תגית: ארץ ישראל

Photo by Harsh Gupta on Unsplash

השבוע פרשת שְׁלַח לְךָ, או שְׁלַח, שהיא הפרשה הרביעית בספר במדבר. הפרשה פותחת ב- "(א) וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר .(ב) שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר יג)
בני ישראל מגיעים לסוף מסעם במדבר, לפניהם הרגע המרגש שלו חיכו מאז יציאתם ממצרים – הכניסה לארץ ישראל! ה' אומר למשה רבנו לשלוח אנשים לתור את הארץ, אותה הוא נותן לעם ישראל. בני ישראל מקבלים הזדמנות לבחון- איזו ארץ היא ארץ ישראל איכות האדמה, הפירות? האם הערים שם בצורות, מוקפות חומה? ומי הם האנשים החיים בה? מה טיבם?
שנים עשר נציגים שהם ראשי שבטי בני ישראל נשלחים למשימה בארץ, הנמשכת 40 יום. הנציגים תרים בכל חלקי הארץ לאורכה ולרוחבה. הם פוגשים ביושביה ופחד תוקף אותם למראה הענקים שיושבים בחברון. בדרכם חזרה הם לוקחים מפירותיה המובחרים והגדולים של הארץ.
לאחר 40 יום, שנים עשר הנציגים שבים אל משה, וכל העם שחיכה בקוצר רוח מתכנס כדי לשמוע את התוצאות ומשוב הביקור הראשון בארץ. השליחים מספרים על המראות שראו, הם מראים לעם את אשכול הענבים הענק ומתארים את ארץ ישראל כארץ זבת חלב ודבש. אולם מיד לאחר מכן הם ממשיכים ואומרים, "(כח) אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים, בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק, רָאִינוּ שָׁם…" (במדבר יג') ובהמשך, הם מוסיפים גם פרשנות משלהם, "(לב) וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ, אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ, אַנְשֵׁי מִדּוֹת. (לג) וְשָׁם רָאִינוּ, אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק–מִן-הַנְּפִלִים; וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם." (במדבר יג'). עשרה נציגים שתרו את הארץ טענו שאין סיכוי לבני ישראל להצליח לכבוש את הארץ בעוד כלב בן-יפנה ויהושע בן-נון, שני הנציגים היחידים שהציגו גישה שונה. הם הביעו אמונה בטובה של הארץ וביכולתו של העם לכבוש אותה.
במחנה בני ישראל מתחילה מהומה גדולה, כולם מפוחדים, והעם מאבד את אמונתו כי יוכל להיכנס לארץ. חלק מהעם מתלונן ותוקף את משה ואהרון, וכמו נבואה שמגשימה את עצמה בהמשך הם פונים ואומרים- "(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה, לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, לוּ-מָתְנוּ." (במדבר יד') אחרים תוקפים את ה' ויש אפילו מבני ישראל שכבר מתחילים לתכנן את החזרה למצרים.
דור המדבר נענש ב-40 שנה של נדודים במדבר (כנגד 40 היום שתרו את הארץ) שבו כאמור הם מתים ונקברים. כלומר, רק צאצאיהם, ושני הנציגים, יהושע בן-נון וכלב בן יפונה, הם אלו שנכנסים לארץ המובטחת בתום 40 שנה של נדודים.

מסביר הרב משה שיינפלד,
"שנים עשר מרגלים נשלחו על ידי משה לתור את ארץ כנען. מטרת השליחות הייתה להכין את עם ישראל לכיבוש הארץ ולהתיישבות בה… הדיווח של המרגלים גרם לירידה במוטיבציה של עם ישראל להיכנס לארץ, העם בכה ולא רצה להיכנס לארץ ישראל. כתוצאה מכך, המרגלים מתו במגפה, ובני אותו דור מתו במהלך ארבעים השנים במדבר ולעולם לא הגיעו אל הארץ המובטחת… גם אם הממצאים של המרגלים נכונים… מצופה היה מהמרגלים לומר כך: העם היושב בארץ הוא עז, הערים בצורות וחזקות, ראינו שם גם ילידי ענק, אבל בואו נגבש אסטרטגיה כיצד לכבוש למרות כל הנתונים ואין ספק שאלוקים יעזור לנו. במקום שהמרגלים יציבו את המציאות כפי שהיא ויתייעצו אחד עם השני כיצד לכבוש, הם החליטו שהם לעולם לא יצליחו והם השפיעו לרעה על העם כולו…
לכל אחד מאתנו יש תחום בחייו שהוא צריך לכבוש. החיים מציבים כל הזמן אתגרים ופסגות שעלינו להשיג אותם. לפני כל שינוי או אתגר חדש שעומד בפני האדם, בפרט אם באתגר רוחני עסקינן, יש חשש ואולי גם פחד מכישלון, אולם פעמים רבות אדם נכנע לפחד ללא טיפת קרב… הגיע זמנך להיכנס אל הארץ המובטחת האישית שלך! אל תישאר תקוע במדבר הצחיח. כשאתה ניצב מול כל אתגר שאתה יודע שהוא נכון וראוי לך, השאלה צריכה להיות לא האם אני יכול לעשות את זה אלא איך אני עושה את זה?
…הפחד לא תמיד רציונלי. הפחד עלול להשתיק ולהקפיא אותנו ובלי שום סיבה אמתית! עם ישראל פשוט פחד מהבלתי נודע…"

כאשר בני-ישראל התקדמו לכיוון הארץ המובטחת, הם חששו להתקדם לעבר הבלתי נודע בעיניים עצומות. מפרשים רבים מסבירים כי המרגלים ובני ישראל התרגלו לקבל ולאכול מָן מהשמיים, לשתות מבאר המים שליוותה אותם, ולהנות מענני הכבוד ששמרו עליהם. מצבו של העם והמרגלים במדבר היה נוח למדי. הם חיו בקרבה רוחנית גבוהה. ועתה, בכניסתם לארץ, הם יצטרכו להילחם, לכלכל את עצמם, לעבד את האדמה, ולהתמודד עם הטרדות של החיים בעולם גשמי וחומרי. הרב ד"ר יונתן זקס זצ"ל סיכם זאת, "אחד ההבדלים הגדולים בין היהדות לדתות אחרות הוא שבעוד האחרות מבקשות להרים את האדם אל השמיים, היהדות שואפת להוריד את השמיים אל הארץ".

התורה קוראת לנו לחבר את הרוח עם החומר, לקדש את החומר בעת צריכתו. לכן, כבר מכניסתם לארץ מצווים בני-ישראל להפריש תרומה מעיסת הבצק, לפני שיאפו ויאכלו ממנה, ולתת אותה לכהן. בנ"י מצווים במצוות הפרשת חלה. רכיבים כמו קמח (חיטה), מים, שמן וכו' המופקים מהאדמה, גשמיים וארציים מתקדשים מעצם ההתכווננות, הברכות ונתינת התרומה עוד בטרם אכילת החלה. למשל, נכוון-
בעת ניפוי הקמח- אנא ה' עזור לי להוציא את הרע, ועזור לי לעשות בירור בין הטוב לרע, ולהוציא את כל המשפטים וכל הדברים שלא מקדמים אותי בעבודת ה'. עזור לי לעשות בירור בין האסור למותר. 
בהוספת סוכר-  אנא ה' עזור לי לתקן את מידותיי במתיקות.
בהוספת מלח- אנא ה', עזור לי למצוא את האיזון, את שביל הזהב במידותיי… המלח מסמל את הגבולות.
בהוספת שמרים- אנא ה', תן בי את הכוח לכל משימה, אנא עזור לי להיות בהתלהבות ושמחה תמיד.
בהוספת שמן- אנא ה' עזור לי שכל מי שיפגוש אותי יזכה במאור פנים…
בהוספת מים- אין מים אלא תורה. אנא ה' עזור לי להיות מחוברת לנשמה שבי…"
בזמן הלישה- הריני באה להפריש חלה, אנא ה' עזור לי שיהיה לי רכות וגמישות בעבודת ה'…

לכולנו יש "ארץ מובטחת" שאם נתמיד, נאמין שיכול נוכל, ונדע לקדש את הדרך, נזכה למימוש ורוממות חיי הרוח והחומר גם יחד. אמן כן יהי רצון.

שבת שלום🥖💞

השבוע הפרשה שסוגרת את חומש בראשית, פרשת 'ויחי', מתארת לנו כי ימיו של יעקב אבינו קרבים למות, והוא משביע את יוסף שלא יקבור אותו במצרים אלא בארץ אבותיו, ארץ ישראל. יעקב מכנס את כל בניו, ובפרידתו מהם הוא מעניק להם ברכות. תחילה הוא מברך את בניו של יוסף, מנשה ואפרים, ומעלה אותם ממעמד של נכדים לבנים העתידים לקבל נחלה בארץ. בברכתו משנה יעקב את סדר הלידה ונותן קדימות לאח הצעיר, ממש דז'ה וו לסיפור הישן של יעקב עם עשיו אחיו.
יעקב שמברך את כל בניו נראה שבאותה הזדמנות הוא גם מחדד ומבהיר להם מה הם החולשות והחוזקות שלהם. הוא ממנה מנהיג ומעביר מסרים – חלקם אינם בהכרח נעימים לאוזני היורשים הפוטנציאליים, במיוחד כשהוא מתחיל עם האחים שלא ממש הקשיבו לאביהם. החל מראובן, הבכור, שמוקע ראשון, דרך שמעון ולוי, הוא מבקר את התנהלותם ועד לאחים שמבורכים ואף מקבלים ציון לשבח, החל מיהודה וכלה בבנימין, בן הזקונים. יעקב מעניק להם, לכולם, ירושה רוחנית וערכית, נכסים רוחניים, בתקווה לסייע להם לסלול, לתקן, ולנתב את דרכם במבט קדימה ומצמיח אל חייהם כשבטים בארץ.

שואלת ועונה ד"ר גילי זיוון- "יעקב נפרד מחייו בגיל 147 והוא מבקש להשביע את יוסף כי יקבור אותו בארץ ישראל. למה זה חשוב לו כל כך? נשים לב, הוא חוזר במילים שונות על בקשתו "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם" ( בראשית מז,כט) ושוב הוא חוזר "וְשָׁכַבְתִּי עִם-אֲבֹתַי" (מז, ל) ובמילים אחרות, "וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם" (שם), גם אחרי שיוסף מבטיח לו "אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" (שם) לא נחה דעתו של יעקב והוא מבקש: "הִשָּׁבְעָה לִי!" (פסוק לא)
למה הוא לא בטח ביוסף עד כדי כך שהיה חייב להשביעו?
יעקב כה מוטרד ממקום קבורתו עד שגם בפרק מט כאשר הוא מסיים את ברכותיו לבניו, רגע לפני שהוא אוסף רגליו אל המיטה, הוא חוזר ואומר לכל בניו הפעם "אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי…" (מט, כט).
ממה הוא חשש? למה היה צריך יעקב לחזור שוב ושוב על בקשתו? להתחנן ("אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" – מז, כט) ולהשביע?
אולי היו אלה געגועים לבית. געגועים לשורשים המשפחתיים – לאביו ולאמו, ולסבו ולסבתו וללאה, אֵם מרבית בניו, שהלכה לצדו דרך ארוכה בתלאות ובשמחות החיים.
אך הטעם העיקרי, להבנתי, לדרישה החוזרת ונשנית של יעקב נעוצה לדעתי בגורם אחר. יעקב מבין, עוד לפני שנולד מושג ה'גלות', כי ההשתרשות במצרים תהיה מפתה ביותר. לכאורה הקבורה המפוארת במצרים תהיה עדיפה בעיני בנו שליט מצרים ובעיני בניו ונכדיו אשר ירצו לקברו לידם, כך שיוכלו לבקר את קברו מדי פעם. הוא מבין היטב שמי שלא רק חי במצרים אלא גם נקבר בה הופך את אדמת מצרים לביתו. הוא מבין שהמשפחה הקטנה שלו עשויה להיטמע ולהיעלם עם הזמן בתרבות המצרית הססגונית, המרשימה, המבוססת. תודעת המיעוט המבקש לשמור על ייחודו היא שהולידה את התעקשותו להיקבר עם אבותיו."

במילים אחרות, התשובה ניתנה לנו כבר בסוף הפרשה הקודמת, 'ויגש', פרק מז, פסוק כז- "(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד."
נאמר לנו בפירוש, שישראל, יעקב ובניו, התיישבו בארץ גושן הפורה "ויאחזו בה". האחיזה בארץ גושן, העובדה שבני ישראל פרו ורבו בה, מלמדת אותנו על השתקעותם במקום, מה שמנוגד לתכנית המקורית.
עד כה, ישיבת משפחת יעקב במצרים היתה כתוצאה מאילוץ הרעב בארץ כנען שהביא לירידתם למצרים ל'שבור אוכל'. אך בפסוק זה חלה כבר תפנית. כבר לא מדובר על אילוץ ועל הכרח, אלא על ישיבה מרצון, מבחירה להשתקעות לשנים רבות, לא רק מחמת הרעב, אלא מתוך התקשרות למקום. יעקב שראה וזיהה זאת חשש שילדיו ישארו במצרים לעד, וע"כ חזר והדגיש את בקשתו להקבר בכנען.
מסתבר שאנחנו עסוקים לא רק ב- מה ישאר אחרינו אלא גם לאן מקום הקבורה ייקח את המשפחה שלנו?! ליעקב אבינו חשוב היה לייצר תודעה לדורות הבאים באמצעות קבורתו וקבורת אבותינו בארץ ישראל, שלא נשכח או חלילה נתבלבל- הבית שלנו הוא בארץ ישראל.

נראה, שפסוק זה מעמידנו על היחס לגלות באופן כללי. אני בהחלט יכולה להעיד על עצמנו שחיינו שנים בחו"ל בנוחות המעוררת פיתוי ורצון להשתקעות ממושכת. המעבר לחו"ל החל כתוצאה מלימודים והתמשך לעבודה, ילדים, חברים וכו'. בסופו של דבר, הערכים, המשפחה, החינוך, אותה תודעה שיעקב אבינו יחד עם אבותינו ואימותנו הנחילו לנו, עוררו בנו את הרצון להעביר אותם הלאה גם לילדנו, והשיב אותנו ארצה.
החברה הישראלית עברה שינוי עמוק בתפיסתה את היורדים מהארץ- ממבט ביקורתי ונוקב על הפניית העורף שלהם כלפי החזון הציוני, ועד למבט מכיל המקווה כי עוד ישובו בעתיד הקרוב. שיבתנו לארצנו לאחר גלות ארוכה היא חלק מהירושה הרוחנית והגשמית שקיבלנו, והיא מצריכה אותנו לבנות בקרבנו מחדש את הקשר העמוק לארץ, את אהבת הארץ כפשוטה. חזק חזק ונתחזק.

שבת שלום🏘️

השבוע היינו בניחום אבלים במקומות שונים, מה שמזכיר לנו שהזמן שלנו קצוב ולגמרי לא צפוי. השבוע גם דור המדבר מבין שבמהלך 40 שנות הנדודים הקרובים הם נידונים לתהליך קבורה ממושך שרק עם הכניסה לא"י יסתיים, ודור הבנים יצטרך למצוא את כוחות השמחה בסיום הנדודים ובכניסה לארץ ישראל בהתמודדות עם סיום האבלות על דור המדבר.
יתכן שעל מעברים מאתגרים שכאלו נכתב: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" (תהלים ל, יב).

מסביר הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, "רק רגע קט חלף מאז שהודיע משה לבני ישראל על כך שימותו במדבר, וכבר הוא עומד ומוסר להם מצוות שינהגו רק בארץ. חלקה הארי של פרשת 'שלח לך' עוסק בחטא המרגלים והשלכותיו, אולם מיד לאחר החלק הזה מופיעות כמה פרשיות הלכתיות: הבאת נסכים, הפרשת חלה וקרבנות על עבודה זרה. מדוע פרשיות אלו מופיעות דווקא כאן, לאחר חטא המרגלים?
הרמב"ן מסביר, שמשה בחר למסור לבני ישראל את הפרשיות הללו דווקא בעת הזאת, כדי לנחם אותם ולעודדם. לאחר שנגזר על דור ההורים למות במדבר, והכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה, הגיעו בני ישראל לידי ייאוש וספקנות. שמא עד אותו מועד יחטאו גם הבנים, או שתימצא סיבה אחרת לדחות שוב את הכניסה לארץ, ובסופו של דבר עם ישראל לא ייכנס לארץ לעולם. לפיכך מסר להם משה מספר מצוות התלויות בארץ, כדי להבטיח להם שבניהם אכן ייכנסו אליה ויזכו להקריב נסכים ולהפריש חלה. כך שבסופו של דבר יש אור כלשהו בקצה המנהרה, וישנו עתיד שאליו אפשר לשאוף ולקוות…"

במסכת אבות, פרק ב משנה טז, נאמר- "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין לבטל ממנה." כשאדם אינו יכול להשלים את המלאכה, הוא פוטר את עצמו ממנה. בעוד שהעיקר הוא ה'דרך', דווקא היא זו שהופכת אותו לבן חורין. רק כאשר האדם ממלא ייעודו באמצעות המכלול, רק אז הוא מגיע לחירות המוכיחה לאדם שמטרתו להשקיע ב'דרך', ופחות בהישגים. אחרי הכל, מה שיוצר את החיים והחיות, ומעניק להם את ההנעה היום יומית הוא השאיפה הלאה, ההמשכיות, הסקרנות לשעה, היום, החודש, השנה הבאה. כמו גם הרצון ליזום, ליצור, להשפיע, ולשנות.

ואכן, אחת המצוות הינה הפרשת חלה מהעריסה. מהבצק שהכנו, עוד לפני שנאפה בני ישראל מצווים להפריש תרומה לכהן. מעשר שנהוג היה לתת לכהנים (מאז שחרב בית המקדש, מפרישים באופן סמלי חלק קטן כזית, ושורפים אותו). נשאלת השאלה מדוע לא ניתן לכוהנים כבר לחם אפוי ומוכן לאכילה? אנו אומנם חוסכים מהכהן את הכנת הבצק, איסוף החיטים, טחינתם, הוספת המרכיבים הנוספים, הלישה והתפחת הבצק אך עדיין הכוהן מקבל לידיו רק בצק שהוא מוכן לאפייה. מציע הרב דוד מנחם, " אני חושב שכוונת המצווה היא שלא להפוך את הכוהן המקבל לתלותי. אם הכוהן יקבל את לחמו מן המוכן מבלי שיהיה שותף בתהליך ההכנה במאומה, הרי שבכך תתבטל עצמאותו ואישיותו…"

במצוות הפרשת חלה יש לנו שילוב של מצווה התלויה בארץ ומתנות לכוהנים. כלומר, יחודיותה בזה שהיא מצווה של ארץ ישראל ומצווה על לחם שנעשה בכל בית. הצורך לקצור את התבואה, לטחון אותה, וממנה להכין בצק – ומזה יש להפריש לכוהן. "(יח) דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  בְּבֹאֲכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם, שָׁמָּה. (יט) וְהָיָה, בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ–תָּרִימוּ תְרוּמָה, לַיהוָה. (כ) רֵאשִׁית, עֲרִסֹתֵכֶם–חַלָּה, תָּרִימוּ תְרוּמָה:" (במדבר טו'). זוהי מצווה שיוצרת חיבור לארציות, לגשמיות ובו בזמן לרוחניות, למתן צדקה לכוהנים, עובדי ה'. במילים אחרות, הפרשת חלה יוצרת קשר ומחויבות של הנותן והמקבל. נראה כי אפילו צורתה של החלה העשויה רצועות המשתלבות זו בזו ליצירה אחת נפלאה וטעימה, מבטאה את היכולת לחיבור ולאיחוד כשהרצועות עדיין שומרות על צורתן.

הלחם מסתבר היה מזונו העיקרי של האדם בתקופת המקרא. ההתעסקות היומיומית בהכנתו והתלות הקיומית בו עשו אותו לרכיב מהותי של החיים. במהלך הזמן, הכנתו וצריכתו קיבלו משמעויות עמוקות שחרגו ללא ספק מסיפוק הצורך הביולוגי במזון. בישראל של תקופת המקרא רווחה תרבות לחם, והיא הייתה מאפיין יסוד בזהותו האתנית והאמונית של העם. הלחם הפך לצומת המבחין בין ישראל לבין האחר, בין העשיר לבין העני, בין קודש לבין חול, בין האלוהי לבין האנושי, בין מלחמה לבין שלום, ובין השמחה לבין העצב. כלומר, הלחם היווה גורם שמקרב בני אדם – יחידים, קבוצות ועמים – ולהפך, גם גורם שמבדל ומסכסך ביניהם. הלחם הופיע בנקודות ציון חשובות בתיאור המסע הגדול של עם ישראל ממצרים, במדבר, אל הארץ המובטחת.

מוסיף הרב גור אלון, " זהו שאמרו חכמים (ויק"ר טו, ו): "כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאלו קיים עבודה זרה", כי עבודה זרה עיקרה להפריד בין החלקים השונים של העולם, לחשוב שלכל חלק בעולם יש את אלילו, את כוחו, ואילו אנו מטרתנו לגלות את האחדות – ה' אלוקינו, ה' אחד… וכאן מתגלה לנו הסוד הגדול של מצוות החלה, הלישה לוקחת את כל החלקיקים הקטנים של הקמח ומחברת אותם יחד, מעשה החיבור הזה, בא לרמוז לנו וללמדנו שתפקידנו העיקרי הוא לקחת את כל חלקי חיינו ולחבר אותם יחד, ואת כולם לרומם ולקדש, פעולת האיחוד והחיבור היא הפעולה המרכזית שלנו… זהו תפקידה של החלה, לאחד ולחבר, פעולת הלישה, היכולת לקחת את כל פרטי הפרטים ולחבר אותם, ואז להעלות לחבר הכול לקדושה, זוהי תכלית האדם וזוהי תכלית העולם.
לעיתים מרוב ריבוי פרטים שוכחים את האידאל, מרוב עצים לא רואים את היקר, ריבוי המשימות, הטרדות, העשייה, התחומים – עלול להשכיח מאיתנו את המטרה שלנו בעולם, אך מאידך שיודעים לקחת את כל הפרטים, ולחבר אותם לאידאל הגדול, האידאל הכללי מקבל צבעים וגוונים, והופך להיות הרבה יותר עשיר, הרבה יותר חי, כדברי הרב קוק באורות התורה: "עִקַּר לִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ…בָעִנְיָנִים הַמַּעֲשִׂיִּים צְרִיכִים לְהָבִין שֶׁהֵם כֻּלָּם סְעִיפִים וּלְבוּשִׁים שֶׁל אוֹר הַיֹּשֶׁר וְהַצֶּדֶק הָאֱלֹהִי, וּבְתוֹךְ כָּל הַפְּרָטִים יַחַד נִמְצֵאת הַנְּשָׁמָה הָאֱלֹהִית שֶׁל שִׁכְלוּל הָעוֹלָם, בְּחַיִּים בְּחֹמֶר וְרוּחַ, בַּחֶבְרָה וּבַיָּחִיד, וּמִמֵּילָא נוֹקֵב הָאוֹר וְיוֹרֵד גַּם כֵּן בְּכָל פְּרָט וּפְרָט. וְכֵיוָן שֶׁרֶגֶשׁ הַלֵּב וְהַשֵּׂכֶל הַפְּנִימִי נָתוּן לַהֶאָרָה הָאֱלֹהִית הַכְּלָלִית, הַמִּסְתַּתֶּרֶת בְּכָל הֲמוֹן הַלִּמּוּדִים הַמַּעֲשִׂיִּים, מִתְהַוֶּה עַל יְדֵי זֶה גִּלּוּי פְּנִימִי בְּכָל פְּרָט וּפְרָט, שֶׁיּוֹצֵא לָאוֹר לְפִי כִּשְׁרוֹן רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד".

כל שנה אנו נדרשים לבצע מעבר מאתגר- מעצב, אובדן, ושכול לשמחה וניצחון, מיום הזיכרון ליום העצמאות. מעבר מאתגר בייחוד עבור אלה שאיבדו את יקיריהם והצטרפו בעל כורחם למשפחת השכול. ושוב, אנו נפגשים עם המצוות, הפעם עם הפרשת חלה, שהתורה באמצעותם מעניקה לנו משמעות וחשיבות למעבר הלא פשוט שיתכן והוא ביטוי לחייה ומהותה של מדינת ישראל- חיים במלוא עוצמתם המצריכים לא פעם מעברים חדים בין שלווה לאימה ובין שכול לחיים. מי ייתן ונצליח לקחת את כל פרטי חיינו, לחבר אותם יחד, לתהליך אחד, לקדש ולרומם אותם בשמחה ובנחת. אמכי"ר.

שבת שלום💞

מוקדש לעילוי נשמת חנה בת רחל, קרן מרים בת יואלה, וחני בת פעסיל, יהי זכרן ברוך.

נאומו של דוד בן גוריון בפני האו"ם, בחג הפסח של שנת 1947 בעדותו אל מול ועדת החקירה של האומות המאוחדות, וכך אמר:

"לפני כ- 300 שנה הפליגה לעולם החדש אניה ושמה "מייפלאואר", ובה אנגלים שקצו בחברה ובמשטר האנגלי, וחיפשו חוף שומם לחלוטין להתנחל בו ולהקים עולם חדש, הם נחתו ב…אמריקה. והיו ראשוני המיסדים והבונים של ארץ ואומה זו, היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה (ועל כן כל ילד אמריקאי יודע שם זה מבית אביו, בית ספרו ועוד). אבל תאב אני לדעת אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק יום ושעת הפלגת אניה זו, וכמה אמריקאים יודעים זאת, מה יודע ילד אמריקאי- ואף- מבוגר- כמה אנשים היו באניה זו, שמות משפחותיהם, מה לבשו, מה אכלו, מה מסלול הפלגתם ומה אירע להם כל הדרך, ממה נזונו וכיצד שתו מים, היכן הנקודה בה עלו על חוף הארץ שייסדו אבותיו אלה, ובה הוא גר היום בזכותם?

והנה- לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה קודם הפלגת "מייפלאואר", יצאו היהודים ממצרים, כל ילד יהודי בעולם- באמריקה, רוסיה הסובייטית, בתימן ובגרמניה- יודע בדיוק; אבות-אבותיו יצאו ממצרים בעלות השחר של החמישה עשר בניסן, מה לבשו?- מתניהם חגורים ומקלם בידם, הם אכלו מצות והגיעו אחרי 7 ימים לים סוף, הוא גם מכיר את מסלול המסעות וקורותיהם במשך 40 שנה; אכלו מן ושליו ושתו מים מבאר מרים, הגיעו לארץ דרך הירדן מול יריחו, ואף שמות משפחותם לבית אבותם יצטט מן החומש, עד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו מצה זו שבעה ימים מחמישה עשר בניסן, ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה ואילך, והם מסיימים בשני מאמרים; השתא- עבדי (השנה אנו עבדים) לשנה הבאה בני חורין, השתא- הכא (השנה אנו עדיין בגולה) לשנה הבאה בירושלים, בארץ-ישראל, כך טיבם של יהודים…"

כמה חודשים לאחר מכן הוקמה מדינת ישראל.

השבוע פרשת פנחס שהיא הפרשה השמינית בספר במדבר. הפרשה פותחת בשבחו ושכרו של פנחס בן אלעזר על מעשהו הנועז בסוף הפרשה הקודמת, לאחר שעם ישראל חטא עם בנות מואב, נגרר לעבודת אלילים והגיע לשיא הידרדרותו כשנשיא שבט שמעון לקח אישה נוכרית, מדיינית, ושניהם חטאו לעיני כל עדת ישראל. פנחס, נכדו של אהרון הכהן, החליט להשיב את הסדר לכנו, ולעצור את המגפה הנוראית שפרצה בעם וגבתה את חייהם של עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל, ולכן, הוא לוקח רומח והורג אותם.
פרשת פנחס מתרחשת בעבר הירדן, לפני כניסת בני ישראל לארץ ישראל, ויש צורך להתכונן לקראת הכניסה, ולהתחיל בהכנות הנדרשות. הפרשה מספרת על מפקד השבטים וחלוקת הארץ בהתאם לגודל השבט, אך מיקום הנחלה נקבע על פי הגרלה. נערך מפקד לכל הגברים מעל גיל 20 בכל שבטי ישראל. הפוקדים עוברים ובודקים כל משפחה וכל שבט ולבסוף מסכמים- לרשות בני ישראל עומדים 601,730 גברים מעל גיל 20. מפקד דומה נערך גם לבני שבט לוי האחראים על עבודת הקודש. להם אין חלק ונחלה, ככתוב- " (סב) וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם, שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף–כָּל-זָכָר, מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמָעְלָה: כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר כו)
כל המתפקדים הם בני הדור החדש, לאחר שכל דור המדבר מת במשך הזמן בעקבות עונש חטא המרגלים, חוץ מיהושע בן-נון וכלב בן-יפונה שלא חברו עם המרגלים ודיברו על הארץ טובה.
בהמשך מסופר על חמשת בנות צלפחד שבאו לתבוע את נחלת אביהן בארץ. אביהן נפטר במדבר ומאחר ובנים לא היו לו, אין ממשיך למשפחתו ולנחלתו. הן מבקשות, למרות שזו זכות של הבנים במשפחה, לרשת את הנחלה. ה' מקשיב לבקשתן, ומורה על כך בחוק – חוק לכל העם – אדם שנפטר בלא בנים נחלתו עוברת כירושה לבנותיו. למעשה, לאחר פניית משה, ה' מבהיר את דיני הקדימה בירושת הנחלות: ראשון היורשים – הבן, ובהעדרו, במשפחה שאין בה בנים – תירש הבת. רק אחריה מגיע תורם של אחי האב ולבסוף קרובי המשפחה מצד האב.
משה יודע שהוא לא יזכה להיכנס לארץ, וה' אומר לו לעלות על ההר להשקיף ולראות אותה מרחוק. משה דואג לעם ישראל ומבקש מה' למנות מנהיג שימלא את מקומו. הוא מבקש שיהיה זה אדם שידאג לכל אחד ואחת מבני-ישראל, בעת מלחמה יצא בראש הצבא, שיהיה רועה נאמן ויוביל את בני ישראל בכניסתם לארץ המובטחת וישובה.
ואכן, ה' ממנה במקום משה רבנו את יהושע בן-נון, משרתו המסור ותלמידו המובהק, ומצוה את משה להסמיכו לתפקיד המנהיג, ככתוב- " (יט) וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם. (כ) וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (פרק כז) משה מכנס את כל העם וסומך על יהושע את שתי ידיו בנוכחות ולעיני כל ישראל, כל העדה, והכהן הגדול אלעזר.
הפרשה מסיימת בתיאור של עבודת הקורבנות וחגי ישראל. אחד מהקורבנות הוא קורבן התמיד שהוקרב יום יום ואשר מרמז על התמדה ועקביות בעשיה שלנו.
התורה מונה את קורבנות המועדים : פסח, שבועות, ראש השנה ויום-הכיפורים, סוכות שמיני-עצרת.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, דוד בן מיכל, מתן בן סמדר, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה. המשך שבוע טוב🌼

השבוע פרשת ויצא שהיא הפרשה השביעית בספר בראשית, והיא מתארת את קורותיו של יעקב אבינו ב- דרכו לחרן, בשהותו בבית לבן הארמי, נישואיו ללאה ולרחל, הולדת ילדיו ועד להחלטתו לחזור לארץ ישראל.

בעצתה של רבקה, אמו, ובברכת יצחק, אביו, יוצא יעקב אל משפחת דודו, לבן, שבחרן. עשיו, אחיו של יעקב, כועס עליו ומתכוון להורגו לאחר שלקח ממנו את ברכות הבכורה, ולכן יעקב נשלח לחרן. בדרכו לחָרָן יעקב ישן בשדה וחולם חלום, החלום על "סולם יעקב". בחלום נראו מלאכים עולים ויורדים בסולם, וה' ניצב עליו ומברך אותו שהארץ שהוא שוכב עליה תינתן לו, והוא, ה', ישמור עליו תמיד. "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה; וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ" (בראשית, פרק כ"ח, פסוק י"ב). יעקב מסמן את המקום באמצעות אבן שעליה הוא יוצק שמן, וקורא למקום בית אל, והוא נודר נדר לה' "(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. (כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל-בֵּית אָבִי; וְהָיָה יְהוָה לִי, לֵאלֹהִים. (כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי מַצֵּבָה–יִהְיֶה, בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן-לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ." (בראשית כח').

יעקב מגיע לחרן, ומתאהב ברחל, בתו הצעירה של לבן, שמגיעה עם הצאן לבאר, והוא עובר לגור בביתו של לבן. יעקב מבקש מלבן להינשא לרחל ובתמורה הוא עובד שבע שנים. אבל לבן מרמה את יעקב, וכשמסתיימות שבע השנים יעקב מקבל את לאה, הבת הבכורה. ובכדי לזכות גם ברחל, נאלץ לאחר נישואיו ללאה ולרחל לעבוד שבע שנות עבודה נוספות. כלומר, לאחר זמן קצר (כנראה כשבוע) יעקב מתחתן גם עם רחל ומתחייב כאמור לשבע שנים נוספות של עבודה.
הפרשה מתארת כיצד רחל, לאה והשפחות שלהן יולדות ליעקב 12 בנים ובת אחת, ללאה נולדים שישה בנים ובת אחת- ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון ודינה. שני בנים לזילפה (שפחת לאה) גד ואשר. שני בנים לבלהה (שפחת רחל) דן ונפתלי. ובפרשה זו לרחל נולד רק בן אחד- יוסף.

בהמשך יעקב רוצה לחזור לארץ ישראל עם משפחתו המורחבת אך לבן מנגד מציע לו עסקה- "(כז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ; נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרְכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ. (כח) וַיֹּאמַר: נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי, וְאֶתֵּנָה. (כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו–אַתָּה יָדַעְתָּ, אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ; וְאֵת אֲשֶׁר-הָיָה מִקְנְךָ, אִתִּי. (ל) כִּי מְעַט אֲשֶׁר-הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ, לְרַגְלִי; וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם-אָנֹכִי—לְבֵיתִי. (לא) וַיֹּאמֶר, מָה אֶתֶּן-לָךְ; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, לֹא-תִתֶּן-לִי מְאוּמָה–אִם-תַּעֲשֶׂה-לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר." (בראשית ל') יעקב אבינו נענה ומציע ללבן שהוא ימשיך לרעות את צאנו אבל בתמורה הוא יקבל את הכבשים והעזים בעלי הצבעים המוזרים שיוולדו. ואכן, כל העזים שילדו וולדות נקודים עקודים וטלואים (והם היו מרובים) ניתנו ליעקב. יש אומרים שיעקב אבינו היה מהראשונים שהבין מהי גנטיקה וכיצד לבצע הכלאה. עדרו של יעקב הלך וגדל. מה שמביא את בני לבן להאשים את יעקב בגניבת עדרם ויעקב מרגיש שלבן משנה את יחסו אליו. לאחר מכן, יעקב זוכה שוב להתגלות של ה' שאומר לו לשוב לארצו, במילים אחרות, לצאת ולקיים את נדרו.
יעקב מתייעץ עם נשותיו, ושתיהן מציינות שאין להן חלק ונחלה בבית אביהן, ויותר מזה, לבן, אביהן, מתייחס אליהן כנוכריות. הן אומרות ליעקב שעליו לעשות כפי שה' מצווה אותו. לבסוף, יעקב ומשפחתו בורחים, ורחל גונבת את התרפים, כלי עבודה זרה, של לבן אביה.

לבן שמגלה זאת לאחר שלושה ימים, רודף אחריהם עד שהוא משיג אותם. הוא מאיים ומדגיש שהוא לא פוגע ביעקב ובמשפחתו, שהם בנותיו ונכדיו של לבן, רק בזכות ההתגלות שהייתה לו של מלאך ה' בדרכו אליהם. לבן מחפש את התרפים שרחל, ביתו, החביאה אך אינו מוצא אותם. בסופו של דבר, יעקב ולבן עושים גל אבנים והם כורתים ברית.

הפרשה מסתיימת כשיעקב ממשיך לכיוון ארץ ישראל ופוגש במלאכי ה', והוא קורא למקום המפגש מחניים.

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, יונתן בן דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, גלית בת שושנה יוסלין, שושנה יוסלין בת מזל, דנה בת מזל, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
המשך שבוע טוב🌼

משה מתחנן להיכנס לארץ, אבל הוא מבין ומפנים שהוא כבר לא יזכה להיכנס לארץ המובטחת, למרות זאת הוא ממשיך בנאומו לפני שנפרד מעם ישראל, הוא דואג ואוהב את עם ישראל ללא רבב… לכולנו יש רגעים בחיים שאנו מציבים יעד לארץ שנראית לנו ע"פ כל קנה מידה מובטחת לנו, ובשלב מסוים אנו מבינים שהתכניות השתנו ולמרות התכנון הקפדני, הציפיות, הכוונה והרצון לא נממש ולא נגיע לאותה ארץ מובטחת.

• כיצד אנו מתמודדים כשאנו מבינים שלא נגיע לאותה ארץ מובטחת?
• מדוע ה' מחמיר כל כך עם משה רבינו ולא נענה לתחנוניו אחרי מסע כה ארוך של מסירות נפש שעשה עם עם ישראל בדרכו לארץ ישראל?
• תחנוניו של משה פונים לה' אך גם אלינו, לעם ישראל ולדורות הבאים- שנזכור, שנלמד, שנשנן, נעביר הלאה ושנפעל ע"פ החוקים והמצוות שניתנו לנו טרם הכניסה לארץ; משה רבינו חושש שההתיישבות בארץ עלולה להשכיח מאתנו מאיפה באנו ואת המורשת שלנו, והשאלה היא האם אנו נענינו לתחנוניו של משה רבינו?

ברגע של פסק זמן, אתנחתא, מעניין לבחון כיצד אנו מתמודדים ברגעים שעלינו להרפות ולשחרר כי עשינו כל שביכולתנו ומאותו רגע התוצאה כבר לא בידנו… האם אנו מתמלאים תסכול, כעס, מתכנסים וכד' או מתעלים כמו משה וממשיכים למלא את שליחותנו נאמנה?

משה רבינו שבתחילת דרכו מעיד על עצמו כמגמגם, ולא איש של דברים מסיים את חייו בנאום אחד ארוך ועוצמתי שהוא ספר דברים כולו, מסירותו לעם ישראל מתבטאת גם בנאום זה. משה כאמור חושש שעם ישראל יתבסס בארץ ישראל ויתמקם, והנוחות תגרום לו לשכוח את ה' ואת כל המצוות שקיבל עליו, וחלילה יעבוד בעבודה זרה. הוא חושש מההשפעה של הסביבה.

משה רבינו מבקש מהקב"ה לסלוח על שני חטאים: האחד למחול לעם ישראל על חטא העגל, והשני למחול לו על חטא מי המריבה ולהכניסו לא"י. מדברי חז"ל, עם ישראל שילם מחיר כבד, בעיקר בשל חטא העגל וגם בשל חטא המרגלים, במשך דורות רבים לאחר מכן. למעשה הקב"ה אומר למשה כי לא ייתכן שבנ"י קיבלו את עונשם מתו במדבר, ולא זכו להיכנס לארץ ישראל ואילו הוא, משה רבינו, מנהיגם הדגול, שחטא ייכנס אל הארץ. לא יתכן שמנהיג שמוביל את עמו ובזמן שהוא מנהיגם, הם חוטאים בחטאים חמורים, והוא לא ייענש על כך בעצמו? האם בסופו של דבר, המנהיג איננו נושא באחריות המעשים של עמו? גם כיום כשישנם מחדלים בצבא למשל, הבירור והענישה היא גורפת גם למפקדים הבכירים שלא בהכרח נכחו בשטח בעת המעשה. כלומר שהסיבה שמשה רבינו איננו זוכה להיכנס אל ארץ ישראל איננה כאמור רק בשל חטא מי המריבה אלא גם ובעיקר משום שעם ישראל תחת הנהגתו, חטא בחטאים חמורים ולא זכה להיכנס אל ארץ ישראל.

ולגבינו? מה דעתכם? האם תחנוניו של משה אלינו נענו?

בתחילת שבוע, ביום ראשון, צום תשעה באב, עסקנו בנושא של שנאת ואהבת חינם. שואל הרב שלמה אבינר מהי אהבת חינם?  ומסביר שזו אהבה חינם שאינה תלויה בדבר, אינה מותנית בדבר, כפי שנאמר באבות ה טז- "כל אהבה שאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם", אנו אוהבים אחד את השני, מפני שאנו עם אחד, משפחה אחת. "אהבת חינם אין פירושה, טשטוש האמת וההבדלים הקיימים בין אדם לרעהו, היא איננה מפריעה לראות בעיניים פקוחות את השלילה ולהילחם בה. אדרבה, מתוך אהבה, יש להיאבק נגד כל שלילה, מתוך דאגה אמתית לעם ישראל ומתוך רצון לתיקון חברו, ולא מתוך שנאה ונגיעה אישית. אדרבה, יש להיות חמוש בעין טובה, להכיר בזכויותיו ובמעלותיו של כל אדם ושל כל זרם. "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם".
ואף אם נגיע למצב כזה שנפריז במידה זו, אין לנו לחשוש: מוטב ניכשל באהבת חינם מאשר בשנאת חינם. "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה".

השבוע בפרשת "ואתחנן" אנו מצווים לאהוב, והשבוע אנו גם חוגגים את חג האהבה, ט"ו באב. כל החיים אנו מחפשים לאהוב ולהרגיש נאהבים, כיצד אפשר לצוות על אהבה? ומהי האהבה הראויה? משה רבינו אומר לנו השבוע אל תנהגו רק כעבדים שעושים את רצונו של ה' אלא גם תאהבו את ה' ושימו לב לעוצמות- "(ה) וְאָהַבְתָּ, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ, וּבְכָל-מְאֹדֶךָ." (דברים ו')

לאהוב משמעותו להתחבר, אהבה בגימטרייה שווה למילה אחד, ויתכן שאחת הסיבות לשם הפרשה "ואתחנן" נובעת מההבהרה שהאהבה שאנו מצווים בה היא איננה תלויה בדבר, למרות ואע"פ שמתחנן משה ולא נענה, מסירותו לעם ישראל היא ללא עוררין, חכמינו מסבירים שאנו מתפללים וכי לתפילה יש כוח אך אין זו תכנית כבקשתך, לא תמיד המענה שיתקבל יהיה בזהות עם מה שקיווינו וביקשנו- ולכן, עלינו לשמר ולחזק את האמון והאהבה שבנו.

בפרשה אנו מצווים לאהוב במדרגה גבוהה מאוד, חז"ל מסבירים שאת האלוקות יש לאהוב בכל מצב בחיינו-

בכל לבבך- שני ב', שני לבבות, לאהוב בשני יצרנו, יצר טוב ויצר רע

בכל נפשך- לאהוב גם אם המשמעות היא נטילת חיים בלית ברירה. רבי עקיבא הוא דוגמא לאדם שקיבל על עצמו למות מתוך מסירות נפש.

ולבסוף "בכל מאודך"- מספר פרשנויות-

1. בכל ממונך שיש אדם שחביב לו ממונו יותר מגופו, לכן, הדגש גם בממונו על האדם לעבוד את ה'. ממון בגימטרייה זה צום. אדם צריך לצום, כלומר למנוע את עצמו מדברים שנפשו מתאווה להם. וזה חלק מאהבת ה', לוותר למען ה' על דברים שאנחנו מתאווים אליהם.
2. פירוש נוסף, בכל מידה ומידה שמודד לך, אפילו כשנופלים עלינו חס ושלום גזירות קשות וייסורים גדולים, צריך לקבל זאת באהבה, מתוך אמונה שהכל לטובתנו, והייסורים מזככים אותנו.

הרב שניאור אשכנזי מבהיר ע"פ רש"י שהרבה אנשים מוכנים למות על קידוש השם ולא לחיות על קידוש השם כי זה הרבה יותר קשה, לחיות על קידוש השם מצריך מאתנו עבודה מתמשכת.

השבוע פרשת מטות שהיא הפרשה התשיעית, ופרשת מסעי שהיא הפרשה העשירית והאחרונה בספר במדבר. בד"כ קוראים את הפרשות הללו יחד באותו שבוע בשנים שאינן מעוברות, בשנים שאין בהן אדר א' ואדר ב', כי אז יש פחות שבועות ויש צורך לצרף כמה פרשות לאותה השבת.
אנו כאמור בסופו של ספר במדבר, סופם של ארבעים שנות נדודים ארוכות וקשות והארץ המובטחת כבר לגמרי נראית באופק.
הפרשה פותחת בנדרים ושבועות, כלומר, ההתחייבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו. משה מלמד את עם ישראל הלכות נדרים והפרתם, תוך הדגשה שיש משמעות לכל מלה שאנו מדברים, וכל התחייבות או שבועה שלנו עלינו לקיים.
בפרשות הקודמות ניסו המדיינים לפגוע בבני ישראל, והפעם בני ישראל יוצאים למלחמת נקמה בהם. המלחמה מסתיימת בניצחון בני ישראל ושלל רב נופל בחלקם של בני ישראל בעקבות המלחמה. בני ישראל הורגים את הזכרים, את חמשת מלכי מדיין ואת בלעם. ואת הנשים, ילדים, הבהמות, המקנה וכל רכושם הם לוקחים בשבי ובוזזים. משה כועס על מפקדי הצבא שהביאו למחנה את בנות מדיין, אותן נשים שהחטיאו את בני ישראל בפרשה הקודמת, אל המחנה. לכן משה מצווה להרוג את כל הנשים הבוגרות וכן את כל הזכרים. לאחר מכן, יש ציווי על היטהרות, טבילת הכלים והגעלתם בכדי להכשיר אותם. בהמשך, יש תיאור מפורט של כיצד יש לחלק את השלל והקדשת חלק ממנו לה', לכוהנים וללויים.
הפרשה הראשונה מסתיימת בסיפורם של שבטי ראובן גד וחצי משבט מנשה. לאחר שבני-ישראל כובשים את צידו המזרחי של הירדן, שהיה בו שפע של שטחי מרעה וכרי דשא, מבקשים ראובן וגד את רשותו של משה ליישב את השטחים הללו שהיו ראויים לגידול צאנם. תחילה מסרב משה, בעיקר לאור העובדה ששאר שבטי ישראל עומדים לפני מלחמה קשה וששניים וחצי שבטים אלו רוצים להתיישב בשקט ושלווה עם משפחתם וצאנם ולא לעזור לאחיהם. השבטים מבינים את כעסו של משה ובפעם השנייה שהם פונים אליו, הם מציעים– שהם, שבטי ראובן, גד וחצי משבט מנשה, שבחרו להתיישב בעבר הירדן המזרחי, לא יעזבו וייתנו לשאר השבטים להילחם לבד. למעשה, הם מציעים להשאיר את משפחתם וצאנם בעבר הירדן בעוד הם, הגברים, ייצאו בראש כוחות הצבא למלחמת כיבוש הארץ. משה נענה לבקשתם אך מזהיר אותם שאם לא יקיימו את הבטחתם, הם יקבלו חלק ונחלה בארץ כנען ככל שבטי ישראל.
לאחר מכן, פרשת מסעי שהיא הפרשה האחרונה העוסקת במסע בני ישראל במדבר סיני. פרשה זו הינה סיכום של המסע כולו, 40 שנה, וההכנות האחרונות לקראת הכניסה לארץ ישראל. בפרשה מופיעה רשימה מפורטת של התחנות בהן חנו בני ישראל במהלך המסע, מיציאת מצרים ועד נהר הירדן מול יריחו. בפרשה מופיעות סך הכל 42 תחנות. ברוב התחנות מוזכר רק שמה של התחנה, כשבתחנה שבה מת אהרון, בשנה הארבעים לצאתם מארץ מצרים, בראש חודש אב, מוזכר גם תקציר סיפור קורות בני ישראל באותה תחנה.
בהקשר להכנות לכניסה לארץ ישראל הפרשה מתארת גם את רשימת גבולות הארץ ורשימת מנהיגי ישראל בכניסה לארץ. עם סיום המסע וחניית בני ישראל בעבר הירדן מול יריחו למעשה מסתיימת תקופה ומתחלף דור. דור יוצאי מצרים הלך לעולמו וההנהגה עוברת לדור ילידי המדבר, והם אלו שיכניסו את בני ישראל לארץ ישראל.
משה רבנו כידוע לא זוכה להיכנס לארץ ישראל אך גורל עמו חשוב לו וכמנהיג מסור הוא דואג לכל הפרטים לפני מותו. ההכנות לכניסה לארץ נמשכות גם בשאר הפרשה, והציוויים לקראת הכניסה לארץ כוללים:
• ציווי על השמדת עבודת האלילים וכל הפסלים, ואו כל עבודה זרה בארץ ישראל
• יש תיאור של גבולות הארץ
• הארץ תחולק ל-12 חלקים, נחלה אחת לכל שבט, חוץ מלשבט לוי שיקבל 48 ערים.
• 6 מתוך 48 ערים אלו מיועדות לא רק ללויים אלא הן משמשות גם כערי מקלט לרוצחים בשגגה (מי שהרג אדם אחר בטעות, בלי שהתכוון לכך) בערים אלה ההורג-בטעות מוגן מפני כעסם ונקמתם של בני משפחתו של ההרוג.
• דיני רוצח בשגגה- התורה עושה אבחנה בין רוצח בכוונה תחילה, לבין הורג בשגגה.
• יש מינוי נשיאים לשבטים

ובסוף הפרשה, בהמשך לסיפור בנות צלפחד בפרשת פנחס, הפרשה הקודמת, מתלוננים בני שבט מנשה, שבטו של צלפחד, שהעברת הנחלה לבנות עלולה להוציא את הנחלה מחזקת השבט ע"י נישואים לבן שבט אחר. טענתם מתקבלת ומחייבת את בנות צלפחד, כמו גם בנות אחרות במצב דומה, להינשא לגברים מבני שבטן בלבד. ככתוב-
"(ח) וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה, מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ, תִּהְיֶה לְאִשָּׁה: לְמַעַן, יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלַת אֲבֹתָיו. (ט) וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה, לְמַטֶּה אַחֵר: כִּי-אִישׁ, בְּנַחֲלָתוֹ, יִדְבְּקוּ, מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר לו)

השיעור מוקדש –
לרפואתם המלאה והשלמה של מזל בת עליזה, מאיר בן רחל, הדסה אסתר בת רחל, רוני בת דנה, ליאל-רחל בת דנה, גאיה בת שרון, שרון בת מזל, רחל בת לאה, פסיה אורי בת שרה איילה, דוד בן מיכל, רבקה בת תמרה, מירה בת סולי, אסנת בת שושנה, אברהם לייב בן חיה סאסל, מיכאל בן אסתר בינה, עמית אמנון חיים בן יעל, מעיין בת הדס, אביעד משה בן רחל שמחה, דניאל דב בער בן רבקה זלדה, רויטל בת קמר, קמר בת נור, שלמה בן ויקטוריה, שושנה יוסלין בת מזל, גל חיים בן פזית ציפורה, ואילנה בת מרגלית בתוך שאר חולי ישראל, להצלחתו ולפדיונו המלא של משה בן רבקה.
שבת מבורכת🌼