תגית: בראשית

השבוע נקרא את פרשת וזאת הברכה שחותמת את ספר התורה; היא שונה מכל פרשה אחרת בכך שהיא איננה צמודה לשבת אלא לחג – שמחת תורה. למעשה, אנו מגיעים אל "התחנה האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". פרשת 'וזאת הברכה', מתארת את יומו האחרון של משה רבנו.
בפרשה, מברך משה את שבטי ישראל לפני מותו. לכל שבט מייחד משה ברכה משלו. כל שבט והברכה לה יזדקק בעתיד, כשישב בנחלתו בארץ ישראל.
השבוע כאמור גם חג שמחת תורה, החג שבו בדיוק לפני שנה מדינת ישראל הותקפה בפתאומיות ובאכזריות בגוש עוטף עזה. ועדיין כולנו חווים את הטלטול הפחד והזעזוע מאירועי אותו יום שבו בוששה העזרה להגיע, ואנו כחברה וכיחידים מנסים למצוא דרכים שונות להתמודד עם גודל האסון.

וכך מתאר הכתב והסופר חנוך דאום את אחת מדרכי ההתמודדות שלנו,
"…מתוך עומק הלב הפצוע, בלי שמישהו מסוים אירגן את זה, צמח בישראל מפעל הנצחה מרגש, היכל זיכרון עממי, פשוט וישראלי כל-כך: הסטיקרים. הם נמצאים בים. בשוק. בתחנת האוטובוס. הם מודבקים על צלע הר בגואה ובבית חב"ד בתאילנד. על קיר בפאב השכונתי ועל דלת הגישה לבית הכנסת. הם מזכירים לנו את אלה שהיו ואינם, את אלה ששירת חייהם פסקה מוקדם כל כך, את אלה שהישירו למוות מבטם, אך הוא לא השפיל מבטו…
נקיפות המצפון ותחושות האשם לא מרפות כשאתה עומד מול הקיר והם מחייכים אליך בנעוריהם העלומים. הרי הרבה מאוד שנים לא נלחמנו כמו שצריך בעזה ובלבנון. ויתרנו לעצמנו. שכנענו את עצמנו שהאויב מורתע, אבל אנחנו אלה שהיינו מורתעים. והאמת היא שפחדנו מאבידות. במלחמה מתים, חשבנו בפינוק, אז למה להילחם?ב-7 באוקטובר נזכרנו למה. כי אמנם במלחמה מתים, אבל בלי מלחמה נשחטים, נאנסים, נחטפים ונרצחים במיטותינו. ואז גם צריך להילחם ולמות…
מדובר בדור שמשלם מחיר שלא שילמו דורות קודמים. והוא משלם זאת בגבורה. בעצב. בהכנעה. בלי לשאול שאלות ובלי לטעון טענות. זה דור שלקח על עצמו את המשימה שהתגלגלה לפתחו, להילחם על הקיום שלנו פה, והוא לא מוכן לעצור עד שיבטיח את זה…
ודרך הסטיקרים האלה, המתוקים כל כך, אתה מבין כמה כוח וכמה פשטות וכמה אהבה הייתה בהם, בילדים שאיבדנו. יזמתי את הפרויקט הזה, כלומר את הכתבה הזו, כי חשבתי שראוי למסגר ולהגדיר את תופעת סטיקרי הזיכרון כפרויקט ההנצחה החשוב של הזמן שבו אנו נמצאים. כפרויקט ההנצחה המדויק, המכאיב והעוצמתי ביותר.
כדי לומר להן, למשפחות האהובות ששילמו את מחיר המלחמה, המשפחות שרוצות כל כך להשאיר מילדיהן מסר, להותיר איזשהו חותם – המסר עבר, אהובים. המסר מהדהד. אנחנו לעולם לא נשכח את גבורת בניכם.
ולמרות זאת, אני רוצה להעז ולומר בזהירות משהו שפחות מקובל לומר בשיח הישראלי בנושא השכול. אני כותב אותו ב"דחילו ורחימו" בעקבות שיחות עם עשרות רבות של משפחות שכולות שפגשתי בשנה האחרונה: החיים נמשכים. הסיוט בלתי נתפס, זה מובן מאליו. הכאב לא פוסק, זה ברור. אבל לצידו של הכאב, כך מספרים לי ההורים שאיבדו את ילדיהם, האחים, הארוסות, האלמנות והילדים, אפשר וראוי וצריך להמשיך קדימה.
לא אותו דבר. לא באותו אופן. אבל אפשר. נושכים שפתיים וממשיכים.
האנשים שחוו אובדן עושים זאת כי הם מרגישים אחריות, כי הם יודעים היטב שזה מה שהבן שנפל היה מצפה מהם. להמשיך לעשות. להמשיך לשמוח. והם שמחים ובוכים, עצובים וצוחקים – אבל הם לא מתכוונים לעצור.
לא כולם, כמובן. וכל איש בדרכו. אבל אני כן מרגיש צורך לומר, והסטיקרים בעיניי אומרים בדיוק את זה, שהילדים האלה הלכו, אבל במידה כזו או אחרת הם נשארים איתנו. בזיכרון. בעשייה. ברוח. קולם מרחף על פני תהום.
אני לא עוסק פה ברמייה עצמית. אין להכחיש: אנחנו אומה שכולה. אנחנו מדינה בפוסט-טראומה. יש לנו חרדה אמיתית מצמד המילים "הותר לפרסום”. אבל גם את זאת יש לדעת: אנחנו חזקים, הרבה יותר מכפי שניתן לחשוב. ואחד ממאגרי הכוח הגדולים של המשפחות השכולות זו הידיעה העמוקה שבחייהן הן ממלאות את בקשתם האחרונה של הבנים: לא להיכנע. לא לוותר. כי מוכרחים להמשיך לנגן. מוכרחים להמשיך…"

וכך היה כשעצרתי לתדלק הבחנתי באדם שנעמד לצד הרכב שלי ופשוט בהה ברכב, התנצלתי שחניתי ברישול כי לא היה מקום והוא לא הגיב.. אז ראיתי שהוא קורא בכאב את כל הכתוב על הסטיקרים, החברים של הבן שלי, יהי זכרם ברוך… וברמזור, נהג הרכב שנעמד בסמוך אלי פתח את החלון, שלף את ידו מחוץ לחלון וביקש שאוסיף גם את המדבקה של החייל שלו ליד החברים האהובים על הרכב… זו הייתה תזכורת חדה לכוחה של ההנצחה הפשוטה—כיצד מתוך תחושת חוסר אונים נולדו אותם סטיקרים, שמעניקים לכולנו תחושה של עשייה, של המשכיות, של זיכרון שמחבר בין כולנו.

הזיכרון הזה, שמתעצם דרך מחוות קטנות כמו המדבקות, מחזיר אותנו גם למשמעות העמוקה של תורת משה, המתוארת בספר דברים, נאומו האחרון של משה. התורה מלווה אותנו בזיכרון, בעשייה, וברוח, אי אפשר שהתורה תהיה מונחת בארון הספרים ולא תשפיע ותחולל בנו שינוי משמעותי.
וכך מבהיר הרב דוד סתיו, "אם התורה מונחת לה בקרן זווית ואינה יוצרת בנו שינוי תודעתי עמוק, מוטב שלא תהיה בידינו כלל. עם סיום התורה צריך האדם לשאול את עצמו את השאלות המהותיות שבלעדיהן אין ללימודו כל ערך: לא רק מה הוא לא למד בתורה, אלא גם (ובעיקר) מה התורה לימדה אותו, מה היא בנתה בתוכו."

השנה השאלה עוד יותר רחבה ועמוקה, על כל אחד מאתנו לשאול את עצמו עם סיום קריאת התורה, ורגע לפני קריאתה מההתחלה, מבראשית, מה למדנו השנה, מה אנחנו עושים בכדי להיות ראויים? לנוכח מלחמה עקובה מדם, עלינו לשאול את עצמנו מה היא לימדה אותנו—על ערבות הדדית, על נתינה אינסופית, על הקרבה ומסירות—אך גם את השאלה האם הצלחנו לראות את המשותף והמאחד בינינו, יותר מהשונה והמפריד כי המלחמה באויבנו אומנם נכפתה עלינו אבל השלום בינינו הוא לגמרי עלינו.
הגענו אל "הישורת האחרונה" – אל סופו של ספר "דברים". בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים שוב את קריאת כל התורה, ומיד מתחילים רשמית גם את סבב הקריאה החדש עם פרשת בראשית. הקריאה המחודשת של התורה מחברת את ההווה והעתיד שלנו יחד עם העבר, עם מה שכבר חלף. התורה מסייעת לנו לזכור מאיפה באנו, היכן אנו נמצאים, ומדייקת אותנו לאן אנו ממשיכים כאשר פרשת 'וזאת הברכה' היא תזכורת למימוש ייעודנו ותכליתנו בעולם.

וכך מוסיף, הכתב חנוך דאום –
"… מאז 7 באוקטובר כל ישראלי פגש בזה. מרגיש את זה. מכיר את זה: הפנים של הילדים שאיבדנו מביטים בנו מן הקירות, עם מסר אחד אחרון. כל ילד ותמצית שירת חייו, כל לוחם ומה שהיה לו חשוב, אבל אם מתעמקים קצת בדברים, אם נושמים אותם עמוק פנימה, מבינים שהם כולם מבקשים מאתנו בדיוק את אותו הדבר: תהיו ראויים."

בפרשת "וזאת הברכה", משה רבנו מעניק לכל שבט ברכה ייחודית המתאימה לאופיו ולתפקידו העתידי בארץ ישראל. השבוע, כשאנו חוגגים את שמחת תורה, אנו נושאים עמנו את זכרו הכואב של אותו יום קשה לפני שנה, בו הותקפה מדינת ישראל באכזריות. מתוך הכאב, ומתוך הזיכרון, והמאמצים המשותפים מעוררי ההשראה של אנשים רבים בשנה האחרונה, אנו מאחלים לעצמנו להיות ראויים לברכות אלה.
וכיצד נעשה זאת? בעמידה איתנה, בהמשך דרכם של הגיבורים שהקריבו את חייהם עבורנו, ובחיזוק החיבורים ושיתופי הפעולה בינינו, לבניית עתיד משותף טוב יותר.

גמר חתימה טובה, חג שופע בשורות משמחות  ושבת שלום 

לעילוי נשמתם של כל ההרוגים האהובים והיקרים. יהי זכרם ברוך. לשובם לשלום ולזכותם של כל אהובנו, החטופים והחטופות כבר במהרה בימינו, ליציאתם לשלום ולשובם לשלום של כל גיבורנו האהובים, חיילי וחיילות צה"ל, לרפואתם המלאה של כל הפצועים/הפצועות האמיצים והאהובים, ולביטחונם של כל היהודים בארץ ובעולם. אמן כן יהי רצון 🍎🍯❤️

לאחר גירוש אדם וחווה מגן עדן נולדים להם שני בנים, קין והבל, המקריבים מנחה לה'-
"וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה–לַיהוָה.  (ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  (ה) וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.  (ו) וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן:  לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. (ז) הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.  (ח) וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל-הֶבֶל אָחִיו; וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ." (בראשית ד')

בהשראת השיעור של המנחה והמרצה, רוחל'ה סימינובסקי, משתפת אתכם שבפרק ד' יש תיאור שהיוזם להבאת מנחה לה' הוא קין, עובד אדמה שמחליט להקריב לה' באופן טבעי מפרי האדמה. בפסוק שאחרי מתואר כיצד הבל (שיש להניח התרשם מיוזמתו של קין) החליט גם הוא להביא מנחה לה', ובפסוק הזה שמתייחס להבל בלבד מודגש לנו שהוא בחר להקריב מבכורות צאנו ומחלבהן. באותו פסוק שבו מביא הבל את מנחתו מתואר גם את קבלתו של הבל ומנחתו ע"י ה'. ורק בפסוק שאחרי מצוין כי את מנחתו של קין ה' לא קיבל ואת תגובת הכעס של קין. שימו לב, אין פה השוואה, יש פה התייחסות אישית לכל אחד מהאחים במערכת הקשר שהם יצרו עם ה'. למעשה, קין הוא שיוצר את מושג ההשוואה פה, 'את מנחתו של הבל ה' קיבל אבל את שלו הוא לא קיבל… והוא עוד הראשון שיזם את רעיון המנחה…'

והארוע ממשיך, מיד ה' מתייחס לתחושותיו הקשות של קין ומבהיר לו באופן חד משמעי שהבחירה עדיין בידו, קין יכול לבחור 'להטיב', ולתקן, ויחד עם זאת עליו לשים לב שהחטא (היצר רע) רובץ בפתח ומשתוקק אליו אך עליו למשול בו בכדי להימנע מהחטא. קין בוחר לבסוף לקום ולהרוג את אחיו, הבל. יתכן ויש פה גם הזמנה לנו, ההורים, לשים לב ולתת יותר את הדעת להשלכות של התגובות שלנו. ע"פ הפשט אין מלל רב מה שמזמין פירושים רבים. בסופו של דבר, לכל ילד יש מערכת הורית אישית שהילדים האחרים אינם חשופים לא מכירים ולא מבינים אותה, והאירוע של קין והבל כמו כל אירוע מזמין זוויות שונות של התבוננות, נקודות מחשבה סובייקטיביות, ועלינו לזכור שהמטרה שלנו כהורים היא לחנך ולהיטיב.

בחיק המשפחה פעמים רבות האחים חווים שהיחס שההורים מעניקים איננו שווה, עד כדי תחושה של העדפה וקיפוח. סיפור קין והבל ממחיש לנו שתחושת ההשוואה לא הגיעה מלמעלה, מההורות/אדם וחווה/ה' אלא פרי יצירתו של קין. השאלות- כמה הוא קיבל, לאן היא הגיעה, מי השיג ראשון, איך זה נראה אצלה – רובנו אם לא כולנו משווים את עצמנו לאחרים ברמה היומיומית. אנחנו נוהגים להשוות את המשכורת שלנו, את שעות העבודה, את רמת החיים, את הבתים, את המכוניות של השכנים, את הנשים והבעלים של אלו שאנחנו מבלים איתם, את המותגים שאחרים רוכשים וכו', וכמובן, שהדשא שם כמעט תמיד ירוק יותר.

חשוב להבהיר שלהשוות זה לא הרגל רע. הוא אפילו עוזר להתמקד כשאני רוצה לברר האם אני אדם ישר, חרוץ, משקיען, מיומן וכו'. ההתבוננות באנשים הדומים לנו בגיל, במגדר, במקצוע, בעיסוק, בקטגוריה החברתית, באישיות או בניסיון, מסייעת לנו למקם את עצמנו בסדר החברתי. הבעיה מתחילה כשההשוואה הזו גורמת לנו לקנא באחרים על ההישגים שלהם, ומוחקת לכאורה כל הישג שלנו. וכן, הקנאה מעוורת וגורמת לאדם להפסיק להסתכל על עצמו, על מעשיו ועל הצלחתו האישית מה שפוגע בתפיסת העצמי שלו.

מסבירה יהודית כץ, חוקרת ומרצה בתחום הפסיכולוגיה החיובית, כי לאון פסטינגר, פסיכולוג חברתי, הגה כבר בשנות החמישים את רעיון ההשוואה החברתית. הוא הסביר שאנו משווים את עצמנו לאחרים כיוון שאין לנו מדד אובייקטיבי אחר להערכה. כדי לבדוק אם אנחנו חכמים, מוכשרים, מצודדים או מצליחים מספיק, אנחנו פוזלים הצדה ובודקים מה קורה בדשא של השכן. כך ניתן לקבל הערכה שלתחושתנו קרובה יותר למציאות. "אני כמעט הכי חכמה בכיתה", "אני משקיעה בילדים שלי יותר מאימהות אחרות", "הוא נראה טוב יותר ממרבית הגברים בשכונה." מחקרים מראים כי השוואה חברתית גורמת לקנאה מוגברת, ביטחון עצמי נמוך ואפילו עשויה לגרום לדיכאון.

מסכמת יהודית כץ, "כשאנו מנסים לשפוט בשאלה הנצחית "האם אני טוב כמו?", אנחנו ממנים את עצמנו לשופטים ולתליינים גם יחד. אנחנו בוחרים את התכונות שאליהן יש להתייחס, ונותנים משקל רב לאלה שנראות לנו בולטות כרגע. לבסוף, כשאנו משווים, אנחנו לא תמיד מסוגלים לשאול את השאלות הנכונות… אם תרצו לחיות חיים מספקים תצטרכו להפנות את האצבע הבוחנת פנימה. ההישענות על הישגיהם של אחרים והגדרת הכישלון או ההצלחה בחייכם על פי סטנדרטים זרים הן מלחמה אבודה. הרי תמיד יהיה מישהו עשיר, חכם, מוצלח או יפה יותר. איננו יכולים להיות טובים כל הזמן ובכל התחומים. שאלו את עצמכם מהם הערכים והשאיפות האישיים שלכם, ולא אלה של הוריכם, חבריכם או הקולגות שלכם. נסו לחשוב איזה סוג אנשים תרצו להיות? מהם הדברים החשובים ביותר עבורכם? איזו מערכת יחסים תרצו לטפח? מה תרצו שאנשים יזכרו מכם? מה מתאים לכם לעשות וליצור? השתמשו בערכיכם הפנימיים כמצפן. אין הדבר אומר לוותר או להיכנע לבינוניות, אלא למקד את האנרגיה בלהיות האדם הטוב ביותר שתוכלו להיות, לאו דווקא האדם הטוב מאחרים. הגרסה הטובה יותר של עצמכם… ההשוואה החברתית הבלתי פוסקת מגיעה מתוך גישה של חסר. אנחנו שוכחים שיש מספיק לכולם." אז זכרו שאנחנו מתחילים עכשיו מבראשית, מההתחלה ובואו נשען ונטפח את ההישגים שלנו.

שבת מבורכת❤️

השבוע פרשת מקץ שהיא הפרשה העשירית בספר בראשית, והיא ממשיכה את קורות חייו של יוסף שישב כשתים עשרה שנים בבור הכלא המצרי עד שנקרא לפתור את חלומותיו של פרעה. שר המשקים שנזכר ביוסף שפתר את חלומו, מספר על כך לפרעה, ששולח להביא את יוסף מהכלא. בעקבות הפתרון המוצלח של חלומות פרעה (יוסף מסביר שקרבות 7 שנים של שובע ולאחריהן 7 שנים של רעב) מציע יוסף לפרעה כיצד עליו להתמודד- "(לה) וְיִקְבְּצוּ, אֶת-כָּל-אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבוֹת, הַבָּאֹת, הָאֵלֶּה; וְיִצְבְּרוּ-בָר תַּחַת יַד-פַּרְעֹה, אֹכֶל בֶּעָרִים—וְשָׁמָרוּ. (לו) וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן, לָאָרֶץ, לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב, אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְלֹא-תִכָּרֵת הָאָרֶץ, בָּרָעָב." (בראשית מא) 

פרעה ממנה את יוסף למושל מצרים, והוא בעצם האחראי לאגירת המזון לשנות הרעב. כמו כן, יוסף מקבל את טבעת פרעה, מקבל ארמון משלו וגם מתחתן עם אסנת, בתו של פוטיפר, ונולדים לו שני בנים: מנשה ואפרים. לבסוף, יוסף מוציא לפועל את תכניתו וצובר כמויות עצומות של תבואה.

כשהרעב מתגבר בארץ כנען, יעקב שולח את עשרת בניו, אחי יוסף, פרט לבנימין להביא אוכל ממצרים. הם לא מזהים את יוסף אך הוא מזהה אותם ומאשים אותם שהם מרגלים ומתנכר להם. יוסף אוסר את כל האחים לשלושה ימים, ולבסוף הוא מציע להם שהוא יאסור רק את שמעון, רק אחד מהאחים, וכשהם יחזרו בפעם הבאה עם בנימין, האח הצעיר, ישוחרר שמעון, וכל זאת בכדי להוכיח לו שהם אינם מרגלים.

יעקב אביהם מסרב לתת להם את בנימין, אך יהודה מצהיר שהוא לוקח אחריות אישית עליו, ויעקב לבסוף נעתר בחוסר רצון. כשהאחים חוזרים עם אחיהם הצעיר למצרים, הם מתקבלים במאור פנים, והם מוזמנים לארוחה בבית יוסף. למחרת הם מתכוננים לצאת חזרה הבייתה לכנען, ויוסף מצווה את עבדיו למלא את שקיהם בתבואה אבל גם להחביא את גביע הכסף שלו בשק של בנימין. האחים יוצאים לדרכם ויוסף שולח את עבדיו לרדוף אחריהם ולהפליל אותם ב"בגניבה".
בנימין כביכול נתפס, ויוסף בתגובה דורש שיישאר במצרים. האחים קורעים את בגדיהם, והם נופלים ארצה לרגליו; יהודה, מתוך השלמה עם הגזירה האלוקית וחוסר האונים מציע ליוסף כי הם כולם יהיו לו לעבדים. אבל יוסף מתעקש ומודיע להם שרק ה"גנב", בנימין, יישאר במצרים וכל השאר יכולים לשוב בשלום לאביהם, יעקב. וכך במתח הזה מסתיימת השבוע הפרשה.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

אמש רקדנו בשמחת תורה והשבת מתחילים מחדש, מבראשית, הפרשה הראשונה בחמשת חומשי התורה. הפרשה מספרת על בריאת העולם, בריאתם של אדם וחוה ומיד לאחר מכן החטא של עץ הדעת. הפרשה ממשיכה בסיפורם של קין והבל, ולאחר מכן מונה את עשרת הדורות מאדם ראשון ועד נח .
"בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ…" העולם היה ריק, שומם וחשוך ורק רוח אלוקים ריחפה על פני המים. ביום הראשון לבריאת העולם אמר האלוקים: יהי אור! ויהי אור. הוא הבדיל בין האור ובין החושך. למעשה בעשרה מאמרות נברא העולם. סיפור הבריאה מתאר את התהליך שבו נבראו העולם והיצורים החיים בו בשישה ימים. וביום השביעי הקב"ה מסיים את בריאת העולם ושובת מכל מלאכתו, ומעניק ברכה מיוחדת ליום השבת, שבה נגמרה מלאכת הבריאה.
הפרשה מתחילה בהפרדה בין אור לחושך,הכוונה כמובן היא לא רק לאור הפיזי שמאיר לנו את הדרך אלא מדובר גם באור הרוחני. תודעתנו הרוחנית, העוזרת לנו להימנע מלמעוד באתגרי החיים. האור כמייצג את האמת, את הערכים הנצחיים, את הרוחני שמתעלה מעל עולם החומר, השגרתי, והחולף.
לא פעם אנחנו ממלאים את חיינו בחומריות– במכוניות, טלפונים, תכשיטים, רכוש וכו. מנסים לחדש את עצמינו בכל אייפון חדש שיצא לשוק, ושוכחים למלא את עצמנו בתוכן רגשי, רוחני, במזון לנשמה. העיסוק בסיפוק החומרי, משאיר חלל ריק בחיינו.
האור הוא למעשה נתינת מקום משמעותי לפיתוח יחסים אנושיים אמיתיים, במשפחה, ובסביבה בה אנו חיים, ושלרוב הם אינם מצויים בראש סדר העדיפויות שלנו. העיסוק באור צריך להביא אותנו לשאלה האם חיינו מלאים במשפחה בחברים, נתינה לאחר או שאלה חיי בדידות נעדרים כל שמחה אמתית ומחויבות?
זו הסיבה שהתורה פותחת בסיפור בריאת העולם על ידי אלוקים. זהו הבסיס לאפשרות המוסר ולדרישה המוסרית מבני אנוש. זו אמת המידה, לאורה יבחנו מעשי אדם ומחשבות לבו, מעשיו הטובים והרעים כאחד. זהו נתון היסוד המעניק משמעות להיסטוריה האנושית ולמעשי כל יחיד בה.
"הערכים המכונים "מערביים" שהעולם המתורבת מקבל כמובנים מאליהם – "מונותאיזם", "ואהבת לרעך כמוך", "שלום עולמי", "שוויון בפני החוק", "חינוך כללי", "כל בני האדם נבראו שווים", "כבוד האדם", "ערך החיים"- כולם באים מן התורה. אדם עלול לקרוא את התורה ולחשוב בטעות שהיא נדושה ופשוטה (כי הערכים שבה ייראו לו מוכרים) בלי להבין ולדעת שהערכים של החברה שכולנו מכירים הגיעו אליה מן התורה. צריך רק להתבונן בהיסטוריה כדי לראות שהחשיבה האנושית לא הייתה תמיד כל כך ברורה ולוגית. ברבריזם ועבודת אלילים היו פעם הנורמה שמוסריותה לא עמדה בספק." (הרב סטפן בארס)

"וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. .."
לאחר האכילה מעץ הדעת, הקב"ה שואל את אדם שאלה פשוטה, אך מלאת משמעות: "אַיֶּכָּה?" הייתכן שה' לא ידע היכן נמצא אדם? יודע תעלומות בוודאי שיידע היכן אדם וחווה מצויים, לכן, מטרת השאלה הייתה, אם כך, שהיא תהדהד בכל אדם ואדם מאז האדם הראשון ועד לסוף הדורות. בעצם הקב”ה קורא לכל אדם שבכל זמן ועת ישאל את עצמו- איכה? היכן אני בעולמי? כבר עברו וחלפו כך וכך ימים ושנים מחיי, עד היכן הגעתי בעולמי? זו לגמרי קריאה לבדק בית פנימי ותמידי – איפה אני? לאן אני הולכת? מהם הרצונות שלי? האם אני בכיוון נכון וטוב?
השאלה איכה לא נועדה לגלות היכן האדם נמצא מבחינה גיאוגרפית. היא נועדה לדחוף אותנו לתנועה נפשית של התבוננות וחשבון נפש.
האדם באופן טבעי מתחבא בין עצי הגן, מתחמק מלקיחת אחריות לחייו. השאלה איכה נועדה לעמת אותנו עם עצמנו. לעיתים גם לזעזע ולהעיר אותנו. עצם הנכונות שלנו לקבל על עצמנו את השאלה איכה, ובסופו של דבר גם להשיב עליה, זו תחילת דרכנו האמיתית.
כשנפגוש מכר בדרכינו ונשאל אותו "לאן אתה הולך?" סביר להניח שייתן מענה ברור כמו "אני הולך לקניות, אני הולך לבדיקות, אני הולך ללמוד וכד'. אבל אם המענה שלו יהיה- "וואלה, אני לא באמת יודע לאן אני הולך" – זה יהיה סימן שהוא כנראה תמהוני ויתכן שהוא אפילו לא ממש בריא בנפשו. כלומר, מי שלא יודע לומר להיכן הוא הולך או נוסע ברכבו כשאנו פוגשות אותו בדרכו הוא משתמע כאדם לא ממש יציב. מצד שני, נראה לנו סביר והגיוני שביחס לחיים שלנו זה נורמאלי והגיוני שלא נדע להיכן אנחנו הולכות. מה המטרה של חיינו? מה הייעוד שלנו? שאלות שעלינו לשאול אותן בשכיחות, ולוודא שהוויז שלנו אכן מכוון ליעד הרצוי. מה שהזכיר לי את הסיפור הבא-
בתקופה שברית המועצות הייתה במשבר כלכלי חריף היו תורים ארוכים ברחובות לקבלת מצרכים בסיסיים. מספרים שאדם אחד במוסקבה, התכופף לרגע לקשור את שרוכיו, ומיד נעמד אחריו אדם אחר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד ותוך זמן קצר נעמדו מאות אנשים אחריו. בשלב מסוים שאל האיש האחרון בתור את האיש שלפניו –
"מה מחלקים?"
"לא יודע, אשאל"
כך עברו את כל האנשים בתור ואף אחד לא ידע למה הם מחכים ומה מחלקים. כשהגיע השני בתור לשאול את הראשון, ענה לו "לא מחלקים שום דבר, סתם עמדתי לקשור את השרוכים"
"אז מדוע אתה ממשיך לעמוד כאן ואנחנו אחריך כמו טיפשים אם לא מחלקים כאן שום דבר?"
ענה לו הראשון בתור: "עד שנתמזל מזלי ואני לראשונה בחיי עומד ראשון – שאוותר על מקומי ואלך?" (מתוך- 'העולם לא יכול להתקיים בלעדיך'- משה שרון)
מאחלת לכולנו שנה של התחדשות, חיבור והנאה בלימוד המשותף של התורה, ושנזכה לחיבור לוויז הפנימי שלנו שיסייע לנו להגיע ולממש את יעדינו בשמחה, בבריאות ובאהבה.
שבת שלום ומבורך❤