אפילו חמורים יותר, כי מילא אם הם לא היו משחררים את עבדיהם כלל, אבל בני ישראל בחרו לקיים את המצווה, בחרו לעשות את המעשה הישר והנכון בכך ששחררו את העבדים אלא שאז הם לקחו אותם שוב לעבדות. במילים אחרות, הם עשו צחוק מהמצוות.
הרב יהודה שביב זצ"ל מסביר-
פרשת משפטים כשמה כן היא, פרשה ובה הלכות רבות, והיא עמוסה פרטים ומקרים… התבוננות בהפטרה שנקבעה מלמדת כי קובעי ההפטרה ביקשו להתמקד בהלכה הראשונה שבפרשה: דיני עבד עברי… מלמד כי הוא הנושא המרכזי ולו נאה לקבוע את ההפטרה… שהרי בהפטרה אין מדברים על העבדות, אלא להיפך – על השחרור: שחרורם של העבדים ושחרורה של האומה מצרה זו ששמה עבדות…" והרב מוסיף שעלינו "לראות כי לא בדיני עבדים מדברת התורה – לא בקניית עבדים, ולא בהלכות עבדותם וחובתם של העבדים כלפי אדוניהם – אלא בדרכים בהם יוצאים העבד והאמה לחירות. הוי אומר: בתחילתה הפרשה מדברת בנושא חירות האדם מישראל."
בנבואת ירמיהו מודגש נושא הברית. זוהי הברית שנכרתה בירושלים, הברית שקראה לשחרר את העבדים העבריים, אך בני ישראל הפרו אותה. ה' כרת ברית עם בני ישראל ביום שהוציאם ממצרים, לשחרר את עבדיהם העבריים לאחר שש שנות עבודה, וזו הברית למעשה שאושרה מחדש בירושלים – אך כאמור הופרה. ברית מוזכרת שש פעמים בנבואה זו. מאחר ואי אפשר לסיים בברית שהופרה, מוסיפים את שני הפסוקים מפרק לג' שמדברים אף הם בברית, אבל זו הברית השביעית שעומדת לעולם. בפרשת משפטים קורא משה את 'ספר הברית', וזורק על העם את 'דם הברית'. הברית המוזכרת היא ברית מעמד הר סיני, וכנראה שזו גם הברית עליה מדבר הנביא, ברית שנכרתה כפי שהזכרתי קודם לכן עם היציאה ממצרים.
אז מה מלמדת אותנו הברית הזו?
מסביר הרב יהודה שביב זצ"ל- "הברית הזאת מלמדת כי שחרור לאומי כרוך בחירות פנימית. כשהם נגאלים מצווים הם שלא לשעבד את אחיהם, שהרי יצאו מעבדות של בשר ודם לא כדי להיות משעבדים לבשר ודם. נבואת ירמיהו סוגרת את המעגל בהשמיעה כי עם שובם לשעבד איש את אחיו, תשוב האומה להיות משועבדת לאומה אחרת.
זאת ועוד, מסתבר שספר הברית מדבר גם על ייעודו של העם להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש', וההפטרה מלמדת שאי אפשר להם להיות ממלכה ככל הממלכות, שאם אין הם כהנים ואין הם קדושים, ואם מפירים הם ברית שכרתו ומשעבדים איש מקרב אחיהם, שוב לא יכול להיות להם קיום כממלכה.
אבל בעיקר מלמדת ההפטרה כי המפתח לכל הקורות אותם מצוי בידיהם. וגם בשעה שנראה כי אין תקווה נוכח האויב הצר, הרי תיקון פנימי של שחרור עבדים היה בכוחו להציל."
מי ייתן ונצליח בעבודת התיקון הפנימי (עבודת המידות, הכוונה שבלב וכ"ו) של כל אחד ואחת מאתנו, ושנזכה לחירות פנימית וחיצונית כפרטים וכאומה. אמכי"ר.
שבת שלום ומבורך ❤
השיעור מוקדש לרפואתם המלאה והשלמה של מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, רבקה בת תמרה, יהוסף אורי בן הדסה, פרידה כהן בת יטי, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, חיים בן בלומה, רינה בת יהודית, משה דוד בן נעמי, וסיגלית חיה בת רבקה בתוך שאר חולי ישראל, ולהצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.

הפטרת פרשת לך לך נקראת בספר ישעיהו (פרק מ' פסוק כז ועד פרק מ"א פסוק טז). בפרשת לך לך אנו פוגשים לראשונה את אברהם אבינו; הרב יהודה שביב מסביר שפרשת לך לך- "ראשיתה בצווי ה' אליו להינתק מעברו המשפחתי והגיאוגרפי וסופה בציווי ה' אליו לקבוע בבשרו אות האמור להפריד בינו ובני ביתו לבין הסובבים אותו – ברית מילה. ובתווך-המון פרטים ואירועים מחייו, מאותם שיש להם משמעות לדורות, בחינת: 'מה שאירע לאבות סימן לבנים' "….
כלומר, דרך הנבואה היא לא להרחיב ולדבר על האבות אלא עניין הנבואה הוא להתייחס לדור של הנביא ולדורות הבאים. הדיבור על האבות הוא בבחינת חיזוק ועידוד, ולכן נבואת ישעיה מזכירה את אברהם אבינו- "זרע אברהם אהבי" (מא, ט)…"
יהודה שביב ממשיך- "ההליכה המתמדת היא המאפיינת את המתואר אודותיו בפרשה, שכולה עומדת בסימן לך-לך, בסימן הלוך ונסוע, ואף לקראת סופה פונה אליו ה' בקריאה להיות הולך "התהלך לפני והיה תמים" (יז, א). והוא אמור לשמש כמין תמרור לבניו אחריו, להיות אף הם "קוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים ירוצו ולא ייגעו ילכו ולא ייעפו" (מ, לא).
כפי "שאברהם הוא מהלך תדיר וכדרך שבניו אחריו קרויים להיות מהלכים תדיר, כן גם בחירתו של אברהם …. היא תדירית. ואף זרעו נבחר תדיר, כפי שאומרת הנבואה: "ואתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אהבי בחרתיך ולא מאסתיך" (מא, ח-ט).
דוד נתיב, מרצה לתנ"ך, מבהיר שבעצם פרשת השבוע עוסקת בפעילותו הנמרצת של אברהם, והיא מקבלת ביטוי בהפטרה שעוסקת בפעילותם של עם ישראל.
"אברהם, אב המון גויים, קרא בשם ה', הנגלה אליו וכורת עימו ברית. הוא פעיל ומעורב בעשייה רבה: במצרים, בכנען ומול מלכי ארצות הפרת והחידקל. הוא זכה להערכה רבה מצד מלכי ירושלים וסדום. הוא "אב המון גויים" ומביא דבר ה' אליהם.
כך גם בני בניו, עם ישראל, מגלמים את דרך אברהם, אבי האומה. בהפטרה בא לידי ביטוי פן זה. ואף שעם זה צועד אלפי שנים על במת ההיסטוריה, הוא ימשיך במרוצתו: "ירוצו ולא יגעו, ילכו ולא ייעפו".
דברי העידוד שהשמיע ישעיהו הנביא לעם ישראל באו לחזקו בשעה קשה, השעה שהם מצויים בה, שעת הגלות.
ובמילים אחרות, ההפטרה אומרת לנו שהברית שנכרתה בפרשת השבוע עם אברהם אבינו, תעמוד לאורך כל הדורות כולם.

השבוע פרשת ויילך שהיא הפרשה התשיעית בספר דברים. הפרשה פותחת בדבריו המרגשים של משה,  "(ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם–לֹא-אוּכַל עוֹד, לָצֵאת וְלָבוֹא; וַיהוָה אָמַר אֵלַי, לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה." (דברים לא') ביום מותו משה נפרד מעם ישראל כשהוא בן 120 שנה. הוא מספר לעם שלא יחצה אתו את הירדן, ולא יגיע איתו לארץ ישראל אך הוא מעודד את בני ישראל ומספר להם שיהושע הוא זה שה-ה' בחר בו להנהיג אותם בכניסתם לארץ ישראל, יהושע הוא זה שמונה כממשיך דרכו של משה רבינו. משה מחזק את בני ישראל שלא יפחדו מהמלחמה בעמי הארץ, כי ה' יעזור להם. בנוסף הוא קורא ליהושע ומעודד ומחזק גם אותו בברכת "חזק ואמץ".

משה כותב את התורה ונותן אותה לכהנים ולזקני העם שישמרו עליה. הוא גם מצווה עליהם שפעם בשבע שנים, בחג הסוכות, עליהם להקהיל את כל העם אל בית המקדש ולהקריא להם את דברי התורה בכדי לחזק אותם, ללמד אותם ואת הדורות הבאים את יראת ה', ואת הדבקות בתורה ובמצוות.

לבסוף, בגילוי השכינה באוהל מועד מספר ה' למשה, כי בעתיד יפר עם ישראל את בריתו ויבואו עליו צרות רבות. ה' מצווה את משה לכתוב זאת כעדות בצורת שירה וללמד אותה את העם בכדי שהעם יזכור זאת תמיד. השירה עצמה תופיע בפרשה הבאה – פרשת 'האזינו'.